כמעט חודש לאחר מכן, באמצע יולי, הועברה פקודה של מפקד צבאי ברחבי העיר. כל היהודים נצטוו לעזוב את בתיהם ולעבור לאזור הגטו החל מה- 20 ביולי.
אבי ומשפחתו הגיעו לשם ובמשך יותר משנתיים הם היו אסירי גטו מינסק – מיום 20 ביולי 1941 ועד תחילת ספטמבר 1943. כשאבי הצליח להימלט לפרטיזנים, נשארו 3,000 יהודים אחרונים בגטו. זה היה חודש וחצי לפני פעולת ההרס האחרונה בגטו. בימי העשרים של אוקטובר 1943, חדל גטו מינסק מלהתקיים, הגדול מבין מאתיים הגטאות היהודים בבלארוס.
על פי הארכיונים והמוזיאונים של גרמניה, כ -150 אלף יהודים מתו במינסק, יותר מ -40 אלף מהם היו יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ’כיה. זרים התקבצו ב”זונדרגטו “, גטו מיוחד בתוך גטו גדול יותר. ישנה אנדרטה בפארק ברחוב סוחיה, אתר בית קברות יהודי ישן, בשטח הגטו לשעבר, המוקדש ליהודי אירופה.
המקום היחיד בו מצוין כי 150 אלף יהודים עברו בגטו מינסק הוא מוזיאון השואה בברלין. אפילו בוויקיפדיה, הנתונים אינם מדויקים.
מבין 250 אלף מאוכלוסיית מינסק לפני המלחמה, יותר ממאה אלף היו יהודים. גטו מינסק נמשך שנתיים ושלושה חודשים. לאורך כל הזמן הזה, כל אלה שמתו ונהרגו בפוגרומים קטנים, שהתרחשו כמעט ללא הרף, נקברו בתעלות קבורות משותפות בשטח בית קברות זה. בית הקברות היה קיים מאמצע המאה ה -19; יהודים נקברו שם לאחר המלחמה, עד תחילת שנות החמישים. בראשית שנות השבעים, בית הקברות נסגר, ובשנת 1990 הוא הוחרב עד היסוד.
אבא סיפר כיצד לאחר המלחמה הם הניחו רצפת אבן ברחוב קולקטורנאיה (לשעבר יהודי) באתר שבין הרחוב נמיגה (בזמן המלחמה הוא נקרא “חיימסטרסה”) ועד לרחוב סוחיה, ואיך הם סללו כביש היישר דרך הקברים.
*
השיירה שעזבה את ברלין ב- 14 בנובמבר 1941 הייתה השיירה השלישית של יהודי אירופה לגטו מינסק. הראשונה, על פי הארכיונים הגרמנים, הייתה רכבת שיירה, שעזבה את דיסלדורף ב- 10 בנובמבר 1941. השנייה הייתה שיירה מפרנקפורט שנשלחה ב- 11 בנובמבר 1941.
והיום, בהליכה לאורך החלק הישן של דיסלדורף, ממש בבתים בהם התגוררו היהודים, ניתן לראות לוחות מרובעים מנחושת. הם, כמו בברלין, מוטבעים על המדרכה עם שמותיהם של התושבים לשעבר שגורשו לגטו מינסק. מאוחר יותר, בחורף 1941 – 1942, היו הרבה יותר רכבות מהמבורג, ברלין, ברמן, קלן, בון, דיסלדורף, פרנקפורט ווינה – כולם לגטו מינסק.
נתונים אלה הם ממוזיאונים וארכיונים בברלין בגרמניה. עדיף לא להתווכח על נתונים סטטיסטיים עם הפדנטים הגרמנים. בתקופה הסובייטית, מספר היהודים שמתו בגטו מינסק הוקטן. לדוגמא, בשטח מתחם הזיכרון חטין, שנבנה בשנת 1969, הייתה גומחה של לוח זיכרון בקיר ארוך (אני חושב שהוא עדיין באותו מקום), המפרטת כמה רחובות שנכנסו לאזור גטו מינסק, ונכתב כי 75 אלף אזרחים סובייטים שלווים מתו שם.
שואת היהודים בשטחי ברית המועצות לשעבר נותרה סוד במשך כמה עשורים לאחר סיום המלחמה. מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות, המשטר הסובייטי לא הכיר בייחודיות ובהיקף ההשמדה של היהודים בידי הנאצים. רק לאחר קריסת ברית המועצות התאפשר התיעוד והנצחת זכרם של קורבנות השואה.
… אבא אמר לי שבתחילה הם גרו בגטו ברחוב אוסטרובסקי, לא הרחק משער הכניסה מצדו של רחוב נמיגה. כמעט בכל יום הגיעו שלוש משאיות עם תאי גז עצומים לגטו; הם עצרו ליד פארק ציבורי באוסטרובסקי. בעקבות פשיטה על היהודים – אלה שלא הלכו לעבודה או לא הצליחו להסתתר ב”מאלינות “שהוכנו מראש. “מאלינה” היה השם למקומות מסתור מתחת לרצפת הבית, בין הרצפה לקרקע, או לחדר סודי קטן, שהושג לאחר הקמת קיר גדול במיוחד. שוטרים תפסו את כל מי שנתקלו בהם והעבירו אותם לתאי הגזים. מכוניות הסיעו את היהודים ל”מאלי טרוסטנץ” ושרפו אותם שם.
המפקד הראשון בגטו מינסק היה רב סרן ריכטר, לרוב אהב להסתובב בגטו, מלווה על ידי שוטרים ועם שוט בידו. וחס וחלילה אם מישהו לא היה מוריד את כיסוי הראש כשהוא פגש אותו, או תופס את עינו בשריון תפור לא טוב. בשריון היו פסים צהובים עגולים על הבגדים, מקדימה ומאחורה, שהיו צריכים ללבוש אפילו ילדים מגיל 12. מאוחר יותר, מתחת לפסים הצהובים, הם נאלצו לתפור פסים לבנים קטנים, אך רק על החזה. על פסים קטנים אלה נכתבו שמות משפחה ומספרים התואמים למספר הבית בגטו, מכיוון שכל הבתים היו ממוספרים. זה היה סוג של היתר שהייה.
במהלך הפוגרום הגדול הבא, הרביעי במספר (28-31 ביולי 1942), בו מתו כ -30 אלף יהודים, נפטרה אחותו הגדולה של אבי ליובה. שוטרים, כרגיל, צעדו ברחובות הגטו וחילקו עלונים. ליובה אמרה לאמה שהיא תצא החוצה ותיקח את העלון. אמה ניסתה למנוע זאת ממנה, אך ליובה יצאה ואיש לא ראה אותה מאז …
התברר שככה השוטרים פיתו אנשים לצאת מהבתים ומהמקלטים, שם עדיין הייתה ההזדמנות להסתתר.
במהלך הפוגרום הזה נפטרה גם סבתא אסתר, אחותה של סבתא גיטה. כשכל מי שהיה בבית הצליח להתחבא ב”מאלינה “, היא סגרה את החור, הניחה שטיח מלמעלה והתיישבה על המיטה בחדר השינה. היא אמרה לגרמנים ולשוטרים שנכנסו ביידיש שהיא עיוורת ואינה יכולה לראות דבר. אז הגרמני אחז בזרועה והוביל אותה לאט אל הרחוב לעבר תא הגזים. וכך עזבה אסתר, הסירה את הסכנה ממשפחתה …
28 ביולי, ביום הראשון לפוגרום הגדול, אבי וסבי יפים, כחלק מצוות העבודה, הצליחו לעזוב את הגטו לעבודה במפעל לבשר מוקדם בבוקר. בדרך לעבודה כמה שוטרים גרמנים ליוו כל הזמן את קבוצת היהודים. הם פגשו שיירה גדולה של שוטרים אוקראינים (מ- 10 ביולי 1941, כמה שיירות של גדוד המשטרה האוקראינית הראשונה הוצבו במינסק), שצעדו לעבר הגטו. זמן קצר לאחר מכן נשמעו יריות מהגטו.
בסוף יום העבודה, כל היהודים התבשרו כי הם לא ישובו לגטו אלא ישארו בעבודה למשך הלילה. באותה דרך הם בילו את שני הלילות הבאים. הפוגרום בגטו הסתיים בשלוש בצהריים בדיוק ב -31 ביולי. כשאבא וסבא חזרו לגטו בערב, הם הבינו שרק האם, ליזה, נשארה בחיים, האחות ושתי הסבתות נפטרו. זה היה הפוגרום הגדול הרביעי שתכננו הגרמנים.
ידוע רשמית כי במאלי טרוסטנץ הרגו הגרמנים 206,500 בני אדם, ויותר ממחציתם אסירי גטו מינסק. ידוע גם כי נתון זה מוקטן מאוד.
ההיסטוריון האינטלקטואלי הגרמני המצטיין האנס היינריך וילהלם בספרו “קבוצה מבצעית א’ של משטרת הביטחון וס.ד. 1941–1942” מאשר ומצהיר באמינות שבשנת 1942 נצפו בסביבת מינסק 1,000 טרנספורטים יהודיים (קרונות רכבת). היסטוריון גרמני זה טוען שמספר היהודים הזרים שגורשו לאזור מינסק בשנת 1942 הוא, לפי הערכות שמרניות, 75 אלף איש. מרבית יהודי אירופה אלה, שעקפו את גטו מינסק, נסעו ישירות למחנה ההשמדה מאלי טרוסטנצ.
אבל עוד קודם לכן היה פוגרום גדול שלישי. בגטו היה בור גדול בחול. וזה היה שם כשבשנת 1947, עם כספים שגוייסו בידי יהודים ששרדו, הוקם אחד המונומנטים הראשונים לקורבנות השואה בשטח כל ברית המועצות. הכתובת עליו נוצרה ביידיש. אך באותה תקופה, מסיבות ידועות, הם לא יכלו לכתוב על האנדרטה כי 5,000 יהודים אלה היו קורבנות הפוגרום השלישי, שאורגן בחג היהודי פורים ב- 2 במרץ 1942.
הפוגרום התחיל בירי של 200 ילדי בית היתומים, יחד עם מורים ועובדים רפואיים. בית היתומים היה ממוקם ברחוב רטומסקאיה (לימים מלניקייטה) ליד המחצבה. הגאולייטר של בלארוס וילהלם קובה היה נוכח כשירו בילדים, הוא השליך אליהם סוכריות. לאחר הוצאתם להורג של 5,000 יהודים, הגרמנים לא אפשרו למחצבה להירדם במשך מספר ימים. אבא אמר שלאחר ההוצאה להורג, השלג נפל, והיהודים שהוצאו להורג שכבו מספר ימים מכוסים שלג.
לרוע המזל, אפילו בשנת 2000, כאשר הוקמה אנדרטת “הבור” באתר זה, הם גם שכחו או לא רצו לציין את המספר הכולל של היהודים שמתו בגטו מינסק.
היה עוד מקום אחד להוצאות להורג המוניות של יהודים מהגטו – קורבנות שני הפוגרומים הגדולים הראשונים נורו שם לרוב. הפוגרום הגדול הראשון, שהוקדש לחג ובשל חוסר מקום ליישוב מחדש של יהודי אירופה, התקיים ב- 7 בנובמבר 1941. הגרמנים “אהבו וניסו” לארגן פוגרומים רחבי היקף לחגים הסובייטיים או היהודים. . הם אילצו את היהודים ליצור טורים וללכת לאורך הכיכר המרכזית בגטו, כיכר יובילייניה, כמו בהפגנה. טורים אלה מיד לאחר “המצעד” נסעו לטוצ’ינקה. כך נספו 12 אלף יהודים.
הפוגרום הגדול השני, שקשור בהכנה דחופה של מקום ליישוב מחדש של יהודי אירופה (“זונדרגטו”), התרחש ב- 20 בנובמבר 1941, בו מתו עוד 20 אלף יהודי מינסק. כל זה קרה בכפר טוצ’ינקה, במחצבות חרס בשטח של שלושה מפעלי לבנים ישנים. למעלה מ -30 אלף יהודים נורו שם בפרברי מינסק במהלך קיום הגטו.
למרבה הצער, בשנים שלאחר המלחמה המקום הזה נשכח. אולי אחת הסיבות לשכחה היא שלפני המלחמה, מושבת NKVD השישית שכנה ליד טוצ’ינקה. כלומר, גם גרמנים וגם צ’קיסטים גרו שם. כיום זהו שטח סמוך לרחוב חרקובסקאיה, לכיוון בית העלמין קלברי. פארק טוצ’ינקה מודרני בקושי חופף שטח זה.
כל אסירי הגטאות ששרדו סבלו מתסמונת פסיכולוגית משונה במשך 25 שנה אחרי המלחמה. הם הסתובבו ברחובות שבהם היה הגטו. הם לא סיפרו לאף אחד על זה, ובכלל הם ניסו לא לגעת בנושא הגטו. כמובן שמדיניות המדינה שלאחר המלחמה תרמה לכך. רדיפות יהודים בסוף שנות הארבעים. רצח סלומון מיכואלס במינסק בינואר 1948 (היו שמועות במינסק שמותו של מיכואלס היה רצח מאורגן רשמית). הרס התרבות היהודית, 12 באוגוסט 1952 במרתפי הלובנקה, נורו 13 חברי ה- ויא – “הוועד היהודי האנטיפשיסטי”. חברה אנטי-קוסמופוליטית שרכשה צורות אנטישמיות. “עלילת הרופאים” בראשית שנת 1953. ואנטישמיות מדינתית, שהתגברה בסוף שנות השישים ובשנות השבעים.
כיצד הצליחו יהודי מינסק להנציח את זכרם של חבריהם בני ארצם בשנים בהן איש לא רצה לשמוע על השואה?
העצרת היהודית המאורגנת הראשונה בבור התקיימה ביום הניצחון בשנת 1969. 50 אנשים התאספו, רובם יהודים שהתגוררו בסמוך לבור, וקרובי משפחתם. אחיו של אבי, אדיק גוברמן, יליד 1945, התגורר עם משפחתו בשדרת זסלבסקי.
לא רבים מתושבי מינסק יודעים ששתי הערוגות הראשונות משני צידי האנדרטה נעשו על ידי יהודים שהתגוררו בסמוך לבור. אבל מול ערוגות הפרחים העגולות, נעשו שתי ערוגות פרחים גדולות בצורת מגן דוד, זה היה בראשית מאי 1969. ערוגות הפרחים הללו לא עמדו אפילו יום, שם אפילו לא הצליחו לשים פרחים. זו נותרה תעלומה כיצד הק.ג.ב גילה אודותיהם, אך כבר באותו היום בערב ארבעה אנשים בחליפות אפורות הגיעו לביתו של מארגן עובדי הקהילה הללו בבור.
בחצר, אליה נכנסו הצ’קיסטים, עמדו עשרות אתים ומגרפות. קציני ק.ג.ב אמרו כי הם מודעים לכך שבמקום מתבצעת עבודות לפינוי אזור. ואז נשמע בטון גבוה: “היפטר מערוגות הפרחים האלה שלך עד הבוקר!”
היה עליו לשנות את ערוגות הפרחים המחודשות לערוגות עגולות בלילה. וכאשר ב- 9 במאי 1969 התכנסו היהודים לראשונה בבור, כולם ראו שתי ערוגות פרחים עגולות עם פרחים.
כמה מילים על מארגן עובדי הקהילה. זה היה מראשוני ציוני מינסק, כולם קראו לו פלדמן, אולי זה לא היה שם משפחתו האמיתי. על פי סיפוריהם של שכניו לשעבר, הוא היה כמו עצם בגרון עבור הק.ג.ב. בסוף 1972 נלקח למוסקבה והועלה על מטוס שטס לווינה, משם טס לכאורה לישראל. בראשית שנות התשעים, אחרי כמעט 20 שנה, שכניו לשעבר חיפשו אחריו בישראל, אך מעולם לא הצליחו למצוא אותו…
בתקופתו של ברז’נייב, היהודים שהיה להם מה להפסיד, חששו להגיע ל”בור “ביום הניצחון. אני עצמי ראיתי פעמים רבות כיצד אינטלקטואלים יהודים עברו מכיכר יובילייניה במורד רחוב רטומסקאיה (לימים מלניקייטה) על פני השוק, מביטים ללא הרף מעבר לכתפם. השמועה הייתה כי קציני ק.ג.ב בהסוואה צילמו אנשים. אבל בכל שנה יותר ויותר יהודים הגיעו לבור.
המשך יבוא
תרגום מרוסית איגור שוסטין
פורסם ב- 11 ביולי 2020 23:42