(2 איגור קנוניק. גטו מינסק דרך עיני אבי (חלק

(המשך; התחלה כאן)

בסוף 1972 החלו רשויות העיר לתכנן את הפרויקט – כיצד למלא את “הבור” ולפרק את האנדרטה. כולם כבר הבינו שהמקום הזה הופך לסמלי ואנטי-סובייטי. בתורם החלו היהודים לאסוף חתימות תחת עצומה לוועד המנהל העירוני שלא לגעת באנדרטה. מישהו הציע לכתוב את אותה עצומה באנגלית, כך שהופיעו שתי מחברות מקבילות. ראיתי אותם בביתנו בגרושבקה כשאבי הלך לאסוף חתימות מהיהודים. רבים פחדו לחתום, ואבי ניסה לשכנע אותם.

9 במאי 1973 היה מפגן גדול ב”בור “, היו בו כבר אלפי אנשים.

כבר בסוף קיץ 1973 ידע הק.ג.ב. על העצומה הזו. קרוב לוודאי מכיוון שאבי ואסיר אחר לשעבר בגטו קבעו פגישה עם יו”ר הוועד המנהל העירוני, והם אמרו באיזה נושא הם באו והשאירו את כל הפרטים שלהם. מאותו רגע הרשויות התחילו את המעקב אחר אבי. באמצע ספטמבר נקבעה פגישה בוועד המנהל בעיר. יום אחד בתחילת ספטמבר, כשחזרתי מהעבודה, התברר לי שערכו חיפוש בביתנו, מיד ידעתי מה הם חיפשו. באותו יום קציני הק.ג.ב הגיעו לעבודתו של אבי, לקחו אותו והסיעו אותו הביתה. הוא היה חרט דרגה שישית במקצועו, הוא עבד במחסן מוטורי, מעולם לא היה חבר מפלגה. מה שהם עשו לו, אפילו בדקו את הארונית שלו בעבודה. כולם, כמובן, חשבו שהם מחפשים איזה סוג של “סאמיזדאט” … למרבה המזל, אבי העביר את שתי המחברות ליהודים אחרים לצורך איסוף חתימות.

דוד קנוניק עובד במחסן מוטורי, 1973

היום של הפגישה התקרב. ב- 15 בספטמבר הגיע הזמן ללכת לוועד המנהל בעיר. אבי הזהיר ביקש ממכרה שלו שתכניס את המחברת לבניין הוועד המנהל של העיר. היא אמרה בכניסה שהיא באה לחפש עבודה והכניסו אותה. ואבא הגיע בלי שום דבר, רק עם הדרכון שלו. לרוע המזל, עמיתו השני לא הגיע, הם קבעו את הפגישה ביחד. שני סגנים קיבלו את אבי, הם כבר ידעו על מה הוא הולך לדבר, גבר אחר בחליפה אפורה ישב בפינת המשרד, אבל הוא לא הציג את עצמו.

השיחה נמשכה יותר משעה, אבא הושיט להם את המחברת מלאה בחתימות של תושבי מינסק, בעיקר אסירי הגטו וקרובי משפחתם. הוא סיפר להם כיצד היה בגטו מהיום הראשון שלו ב- 20 ביולי 1941 עד תחילת ספטמבר 1943, אז הצליח להימלט לפלגת הפרטיזנים. והעובדה שכמעט כל משפחתו הגדולה מתה שם, כולל כל קרובי המשפחה, שזה 32 איש. בסוף השיחה שאלו אותו מדוע אנשים לא רוצים ליצור פארק יפה במקום הזה, עם מילוי “הבור”.

אבא הבין שכל מה שהוא אמר להם לא מעניין. ואז הוא התרגז ולפני שעזב הוא אמר שאם הם יהרסו את האנדרטה הזו, הם יכולים גם להרוג אותו ממש רגע. ושיחלפו שנים רבות, לא יהיו אותם, וגם לא את המשרדים האלה, והאנדרטה עדיין תמשיך לעמוד ב”בור “…

… למחרת, מנהל המחסן המוטורי אמר לאבא לעבוד בשלווה, שאלת פיטוריו אינה שווה אפילו את הזמן.

אך נותרה שאלה פתוחה נוספת, כיצד למסור את המחברת השנייה של העצומה באנגלית. כך שזה יגיע לפחות לכתב האמריקאי במוסקבה. כולם הבינו שיש צורך בפרסום בינלאומי, שרק זה יכול לעצור את השיגעון הזה במינסק.

הזהות היהודית בברית המועצות החלה לעלות לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים ביוני 1967, בה נלחמה ישראל בקואליציה של מדינות ערב (מצרים, סוריה, עירק וירדן). האופוריה שלאחר המלחמה הייתה ארוכת שנים. גלים חדשים של פעילויות יהודיות התרחשו גם לאחר “פרשת המטוס” – ניסיונות חטיפת מטוס מלנינגרד ב- 15 ביוני 1970 ומעצרם של אחד-עשר אנשים, שכמעט כולם היו יהודים. לאחר הריגתם של אחד עשר ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. ולאחר מבצע המוסד, שבוצע בהוראתה האישית של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, במטרה לחסל את כל הטרוריסטים שהיו מעורבים בהרג האתלטים.

עם הפרסום, הכל נפתר. בתחילת אוקטובר 1973, המשפחות האחרונות היו אמורות לעזוב את מינסק, שעבורן כבר כל המסמכים היו מוכנים. הם נסעו למוסקבה ושם, בשגרירות הולנד, הם היו אמורים לקבל את המסמכים הנותרים וכרטיסי רכבת לווינה.

ב- 10 ביוני 1967, ברית המועצות ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. לאחר ניצחונה של ישראל בששת הימים, השגרירות הישראלית נסגרה, ואת האינטרסים של ישראל ייצג רק הקונסול, שקיבל קהל בשגרירות הולנד.

הרעיון היה לשכנע את אחת המשפחות לקחת את המחברת עם החתימות למוסקבה ולמסור אותה לקונסול. וכך זה קרה. לאחר שעזבה המשפחה את מוסקבה, חברים ממוסקבה התקשרו לקרוביהם במינסק ואמרו כי ליוו אותם לתחנת הרכבת, וכי הם העבירו את הכל כמתוכנן.

פשוטו כמשמעו בימים אלה, בשבת, 6 באוקטובר 1973, בשתיים אחר הצהריים, ערב חג היהודים של יום כיפור, תקפו צבאות מצרים וסוריה את עמדות הכוחות הישראלים לאורך קו הפסקת האש ממלחמת ששת הימים  מ-1967. כך החלה המלחמה הרביעית בין ישראל לערבים – מלחמת יום כיפור.

היה מעניין לראות תמונה כזו, ליד חנות למוצרי רדיו במינסק ברחוב לנין הייתה שורה ארוכה של יהודים בלבד. כולם רצו לקנות את הרדיו “אוקיאן” של מפעל הרדיו מינסק – כמובן, כדי להקשיב ל”קולות האויב” ולדעת את כל האמת על המלחמה בישראל. יהודים כבר היו מודעים לבלופים שכל העיתונים הסובייטים כתבו במהלך מלחמת ששת הימים. לכן איש לא התכוון לסמוך על העיתונים הסובייטים.

אני זוכר את זה כאילו שזה היה עכשיו, בערב ה- 24 באוקטובר 1973, כל היהודים האזינו ל”קולות האויב “- כמו הגל הגרמני, רדיו חירות וקול אמריקה  . זה היה היום האחרון של מלחמת יום הכיפורים בישראל. ואז “הקולות” דיברו רק על זה, וגם קראו פרקים מתוך “ארכיפלג גולאג” מאת סולז’ניצין. ופתאום באמצע החדשות אומרים שהשלטונות בבלארוס רוצים להרוס את האנדרטה ליהודים שמתו בגטו מינסק. האנדרטה הראשונה לקרבנות היהודים של הפשיזם בברית המועצות כולה, שהוקמה על ידי יהודים ששרדו בשנת 1947. הם דיברו על זה מספר ימים ברציפות, וגם כתבו על כך בעיתונים בישראל ובמערב גרמניה. זה היה ניצחון גדול באמת.

עכשיו אתם יכולים רק לדמיין באיזה טונים גבוהים דיבר פיטר מירונוביץ’ מאשרוב עם יו”ר הוועד המנהל בעיר דאז מיכאיל וסילייביץ’ קובלב. והעלבון היה גדול – איך קרה שבתוך האנטישמיות הממלכתית הנלהבת שנוצרה על ידי המדינה הצליחו יהודי מינסק רגילים לסובב את כל הרשויות בבלארוס? כידוע, ב-1973 היה השיא של עידן הקיפאון בברית המועצות.

איגור ולנה קנוניק ביום חתונתם ב-1 במרץ 1985 ליד האנדרטה ב”בור “

עוד קצת על אבי. עד מהרה הוא התחיל לעבוד במפעל של תרופות, הוא עבד שם זמן רב. ולאחר מכן החל לעבוד במפעל רדיו. זה היה סניף של מפעל רדיו לייצור ארגזי עץ לטלוויזיות ומכשירי רדיו, שהתפוצצו בעבר. הפיצוץ אירע בגלל בעירה ספונטנית של אבק במהלך המשמרת השנייה ב- 10 במרץ 1972, בבית מלאכה חדש שעבד שלושה חודשים בלבד. בחמש עשרה מעלות מתחת לאפס הציפו הכבאים את הכל במים. על פי נתונים רשמיים, 106 בני אדם מתו.

אבי עבד במפעל הרדיו עד פרישתו בשנת 1989.

אבי, קנוניק דוד יפימוביץ’, ואמי, קנוניק (מייזלס) מאיה איזראילבנה, התגוררו באותו הבית בגרושבקה, ללא שום מותרות. אם כי אז, בדצמבר 1973, שלושה חודשים לאחר הביקור השערורייתי בוועד המנהל בעיר, אבי נקרא לאותו הוועד המנהל. באותה תקופה זו הייתה כבר מחלקת הדיור. הם אמרו שהם יודעים שהוא אסיר גטו מינסק לשעבר והציעו לו דירה חדשה בת שלושה חדרים. אבל אבי סירב ואמר שהוא לא צריך מהם שום דבר. יש לציין שאבי מעולם לא ביקש מאף אחד לשפר את תנאי מחייתו, זו הייתה יוזמה שלהם.

מבאמצע שנות השמונים, כשעבד במפעל הרדיו, שוחח אבא עם יו”ר חברת המפעל של ותיקי מלחמה. אבא סיפר לו שהוא היה בפרטיזנים, אך יו”ר החברה גיחך והשיב שהיהודים היו בגטו. ואז אבא אמר שהוא היה בגטו מינסק יותר משנתיים ונמלט משם לפרטיזנים. אבל לשאלה, היכן המסמכים שלך של משתתף מלחמה ופרטיזן בבלארוס, לאבי לא היה מה לענות. הוא נאלץ לחפש עדים, פרטיזנים לשעבר, ולנסוע לאורשה למפקד הפלגה של הפרטיזנים. המפקד לא זכר אותו, כנראה בגלל שהוא כבר היה זקן מאוד, אבל הוא ביקש מאבי שיספר לו את כל מה שהוא זוכר מחייו בפלגה. אבא החל לספר מה הוא עשה, שהוא היה שומר על בית החולים באיי הביצות, ואמו אליזבטה דוידובנה קנוניק (גוברמן) הייתה טבחית ועבדה בבית החולים. ואז המפקד נזכר. הוא שלח את אבי לארכיוני המפלגה הרפובליקנית, שם נשמרו כל המסמכים. ורק אז אבי קיבל תעודה מיומן הפלגה הפרטיזני, בו הפקידה רשמה הכל. בתעודה נאמר בבירור כי ב- 5 בספטמבר 1943 הגיע קנוניק דוד יפימוביץ’ לפלגת הפרטיזנים הקרויה על שם קירוב, החטיבה על שם קירוב, מחוז מינסק, ובשורה”מאיפה הגיע” כתוב “גטו מינסק” .

… לראשונה, בתחילת אוגוסט 1943, ברחו אבי ואמו מכריית כבול לאורך כביש מוגילב, לשם נלקחו מדי יום מהגטו. האבטחה הייתה חלשה – אחד, לעיתים שני שוטרים, שכבר עייפו לספור יהודים (כמה עזבו את הגטו וכמה חזרו). אבל הייתה עמדה גרמנית במעלה הדרך, ולאבי לא היו מסמכים. בנוסף, כמעט כל הגברים והבני הנוער נאלצו להוריד את המכנסיים (בדרך זו חיפשו הנאצים אחר יהודים). הוא היה צריך לחזור לכריית כבול. אמו עברה את כל הפוסטים, מכיוון שהיה לה “אוסווייס” שבו מצויין שהיא גרה בכפר שפאקובשינה. היא כבר ידעה איך והיכן למצוא את הפרטיזנים. האוסווייס הוכן מראש על ידי בעלה, סבי, קנוניק יפים יעקובלביץ’, שהיה קשור למחתרת בגטו ונפטר זמן קצר לפני כן, בראשית יולי 1943, באחת הפשיטות במפעל הבשר. הוא מעולם לא הצליח לנצל את “האוסווייס” שלו.

לפני המלחמה סבי עבד במפעל לבשר, בו יותר ממחצית מהעובדים היו יהודים. כשגורשו כל היהודים לגטו, הבינו הגרמנים שמפעל הבשר לא יוכל לעבוד בלי יהודים. הם בחרו את כל העובדים לשעבר על פי המסמכים של מפעל הבשר והחלו לקחת אותם לעבודה מהגטו בצורה מסודרת.

באופן כללי, בגטו מינסק הייתה הזדמנות דרך היודנראט (הגוף המינהלי היהודי) לבקש כל עבודה. היו הרבה צוותים עובדים, כל יום מוקדם בבוקר, תחת פיקוחם של שוטרים, הם הוצאו לעבודות שונות. זה אפשר את הארכת חייהם של האנשים ואיכשהו לאכול, שכן לצוותים העובדים היו כמויות אוכל סבירות והייתה הפסקת צהריים קצרה. איש לא האכיל את מי שנשאר בגטו; הם היו צריכים לדאוג לעצמם.

כמו כן, כמעט בכל יום נאלצו אסירי הגטו להתחבא, כדי לא להיכנס לתא הגזים במהלך הפשיטה הבאה. אבל באביב 1943 הכל השתנה. הגרמנים החלו לצמצם באופן דרסטי את גודל הגטו שכבר נמס והחלו לארגן פוגרומים לצוותים עובדים. לדוגמה, יכולת לצאת לעבודה בבוקר ולא לחזור לגטו בערב. לפעמים לאחר העבודה הם נלקחו מייד להוצאה להורג.

כך במשך שנתיים, סבא ואבא כחלק מצוות עובדים נהגו לעזוב את הגטו לעבוד במפעל הבשר. הם נרשמו רשמית בצוות העובד הזה. אבא היה שם ביום האחרון בתחילת יולי 1943.

… היהודים במפעל הבשר הבחינו כי באמצע היום הגיעו יותר שוטרים מהרגיל. כל כך הרבה שוטרים לא נדרשו בכדי ללוות את היהודים חזרה לגטו. סבא יפים אמר לאבי שיחליק החוצה מהטריטוריה באזור המחסנים האחוריים במהירות ובשקט, להוריד את הפסים וללכת ברוגע לתחנת הרכבת. אבא עשה בדיוק את זה, נשאר בתחנת הרכבת עד החשיכה, וקרוב ללילה הוא זחל מתחת לגדר התיל לאזור הגטו דרך אזור הגנים הטטריים. כשהגיע הביתה, ובשנת 1943 הם כבר התגוררו ברחוב סוחאיה, מכיוון שטריטוריית הגטו צומצמה בהדרגה ויהודים ייושבו מחדש, הוא ראה את אמו יושבת ובוכה. היא כבר ידעה הכל, היא התבשרה שהמכוניות עם העובדים ממפעל הבשר נסעו בגטו, היא חשבה ששניהם מתו. בדרך כלל, כל צוותי העבודה הלכו לעבודה במפעל הבשר וממנו, בליווי שוטרים. אך בפעם האחרונה, לאחר העבודה, כל העובדים היהודים ממפעל הבשר הועברו דרך הגטו היישר לטוצ’ינקה ונורו מיד במחצבות החרס של בית החרושת הישן ללבנים.

הגרמנים נסעו לעיתים קרובות בשטחי הגטו, נכנסו דרך השערים ברחוב נמיגה, לאורך רחובות רספובליקאנסקאיה ואופנסקי ויצאו דרך השערים ברכבת.

כמו כן בטוצ’ינקה נורה אחיו הצעיר של סבא יפים, ניסים קנוניק, יליד 1910, שהיה באותו צוות עובדים. הוא, כמו סבא יפים, לפני המלחמה עבד במפעל לבשר. ניסים גויס לצבא וב- 23 ביולי, ביום הגיוס, הוא נשלח לחזית, שהתקדמה לכיוון מינסק. לאחר הקרבות הראשונים הגיעו למינסק שרידי הפלוגה השבורים, שנסוגו על ידי היערות. העיר כבר נכבשה. סמוך למינסק פגש ניסים את אחיו הבכור הוניה קנוניק, יליד 1906, שגויס אף הוא לצבא ב- 23 ביולי. הוניה עם שרידי היחידה הצבאית שלו המשיך מזרחית לקו החזית. הוניה הניע מכל וכל את ניסים מלהיכנס למינסק הכבושה. אך ניסים לא חשש, הוא הכיר היטב את העיר, מה שעזר לו להגיע לביתו בדרך צ’רוונסקי בלילה, שם נשארו אשתו לידה ושני בנים צעירים, יעקב, יליד 1936 וויקטור, יליד 1939.

הוניה יעקובלביץ’ קנוניק – מראשוני אספנים במינסק שלאחר המלחמה
זה היה רק תחילת יולי, והפקודה של המפקד ליצור גטו יהודי החל מה-20 ביולי כבר נתלה ברחבי העיר. כל היהודים חויבו לעבור לאזור זה במרכז מינסק. ניסים קנוניק החליט לנסוע לגטו לבדו, ואשתו הרוסיה לידה עם שני הבנים נשארו בביתם ברחוב בוריסובסקאיה, סמוך לדרך צ’רוונסקי. לאחר שתיקנה מעט את המסמכים שלה, אישה חזקה וחכמה זו שרדה שלוש שנות כיבוש והצילה את ילדיה.
ניסים קנוניק עם אשתו לידה ובנו הבכור יעקב. תצלום משנת 1937
על התמונה משנת 1931 מופיע אביו של אבי יפים (חיים) קנוניק, יליד 1903. שניהם נורו בטוצ’ינקה ביולי 1943 במהלך פשיטה בבית חרושת לבשר. כך הושמד כל צוות העובדים. גם אבא היה שם, אך ניצל באורח פלא.
בגטו מינסק היו משפחות מעורבות רבות, ונשים לא-יהודיות הלכו בעקבות בעליהן לגטו, כשהן לוקחות איתן את כל התלאות. הן גם לבשו פסים על בגדיהם וחלקו את גורלם העצוב של כל קרוביהם היהודים.
הסיום בהמשך
תרגום מרוסית איגור שוסטין
פורסם ב- 13 ביולי 2020 11:56