היום של הפגישה התקרב. ב- 15 בספטמבר הגיע הזמן ללכת לוועד המנהל בעיר. אבי הזהיר ביקש ממכרה שלו שתכניס את המחברת לבניין הוועד המנהל של העיר. היא אמרה בכניסה שהיא באה לחפש עבודה והכניסו אותה. ואבא הגיע בלי שום דבר, רק עם הדרכון שלו. לרוע המזל, עמיתו השני לא הגיע, הם קבעו את הפגישה ביחד. שני סגנים קיבלו את אבי, הם כבר ידעו על מה הוא הולך לדבר, גבר אחר בחליפה אפורה ישב בפינת המשרד, אבל הוא לא הציג את עצמו.

השיחה נמשכה יותר משעה, אבא הושיט להם את המחברת מלאה בחתימות של תושבי מינסק, בעיקר אסירי הגטו וקרובי משפחתם. הוא סיפר להם כיצד היה בגטו מהיום הראשון שלו ב- 20 ביולי 1941 עד תחילת ספטמבר 1943, אז הצליח להימלט לפלגת הפרטיזנים. והעובדה שכמעט כל משפחתו הגדולה מתה שם, כולל כל קרובי המשפחה, שזה 32 איש. בסוף השיחה שאלו אותו מדוע אנשים לא רוצים ליצור פארק יפה במקום הזה, עם מילוי “הבור”.

אבא הבין שכל מה שהוא אמר להם לא מעניין. ואז הוא התרגז ולפני שעזב הוא אמר שאם הם יהרסו את האנדרטה הזו, הם יכולים גם להרוג אותו ממש רגע. ושיחלפו שנים רבות, לא יהיו אותם, וגם לא את המשרדים האלה, והאנדרטה עדיין תמשיך לעמוד ב”בור “…

… למחרת, מנהל המחסן המוטורי אמר לאבא לעבוד בשלווה, שאלת פיטוריו אינה שווה אפילו את הזמן.

אך נותרה שאלה פתוחה נוספת, כיצד למסור את המחברת השנייה של העצומה באנגלית. כך שזה יגיע לפחות לכתב האמריקאי במוסקבה. כולם הבינו שיש צורך בפרסום בינלאומי, שרק זה יכול לעצור את השיגעון הזה במינסק.

הזהות היהודית בברית המועצות החלה לעלות לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים ביוני 1967, בה נלחמה ישראל בקואליציה של מדינות ערב (מצרים, סוריה, עירק וירדן). האופוריה שלאחר המלחמה הייתה ארוכת שנים. גלים חדשים של פעילויות יהודיות התרחשו גם לאחר “פרשת המטוס” – ניסיונות חטיפת מטוס מלנינגרד ב- 15 ביוני 1970 ומעצרם של אחד-עשר אנשים, שכמעט כולם היו יהודים. לאחר הריגתם של אחד עשר ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. ולאחר מבצע המוסד, שבוצע בהוראתה האישית של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, במטרה לחסל את כל הטרוריסטים שהיו מעורבים בהרג האתלטים.

עם הפרסום, הכל נפתר. בתחילת אוקטובר 1973, המשפחות האחרונות היו אמורות לעזוב את מינסק, שעבורן כבר כל המסמכים היו מוכנים. הם נסעו למוסקבה ושם, בשגרירות הולנד, הם היו אמורים לקבל את המסמכים הנותרים וכרטיסי רכבת לווינה.

ב- 10 ביוני 1967, ברית המועצות ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. לאחר ניצחונה של ישראל בששת הימים, השגרירות הישראלית נסגרה, ואת האינטרסים של ישראל ייצג רק הקונסול, שקיבל קהל בשגרירות הולנד.

הרעיון היה לשכנע את אחת המשפחות לקחת את המחברת עם החתימות למוסקבה ולמסור אותה לקונסול. וכך זה קרה. לאחר שעזבה המשפחה את מוסקבה, חברים ממוסקבה התקשרו לקרוביהם במינסק ואמרו כי ליוו אותם לתחנת הרכבת, וכי הם העבירו את הכל כמתוכנן.

פשוטו כמשמעו בימים אלה, בשבת, 6 באוקטובר 1973, בשתיים אחר הצהריים, ערב חג היהודים של יום כיפור, תקפו צבאות מצרים וסוריה את עמדות הכוחות הישראלים לאורך קו הפסקת האש ממלחמת ששת הימים  מ-1967. כך החלה המלחמה הרביעית בין ישראל לערבים – מלחמת יום כיפור.

היה מעניין לראות תמונה כזו, ליד חנות למוצרי רדיו במינסק ברחוב לנין הייתה שורה ארוכה של יהודים בלבד. כולם רצו לקנות את הרדיו “אוקיאן” של מפעל הרדיו מינסק – כמובן, כדי להקשיב ל”קולות האויב” ולדעת את כל האמת על המלחמה בישראל. יהודים כבר היו מודעים לבלופים שכל העיתונים הסובייטים כתבו במהלך מלחמת ששת הימים. לכן איש לא התכוון לסמוך על העיתונים הסובייטים.

אני זוכר את זה כאילו שזה היה עכשיו, בערב ה- 24 באוקטובר 1973, כל היהודים האזינו ל”קולות האויב “- כמו הגל הגרמני, רדיו חירות וקול אמריקה  . זה היה היום האחרון של מלחמת יום הכיפורים בישראל. ואז “הקולות” דיברו רק על זה, וגם קראו פרקים מתוך “ארכיפלג גולאג” מאת סולז’ניצין. ופתאום באמצע החדשות אומרים שהשלטונות בבלארוס רוצים להרוס את האנדרטה ליהודים שמתו בגטו מינסק. האנדרטה הראשונה לקרבנות היהודים של הפשיזם בברית המועצות כולה, שהוקמה על ידי יהודים ששרדו בשנת 1947. הם דיברו על זה מספר ימים ברציפות, וגם כתבו על כך בעיתונים בישראל ובמערב גרמניה. זה היה ניצחון גדול באמת.

עכשיו אתם יכולים רק לדמיין באיזה טונים גבוהים דיבר פיטר מירונוביץ’ מאשרוב עם יו”ר הוועד המנהל בעיר דאז מיכאיל וסילייביץ’ קובלב. והעלבון היה גדול – איך קרה שבתוך האנטישמיות הממלכתית הנלהבת שנוצרה על ידי המדינה הצליחו יהודי מינסק רגילים לסובב את כל הרשויות בבלארוס? כידוע, ב-1973 היה השיא של עידן הקיפאון בברית המועצות.

עוד קצת על אבי. עד מהרה הוא התחיל לעבוד במפעל של תרופות, הוא עבד שם זמן רב. ולאחר מכן החל לעבוד במפעל רדיו. זה היה סניף של מפעל רדיו לייצור ארגזי עץ לטלוויזיות ומכשירי רדיו, שהתפוצצו בעבר. הפיצוץ אירע בגלל בעירה ספונטנית של אבק במהלך המשמרת השנייה ב- 10 במרץ 1972, בבית מלאכה חדש שעבד שלושה חודשים בלבד. בחמש עשרה מעלות מתחת לאפס הציפו הכבאים את הכל במים. על פי נתונים רשמיים, 106 בני אדם מתו.

אבי עבד במפעל הרדיו עד פרישתו בשנת 1989.

אבי, קנוניק דוד יפימוביץ’, ואמי, קנוניק (מייזלס) מאיה איזראילבנה, התגוררו באותו הבית בגרושבקה, ללא שום מותרות. אם כי אז, בדצמבר 1973, שלושה חודשים לאחר הביקור השערורייתי בוועד המנהל בעיר, אבי נקרא לאותו הוועד המנהל. באותה תקופה זו הייתה כבר מחלקת הדיור. הם אמרו שהם יודעים שהוא אסיר גטו מינסק לשעבר והציעו לו דירה חדשה בת שלושה חדרים. אבל אבי סירב ואמר שהוא לא צריך מהם שום דבר. יש לציין שאבי מעולם לא ביקש מאף אחד לשפר את תנאי מחייתו, זו הייתה יוזמה שלהם.

מבאמצע שנות השמונים, כשעבד במפעל הרדיו, שוחח אבא עם יו”ר חברת המפעל של ותיקי מלחמה. אבא סיפר לו שהוא היה בפרטיזנים, אך יו”ר החברה גיחך והשיב שהיהודים היו בגטו. ואז אבא אמר שהוא היה בגטו מינסק יותר משנתיים ונמלט משם לפרטיזנים. אבל לשאלה, היכן המסמכים שלך של משתתף מלחמה ופרטיזן בבלארוס, לאבי לא היה מה לענות. הוא נאלץ לחפש עדים, פרטיזנים לשעבר, ולנסוע לאורשה למפקד הפלגה של הפרטיזנים. המפקד לא זכר אותו, כנראה בגלל שהוא כבר היה זקן מאוד, אבל הוא ביקש מאבי שיספר לו את כל מה שהוא זוכר מחייו בפלגה. אבא החל לספר מה הוא עשה, שהוא היה שומר על בית החולים באיי הביצות, ואמו אליזבטה דוידובנה קנוניק (גוברמן) הייתה טבחית ועבדה בבית החולים. ואז המפקד נזכר. הוא שלח את אבי לארכיוני המפלגה הרפובליקנית, שם נשמרו כל המסמכים. ורק אז אבי קיבל תעודה מיומן הפלגה הפרטיזני, בו הפקידה רשמה הכל. בתעודה נאמר בבירור כי ב- 5 בספטמבר 1943 הגיע קנוניק דוד יפימוביץ’ לפלגת הפרטיזנים הקרויה על שם קירוב, החטיבה על שם קירוב, מחוז מינסק, ובשורה”מאיפה הגיע” כתוב “גטו מינסק” .

… לראשונה, בתחילת אוגוסט 1943, ברחו אבי ואמו מכריית כבול לאורך כביש מוגילב, לשם נלקחו מדי יום מהגטו. האבטחה הייתה חלשה – אחד, לעיתים שני שוטרים, שכבר עייפו לספור יהודים (כמה עזבו את הגטו וכמה חזרו). אבל הייתה עמדה גרמנית במעלה הדרך, ולאבי לא היו מסמכים. בנוסף, כמעט כל הגברים והבני הנוער נאלצו להוריד את המכנסיים (בדרך זו חיפשו הנאצים אחר יהודים). הוא היה צריך לחזור לכריית כבול. אמו עברה את כל הפוסטים, מכיוון שהיה לה “אוסווייס” שבו מצויין שהיא גרה בכפר שפאקובשינה. היא כבר ידעה איך והיכן למצוא את הפרטיזנים. האוסווייס הוכן מראש על ידי בעלה, סבי, קנוניק יפים יעקובלביץ’, שהיה קשור למחתרת בגטו ונפטר זמן קצר לפני כן, בראשית יולי 1943, באחת הפשיטות במפעל הבשר. הוא מעולם לא הצליח לנצל את “האוסווייס” שלו.

לפני המלחמה סבי עבד במפעל לבשר, בו יותר ממחצית מהעובדים היו יהודים. כשגורשו כל היהודים לגטו, הבינו הגרמנים שמפעל הבשר לא יוכל לעבוד בלי יהודים. הם בחרו את כל העובדים לשעבר על פי המסמכים של מפעל הבשר והחלו לקחת אותם לעבודה מהגטו בצורה מסודרת.

באופן כללי, בגטו מינסק הייתה הזדמנות דרך היודנראט (הגוף המינהלי היהודי) לבקש כל עבודה. היו הרבה צוותים עובדים, כל יום מוקדם בבוקר, תחת פיקוחם של שוטרים, הם הוצאו לעבודות שונות. זה אפשר את הארכת חייהם של האנשים ואיכשהו לאכול, שכן לצוותים העובדים היו כמויות אוכל סבירות והייתה הפסקת צהריים קצרה. איש לא האכיל את מי שנשאר בגטו; הם היו צריכים לדאוג לעצמם.

כמו כן, כמעט בכל יום נאלצו אסירי הגטו להתחבא, כדי לא להיכנס לתא הגזים במהלך הפשיטה הבאה. אבל באביב 1943 הכל השתנה. הגרמנים החלו לצמצם באופן דרסטי את גודל הגטו שכבר נמס והחלו לארגן פוגרומים לצוותים עובדים. לדוגמה, יכולת לצאת לעבודה בבוקר ולא לחזור לגטו בערב. לפעמים לאחר העבודה הם נלקחו מייד להוצאה להורג.

כך במשך שנתיים, סבא ואבא כחלק מצוות עובדים נהגו לעזוב את הגטו לעבוד במפעל הבשר. הם נרשמו רשמית בצוות העובד הזה. אבא היה שם ביום האחרון בתחילת יולי 1943.

… היהודים במפעל הבשר הבחינו כי באמצע היום הגיעו יותר שוטרים מהרגיל. כל כך הרבה שוטרים לא נדרשו בכדי ללוות את היהודים חזרה לגטו. סבא יפים אמר לאבי שיחליק החוצה מהטריטוריה באזור המחסנים האחוריים במהירות ובשקט, להוריד את הפסים וללכת ברוגע לתחנת הרכבת. אבא עשה בדיוק את זה, נשאר בתחנת הרכבת עד החשיכה, וקרוב ללילה הוא זחל מתחת לגדר התיל לאזור הגטו דרך אזור הגנים הטטריים. כשהגיע הביתה, ובשנת 1943 הם כבר התגוררו ברחוב סוחאיה, מכיוון שטריטוריית הגטו צומצמה בהדרגה ויהודים ייושבו מחדש, הוא ראה את אמו יושבת ובוכה. היא כבר ידעה הכל, היא התבשרה שהמכוניות עם העובדים ממפעל הבשר נסעו בגטו, היא חשבה ששניהם מתו. בדרך כלל, כל צוותי העבודה הלכו לעבודה במפעל הבשר וממנו, בליווי שוטרים. אך בפעם האחרונה, לאחר העבודה, כל העובדים היהודים ממפעל הבשר הועברו דרך הגטו היישר לטוצ’ינקה ונורו מיד במחצבות החרס של בית החרושת הישן ללבנים.

הגרמנים נסעו לעיתים קרובות בשטחי הגטו, נכנסו דרך השערים ברחוב נמיגה, לאורך רחובות רספובליקאנסקאיה ואופנסקי ויצאו דרך השערים ברכבת.

כמו כן בטוצ’ינקה נורה אחיו הצעיר של סבא יפים, ניסים קנוניק, יליד 1910, שהיה באותו צוות עובדים. הוא, כמו סבא יפים, לפני המלחמה עבד במפעל לבשר. ניסים גויס לצבא וב- 23 ביולי, ביום הגיוס, הוא נשלח לחזית, שהתקדמה לכיוון מינסק. לאחר הקרבות הראשונים הגיעו למינסק שרידי הפלוגה השבורים, שנסוגו על ידי היערות. העיר כבר נכבשה. סמוך למינסק פגש ניסים את אחיו הבכור הוניה קנוניק, יליד 1906, שגויס אף הוא לצבא ב- 23 ביולי. הוניה עם שרידי היחידה הצבאית שלו המשיך מזרחית לקו החזית. הוניה הניע מכל וכל את ניסים מלהיכנס למינסק הכבושה. אך ניסים לא חשש, הוא הכיר היטב את העיר, מה שעזר לו להגיע לביתו בדרך צ’רוונסקי בלילה, שם נשארו אשתו לידה ושני בנים צעירים, יעקב, יליד 1936 וויקטור, יליד 1939.

זה היה רק תחילת יולי, והפקודה של המפקד ליצור גטו יהודי החל מה-20 ביולי כבר נתלה ברחבי העיר. כל היהודים חויבו לעבור לאזור זה במרכז מינסק. ניסים קנוניק החליט לנסוע לגטו לבדו, ואשתו הרוסיה לידה עם שני הבנים נשארו בביתם ברחוב בוריסובסקאיה, סמוך לדרך צ’רוונסקי. לאחר שתיקנה מעט את המסמכים שלה, אישה חזקה וחכמה זו שרדה שלוש שנות כיבוש והצילה את ילדיה.

על התמונה משנת 1931 מופיע אביו של אבי יפים (חיים) קנוניק, יליד 1903. שניהם נורו בטוצ’ינקה ביולי 1943 במהלך פשיטה בבית חרושת לבשר. כך הושמד כל צוות העובדים. גם אבא היה שם, אך ניצל באורח פלא.

בגטו מינסק היו משפחות מעורבות רבות, ונשים לא-יהודיות הלכו בעקבות בעליהן לגטו, כשהן לוקחות איתן את כל התלאות. הן גם לבשו פסים על בגדיהם וחלקו את גורלם העצוב של כל קרוביהם היהודים.

הסיום בהמשך

תרגום מרוסית איגור שוסטין

הסיפור כתוב בצורה בה אירועי 1941-1944 לפעמים חופפים לאירועים של תחילת שנות השבעים. זהו סיפור אמיתי של שתי משפחות, קנוניק וגוברמן, שאיבדו 32 אנשים בגטו מינסק. ההיסטוריה נפרשת על פני שני אזורי זמן. באופן מוזר, העבר קשור בהווה על ידי שרשרת האירועים הנובעת זה מזה.

הסיפור נכתב בשנת 2013, לרגל חגיגות 70 שנה לחורבן גטו מינסק, ותוקן בשנת 2019. כמה מהתמונות מתפרסמות

לראשונה.

*

ב- 28 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים למינסק, לאחר שלא נתקלו בהתנגדות רבה. משפחתו של אבי, דוד קנוניק, התגוררה לפני המלחמה ליד צ’רוונסקי טראקט ברחוב קרופסקאיה. זה היה שטח גדול של בתים פרטיים מאחורי תחנת הרכבת. כולם גרו יחד בביתו: סבא יפים (חיים) יעקובלביץ’ קנוניק, יליד 1903, סבתא ליזה דוידובנה קנוניק (שם נעורים גוברמן) ילידת 1906, אחותו הגדולה של אבי לובה, ילידת 1926, אבי דוד, יליד 1929, וסבתא גיטה, אמו של סבא יפים. וכמו כן בבית הזה התגוררה גם סבתא אסתר, אחותה של סבתא גיטה. שני הילדים הקטנים בבית: אחותו של אבי ריטה, ילידת 1931, והאח מראט, יליד 1938, נפטרו מדיזנטריה לפני המלחמה.

במשך כמה ימים, הקנוניקים לא יכלו להחליט אם לעזוב מזרחה או להישאר במינסק, ועזבו את העיר רק ב -26 ביוני. משפחות רבות שעזבו את מינסק בתאריכים 23-24 ביוני הצליחו ללכת רחוק ולחצות את הגשר מעל נהר הברזינה. אולם משפחתו של אבי עברה 40 ק”מ בלבד כאשר כוחות גרמנים במדי הצבא האדום הוצנחו ישירות על הפליטים.

המסתערבים אמרו לפליטים שעל כולם לחזור לבתיהם, שלפני נהר הברזינה אין גשר ואין שום אפשרות לעבור לגדה הנגדית. הגשר אכן פוצץ ב -25 ביוני על ידי יחידות צבא סובייטיות במהלך הנסיגה כדי לעצור את הגרמנים על נהר ברזינה. לכן פליטים רבים, כולל יהודים, חזרו למינסק.

כבר ב24- ביוני, המנהיגים הראשיים של הרפובליקה והעיר ברחו בחופזה ובסתר ממינסק למוגילב, מבלי ליידע את האוכלוסייה שהם צריכים לעזוב. בריחתם גרמה למותם של מאות אלפי אנשים, וקודם כל השמדה מוחלטת של האוכלוסייה היהודית במינסק וסביבתה, כשמצאה את עצמה בגטו מינסק. זו הייתה בגידה אמיתית באוכלוסיית העיר.

כמעט חודש לאחר מכן, באמצע יולי, הועברה פקודה של מפקד צבאי ברחבי העיר. כל היהודים נצטוו לעזוב את בתיהם ולעבור לאזור הגטו החל מה- 20 ביולי.

אבי ומשפחתו הגיעו לשם ובמשך יותר משנתיים הם היו אסירי גטו מינסק – מיום 20 ביולי 1941 ועד תחילת ספטמבר 1943. כשאבי הצליח להימלט לפרטיזנים, נשארו 3,000 יהודים אחרונים בגטו. זה היה חודש וחצי לפני פעולת ההרס האחרונה בגטו. בימי העשרים של אוקטובר 1943, חדל גטו מינסק מלהתקיים, הגדול מבין מאתיים הגטאות היהודים בבלארוס.

על פי הארכיונים והמוזיאונים של גרמניה, כ -150 אלף יהודים מתו במינסק, יותר מ -40 אלף מהם היו יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ’כיה. זרים התקבצו ב”זונדרגטו “, גטו מיוחד בתוך גטו גדול יותר. ישנה אנדרטה בפארק ברחוב סוחיה, אתר בית קברות יהודי ישן, בשטח הגטו לשעבר, המוקדש ליהודי אירופה.

המקום היחיד בו מצוין כי 150 אלף יהודים עברו בגטו מינסק הוא מוזיאון השואה בברלין. אפילו בוויקיפדיה, הנתונים אינם מדויקים.

מבין 250 אלף מאוכלוסיית מינסק לפני המלחמה, יותר ממאה אלף היו יהודים. גטו מינסק נמשך שנתיים ושלושה חודשים. לאורך כל הזמן הזה, כל אלה שמתו ונהרגו בפוגרומים קטנים, שהתרחשו כמעט ללא הרף, נקברו בתעלות קבורות משותפות בשטח בית קברות זה. בית הקברות היה קיים מאמצע המאה ה -19; יהודים נקברו שם לאחר המלחמה, עד תחילת שנות החמישים. בראשית שנות השבעים, בית הקברות נסגר, ובשנת 1990 הוא הוחרב עד היסוד.

אבא סיפר כיצד לאחר המלחמה הם הניחו רצפת אבן ברחוב קולקטורנאיה (לשעבר יהודי) באתר שבין הרחוב נמיגה (בזמן המלחמה הוא נקרא “חיימסטרסה”) ועד לרחוב סוחיה, ואיך הם סללו כביש היישר דרך הקברים.

*

השיירה שעזבה את ברלין ב- 14 בנובמבר 1941 הייתה השיירה השלישית של יהודי אירופה לגטו מינסק. הראשונה, על פי הארכיונים הגרמנים, הייתה רכבת שיירה, שעזבה את דיסלדורף ב- 10 בנובמבר 1941. השנייה הייתה שיירה מפרנקפורט שנשלחה ב- 11 בנובמבר 1941.

והיום, בהליכה לאורך החלק הישן של דיסלדורף, ממש בבתים בהם התגוררו היהודים, ניתן לראות לוחות מרובעים מנחושת. הם, כמו בברלין, מוטבעים על המדרכה עם שמותיהם של התושבים לשעבר שגורשו לגטו מינסק. מאוחר יותר, בחורף 1941 – 1942, היו הרבה יותר רכבות מהמבורג, ברלין, ברמן, קלן, בון, דיסלדורף, פרנקפורט ווינה – כולם לגטו מינסק.

נתונים אלה הם ממוזיאונים וארכיונים בברלין בגרמניה. עדיף לא להתווכח על נתונים סטטיסטיים עם הפדנטים הגרמנים. בתקופה הסובייטית, מספר היהודים שמתו בגטו מינסק הוקטן. לדוגמא, בשטח מתחם הזיכרון חטין, שנבנה בשנת 1969, הייתה גומחה של לוח זיכרון בקיר ארוך (אני חושב שהוא עדיין באותו מקום), המפרטת כמה רחובות שנכנסו לאזור גטו מינסק, ונכתב כי 75 אלף אזרחים סובייטים שלווים מתו שם.

שואת היהודים בשטחי ברית המועצות לשעבר נותרה סוד במשך כמה עשורים לאחר סיום המלחמה. מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות, המשטר הסובייטי לא הכיר בייחודיות ובהיקף ההשמדה של היהודים בידי הנאצים. רק לאחר קריסת ברית המועצות התאפשר התיעוד והנצחת זכרם של קורבנות השואה.

… אבא אמר לי שבתחילה הם גרו בגטו ברחוב אוסטרובסקי, לא הרחק משער הכניסה מצדו של רחוב נמיגה. כמעט בכל יום הגיעו שלוש משאיות עם תאי גז עצומים לגטו; הם עצרו ליד פארק ציבורי באוסטרובסקי. בעקבות פשיטה על היהודים – אלה שלא הלכו לעבודה או לא הצליחו להסתתר ב”מאלינות “שהוכנו מראש. “מאלינה” היה השם למקומות מסתור מתחת לרצפת הבית, בין הרצפה לקרקע, או לחדר סודי קטן, שהושג לאחר הקמת קיר גדול במיוחד. שוטרים תפסו את כל מי שנתקלו בהם והעבירו אותם לתאי הגזים. מכוניות הסיעו את היהודים ל”מאלי טרוסטנץ”  ושרפו אותם שם.

המפקד הראשון בגטו מינסק היה רב סרן ריכטר, לרוב אהב להסתובב בגטו, מלווה על ידי שוטרים ועם שוט בידו. וחס וחלילה אם מישהו לא היה מוריד את כיסוי הראש כשהוא פגש אותו, או תופס את עינו בשריון תפור לא טוב. בשריון היו פסים צהובים עגולים על הבגדים, מקדימה ומאחורה, שהיו צריכים ללבוש אפילו ילדים מגיל 12. מאוחר יותר, מתחת לפסים הצהובים, הם נאלצו לתפור פסים לבנים קטנים, אך רק על החזה. על פסים קטנים אלה נכתבו שמות משפחה ומספרים התואמים למספר הבית בגטו, מכיוון שכל הבתים היו ממוספרים. זה היה סוג של היתר שהייה.

במהלך הפוגרום הגדול הבא, הרביעי במספר (28-31 ביולי 1942), בו מתו כ -30 אלף יהודים, נפטרה אחותו הגדולה של אבי ליובה. שוטרים, כרגיל, צעדו ברחובות הגטו וחילקו עלונים. ליובה אמרה לאמה שהיא תצא החוצה ותיקח את העלון. אמה ניסתה למנוע זאת ממנה, אך ליובה יצאה ואיש לא ראה אותה מאז …

התברר שככה השוטרים פיתו אנשים לצאת מהבתים ומהמקלטים, שם עדיין הייתה ההזדמנות להסתתר.

במהלך הפוגרום הזה נפטרה גם סבתא אסתר, אחותה של סבתא גיטה. כשכל מי שהיה בבית הצליח להתחבא ב”מאלינה “, היא סגרה את החור, הניחה שטיח מלמעלה והתיישבה על המיטה בחדר השינה. היא אמרה לגרמנים ולשוטרים שנכנסו ביידיש שהיא עיוורת ואינה יכולה לראות דבר. אז הגרמני אחז בזרועה והוביל אותה לאט אל הרחוב לעבר תא הגזים. וכך עזבה אסתר, הסירה את הסכנה ממשפחתה …

28 ביולי, ביום הראשון לפוגרום הגדול, אבי וסבי יפים, כחלק מצוות העבודה, הצליחו לעזוב את הגטו לעבודה במפעל לבשר מוקדם בבוקר. בדרך לעבודה כמה שוטרים גרמנים ליוו כל הזמן את  קבוצת היהודים. הם פגשו שיירה גדולה של שוטרים אוקראינים (מ- 10 ביולי 1941, כמה שיירות של גדוד המשטרה האוקראינית הראשונה הוצבו במינסק), שצעדו לעבר הגטו. זמן קצר לאחר מכן נשמעו יריות מהגטו.

בסוף יום העבודה, כל היהודים התבשרו כי הם לא ישובו לגטו אלא ישארו בעבודה למשך הלילה. באותה דרך הם בילו את שני הלילות הבאים. הפוגרום בגטו הסתיים בשלוש בצהריים בדיוק ב -31 ביולי. כשאבא וסבא חזרו לגטו בערב, הם הבינו שרק האם, ליזה, נשארה בחיים, האחות ושתי הסבתות נפטרו. זה היה הפוגרום הגדול הרביעי שתכננו הגרמנים.

ידוע רשמית כי במאלי טרוסטנץ הרגו הגרמנים 206,500 בני אדם, ויותר ממחציתם אסירי גטו מינסק. ידוע גם כי נתון זה מוקטן מאוד.

ההיסטוריון האינטלקטואלי הגרמני המצטיין האנס היינריך וילהלם בספרו “קבוצה מבצעית א’ של משטרת הביטחון וס.ד. 1941–1942” מאשר ומצהיר באמינות שבשנת 1942 נצפו בסביבת מינסק 1,000 טרנספורטים יהודיים (קרונות רכבת). היסטוריון גרמני זה טוען שמספר היהודים הזרים שגורשו לאזור מינסק בשנת 1942 הוא, לפי הערכות שמרניות, 75 אלף איש. מרבית יהודי אירופה אלה, שעקפו את גטו מינסק, נסעו ישירות למחנה ההשמדה מאלי טרוסטנצ.

אבל עוד קודם לכן היה פוגרום גדול שלישי. בגטו היה בור גדול בחול. וזה היה שם כשבשנת 1947, עם כספים שגוייסו בידי יהודים ששרדו, הוקם אחד המונומנטים הראשונים לקורבנות השואה בשטח כל ברית המועצות. הכתובת עליו נוצרה ביידיש. אך באותה תקופה, מסיבות ידועות, הם לא יכלו לכתוב על האנדרטה כי 5,000 יהודים אלה היו קורבנות הפוגרום השלישי, שאורגן בחג היהודי פורים ב- 2 במרץ 1942.

הפוגרום התחיל בירי של 200 ילדי בית היתומים, יחד עם מורים ועובדים רפואיים. בית היתומים היה ממוקם ברחוב רטומסקאיה (לימים מלניקייטה) ליד המחצבה. הגאולייטר של בלארוס וילהלם קובה היה נוכח כשירו בילדים, הוא השליך אליהם סוכריות. לאחר הוצאתם להורג של 5,000 יהודים, הגרמנים לא אפשרו למחצבה להירדם במשך מספר ימים. אבא אמר שלאחר ההוצאה להורג, השלג נפל, והיהודים שהוצאו להורג שכבו מספר ימים מכוסים שלג.

לרוע המזל, אפילו בשנת 2000, כאשר הוקמה אנדרטת “הבור” באתר זה, הם גם שכחו או לא רצו לציין את המספר הכולל של היהודים שמתו בגטו מינסק.

היה עוד מקום אחד להוצאות להורג המוניות של יהודים מהגטו – קורבנות שני הפוגרומים הגדולים הראשונים נורו שם לרוב. הפוגרום הגדול הראשון, שהוקדש לחג ובשל חוסר מקום ליישוב מחדש של יהודי אירופה, התקיים ב- 7 בנובמבר 1941. הגרמנים “אהבו וניסו” לארגן פוגרומים רחבי היקף לחגים הסובייטיים או היהודים. . הם אילצו את היהודים ליצור טורים וללכת לאורך הכיכר המרכזית בגטו, כיכר יובילייניה, כמו בהפגנה. טורים אלה מיד לאחר “המצעד” נסעו לטוצ’ינקה. כך נספו 12 אלף יהודים.

הפוגרום הגדול השני, שקשור בהכנה דחופה של מקום ליישוב מחדש של יהודי אירופה (“זונדרגטו”), התרחש ב- 20 בנובמבר 1941, בו מתו עוד 20 אלף יהודי מינסק. כל זה קרה בכפר טוצ’ינקה, במחצבות חרס בשטח של שלושה מפעלי לבנים ישנים. למעלה מ -30 אלף יהודים נורו שם בפרברי מינסק במהלך קיום הגטו.

למרבה הצער, בשנים שלאחר המלחמה המקום הזה נשכח. אולי אחת הסיבות לשכחה היא שלפני המלחמה, מושבת NKVD השישית שכנה ליד טוצ’ינקה. כלומר, גם גרמנים וגם צ’קיסטים גרו שם. כיום זהו שטח סמוך לרחוב חרקובסקאיה, לכיוון בית העלמין קלברי. פארק טוצ’ינקה מודרני בקושי חופף שטח זה.

כל אסירי הגטאות ששרדו סבלו מתסמונת פסיכולוגית משונה במשך 25 שנה אחרי המלחמה. הם הסתובבו ברחובות שבהם היה הגטו. הם לא סיפרו לאף אחד על זה, ובכלל הם ניסו לא לגעת בנושא הגטו. כמובן שמדיניות המדינה שלאחר המלחמה תרמה לכך. רדיפות יהודים בסוף שנות הארבעים. רצח סלומון מיכואלס במינסק בינואר 1948 (היו שמועות במינסק שמותו של מיכואלס היה רצח מאורגן רשמית). הרס התרבות היהודית, 12 באוגוסט 1952 במרתפי הלובנקה, נורו 13 חברי ה- ויא – “הוועד היהודי האנטיפשיסטי”. חברה אנטי-קוסמופוליטית שרכשה צורות אנטישמיות. “עלילת הרופאים” בראשית שנת 1953. ואנטישמיות מדינתית, שהתגברה בסוף שנות השישים ובשנות השבעים.

כיצד הצליחו יהודי מינסק להנציח את זכרם של חבריהם בני ארצם בשנים בהן איש לא רצה לשמוע על השואה?

העצרת היהודית המאורגנת הראשונה בבור התקיימה ביום הניצחון בשנת 1969. 50 אנשים התאספו, רובם יהודים שהתגוררו בסמוך לבור, וקרובי משפחתם. אחיו של אבי, אדיק גוברמן, יליד 1945, התגורר עם משפחתו בשדרת זסלבסקי.

לא רבים מתושבי מינסק יודעים ששתי הערוגות הראשונות משני צידי האנדרטה נעשו על ידי יהודים שהתגוררו בסמוך לבור. אבל מול ערוגות הפרחים העגולות, נעשו שתי ערוגות פרחים גדולות בצורת מגן דוד, זה היה בראשית מאי 1969. ערוגות הפרחים הללו לא עמדו אפילו יום, שם אפילו לא הצליחו לשים פרחים. זו נותרה תעלומה כיצד הק.ג.ב גילה אודותיהם, אך כבר באותו היום בערב ארבעה אנשים בחליפות אפורות הגיעו לביתו של מארגן עובדי הקהילה הללו בבור.

בחצר, אליה נכנסו הצ’קיסטים, עמדו עשרות אתים ומגרפות. קציני ק.ג.ב אמרו כי הם מודעים לכך שבמקום מתבצעת עבודות לפינוי אזור. ואז נשמע בטון גבוה: “היפטר מערוגות הפרחים האלה שלך עד הבוקר!”

היה עליו לשנות את ערוגות הפרחים המחודשות לערוגות עגולות בלילה. וכאשר ב- 9 במאי 1969 התכנסו היהודים לראשונה בבור, כולם ראו שתי ערוגות פרחים עגולות עם פרחים.

כמה מילים על מארגן עובדי הקהילה. זה היה מראשוני ציוני מינסק, כולם קראו לו פלדמן, אולי זה לא היה שם משפחתו האמיתי. על פי סיפוריהם של שכניו לשעבר, הוא היה כמו עצם בגרון עבור הק.ג.ב. בסוף 1972 נלקח למוסקבה והועלה על מטוס שטס לווינה, משם טס לכאורה לישראל. בראשית שנות התשעים, אחרי כמעט 20 שנה, שכניו לשעבר חיפשו אחריו בישראל, אך מעולם לא הצליחו למצוא אותו…

בתקופתו של ברז’נייב, היהודים שהיה להם מה להפסיד, חששו להגיע ל”בור “ביום הניצחון. אני עצמי ראיתי פעמים רבות כיצד אינטלקטואלים יהודים עברו מכיכר יובילייניה במורד רחוב רטומסקאיה (לימים מלניקייטה) על פני השוק, מביטים ללא הרף מעבר לכתפם. השמועה הייתה כי קציני ק.ג.ב בהסוואה צילמו אנשים. אבל בכל שנה יותר ויותר יהודים הגיעו לבור.

המשך יבוא

תרגום מרוסית איגור שוסטין

פורסם ב- 11 ביולי 2020 23:42