Tag Archives: Igor Shustin

Yohanan Ben Yaakov. Trip to Belarus. Pesach 1990

On the eve of Pesach, on April 1990, I went with the Israeli delegation, one of the 34 organizers of the Pesach Seder in the Soviet Union. It was the first Israeli delegation that met with the Jews of the USSR after the fall of the Iron Curtain, and I was instructed to lead the Pesach seder in Mozyr, a small town in the south of Belarus, near Chernobyl.

When I arrived in Mozyr, which was closed to tourism and foreign visits, I discovered that there are from 3 to 5 thousand Jews. There is no minyan for prayer, there is no place for prayer, there are no Hebrew teachers, there is no Jewish cultural club, there is no Jewish community. I found two Jewish textbooks brought here before my arrival.
Near the place of mass execution of Kalinkovichi jews, September 22, 1941. from the left, Edyk Goffman of Mozyr and Kalinkovichians Grisha Weinger (1920 – 1994, Nazrat Illit, Israel), Aron Shustin and Leva Sukharenko. On the right is a monument erected in 1996 with funds collected by fellow countrymen living in Israel and other countries.
An elderly Jew remembered a few words in Hebrew. Sometimes he went to Shabbat and holidays to pray in the elderly minyan in the nearby town of Kalinkovichi, where he read the Torah. He was the only one in the area who could read the Torah.
On the left is Leva (Leiba) Shnitman from Kalinkovichi .            Yankel Mopsik
Kalinkovichi and Mozyr Jews near the house in Kalinkovichi on the street of Kalinina 31, in one of the room there was a synagogue. In the front in a sweater Aaron Shustin, the founder of the site belisrael.info
                                                                    Yosef Malkin
This elderly man, Yosef Malkin, was the hero of my first Seder, held in Mozyr. The faded and dusty local restaurant hall was decorated with a number of colorful and spectacularly vivid paintings of Eretz Israel, in all corners Jewish national flags flaunted. Pictures of seven plant species and the landscape of the Land of Israel were surrounded by a large Jewish audience that gathered in the evening and darkened the wooden articles of the symbolic Belarusian figures located on the walls of the hall … I started the Seder with the description of the “throne of my God”, which is now in the Peschah Seder in my house in Kfar-Ezione and in tens of thousands of Jewish homes in Israel, which are going to celebrate Pesach. A vacant chair near the Seder table is waiting for them, those who are sitting with us now. Speaking of Kiddush, I respected the elderly Yosef Malkin, who came with many awards on his jacket for his service in the Red Army in World War II. Two days before I managed to find this kind old man, and he accepted my request to consecrate and take part in the preparation of the Seder. The only Jew in Mozyr, who from childhood remembered some Jewish rules of life.
The reader of the Pesach Haggadah is Sveta Shustin. In the front is Zhenya Kotlyar from Kalinkovichi
With trembling hands, Mr. Malkin took a large silver bowl filled with red wine from Israel, and began to read in Hebrew with a heavy Ashkenazi accent the words of the Kidush. His voice choked with excitement that rose and filled his eyes with warm tears. The people around us did not understand the intensity of his emotions, I realized. Who knew that these images were in the head of this Jewish old man who in his childhood knew the rich Jewish world around him, a bright Jewish life thriving “within the town limits”, old Jewish communities, famous yeshivas, prosperous Hasidism, the awakening Zionist movement. Yosef Malkin knew in his childhood that it was in Volozhin and Minsk, Bobruysk and Pinsk, Vitebsk and Grodno, Brisk and Vilna, Dvinsk and Dubno, Mir and Baranovichi, Slonim and Rakov, Lida and Oshmyany and many other towns and villages. All this was destroyed by the enemies of Israel, past and worn out of the world. From the intensity of his emotions, Yosef’s hands trembled, tears choked his throat, he could not finish Kiddush. I had to do it myself and continue to manage Seder …
At the end of the Seder Yosef Malkin asked me to come to his house. It was very late, so we agreed that I would come on the first day of Pesach. The whole family, his daughters, his sons-in-law and grandchildren, as well as other family members gathered in a small apartment. As a result of my attempt to remember about his childhood, a hearty conversation ensued. The old man said that several times over the past decades he have ate matza for Pesach. He could try some matza on Pesach, which reached him in secret and indirect way.
In the armchair an interpreter from English. Zina Zeltser (Vinokur)  from Kalinkovichi
Suddenly the old man went to the hidden corner of the wall under the ceiling, took off the cover, opened the slot and pulled out a dusty bag of cloth. Inside were moldy canvas wrappers, which filled the room with a cloud of dust. From them appeared the Shofar of Yosef! The shock was huge. No one in the family knew about this, even his wife, it seems, did not know about this hidden object. Yosef gave me the shofar and quoted a verse with a heavy Yiddish accent: “blow a big shofar for our freedom …”. I asked: “Did anyone in the family know what kind of strange object it was? – No one answered, no one knew. I hesitantly asked Yosef Malkin why he hid it from them, why does no member of his family know anything about the shofar? The old man answered in a whisper, as if in secret: my wife also does not know. If they knew, one of them would have reported it and it would all have ended bitterly. To his amazement, his elderly wife, who always listened in silence, said: “I knew!” Shofar was discovered by chance, but she was afraid to tell her husband that she knew that he would not report it! “These two friendly elders
were tearful and we were all with them.” People there realized that the story was a big surprise for me. For seventy years Rabbi Yosef Malkin kept the shofar, perhaps he even occasionally used it once or twice, but his wife, his amazing wife, could not reveal the secret.
When I returned to Israel, I learned something about the nature of Soviet power. Nachman Raz, a member of the kibbutz Geva, then the chairman of the Knesset Education Committee, gave me the memorial book of Nadezhda Mandelstam (Am Oved, 1977). A book that opened a window to the Soviet world and the Jews in it. Horrors of those times of Stalin’s terror created such a deep furrows in the souls of this elderly couple that they could no longer be cured. And I learned more about the term “Stukach” (snitch) in the years of my future work in the countries of the former Soviet Union. The couple’s fear was real, the secret was their only refuge.
Yosef Malkin gave me the shofar, briefly explaining to his family what he had in mind, and asked me with tears that I would take him to the Land of Israel, to be trumpeted on the “terrible days”. The Jewish community in Mozyr will disappear, Yosef said, he is the last in this city who knows what shofar is. I quoted him the biblical stanzas: “Blow the shofar for our freedom and pray to bring all of us from Galut!”. To take the shofar from the borders of the Soviet Union was a risky mission. We were warned not try to take nothing out. I confess that the desire to free the shofar and bring it to Israel exceeded the fear. Shofar got on a plane with me, he wasnt found by the soviet authorities and he got to Israel. On Rosh Hashanah in 1990 and the following years we blew this shofar in the synagogue in Kfar Etzion. I cherish this shofar, and this is one of the most valuable items that we have.
After that trip, most of the families from Mozyr and the district with whom I communicated immigrate to Israel. On Saturday, September 5, 2015, the new commander of the brigade, Colonel Roman Hoffmann, joined the morning prayer in the synagogue. During the prayer he stood beside me, and at the end he stretched out his hand and said: Shabbat shalom, I read your words about Gush Etzion and learned from you about the area where I was appointed commander. I said “I thought we’d never met.” Roman replied, it’s true, but the materials I found on the Internet, I read and heard your lectures. That’s why I know you. His Russian accent was obvious, and I asked: Roman, where did you come from? He answered, from a small town in Belarus, which no one knows. Of course, his name will not tell you anything. When I insisted, he quietly muttered, from Mozyr! Roman and his family repatriated from there a few months after Pesach 1990. It is likely that his parents attended the Pesach Seder I held there, or at a large meeting that was held with members of the community.
After Mozyr Y. Ben Yaakov visited Bobruisk. Below there are the pictures that was taken there
Dina Loykumovich (maybe Leokumovich – editor of belisrael.info) soon repatriated to Israel and later was the envoy of the Sokhnut
The photo of Yohanan Ben Yaacov, 2016
Letter from Yohanan Ben Yaakov:
When I returned from Belarus, the late Minister of Education Zvulun Hammer invited me to become a his adviser and chief in the process of absorbing immigrants in the educational system, as well as the Jewish educational program in the Soviet Union, which I created with several partners. I called it (חפציב”ה) Heftziba (from the first letters of the words formal Zionist Jewish education in the Soviet Union). This word is mentioned in one of the prophetic verses of the prophet Isaiah, which describes the return from the galut (dispersion) to the land of Israel and the construction of the country. During this period, and after my first trip to the Soviet Union, I also initiated the creation of the Naale program (the repatriation of youth without parents).
I have already been a pensioner for five years, and these programs continue to work.
Happy jewish New Year!
Yohanan Ben-Yaakov
Translate from hebrew Igor Shustin
Published on 09/09/2018 12:21
Please send us your family stories and other materials about various things,
and we will publish it on the site in different langueges.
We invite volunteers who speak different languages to come work with us.
Together we can make big things.

Our work deserves your support

Йоханан Бен Яаков. Поездка в Беларусь. Песах 1990

В начале апреля 1990 года я был одним из 34 устроителей пасхального седера в Советском Союзе, отправленным в составе израильской делегации. Это была первая израильская делегация, которая провела встречу с евреями СССР после падения «железного занавеса», и мне было поручено провести пасхальный седер в Мозыре, небольшом городке на юге Беларуси, недалеко от Чернобыля.

Когда я прибыл в Мозырь, который был закрыт для туризма и иностранных посещений, то обнаружил, что там проживает от 3 до 5 тысяч евреев. Нет миньяна для молитвы, нет места для молитвы, нет преподавателей иврита, нет еврейского культурного клуба, нет никакой еврейской общины. Я нашел два еврейских учебника, привезенных сюда до моего приезда. Пожилой еврей помнил несколько слов на иврите.

Возле места массового расстрела евреев Калинкович, 22 сентября 1941 г. Слева мозырянин Эдик Гофман и калинковичане Гриша Вейнгер (1920 – 1994, Нацрат-Иллит), Арон Шустин и Лева Сухаренко. Справа памятник, установленный в 1996 на средства, собранные земляками, проживавшими в Израиле и др. странах. 

Иногда он ездил в Шабат и праздники молиться в пожилом миньяне в соседнем городе Калинковичи, где читал Тору. Он был единственный в этом районе, который мог читать Тору.

Слева Лева (Лейба) Шнитман и ???                                                    Янкель Мопсик

Калинковичские и мозырские евреи возле дома Михула Урецкого по Калинина 31, в одной из комнат которого была синагога. На переднем плане Яков (Янкель) Шустин, Арон Шустин, создатель сайта belisrael.info, Эдик Гофман и Лева Сухаренко. В середине внучка Михула Урецкого, в красном платке пожилая Мера Лельчук и молодая Бененсон ???. На втором снимке Роза …, пожилой калинковичанин, по-моему, Сташевский ???, Мопсик ???, два можилых мозырянина, сзади Гиковатый ???, Шустин Янкель, еще один мозырянин,  внучка Михула Урецкого, Арон Шустин, Гриша Вейнгер, пожилой калинковичанин ???, Лева Сухаренко, ???, пожилой калинковичанин ???, Мера Витина, Давид Гутман

Этот пожилой мужчина, Йосеф Малкин, был героем моего первого седера, проведенного в Мозыре. Выцветший и пыльный местный ресторанный зал был украшен множеством красочных и впечатляюще ярких картин Эрец-Исраэля, во всех углах красовались еврейские национальные флаги. Снимки семи видов растений и ландшафта Земли Израиля окружали большую еврейскую публику, которая собралась вечером и омрачала деревянные изделия символических белорусских фигур, размещенных на стенах зала… Я начал седер с описания «трона моего бога», который сейчас находится в пасхальном седере в моем доме в Кфар-Эционе и в десятках тысяч еврейских домов в Израиле, которые собираются отпраздновать Песах. Свободный стул возле стола Седера ждет их, тех, кто сидит с нами сейчас. Говоря о кидуше, я почитал пожилого Йосефа Малкина, который пришел с множеством наград за его службу в Красной Армии во Второй мировой войне. Два дня назад мне удалось найти этого доброго старика, и он принял мою просьбу освятить и принять участие в подготовке Седера. Единственный еврей в Мозыре, который с детства помнил некоторые еврейские правила жизни.
Эдик Гофман с женой, Алла и Слава Сустин. Рядом с Йохананом переводчица с англ.

Пасхальную Агаду читает Света Шустина. На переднем плане калинковичанин Женя Котляр

С дрожащими руками мистер Малкин взял большую серебряную чашу, наполненную красным вином из Израиля, и начал читать на иврите с тяжелым ашкеназским акцентом слова кидуша. Его голос задыхался от волнения, которое поднималось и заливало глаза теплыми слезами. Люди вокруг нас не понимали интенсивности его эмоций, я же понял. Кто знал, что эти образы были в голове этого еврейского старика, который в детстве знал богатый еврейский мир вокруг него, яркую еврейскую жизнь, процветающую в  “пределе местечка”, старые еврейские общины, известные знаменитые иешивы, процветающий хасидизм, пробуждающееся сионистское движение. Йосеф Малкин в детстве знал, что это было в Воложине и Минске, Бобруйске и Пинске, Витебске и Гродно, Бриске и Вильно, Двинске и Дубно, Мире и Барановичах, Слониме и Ракове, Лиде и Ошмянах и многих других городах и поселках. Все это было уничтожено врагами Израиля, прошедшими и стертыми из мира. От интенсивности его эмоций, руки Йосефа дрожали, слезы душили его горло, он не мог закончить кидуш. Я должен был сделать это сам и продолжать управлять седером…

В конце седера Йосеф Малкин попросил меня прийти к нему домой. Было очень поздно, поэтому мы договорились, что я приду в первый день Песаха. Вся его семья, дочери,  зятья и внуки, а также другие члены семьи собрались в маленькой квартире. В результате моей попытки вспомнить о детстве,  завязался сердечный разговор. Старик сказал, что несколько раз за прошедшие десятилетия мог попробовать мацу на Пасху. Он мог попробовать немного мацы на Песах, которая доходила до него тайным и косвенным путем.

В кресле переводчица с англ. калинковичанка Зина Зельцер (Винокур)

Внезапно старик подошел к скрытому углу стены под потолком, снял покрытие, открыл щель и вытащил пыльную сумку из ткани. Внутри были заплесневелые холщовые обертки, которые заливали комнату облаком пыли. Из них показался шофар Йосефа! Шок был огромен. Никто в семье не знал об этом, даже его жена, похоже, не знала об этом скрытом объекте. Йосеф передал мне шофар и процитировал стих с тяжелым идишским акцентом: “труби большим шофаром ради нашей свободы…”. Я спросил: «Кто-нибудь в семье знал, что это за странный объект?» – Никто не ответил, никто не знал. Я нерешительно спросил Йосефа Малкина, почему он скрыл это от них, почему никто из членов его семьи ничего не знает о шофаре? Старик ответил шепотом, как бы в секрете: “Моя жена тоже не знает. Если бы они знали, один из них сообщил бы о нем и все закончилось бы горько”. К его изумлению, его пожилая жена, которая все время молча слушала, сказала: “Я знала!” Шофар был обнаружен ею случайно, но боялась сказать мужу, что она знала, чтобы он не сообщил о ней! Эти двое дружелюбных стариков были слезливы, и мы все были с ними. Люди там поняли, что для меня история была большим сюрпризом. В течение семидесяти лет рабби Йосеф Малкин хранил шофар, возможно, он даже иногда раз от раза использовал его, но его жене, его удивительной жене, он не мог раскрыть тайну.

Когда я вернулся в Израиль, то кое-что узнал о природе советской власти. Нахман Раз, член кибуца Гева, тогдашний председатель Комитета по образованию Кнессета, передал мне книгу воспоминаний Надежды Мандельштамм (издательство Am Oved, 1977),  которая открыла окно в советский мир и евреев в нем. Ужасы времен сталинского террора создали такие глубокие борозды в душах этой пожилой пары, что они уже не могли быть излечены. А больше я узнал о термине «стукач» в годы моей дальнейшей работы в странах бывшего Советского Союза. Страх пары был реальным, секрет был их единственным убежищем.

Йосеф Малкин дал мне шофар, кратко объяснив своей семье, что он имел в виду, и просил меня со слезами, что я отвезу его в Страну Израиля, чтобы в него трубили в “страшные дни”. Еврейская община в Мозыре исчезнет, ​​сказал Йосеф, он последний в этом городе, кто знает, что такое шофар. Я процитировал ему библейские строфы: “труби в шофар ради нашей свободы и молись, чтоб привести на нашу землю всех из галута!”. Вывезти шофар из границ Советского Союза была рискованная миссия. Нас предупреждали, чтоб мы не смели пытаться вывезти что-то. Я признаю, что желание осободить шофар и превезти в Израиль, превысили страх. Шофар поднялся со мной в самолет, его не обнаружили и он оказался в Израиле. Рош а-Шана 1990 года и в следующие годы мы трубили в этот шофар в синагоге в Кфар-Эцион. Я берегу этот шофар, и это один из самых ценных предметов, которые у нас есть.

После той поездки большинство семей из Мозыря и округи, с которыми я общался, приехали в Израиль. В субботу 5 сентября 2015 присоединился к утренней молитве в синагоге новый командующий бригадой полковник Роман Гофман. Во время молитвы он стоял рядом со мной, и в конце протянул руку и сказал:

– Шабат шалом, я прочитал ваши слова о Гуш-Эционе и узнал от вас о том районе, где я был назначен командиром.

– Я подумал, что мы никогда не встречались. 

Роман ответил, что это правда, но материалы, которые нашел в интернете, читал и слышал мои лекции. Вот почему знает меня. Его русский акцент был очевиден и я спросил:

– Роман, откуда вы приехали? 

Он ответил, что из маленького городка в Беларуси, которого никто не знает. Его имя, конечно, ничего мне не скажет. Когда я настоял, он тихо пробормотал, из Мозыря! Роман и его семья репатриировались оттуда через несколько месяцев после Песаха 1990. Вполне вероятно, что его родители присутствовали на пасхальном седере, который я провел там, или на большом собрании, которое провели с членами сообщества.

После Мозыря Й. Бен Яаков побывал в Бобруйске. Ниже снимки, сделанные там. 
Дина Лойкумович (возможно, по-русски фамилия звучит несколько иначе – ред. belisrael.info), вскоре репатриировалась и в дальнейшем была посланницей Сохнута

фото автора, 2016

Письмо от Йоханана Бен-Яакова:

Когда я вернулся из Беларуси, покойный министр образования Звулун Хаммер пригласил меня стать соим советником и главным в процессе абсорбции репатриантов в системе образования, а также еврейской образовательной программы в Советском Союзе, которую я создал с несколькими партнерами. Ее я назвал (חפציב”ה) Хефциба (от первых букв слов формальное сионистское еврейское образование в Советском Союзе). Это слово упоминается в одном из пророческих стихов пророка Исайи, в котором описывается возвращение из галута (рассеяния) в землю Израиля и строительство страны. В этот период, и после моей первой поездки в Советский Союз, я также инициировал создание программы Наале (репатриация молодежи без родителей).

Я уже пенсионер в течение пяти лет, и эти программы продолжают работать.

С Новым еврейским годом!

Йоханан Бен-Яаков

Перевод с иврита Арон и Игорь Шустины



От редактора belisrael.info

В августе, месяце 10-летия сайта, я вспомнил о том давнем приезде Йоханана Бен Яакова, отыскал его и попросил написать воспоминания, сказав, что опубликую их как в оригинале, так и в переводе на русский, а в дальнейшем и на англ. Спустя некоторое время он прислал текст, вошедший в его книгу, изданную в 2015. Прислав также немало снимков, он спросил имею ли я контакты с некоторыми, с которыми встретился в апреле 1990, особо упомянув Славу Сустина. Во время небольшого телефонного разговора не хотелось его особо разочаровывать, пришлось сказать лишь “ах Слава Сустин, Слава Сустин”.

Для начала для тех, кто не знает. Слава калинковичанин и мы знакомы еще с дошкольного возраста, а с начала 82-го, когда он жил в Мозыре, стали еще и родственниками, – он был двоюродным братом моей жены, давно бывшей.

Сейчас же я скажу то, что произошло вскоре после отъезда Йоханана. Начали готовить отправки еврейских детей из белорусской чернобыльской зоны в Израиль. Я занимался всеми вопросами в Калинковичах. 

В один из вечеров ко мне домой из Мозыря приехал Слава вместе со своим другом и начал требовать списки, сказав, что он главный. Пришлось его послать подальше. В Израиле с ним встречался однажды, когда в первой половине 90-х он приезжал с Аллой и дочкой Анетой в Бат-Ям, где я тогда жил с семьей, на день рождения. Но, конечно, в дальнейшем все обо мне знал. Мес. 2 назад я не без труда разыскал тел. живущего в Ашдоде своего бывшего одноклассника Фимы Винокура, которого видел в Израиле раза 2: в начале мая 2009 в Ашдоде и затем случайно столкнулся в Явне лет 7-8 назад. Спросил его чего никогда не позвонит, уж меня найти не сложно. В ответ услышал: “Я спрашивал про тебя Славу Сустина, он сказал, что ничего не знает!!!” У меня вопрос к Якову Гутману, который будет читать этот материал, с которым мы иногда перезваниваемся, как получилось, что такие наглые и бесстыжие люди, как Слава, оказались тогда у “руля”, посчитав себя большими еврейскими деятелями? А может он чем-то отличился в дальнейшем после репатриации в Израиль?

В сентябре 1987 я поехал в Москву на международную книжную ярмарку, в которой впервые за многие годы после разрыва Союзом дипотношений с Израилем участвовала израильская делегация. Приходил все дни и привез огромное количество самых различных материалов как с израильского, так и американского павильонов. Тогда многие евреи Калинкович, да и Мозыря, впервые получили информацию, включая красочные альбомы, газеты, книги, словари, пластинки, цветные пакеты, значки и т.д. Никто даже не заикнулся, что готов внести хоть небольшую плату за полученное и компенсировать поездку. Все повторилось спустя 2 года, когда я поехал на следующую выставку. А в 90-м уже объявились шустряки, когда можно было что-то наварить на своей еврейскости. И именно они за 10 лет существования сайта, в который вложены личные финансы, невероятные усилия, потраченное время, которое давно и значительно перевалило за 10 тыс. час, нервы, здоровье, сделали все, чтоб поменьше людей узнали, что по сути один человек делает невероятное дело. Плевать им на Память, на все то доброе и полезное, что публикуется на сайте, в том числе и об Израиле. На то, что несколько их хорошо знакомых и незнакомых, живущих в Беларуси, оказавшись также большими энтузиастами, готовят и присылают интереснейшие материалы.

Есть и др. люди, которые заставили вспомнить о них. У меня много сил и нервной энергии за последние более чем 3 года отнял материал, который стараюсь довести до конца. Потрачено масса времени на поиски контактов с детьми, родственниками ветеранов, переписку и звонки. И меня не перестает поражать людское безразличие. Нередко с трудом приходится выпрашивать фото, но даже когда его получаю, многие считают, что это нужно лично мне. Летом прошлого года, проезжая перекресток в Беер-Якове, недалеко от Рамле, неожиданно увидел переходящего дорогу Мишу Винокура и жену, катящую коляску. Попросил сына остановить машину, подошел к Мише и спросил чего он вдруг там, ведь живет в Кирьят-Гате. Узнал, что в Беер-Якове живут сыновья, у одного котедж, у др. 5-ти комнатная квартира, да и сами никак не бедствуют. Напомнил ему чем занимаюсь, во что все вылилось для меня и есть ли у него совесть. Еще заметил, что ездил к его другу Грише Горелику  в Бат-Ям, чтоб сделать снимок отца-ветерана войны, после чего попросил, чтоб прислал инфо о службе того в армии, поскольку данные не обнаружились в архиве. Гриша пообещал, что попросит сына и тот пришлет, однако  несмотря на мои напоминания по тел, ничего так и не получил. В ответ услышал от Миши: “да Грише это не нужно…и далее продолжил – ну что ты хочешь? – вот сейчас поедем в санаторий в Словакию (или Словению, уж не помню точно – А.Ш.), вернусь домой, дам я тебе 100 шек”. Вот уж облагодетельствовал! Даже и этих несчастных шмекелей не прислал, не передал. Зато не забывает о своем здоровьем. Вспоминаю, как несколько раз звонил с утра, спрашивая Мишу. В ответ слышал от жены: “он на алихе (прогулке)”.

Доходит и вовсе до абсурда. Более года назад достал тел. и позвонил живущей в Нагарии младшей дочке Иосифа Гозмана, имевшего орден Славы. Попросил Раю (кстати, одноклассницу С. Сустина) прислать фото отца. В ответ сказала, что попросит своего сына Мишу Витина, но поскольку тот “тяжело работает”, то пришлет ч-з пару недель. Как говорится ждите…зато имея мой тел. сразу не упустила возможность, иногда по нескольку раз в день, звонить и парить мозги возникшими проблемами с компьютером, со скайпом. Особо волновалась, как бы ее не обанкротили: “а с меня за это деньги не снимут…???“. И вот несколько мес. назад напомнил ей о фото, на что услышал: “ничего посылать не буду, я и с Мишкой говорила, решили, что все что было, это наше. Когда папа жил, он никому не был нужен!“. На мой вопрос, неужто ничего не получал, что положено в Израиле ветерану, к тому же инвалиду войны, ответила: “получал, но фото посылать не будем”. Общение с подобным экземпляром мне изрядно надоело и тогда задал вопросик, а не вычеркнуть ли его имя в таком случае из списка ветеранов, на что последовало: “можешь вычеркивать“. Я не знаю, что сказал бы Иосиф, которого я хорошо знал в течение 3-х десятилетий, начиная еще с младших классов школы, но то, что услышал от его младшей дочки выходит за всякие рамки. Особо это выглядит моральным уродством на фоне того. что историки, краеведы, поисковые отряды делают все возможное, чтоб не исчезла память об участниках и погибших в той страшной войне, о чем говорят и две последние  публикации на сайте,  Читать это и это.

Я мог бы называть и др., кто сам получил более чем достаточно после репатриации в Израиль, в тоже время ведет себя самым подлым образом. Знал бы тот же Йоханан Бен Яаков, какая еврейская неблагодарная публика приехала с тех краев, где он побывал.

Вспоминаю, как известный минский журналист Владимир Левин с начала 90-х живший в Нью-Йорке, лет 5-6 назад обрушился с резкой статьей против читателей одного еврейского интернет-издания с которым он сотрудничал, с претензиями почему те недостаточно жертвуют и что если так продолжится, то следующий номер не выйдет.  И это при том, что тогда в приведенном  на их сайте списке жертвователей можно было увидеть массу фамилий. Заглянул и сейчас, насчитал более 200 фамилий, включая и ряд авторов публикаций. Количественно это выглядит так:

единожды – 8 человек; дважды – 45; трижды – 27; четырежды – 21; пять раз – 6; шесть – 24; семь – 2; восемь – 9; девять – 3; десять раз – 5;  одиннадцать – 3; двенадцать – 2; тринадцать – 11; четырнадцать – 13; пятнадцать – 7; семнадцать – 8; двадцать один раз – 1; двадцать пять – 1; двадцать девять – 2;  тридцать три – 3; сорок четыре – 5; пятьдесят – 1; пятьдесят шесть – 2; шестьдесят один – 2; восемьдесят девять – 1; девяносто раз  – 2 чел. и один чел. 94 раза! 

Невероятно, но у нас тех, кто поддержал за все годы можно пересчитать на пальцах одной руки! 

Другого выражения, как часто используемого в иврите, “буша вэ херпа” – стыд и позор, не могу подобрать.

Надеюсь, что читающие воспримут написанное правильно и поймут, что так далее продолжаться не может, и мне не придется в будущем называть и др. фамилии в отрицательном плане.

Присылайте семейные истории и материалы на др. темы. Приглашаем волонтеров, прежде всего старшеклассников и студентов, с хорошим знанием нескольких языков, вебмастеров и дизайнеров, фотокорреспондентов и журналистов.

Опубликовано 01.09.2018  22:37  Обновлено 2 сентября  23:54 и 8 сентября 18:58


Наша работа заслуживает вашей поддержки

Cара Зуаби: я израильская сионистка

Выступление сестры радикальной арабской депутатши израильского Кнессета Ханин Зуаби

Сара Зуаби / Sarah Zoabi                                                     Ханин Зуаби / Hanin Zoabi

Я определяю себя как гордую израильтянку, сионистку, арабку, мусульманку. Сионист означает, что я поддерживаю право еврейского народа и верю, что они (евреи) заслуживают свою страну, святую землю, государство Израиля – это их право, а не чья-то милость. На протяжении всей истории, и до сих пор, еврейский народ страдает от нападений и гонений, геноцида. До сегодняшнего дня многие заинтересованы в уничтожении еврейского государства и еврейского народа, поэтому еврейский народ заслуживает своего собственного государства, это право, а не благодать. Как мусульманка и арабка, которая активна в пропаганде Израиля, я хочу сказать всем арабам, и особенно израильским арабам, проснитесь, мы живем в раю. Миллионы арабов живут в Израиле среди евреев и не страдают, как арабы, живущие под арабскими правителями. В Израиле есть свобода слова и свобода религии. В Израиле мусульмане, друзы и христиане пользуются условиями, которых нет в арабских странах. Израильские арабы даже не желают покидать Израиль, потому что такого рая не найти, и они это знают. Я считаю, что израильские граждане, независимо от их религии, должны быть сначала израильтянами, такими же, как если бы евреи и мусульмане, живущие во Франции, были французскими мусульманами или французскими евреями. Только в Израиле существует настоящая демократия и принятие другого человека независимо от расы, религии или цвета кожи. Конечно, не все идеально, и есть вещи для улучшения, но совершенные страны существуют только в теории, а не в реальности. Для меня израильский флаг – мой флаг, а «Хатиква» – мой национальный гимн. Даже если тяжело или легко, хорошо или плохо, дорого или дешево, это моя страна. Нет гражданства без лояльности. Израиль является государством всех его граждан. Мы, меньшинство, должны выполнять все свои обязанности как граждане. Когда я говорю о меньшинствах, я имею в виду друзов, бедуинов, христиан и черкесов. Наша национальная обязанность – вкладывать себя и служить в армии и любой другой национальной службе. Для того, чтобы получить права, вам необходимо выполнить свои обязанности. Многие из меньшинств присоединились к силам безопасности и достигли высоких позиций. Многие из них сражались за страну с момента ее создания, а некоторые умерли, защищая ее. Израильские граждане: арабы, друзы, мусульмане, христиане, черкесы, бедуины – пришло время объединиться, давайте не будем давать никому нарушать нашу жизнь в Израиле. Мы должны положить конец кровопролитию и успокоить всех, чтобы мы сражались за мирную жизнь вместе. Не позволяйте радикалам воспринимать ситуацию и не идти на уступки. Уступки – это зеленый свет и приглашение к атакам. Не позволяйте им определять нашу жизнь, жизнь террора, ненависти и войн. С этой стадии я обращаюсь к генеральному прокурору, чтобы он приказал полиции начать немедленное расследование против некоторых арабских членов израильского парламента на основе подстрекательства к насилию. Это позор. Чувство безопасности израильского населения было нарушено из-за подстрекательств к насилию со стороны некоторых арабских членов израильского парламента. Они получают достойную зарплату, но распространяют свое подстрекательство по всему миру. И израильским арабам, которые утверждают, что Израиль является  государством оккупантом, «апартеида». Факт же в том, что у нас есть арабские члены кнессета – это наш «апартеид».

Это не свобода слова, меньшинства принижаются, как они утверждают, и теперь подстрекательство к третьей интифаде во имя Акса, вы неблагодарные, позор вам! Государство Израиль является единственным государством, которое уважает свободу религии и является единственным государством, которое охраняет все святые места, включая аль-Акса. Государство Израиль, израильский народ и наш премьер-министр не намерены уничтожать аль-Аксу или любое другое святое место. Мы должны положить конец ложному и опасному подстрекательству, которое является причиной недавней волны террора. Мы должны остановить нацистские речи ненавистников Израиля. Мы находимся под террористической атакой день и ночь, они взяли закон в свои руки. Я обращаюсь к арабам и меньшинствам в Израиле, не верьте лжи и подстрекательству радикалов. Мы живем в раю. Смотрите на то, что происходит в арабских государствах, вам нужно оценить то, что у нас есть, и выразить свою благодарность за то, что у нас есть государство Израиль и прекрасные люди, которые обнимают нас с любовью, они гордость человечества. Мы также должны поддерживать наших солдат, которые защищают нас своим телом, независимо от расы, цвета кожи или религии. Они подвергаются насилию. Наша армия – самая моральная армия в мире, Для меня они мои дети, и они дети каждой сионистской мамы. Террор и убийство, я имею в виду все арабские страны, и я знаю, что я плачу здесь большую цену, но это правда, и я борюсь за это. Террор и убийство – это не путь еврейского народа, и это не путь моего дорогого премьер-министра, и это не способ государства Израиля. Наверное, преступление на почве ненависти, совершенное израильским евреем, безумным, причиняет боль каждому сионисту, В этом я уверена. Еврейские люди не выбирали террор и не теряли своей гуманности. Еврейский народ, несмотря на геноцид и преследования, которые он понес, гордость человечества, они сражались и искали мира. В заключение я заявляю, что мы должны сначала поддержать нашего дорогого премьера, г-н Беньямина Нетаниягу. Не верьте СМИ, которые лгут о нашем правительстве. Никто не совершенен, но он настолько близок к совершенству, которое вы найдете. Другими словами, он – правильный человек в нужном месте. Он сохраняет безопасность всех израильских граждан, благодаря ему у нас есть безопасность, сильная экономика и равные права. Мы должны доверять ему, и он с достоинством представляет меня и тебя и государство Израиль. Не позволяйте свободе слова и демократии стать свободой ненависти и подстрекательства. Мы должны быть все вместе, в огне и воде, Несмотря на различия, мы будем соединять руки и побеждать вместе. Мы примем участие в борьбе против антисемитизма, и мы построим лучшее будущее для нас и для наших детей. Вместе мы можем жить в мире и согласии. Большое вам спасибо, я желаю мира и любви всем вам!

Перевод Игоря Шустина

Translated by Igor Shustin

תרגום איגור שוסטין


Племянник Ханин Зуаби опубликовал новое видеообращение на сайте You Tube. На сей раз он предложил своей родственнице убраться из Израиля и найти себе место в парламенте какой-нибудь арабской страны.

Мухаммад Зуаби в своем выступлении говорит на иврите, на английском и на арабском. Подросток отметил, что после того, как он осудил похищение троих израильтян палестинскими террористами, депутат назвала его глупым подростком, запутавшимся в идентичности, и постоянно извиняющимся перед “сильными хозяевами”.

“Дорогая, ты предатель и антисемитка, заседающая в нашем парламенте. Ты используешь израильскую демократию, но ты – не часть Израиля. В мире есть один израильский парламент и 22 арабских парламентов. В израильском парламенте нам нужны наши представители, а не предатели. Если ты не представляешь израильтян, то тебе бы лучше убраться отсюда и найти себе место в каком-нибудь арабском парламенте. Посмотрим, как будут там относиться к тебе, незамужней 45-летней женщине”, – заявил он.

“Я готов работать на летних каникулах, чтобы собрать тебе денег на отъезд”, – добавил Мухаммад.

Его заявление снова спровоцировало бурную дискуссию в интернете. Некоторые комментаторы приветствуют поступок Мухаммада Зуаби, но другие называют его предателем своего народа и угрожают расправой.

Оригинал 4 июля 2014

Опубликовано 27.01.2018  17:45

Life is like a miracle (3) / (החיים כמו נס. שמעון גרינהויז (3

(English text is below)

  סוף, התחלה והמשך  

לפני המלחמה, הייתי רק בכיתה א‘ או ב‘ , הלכתי ללמוד אצל הרב, אבל מיד אחרי המלחמה, הלכתי ישר לכיתה ז‘. לא ידעתי טוב את השפה הרוסית,  הייתי אומר “שתי גברים” …  במקום “שני“. בישראל, ילדים מדברים כך, משלוח מעורב, אין בזה שום דבר נורא, אבל באמצע שנות ה-40 צחקו עליי מאוד בבית הספר. כאשר פתחתי את הפה שלי בכיתה, היה כזה צחוק שאפילו מכיתות אחרות באו לראות. הייתי היהודי היחיד בכיתה, ובמתמטיקה תמיד הייתי חזק. אחרי חודש או חודשיים, התחלתי לשלוט בשפה והתחלתי אפילו ללמד את חבריי. היה מורה אחד למתמטיקה שהגיע מהחזית. הוא אהב לשתות. לפעמים הוא היה עושה טעויות, אבל אני הייתי מתקן אותו בכל הכבוד – זה היה בידור נהדר. החברים שלי היו אומרים, “ובכן, סיימון – תיגש לתקן את השגיאות שם.“


סיימתי את חטיבת הביניים הבלארוסית. רוסית נלמדה בה רק כמקצוע. בשיעורים קראנו את שיריהם של יעקוב קולאס וינקי קופלה. סיימתי את לימודיי עם מדליית זהב, זה נתן לי את ההזדמנות להיכנס ללא בחינות לאוניברסיטה. הלכתי לאוניברסיטת המדינה הבלארוסית לפקולטה לפיסיקה ומתמטיקה, ובמקביל למדתי משפטים. המכון למשפטים היה קרוב יותר לפארק צ‘ליוסקינטסב, כעבור כמה שנים צורף מוסד זה לאוניברסיטה, והפך לפקולטה.


שמעון גרינהויז בשנת 1949 יחד עם אימו ליד האנדרטה בקראסנה ( 1950 ).

אני זוכר שני שחקני שחמט ששיחקו ללא לוח, והחליפו בקול רם את המהלכים ביניהם. תמיד עקבנו אחריהם והקשבנו לאיך שהם משחקים. אחד מהם, כך נראה, היה רב אומן איזק בולסלבסקי.

סיימתי שתי פקולטות בהצטיינות. קיבל מלגה; אני, כסטודנט מצטיין, קיבלתי העלאה של 150%.

באותה תקופה בברית המועצות היה טוב, מי שהיה מסיים את הפקולטה למשפטים בהצטיינות התקבל מיד לעבודה או במשרד התובע או במשרד הפנים – לא עם השכר הגבוה ביותר, אבל גם לא הנמוך ביותר. אבל היתה גם אנטישמיות חזקה … אני זוכר כשהתחלתי ללמוד משפטים, רוב המורים היו יהודים וליברלים … התזה המרכזית שלהם היתה זו: “אפשר להגן על כל פשע, הוא יכול היה להיות יותר קשה“. בסוף, כשהייתי כבר בקורס הרביעי, כולם נעלמו. הגיעו פרופסורים שקשורים לביטחון המדינה. תמיד צחקנו על עמדתם: “תנו לנו בן אדם, וימצא עליו מאמר“.

אז הבנתי שאני לא אצליח לעשות קריירה בשום משרד ממשלתי, כי אני יהודי, וזה “פשע” ,הוא מורכב על ידי העובדה כי ההורים שלי – הקפיטליסטים, והבורגנים … אבי, כפי שאמרתי קודם, היה איש עסקים ואמי רוזה עבדה במשק בית, אבל הקדישה הרבה מזמנה לעזרה לעניים. לפני המלחמה, חיילים יהודים ששירתו בעיירה הצבאית היו מגיעים אלינו לארוחת צהריים וערב. אני זוכר, גם, את בני הישיבות שהיו באים. אמא עבדה קשה מאוד עם קבוצה של נשים שעזרו לאוכלוסייה. לאחר המלחמה, היא עבדה במשך שנים רבות בבית חרושת לשימורים בקראסנה – כעובדת פשוטה. אחיה ומשפחתה – מדוקשיץ, היו עשירים מאוד. אבל היא אהבה את הרעיונות הקומוניסטיים, גם כשהגענו לישראל.

החלטתי שאני אהיה מורה, והלכתי ללמד באזור שבו לחמתי כפרטיזן. בין איליה ווילייקה. לא היו שם מסילות ברזל ולא אוטובוסים, ביצות בכל מקום. תלמידים הגיעו בחורף דרך היער, הלכו 10 ק“מ, לפעמים בשלג עד המותניים  …


נסיעה לבית ספר בחורף על המשאית, שנת 1955

בשנת 1956 היתה מלחמת סיני בישראל. אני זוכר שהלכנו לפגישות שבהן היינו צריכים לגנות את התוקפים. אבל הבטתי בתמונות הטנקים הישראליים, והנשמה שמחה.

ב -1957 התקיים במוסקבה פסטיבל הנוער. אני זוכרת שהגענו מבלארוס לראות את הישראלים, רק להאחז בבגדיהם, לשמוע את דבריהם … ואז הבנתי שאין לי מקום בברית המועצות, למרות שאני אזרח סובייטי. יכולתי לנסוע לפולין, שם שלט בכל גומולקה. אבל לא היו לי מסמכים המאשרים כי יש לי אזרחות פולנית.

מבלארוס היה קשה לצאת לחו” ל. הלכתי לווילנה, התחתנתי שם חתונה פיקטיבית והגשתי ניירות. בראדושקוביצ‘י כתבתי למפקד המשטרה מכתב שאני אזרח פולני, והוא חתם עליו, והעביר אותו לווילנה. זה היה בשנת 1958. קולונל של משרד הפנים העביר את הבקשה למעלה, אבל היא חזרה, נשלחה שוב לראדושקוביצ‘י לאימות. נתנו כסף למפקד המשטרה, הוא בדק אותה שוב, העביר אותה – ובסוף השנה קיבלנו אישור ועברנו. בפולין הייתי בערך שנה וחצי, שם הורשנו, אמי ואני לעלות לישראל. עד שההיתר הגיע, אני עבדתי כאינסטלטור בחברת “ג‘וינט” על הגבול עם גרמניה. היו . בתים מאבן. הורו לי לקדוח חורים – לפעמים זה לקח שבוע שלם לקדוח חור אחד, עד כדי כך הקירות היו חזקים. אני נחשבתי לתלמיד של אינסטלטור פולני, בשבילו זה היה טוב, הוא קיבל תשלום על זה.

בפברואר 1960 הגעתי לישראל, בידע של מאה מילים בלבד בעברית. הלכתי לאולפן. היו לי דודות בקיבוצים עין חרוד ויפעת, אז לקחו אותנו לשם (ליפעת – אותי ואת אמי, זה בצפון, בין נצרת לעפולה). נתנו לנו דירה קטנה, וכמעט שלא גרתי שם, הייתי במעונות באולפן בגבעתיים. למדתי ארבעה חודשים, ואז עברתי קורס מיוחד במינוח פיסיקלי-מתמטי. הייתי יכול לעבור קורס למשפטים ולהיות עורך דין בישראל, אבל משום מה לא הלכתי על זה. גם בברית המועצות לא עבדתי כעורך דין. התחלתי ללמד ב -1960, קיבלתי דירה בפתח תקווה … והתחלתי לעבוד בבית הספר, בכמה בתי ספר. הדירה היתה 30 או 35 מטר ברחוב יצחק שדה. לא ידעתי את כל המילים , אבל התקבלתי טוב, התלמידים עזרו לי. אצלי בכיתה היו מעט מאוד ילדי עולים. אולי 3-4, מתוך 30-40.

התחלתי לעבוד בבית ספר טכני, לא בגימנסיה, שנקראה “עמל“. המנהל היה גם מרוסיה, כמו רוב המורים. הרגשתי כאילו אני ברוסיה. עבדתי גם בגימנסיה, לימדתי פיסיקה. בשלב זה הם בנו כור אטומי – לא בדימונה, אלא בנחל שורק. על חוף הים. כדי להוליך שולל, הם אמרו לכולם שזה מפעל טקסטיל … והמדינה בחרה 10 בתי ספר בארץ כדי ללמד שם פיזיקה גרעינית. נראה שהמפקח אהב איך אני מלמד, או שהתלמידים היו טובים, וגם בית הספר שלנו נבחר. הלכנו כל שבוע לשם, לאתר הבנייה, והטכנאים והפרופסורים הסבירו, נתנו משימות ועבודות במעבדה. בפעם היחידה בחיי ראיתי איך בונים מרכז גרעיני, איך מזריקים דלק.את כל זה הראינו  לתלמידים. נפרדנו טוב מאוד, והתלמידים התנהגו בצורה מאוד מכובדת באתר הבנייה.

אחרי כמה זמן אני מקבל מכתב מטעם המפקח לפיסיקה, שהיה בן 80, והוא אומר כי התנהגתי כמו בריון, הפרופסורים והלבורנטים נפגעו ממני ושהתלמידים שלי שברו הכלים … ראיתי שחור בעיניים. אני חושב לעצמי: “מה עליי לעשות?” חשבתי: אני אחזור לראות את פרופסורים והטכנאים, אנחנו הרי התחבקנו איתם  כאשר סיימנו את הפרקטיקה … לא היה אז תחבורה ישירה, נסעתי לרחובות, ומשם הלכתי ברגל לתחנת הכח הגרעינית … ואז שרות  “ש.ב” עצר אותי. לא נתנו לי אפילו לדבר עם אף אחד, הם חשבו שמצאו מרגל מרוסיה! שני סוכנים של השירות החשאי, בדיוק כמו בסרטים:  אחד טוב ואחד רע. אחד מהם כאילו עוזר לך והשני מאיים … ובסוף היום הם שברו אותי, כבר חשבתי לחתום על כל מה שרצו, הייתי מוכן לאשר שהכל נכון. אבל הם כנראה פנו למישהו יותר בכיר, והוא אמר להם, “תעזבו אותו.” ובערב, הם שחררו אותי, “הסוכן הטוב” ליווה אותי, והוא אמר: “אני מציע לך להתרחק מכאן. אם תתקרב לפה אתה תעלם והמשפחה שלך לא תראה אותך שוב. “

לא ידעתי מה לעשות, איך להיות בבית הספר? הלכתי למנהל וסיפרתי לו את כל הסיפור, בלי לדעת אם הוא קיבל עותק של המכתב מהמפקח. המנהל אומר: “אתה יודע מה, אני מאמין לך. בואי נשלח לו מכתב“. לא ידעתי לכתוב, אז הוא בעצמו כתב ושלח. המפקח גר בחיפה, במשך זמן רב לא היתה תשובה. יום אחד אומר המנהל:“אני עצמי אסע אליו“. הוא נסע, הם לקחו את המסמכים עם המפקח, וזה מה שהם מצאו. שם המשפחה שלי הוא גרינהויז, והם בילבלו אותי עם איזשהו גרינברג מקיבוץ שהגיע למרכז לא מוכן … וקיבלתי מכתב בהתנצלות, אותו אני שומר עד עכשיו.

אני תמיד אומר את זה ומספר איך הגורל בעבודה עשוי להיות תלוי באמון של הבוס שלך… אנחנו חייבים להאמין לאדם. ומה יכול היה להיות? הייתי מפוטר – ושום מקום אחר לא היה לוקח אותי.

אחר כך התמניתי לסגן מנהל (מחנך כיתה), וכשהמנהל פרש התמניתי במקומו. לא רציתי להיות מנהל בכלל, זה היה טוב בשבילי לעבוד כמחנך כיתה. המנהל התעניין יותר בנושאים פוליטיים, אחיו היה אחד האנשים הקרובים ביותר למנחם בגין, כמעט החבר הכי טוב. וגם כשהייתי מחנך כיתה, ביצעתי בפועל תפקידים רבים של מנהל, אבל לא קיבלתי שום כבוד או עונש על זה. אבל המורים, כנראה, היו מרוצים ממני, אז הם כתבו מכתב למשרד החינוך…

כשהוזמנתי לראיון, כנראה התנהגתי קצת בחוצפה. כי לא חשבתי על התפקיד: אם הם ימנו אותי למנהל – אז טוב, אבל אם לא, אז לא. ובכל זאת הם מינו אותי. זה היה ב -1978, ובמשך 20 שנה עבדתי כמנהל.

כשלקחתי את בית הספר “עמל ב“, היו בו כ -300 תלמידים, כשעזבתי את התפקיד היו בו 1500. עשיתי דברים מסוכנים: אם אפשר היה לפתוח מחלקה חדשה, תמיד הייתי מוכן לכך. ביקשתי רשות ופתחתי אותה.


בכיסא המנהל

הייתי ביחסים מאוד טובים עם התלמידים. בכיתה הייתי מאוד נוקשה, דיקטטור. אבל אני דיקטטור ליברלי – נתתי לתלמידי לנשום! והם חייבים להקשיב לי, אני חייב תמיד לראות את זה. אני לא מבין איך יכול להיות משמעת רעה לתלמידים. אצלי, הם תמיד חייבים לשבת, לא יכולים לדבר, אני צריך לראות את העיניים שלהם, אחרת אני לא מרגיש טוב .

כמנהל, המשכתי ללמד. בנוסף לשיעורים, ניסיתי לעזור לתלמידים, הם תמיד הצטופפו במשרדי, המזכירה הביאה להם קפה. כשפרשתי, לא היה לי יום בלי עבודה. התחלתי לעבוד כמורה ועד היום אני עובד. כבר יותר משישים שנה.


ביחד עם נשיא המדינה שמעון פרס. גם בעלי אותו שם וגם נולדו באותה המדינה.

חשבתי שאלוהים וגורל כבר עזבו אותי – הם היכו אותי בי כל כך  חזק… אבל הם לא עזבו אותי. בני גיל חלה ברצינות בגיל 13 והוא נלחם 20 שנה במחלה. היה לו גידול במוח – לא ממאיר, אלא תוקפני. הוא עבר ניתוחים בקנדה ובישראל … הוא הצליח לסיים את לימודיו בבית הספר  ובאוניברסיטה. הוא הבין מאוד במחשבים: הוא פתח חברת “היי-טק” ברמה בינלאומית עם חבריו. ביומו האחרון הוא עדיין נתן הוראות לעובדים. חברה זו קיימת עד עצם היום הזה.



בשבילי מחלתו היתה גרועה עוד יותר מאשר המלחמה. אבל אני מרגיש שהוא נמצא איתי כל הזמן. אני תמיד מתייעץ איתו על מה שאני אדבר. שנתיים לאחר מותו, חליתי בסרטן -הרופאים אומרים שזה בהשפעת מותו. אבל הגורל או אלוהים עשו את זה כך שהמחלה התגלתה לפני החגים, בפסח. באותו זמן הכנתי את התלמידים במתמטיקה ברמה הגבוהה ביותר. ומיד ביום החופשה הראשון עשו לי ניתוח – ארוך, שבע עד שמונה שעות.

אחרי הניתוח התעוררתי מהר מאוד. הלכתי לרופא שניתח אותי, לשאול מה התחזית. הוא אמר: “תחזית טובה מאוד – 50% נותרים בחיים“. כאשר קמתי בתוך יומיים, הוא נראה לא מרוצה, הוא אמר: “אתה כזה… לא רזה, לא צעיר, זקן, איך קמת כל כך מהר?” בהתחלה, היו הרבה תרופות. בשעה שבע עברתי כימותרפיה, ובשמונה אשתי לקחה אותי  לעבודה. זה היה בשנת 2003. מאז כל שישה חודשים אני הולך להבדק, הרופא נותן מכתב … אני מסתכל על המכתב הזה כאילו זה אישור לעוד שנה של חיים.

עכשיו אני עובד שישה ימים בשבוע. אני מגיע לבית הספר בשבע ורבע – הלימודים מתחילים בשמונה וחצי … אני עוזר לתלמידים לפתור בעיות במתמטיקה. לכולם יש את הטלפון שלי, הם מתקשרים אליי גם אחרי תשע בלילה, אנחנו פותרים בעיות, הם יכולים לשאול שאלות עד חצות. אישתי לא מרוצה, כמובן. אני הולך לישון בדרך כלל ב-1 בלילה, ואני קם בחמש וחצי בבוקר. אני מניח שאני כמו גמל ביחס לשינה. כשהייתי באוניברסיטה, לא ידעתיי כמעט כלום  שבוע לפני הבחינה. שותפיי צחקו: “מה, אתה לא יודע את זה” יכולתי לשבת במשך 80-100 שעות – לא ישן, לא אוכל, רק שותה ולומד, לומד, לומד … שלושה ימים לפני הבחינה, הגעתי לרמה של חבריי,  ויומיים לפני הם כבר התאספו סביבי, ואני לימדתי אותם.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2257.jpg?resize=300%2C225 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_114807.jpg?resize=300%2C225

דיפלומוט, פרסים, תעודות הוקרה ומתנות אישיות של שמעון גרינהויז

כאשר אני עושה בחינות, אני בודק הכל באותו יום. עד הבוקר אני כבר מכניס למחשב את הציונים . התלמידים מתעוררים – וכבר יודעים כמה הם קיבלו.


עם הספורטאים הצעירים

פעם בית הספר שלנו זכה באליפות העולם בכדור יד (בין בתי הספר, כמובן). ולא, התלמידים לא עוסקים הרבה בשחמט כרגע. הרבה זמן הם מבזבזים על מחשבים ואלקטרוניקה. הם כותבים תוכניות לבניית רובוטים.

מה הסיפור עם הבית משפט?

כן, שלוש פעמים תבעו אותי ההורים. פעם הלכנו עם התלמידים לסיור לסיני, החבר‘ה התגלצ‘ו מהר תלול, והמורים עמדו בתחתית, לא אפשרו להם להגיע לכביש המהיר. אז לא הייתי עדיין מנהל, אבל הייתי בין המורים האלה. בחור אחד נפגע בראשו, חוליותיו זזו. הלכתי אליו לבית החולים, כי הרגשתי אשמה. הבחור טופל במשך זמן רב, ואז הלך לאוניברסיטה, אבל לא הצליח לסיים – ההשלכות של הפגיעה נתנו את אותותיהם. כילד, הוא התאמן כדורעף; ההורים ראו הכנסות של שחקן כדורעף מפורסם וביקשו מבית הספר לשלם לו 10% מההכנסות. זה נגמר בכלום.

בפעם השנייה תלמיד אחד מסיים את הלימודים, כיתה י ‘(אצלנו 10 שנות לימוד) יצר קשר עם קבוצה של גנבים. הוריו לא נתנו לו להתראות עם “החברים” האלה, אז הוא תלה את עצמו. תבעו אותנו, כך הם אומרים, שהתעלמנו – מזה שהוא לא הגיע לבית הספר במשך 40 יום (למעשה, הוא החמיץ 40 שעות לימוד ).

והמקרה השלישי, כאשר התלמידים נסעו למקום כלשהו עם ארגון נוער, ואחד מהם נהרג מפגיעת מכונית. לא היה לי שום קשר לזה, אבל נראה שלעורכי הדין יש צו כזה – לתבוע את בית הספר ואת המנהל. בפעם הזאת, אפילו לא הופעתי בבית המשפט.

מה עוד היית רוצה לגלות?

לפני כמה שנים הגענו לקראסנה. אני חושב, שאחרי שעזבתי לישראל, באתי לבלארוס שלוש פעמים, פעם אחת עם המשפחה שלי. כן זה נכון, אני הזמנתי אנדרטה חדשה לקורבנות השואה בקראסנה. מי שיישם אותה, שם את האנדרטה גם בעיירה.

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2272.jpg?resize=284%2C234 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2308.jpg?resize=307%2C234

בבלארוס במהלך הצילומים לסרט ; ליד האנדרטה בקראסנה

נפגשתי עם שגריר בלארוס בישראל, אי שם בשנת 2001. גם אביו היה פרטיזן, השגריר עצמו סיפר לי על כך.

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2312.jpg?resize=372%2C207  https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2304.jpg?resize=220%2C203

פולין 1995; הדלקת נר בהר הרצל

השתתפתי במצעד החיים הראשון בפולין. לפני מספר שנים, נבחרתי להדליק משואה ביום השואה – בירושלים (בחרו שישה אנשים). וגם השנה קיבלתי את הפרס “על  מפעל חיים“. הנשיא-העניק, ומסר לי אותו שר החינוך נפתלי בנט. בפעם הראשונה ניתן פרס כזה למורה. לפעמים הוא ניתן לפרופסורים או למדענים.

https://i0.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2311.jpg?resize=275%2C224 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2315.jpg?resize=329%2C224

ראש הממשלה עם שמעון גרינהויז; בטקס פרס הנשיא

אני לא עוקב מקרוב אחר מה שקורה בלארוס. אבל אני שומר על קשר עם מורה בבית ספר בקראסנה. לפעמים אנחנו מדברים בסקייפ, או שהיא מתקשרת בערב. שמה אלה שידלובסקיה. היא שלחה לנו ספר של סרגיי סטאריקביץ‘.

https://i0.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2305.jpg?resize=361%2C206  https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2321.jpg?resize=252%2C205

.שמעון עם מורים ותלמידי בית הספר בקראסנה; כותבת א. שידלובסקיה

בני הבכור טל נולד ב -1963. הוא סיים את הגימנסיה בתל אביב, הלך ללמוד בטכניון הנדסה … הוא שירת במודיעין, בעל דרגה גבוהה, אבל הוא פרש כבר לפני יותר מ -20 שנה  לגמלאות. הוא בודק מעליות ומנופים. אשתו צילה היא עורכת דין בעירנו, מוצאה מטורקיה. יש להם בן ובת.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2294.jpg?resize=308%2C465  https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2297.jpg?zoom=2&resize=287%2C462

צילה וטל. בנם גיא ובתם עמית

בני ניר, יליד 1971, מהנדס אלקטרוניקה, בוגר אוניברסיטת תל אביב, עובד בחברתפנסוניק, מספק ציוד מחשבים לארגונים גדולים. אשתו ענבל היא רופאה, עובדת במרפאת תל-השומר, אביה ממרוקו, לאמה שורשים בהונגריה. יש להם גם בן ובת. משפחתם גרה בגבעתיים.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2301.jpg?resize=329%2C254  https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2302.jpg?resize=271%2C255

ניר זוכה לדרגת רב סרן; נורית בזמן שרותה הצבאי

הבת נורית נולדה בדיוק במלחמת יום כיפור (1973), וליזה ילדה אותה במרפאה שלה. התקופה הייתה מדאיגה, הם ציפו שיהיו פצועים רבים. האחות הבכירה שואלת: “מה, גם את הגעת עכשיו על הראש שלי?“, והאישה – שהיא עצמה מיילדת – עונה: “אני אעשה הכל בעצמי“. בעלה של בתי הוא עופר בר, אבותיו הגיעו גם הם ממדינות שונות (רומניה, מרוקו). יש להם שלושה ילדים. אני רוצה במיוחד לציין את נכדתי יעל, שלומדת בכיתה ג ‘, אבל כבר מכירה את המחשבים היטב ועושה לי מצגות.

איך עברתי את כל מה שעברתי במלחמה, ואחר כך? אני עצמי לא יודע. לא, לא האמונה באלוהים עזרה. עבדתי קשה וחשבתי הרבה על קרובי.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_115120.jpg?resize=294%2C392  https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_115114.jpg?resize=293%2C391

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_120919.jpg?resize=300%2C225 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_123102.jpg?resize=300%2C225

הקליט וולף רובינצ’יק לטובת האתר



ממערכת האתר


אנחנו מחכים לסיפורים שלכם ממפגשים עם אנשים מעניינים, שיש להם סיפורים משפחתיים שונים וכתבות אחרות ובבקשה לא לשכוח מהפרוייקט הגדול שלנו לשנה הבאה כשנחגוג 10 שנים לאתר ו-70 שנה למדינת ישראל. ביחד נוכל לעשות הרבה. אנחנו מחפשים מתרגמים מתנדבים לתרגום טקסטים מעניינים מרוסית לאנגלית ולעברית. תשלחו הצעות לדואר


בסוף אפריל 2018 בקראסנה ( בין מינסק למולודצ’נו ), יתקיים טקס לכבוד 75 שנה להריסת הגטו. בין המארגנים- מורה להיסטוריה מקומית, אלה שידלובסקאיה, לטקס מתכנן להגיע שמעון גריהויז עם משפחתו. אנחנו מזמינים להגיע לקראסנה את תושבי בלארוס וכמו כן גם מדינות אחרות, כולל ישראל. ניתן לארגן טיולים בבלארוס ובליטא למשתתפים.

לשאלות בכל נושא ניתן לפנות בדואר


המקור ברוסית

(Igor Shustin) תרגום על ידי איגור שוסטין
פורסם 14.10.2017 04:51

The Shimon Greenhouse’s story (3)

(end, beginning and continuation

Before the war, I was only in first or second grade, and for a short time I studied with a rabbi, but immediately after the war, I went straight to seventh grade. I did not know well the Russian language. In Israel children often confuse inflections and cases, and that is only natural, but in the mid-1940s my environment laughed at me very much at school. When I opened my mouth in class, there was such a laugh that even other classes came to see. I was the only Jew in the class, and in mathematics I was always strong. After a month or two, I began to master the language and even started teaching my friends. There was one mathematics teacher who came from the front. He liked to drink. Sometimes he made mistakes, but I corrected him with all due respect – it was great entertainment for all. My friends would say, “Well, Simon – go and fix the errors there.”

I graduated from a Belarusian-language middle school, and there I learned Russian only as a part of curriculum. In the classes we read the poems of Yakub Kolas and Yanka Kupala. I finished the school with a gold medal, this gave me the opportunity to enter university without exams. I went to the State University of Belarus to the Faculty of Physics and Mathematics, and at the same time I studied law. The Institute of Law was closer to the Cheluskintsev Park in Minsk, and a few years later this institution was attached to the university and became a faculty.

Shimon Greenhouse: in 1949; with his mother near the monument in Krasnaye (1950).

I remember two chess players who played without a board, and exchanged loudly the moves between them. We often followed them and listened to how they played. One of them, it seems, was the grandmaster Isaak Boleslavsky.

I finished two faculties with honors. I received a scholarship; as an outstanding student, I had a 150% raise.

At that time in the Soviet Union was a custom, according to which those who graduated from the law faculty cum laude were immediately accepted to work in the prosecutor’s office or the Interior Ministry – not in the highest positions, but not in the lowest, either. But there was also strong anti-Semitism… I remember when I entered the Institute of law, most of the teachers were Jews and liberals… Their main idea was: “You can protect any crime, it could have been more difficult.” In the end, when I was in fourth year, everyone disappeared. Professors of state security came. We always laughed at their position: “Give us a man, and we will find him guilty for something.”

Then I realized that I would not succeed in making a career in any government office because I am a Jew, and this was a “crime”, aggravated by the fact that my parents were capitalists… My father, as I said before, was a businessman, and my mother Rosa kept the house, but she also devoted much time to helping the poor. Before the war, Jewish soldiers who served in the military town came to us for lunch and dinner. I also remember yeshiva students who came. My mother worked very actively with a group of women who helped the population. After the war, she worked for many years in a cannery of Krasnaye as a simple worker. Her brother and her family from Dokshitsy were very rich. But she liked the Communist ideas, even when we came to Israel.

I decided that I would be a teacher and went to teach in the area where I fought as a partisan. Between Ilya and Vileyka. There were no railroads or buses, swamps everywhere. Pupils had to go in the winter through the forest, to overcome 10 km, sometimes in the snow till the waist.

A trip to school in the winter, 1955

In 1956 there was the Sinai Campaign in Israel. I remember going to meetings where we had to “condemn the aggressors.” But I looked at the pictures of the Israeli tanks, and my soul was happy.

In 1957 the international youth festival was held in Moscow. I remember that we came from Belarus to see the Israelis, just to hold on to their clothes, to hear their words… and then I realized I had no place in the Soviet Union, even though I was a Soviet citizen. I could go to Poland, where Gomulka ruled at that time. But I had no documents confirming that previously I’d been a Polish citizen.

From Belarus it was difficult to go abroad, so I went to Vilnius, I arranged a fictitious marriage, and I submitted papers. I wrote to the police chief a letter that I was a Polish citizen, and he signed it and transferred it to Vilnius, but my petition was rejected. The request was sent to Radashkovichy for confirmation, we gave money to the police chief, he checked it again, passed it on – and by the end of the year we received a permit and went away. In Poland I was for about a year and a half, then my mother and I were allowed to immigrate to Israel. I worked as a plumber in a company assisted by the “Joint” commitee on the border with Germany. There were stone houses all around, and I was instructed to drill holes. I was considered a student of a Polish plumber, for him it was good, he got paid for it.

In February 1960 I came to Israel with only a hundred words of Hebrew. I went to an ulpan. I had aunts in kibbutzim Ein Harod and Yifat, so they took us there (to Yifat, me and my mother, in the north, between Nazareth and Afula). They gave us a small apartment, and I rarely came there. I went to an ulpan with dormitory in Givatayim. I studied for four months, and then I took a special course in physical-mathematical terminology. I could take a law course and become a lawyer in Israel, but for some reason I did not go for it. I did not work in the Soviet Union as a lawyer either. I started teaching in 1960, I got an apartment in Petah Tikva… and I started working at school, in several schools. The apartment was 30 or 35 meters on Yitzhak Sadeh Street. At that time I did not have enough Hebrew words, but I was well received, the students helped me. In my class there were very few immigrant children. Maybe 3-4 from 30-40.

I started working in a technical school, not in the gymnasium, which was called “Amal”. The principal was also from Russia, like most teachers. I felt like I was in Russia. I also worked at a gymnasium, taught physics there. At this stage Israel built an atomic reactor – not in Dimona, but in Nahal Sorek, on the shore. To deceive enemies, they told everyone it was a textile factory… and the state chose 10 schools in the country to study nuclear physics there. The supervisor seemed to like how I was teaching, or, maybe the students were good, anyway our school was also chosen. We went to the construction site every week, and the technicians and professors explained, gave assignments and lab work. For the only time in my life I saw how a nuclear center was being built, and how to inject fuel. We parted very well, and the students behaved very respectably at the construction site.

After a while I got a letter from an 80-year-old physics inspector who wrote that I had behaved like a bully, the professors and the Laboratory technicians had been hurt and my students broke some tools… I saw black in my eyes. I thought to myself, “What should I do?” I decided: I would go back to see the professors and technicians, because we embraced them when we finished the practice… There was no direct transportation, I went to the streets, and from there I walked to the nuclear power station… Then the “Shin Bet” organization stopped me. They did not even let me talk to anyone, they thought they had found a spy from Russia! Two agents of the Secret Service, just like in the movies: one good and one bad. One of them seems to be helping you and the other threatening… And at the end of the day they broke me, I was already thinking about signing whatever they wanted, I was willing to confirm that everything was true. But they probably turned to someone more senior, and he told them, “Let him go.” And in the evening, they released me, “the good agent” accompanied me, and he said, “I suggest you stay away from here, and if you get close to here you will disappear and your family will not see you again.”

I did not know what to do, how to be in school? I went to the manager and told him the whole story, not knowing if he had received a copy of the letter from the inspector. The manager said, “You know what, I believe you, let’s send him a letter.” I did not know how to write, so he himself wrote and sent. The inspector lived in Haifa, and for a long time there was no answer. One day the manager says, “I will go to him myself.” He went, they took the documents with the inspector, and that’s what they found. My last name is Greenhouse, and they confused me with some kind of Greenberg from a kibbutz who came to the center unprepared… and I received a letter apologizing, which I keep up until now.

I always say this and tell how fate at work may depend on the trust of your boss… we must believe him. And what could it have been? I would have been fired, and no other employer would have taken me.

Then I was appointed deputy director (grade teacher), and when the director retired, I was appointed to his place. I did not want to be a principal at all, it was good for me to work as a grade educator. The principal was more interested in political issues, his brother was one of the closest people to Menachem Begin, almost the best friend. And even when I was a class educator, I had many executive functions, but I did not get any respect or punishment for it. But the teachers, apparently, were pleased with me, so they wrote a letter to the Ministry of Education in my favour.

When I was invited for an interview, I have been a bit insolent. Because I did not think about the job: if they appointed me as principal – all right, but if they don’t, nothing special. Nevertheless they appointed me. It was in 1978, and for 20 years I worked as a principal.

When I took the “Amal B” school there were about 300 students, when I left the position, there were 1500. I did dangerous things: If a new department could be opened, I was always ready for it. I asked permission and opened it.

In his principal’s chair

I was in a very good relationship with the students. In class I was very stiff, a dictator. But I am a liberal dictator – I let my students breathe! And they must listen to me, I must always see it. I do not understand how bad discipline can be for students. For me, they always have to sit, are not allowed to chat, I have to see their eyes, otherwise I do not feel well.

As a principal, I continued to teach. In addition to classes, I tried to help the students, they were always crowded in my office, the secretary brought them coffee. When I retired, I had no day without work. I started working as a teacher and I still work today. For more than sixty years.

Together with former President Shimon Peres. Both were born in the same country.

I thought God, or fate, had already grace for me – previously they molested me so hard… But they сome down on me once again. My son Gil got seriously ill at the age of 13 and was fighting with his disease for 20 years. He had a brain tumor – not malignant, but rather aggressive. He underwent surgery in Canada and Israel… He managed to finish his studies at school and university. He understood in computers very well: he opened an international high-tech company with his friends. On his last day he still gave orders to the workers. This company exists to this day.

Gil and his parents in Europe, 1995

For me, his illness was even worse than the war. But I feel he is still with me all the time. I always agree with him about what I’ll talk. Two years after his death, I got cancer, and my doctors told it was under the influence of his death. But fate or God did it so that the disease was discovered before the holidays, on Passover. At the same time I prepared the students in mathematics at the highest level. And immediately on my first day off I was given an operation – a long one, it lasted between seven and eight hours.

After the surgery I awoke very quickly. I went to the doctor who operated me, to ask what the forecast was. He said: “A very good forecast, 50 percent stay alive.” When I got up in two days, he looked dissatisfied, he said: “You’re like that… not thin, not young… old, how did you get up so fast?” At first, there were lots of drugs. At seven I had chemotherapy, and my wife took me to work at eight o’clock. It was in 2003. Since the operation every six months I go to the surveys, the doctor gives me a letter… I look at this letter as if it’s a pass for another year of life.

Now I work six days a week. I get to school at seven-fifteen, and my studies start at eight-thirty… I help students solve math problems. They all have my phone, they call me after nine at night, we solve problems, and they can ask questions until midnight. My wife is not pleased, of course. I usually go to sleep at 1 AM, and I get up at five-thirty in the morning. I suppose I’m like a camel in relation to sleep. When I was at university, I knew almost nothing a week before the exam. My partner laughed: “What, you do not know that?” I could sit for 80-100 hours – not sleeping, not eating, just drinking and learning, learning, learning… Three days before the exam, I jumped up to their level, two days before the exam they already gathered around me, and I taught them.

Diplomas, awards, certificates of appreciation and personal gifts belonging to Shimon Greenhouse

When I do exams, I check everything that day. By morning I’m already putting in the grades. The students wake up, and they already know how much they got.

With the young athletes

Once our school won the World Handball Championship (between schools, of course). And no, the students do not deal much with chess at the moment. They spend a lot of time on computers and electronics. They write plans to build robots.

Testimony of Shimon Greenhouse for Yad Vashem and his opinion on Israeli youth.

What was the story with the court?

Yes, three times parents of the students sued me.

Once we went with the students on a trip to Sinai, the guys hung up at a steep speed, and the teachers stood at the bottom, trying not to let them reach the highway. So I was not a principal yet, but I was among those teachers. One guy was hit in the head, his cells moved. I often went to the hospital because I felt guilty. The boy was treated for a long time, then he went to the university, but could not finish – the consequences of the injury took their toll. As a child, he practiced volleyball. The parents saw the income of a famous volleyball player and asked the school to pay him 10% of the income. It ended in nothing.

The second time a student who was finishing school, studying his 10th year (in our school there are 10 years of schooling) contacted a group of thieves. His parents did not let him see these “friends”, so he hanged himself. They sued us, as they wrote, for not caring about him, as if he did not go to school for 40 days (in fact, he missed 40 hours of study).

And the third case, when the students traveled somewhere with a youth organization, and one of them was killed by a car. I had nothing to do with it, but the lawyers seemed to have such an order – to sue the school and the principal. This time, I did not even appear in court.

What else would you like to know?

A few years ago, we reached Krasnaye. I think that after I left for Israel, I came to Belarus three times, once with my family. Yes, that’s right, I ordered a new monument to the victims of the Holocaust in Krasnaye. The person who built that monument set up a memorial in Haradok neae Maladziechna as well.


In Belarus during making the film “Sioma – visit in Belarus.”

I met with the Belarusian ambassador in Israel, somewhere in 2001. His father was also a partisan, the ambassador himself told me about it.


Poland, 1995; lighting a memorial candle on Mount Herzl

I participated in the first march of life in Poland. A few years ago, I was chosen to light a torch on Holocaust Remembrance Day – in Jerusalem (six people were chosen). And this year I also received the “Life Work” award. The President signed the order, and the Minister of Education, Naftali Bennett, handed me the prize. For the first time, such a prize was given to the teacher. Sometimes it is given to professors or scientists.

Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu with Shimon Greenhouse; at the President’s Award Ceremony with the President of Israel Reuven Rivlin

I do not follow closely what is happening in Belarus. But I keep in touch with a school teacher in Krasnaye. Sometimes we talk on Skype, or she calls in the evening. Her name is Alla Shidlovskaya. She sent us a book by Sergei Starykevich.

Shimon with teachers and pupils of the school in Krasnaye, Belarus; messages from Alla Shidlovskaya

My eldest son Tal was born in 1963. He graduated from the Gymnasium in Tel Aviv, went to study engineering at the Technion. He served in intelligence, with a high degree, but he retired more than 20 years ago. He checks elevators and cranes. His wife Tzila is a lawyer in our city, she is from Turkey. They have a son and a daughter.

Tzila and Tal at their marriage day; their son Guy and daughter Amit

My son Nir, born in 1971, is an electronics engineer and a graduate of Tel Aviv University. He works for “Panasonic”, providing computer equipment for large organizations. His wife Inbal is a doctor, works at the Tel Hashomer clinic, her father is from Morocco and her mother has roots in Hungary. They also have a son and a daughter. Their family lives in Givatayim.

Nir is promoted to Major degree; Nurit during her army service

Her daughter Nurit was born exactly during the Yom Kippur War (1973), and Lisa gave birth to her in her clinic. The period was worrisome, the doctors expected there would be many wounded. The senior sister asked, “Why have you come on my head now?” And my wife – who herself is a maternity nurse – answered: “I will do everything myself.” My daughter’s husband is Ofer Bar, and his ancestors also came from different countries (Romania, Morocco). They have three children. I particularly want to mention my granddaughter Yael, who is in third grade, but already knows the computers well and makes presentations for me.

How did I get through everything I went through in the war, and then? I do not know myself. No, not religious faith helped me. I worked a lot and always thought about my relatives.

(translated from Hebrew by Liron Shustin)



  1. Editorial staff of belisrael.info reminds: we are waiting for your stories about interesting people, for various family tales and so on. And please do not forget about a big project for the next year. This project will be devoted to the 10th anniversary of our site and to the 70th anniversary of the State of Israel. Together we are able to do much good. We are looking for volunteers to translate important texts from Russian to English, and from Russian to Hebrew. Contact us just now via e-mail: amigosh4@gmail.com
  2. By the end of April, 2018 a memorial event will take part in Krasnaye (between Minsk and Maladziechna). Ms. Alla Shidlovskaya, a history teacher from Krasnaye, intends to remember the local Jewish ghetto that was destroyed 75 years ago, and its inmates. Shimon Greenhouse and his relatives are going to come. We invite residents as well as guests of the Republic of Belarus, including Israeli ones, to visit Krasnaye. Special tours around Belarus and Lithuania may be organized for the participants. Any questions? Please contact us via amigosh4@gmail.com        Published 10/14/2017 04:51 

Life is like a miracle (2) / (החיים כמו נס. שמעון גרינהויז (2

(English text is below)

. המשך, התחלה

ב -1942 החליטו אחי ואחותי ללכת לפרטיזנים, אבל הפרטיזנים לא קיבלו יהודים ללא נשק. גם מנדל והניה עבדו, כמוני, בעיר הצבאית, ובעיקר התעסקו בכלי נשק שהובאו מהחזית. הם הצליחו לגנוב כמה אקדחים – בכל פעם הם גנבו אחד . בסוף השבוע קיבלנו מנות: כיכר לחם, שכללה 50% נסורת, ו -50% קמח, שכבר לא כשיר. בנוסף ללחם, קיבלנו כמה קילוגרמים של תפוחי אדמה, אבל גם הוא לא היה כשיר, רקוב. אז אח שלי פירק את האקדח, החלק הראשי הוכנס לכיכר לחם, השאר הסתיר בתפוחי אדמה ונתן לי להעביר. הצלחתי להעביר כמה אקדחים.

אחי ארגן קבוצת צעירים והעביר אנשים לפרטיזנים. והוא חזר על כך כמה פעמים … אפילו הצליח להעביר שני חיילים של הצבא הגרמני. אני חושב שהם לא היו גרמנים – נראה לי, ההולנדים, האנטי-פאשיסטים. היודנראט כבר היה שונה, בראשו עמדו אנשים לא ישרים, לפעמים אפילו פושעים, וגם במשטרה היהודית היו כאלה … על הסף. הם מכרו, קנו, עשו כל מיני עסקאות בינם לבין עצמם. היה שוטר יהודי אחד, ששנאנו יותר מהגרמנים. הוא תמיד הרביץ לנו, צחק ואמר, “אני אתקשר לקצין גרמני, הוא יירה בכם”. זאת היתה אצלו בדיחה כזאת.  נודע ליודנראט שאחי מעורב בקשרים עם הפרטיזנים, הם עצרו אותו. בחורף, כשהוא לבוש רק בחולצה אחת, הכניסו אותו למרתף ואמרו שהם יימסרו אותו לגרמנים. הם אספו הרבה דברים – הם נתנו לשוטר הראשי ולראש היודנראט כופר. הם הסכימו לשחרר את אחי, אבל הוא היה צריך לחתום על מסמך שהוא מפסיק את פעילות הגרילה, ואם לא, אז יעביר היודנראט את כל המשפחה (אני, אחותי) להוצאה להורג.

בסביבה, למשל בעיר אולחנוביץ, רדושקוביץ’, אפילו במולודצ’נו, כבר נהרגו כל היהודים. אבל הצעירים משם הגיעו אלינו, כי הגרמנים היו זקוקים לידיים של פועלים. כך גדל גטו קרסנה, יחד עם המחנה הסמוך היו בו 5,000 יהודים.

הרגשנו שהסוף מתקרב. והחיים נמשכו בגטו. עוד לפני כן, פתחו בתי ספר יהודיים, חוג שחמט (אני עצמי שיחקתי, מאוחר יותר שחמט באוניברסיטה, הייתי אלוף הפקולטה, י  ואלוף אזור מולודצ’נו בדמקה), אפילו התיאטרון נפתח. אחי ואחותי גם השתתפו בזה. לאחי היתה חברה ולאחותי היה חבר …

בגטו עזרו זה לזה, אבל באותו זמן גם רימו. המסחר נערך. עם סכין על הגרון, אבל הם המשיכו לסחור וניסו לרמות … ואני זוכר עדיין דבר מכוער למדי. קבוצת חוליגנים נסעה עם שוטרים. הגרמנים לא הרשו לנשים להיכנס להריון, אבל אם האישה היתה קרובה יותר ליודנראט, זה איכשהו עבר. הם הכינו רשימה גדולה, וכשראו שהאישה בהריון חיכו ממש לקראת הלידה, וכשבעלה יצא לעבודה פרצו לבית, השכיבו אותה על הארץ ורקדו על בטנה. הם חיכו שהעובר ייצא, ואם הוא כבר מת, אז הם צחקו, ואם הוא עדיין היה בחיים, הם הרגו אותו … אלה לא שוטרים, אלה נבלים קרובים למשטרה.

בית הספר אורגן על ידי הנוער ומורה כלשהו, ​​אני לא זוכר בדיוק. בגטו היו מורים רבים. חזרנו אחרי שש בערב מהעבודה, באנו לשעה ללמוד מתמטיקה או עברית. זה לא היה בדיוק בית ספר. בגטו היו שני בתי כנסת, שם התגוררו גם משפחות. אבל היו חלקים שהיו עדיין מופרדים כמקומות קדושים. הם שמו שולחנות וכיסאות …היינו באים – 20, 10 ילדים, לפעמים 5 – וכל ערב לומדים קצת, לפעמים הלכתי לראות מחזות (אני כבר לא זוכר איזה, אני חושב שחלק מהאסירים כתבו אותם בעצמם, היו הרבה אנשים אינטליגנטים בגטו).

בית הספר “תרבות” בקראסנה לפני המלחמה – מורים ותלמידים. יושב ראש המועצה, יקותיאל (קושל), יושב שלישי מימין בשורה השנייה 

התיאטרון התאים גם לצעירים, כולל אחי ואחותי. היתה עזרה הדדית – רבים באו ממקומות אחרים בידיים ריקות, קיבלו אוכל, מקום מגורים … כל זה היה מאורגן מאוד, אבל אני לא זוכר את שמות המארגנים. אבל אני זוכר עוד מעשה גבורה. בגטו היו שתי אחיות, ולאחת היה תינוק. היא היתה בלי בעל. היא כנראה היתה קומוניסטית – ומישהו, כנראה, אמר את זה לגרמנים. הם פרצו לבית שלה, שאלו מי פה הקומוניסטית. אז אחותה הלא נשואה אמרה: “אני קומוניסטית”, הם ירו בה במקום. היא הקריבה את חייה כדי שלתינוק תהיה אם.

אני זוכר שהכינו רדיו (אספנו את השפופרת בעצמנו), והקשבנו למה שקורה בחזית, ברוסיה. השנה 1942 – קרבות גדולים היו ליד לנינגרד, ליד מוסקבה, וב -1943 הקרב על סטלינגרד … הבנו שהגרמנים כנראה יפסידו את המלחמה הזאת.

היה סחר סודי – קנינו לחם, וכל מיני דברים כאלה. שרנו שירים כמעט כל שבוע. באחד הבתים התאספו צעירים, אולי אפילו כל יום, לא תמיד השתתפתי, הייתי רק בן 12. השירים היו אופטימיים יותר. אני גם זוכר שהיו לנו כל מיני בדיחות. כשעבדנו במחנה הצבאי – מייננו ותיקננו נשק – כשהרכבת הגיעה מהחזית עם טנקים שנפגעו מנשק. אז תמיד צחקנו ואמרנו: “זה הגאולה (הגאולה), מגיע ההצלה שלנו”. הסתכלנו מבעד לחלון, עבדנו – וראינו איך הרכבת מתקרבת ותמיד שמחנו. ידענו מה קורה בחזיתות, האזנו לרדיו, ואיכשהו כולם ידעו. בעיקר, מה קורה בחזית הרוסית,  פחות באמריקאית.

אני לא זוכר שבעבודה נפל עלינו ייאוש. בישלנו את האוכל שלנו, צחקנו, התבדחנו כדי להרים קצת את רוחנו.

ראינו שהסוף קרב, כי כל היהודים מסביבנו כבר נהרגו. גרנו באולם גדול – כמה משפחות. הרצפה היתה עשויה עץ. היה מרתף גדול בבית, אז בנינו קיר ועשינו מחלק מהמרתף  בור. ואני זוכר שערב פורים היה צריך לבוא. בבוקר – כנראה שביום שישי ראינו שהגרמנים נכנסים, הם מקיפים את הגטו, והבנו שזה הסוף. הגרמנים באו כשהגברים הלכו לעבודה כדי שלא תהיה התנגדות. אנחנו, 30 איש, נכנסנו לבור הזה, וסבתי השנייה העמידה את הקרשים, ושמה  עליהם כל מיני סמרטוטים ומזרנים. שמענו את הגרמנים פורצים לבית ויורים בסבתי. אני לא זוכר אפילו איך קוראים לה – אולי גולדה.

ואנחנו ישבנו בבור. בהתחלה היה לנו קצת מזון ומים, ואחרי כמה ימים (לא יכולנו לצאת, היה שומר) המים כמעט נגמרו. התחילו לתת לנו מים במנות קטנות מאוד. היתה לנו ילדה קטנה אחת – אולי היא היתה בת שנתיים. והיא צרחה מאוד חזק – פחדנו שהגרמנים ישמעו. היא רצתה עוד מים – לא נתנו לה, אבל נתנו לה לשתות שתן, והיא שאגה בקול רם עוד יותר. חששנו שהגרמנים ימצאו אותנו, ואילצו את אמה לחנוק אותה. האמא ניסתה, אבל לא היה לה כוח – לא מוסרי ולא פיזי. אז שני גברים חנקו את הילדה. לא יכולנו לבכות, פחדנו לבכות, כדי שלא ישמעו אותנו. אבל אחרי 20 דקות אנחנו שומעים את קולה, אם כי צרוד למדי. היא נשארה בחיים, שמרנו על קשר, היא עזבה  לאמריקה, אני חושב. אחרי המלחמה היא לא יכלה לדבר, היו לה הרבה ניתוחים של הגרון … נשארו סימנים על צווארה מהחניקה.

ביום הרביעי, הגרמנים אפשרו לאוכלוסייה המקומית  להתחיל לבזוז רכוש יהודי. ואנחנו שומעים מעל ראשינו את שם משפחתינו, שם האבא, האמא … והאנשים האלה  כל כך מאושרים, הם לוקחים הכל , שודדים … ולקראת הערב הם החלו לדפוק על הרצפה, ראו שיש שם משהו, וחשבו שזה “העושר היהודי”. הם החלו להילחם בינם לבין עצמם על הרכוש, באו שני שוטרים גרמנים ואמרו: “אנחנו נמצאים כעת בעבודה, אל תפתחו את הרצפה היום. אנחנו גם רוצים לקחת חלק בטוב היהודי, נבוא מחר בבוקר. ” ובאותו לילה יצאנו, לא היתה שמירה, ועברנו דרך הגטו, זה היה ליד הנהר אושה.

ידענו שאנחנו צריכים ללכת לכיוון הפרטיזנים. ראינו אש גדולה, הרחנו את הריח, כאילו צלו בשר. מאוחר יותר סיפרו לנו שיש אורווה ענקית ליד הנהר, הגרמנים לקחו את כל היהודים מהעבודה (אמרו שצריך לעשות חיטוי) ושרפו אותם. בניהם היו גם אחי ואחותי. אני חושב שכמה אלפי יהודים נשרפו חיים. סיפרו לנו שהנהר היה אדום מדם, אשר במשך ימים אחדים נשפך מן האסם, וכשהיהודים ניסו לצאת מהאש, דחפו אותם הגרמנים בחזרה לאש במקלות ארוכים. הגרמנים הביאו עשרות ילדים יהודים קטנים, הניחו אותם על כידונים. והתחרו בניהם, מי יטיל יותר עמוק לתוך האש. ולאחר מכן הם חגגו  עם – וודקה, נקניק, סיגרים …

דיוקנם של האח מנדל והאחות הניה, שנתלה בחדר של שמעון גרינהויז. פתח תקווה, יוני 2017

המשכנו, הלכנו כאילו בחלום. בדרך, הגרמנים או המשטרה המקומית ירו עלינו, חצי נהרגו. כשהיינו על המגרש – הם ירו, כשנכנסו ליער, הם נעצרו, הם השתעממו. ככה היה כמה פעמים. מתוך שלושים איש נותרו  10 אנשים, אולי 12.

קטע מרשימת הקורבנות מגטו קראסנה, לקוח מתוך ספרו של ס.ו. סטאריקביץ’. הסודות של קראסנה. מולודצ’נו 2012. האבא, האח והאחות של שמעון מצויינים שם תחת שם המשפחה “גרינגאוש”.

האוכלוסייה המקומית לא הסגירה אותנו לגרמנים, להפך, הם הראו לנו איך ללכת לכיוון הפרטיזנים. וכעבור יומיים הגענו אל הפלוגה. הפרטיזנים לא קיבלו אותנו בפרחים, אבל הם גם לא עשו לנו שום דבר רע. הם הרשו לנו להצטרף לפלוגה שלהם, להיות קרובים. אבל בשבילי זאת הייתה תקופה גרועה יותר מאשר בגטו. לא היו לי נעליים, ואפילו המכנסיים שלי נקרעו. קטפנו עלים מן העצים, הצתנו אש, התיישבנו וחיממנו קצת את הגוף, והפנים שלנו הפכו ממש לקרח. ואז הסתובבתי וחיממתי את פני. באותה תקופה עדיין לא היו מחילות. כך זה נמשך חודש או יותר, באביב 1943. אחר כך גויסתי לפרטיזנים, הייתי בן 13.

בפלוגה הזאת – כך נראה, על שמו של וורושילוב – היו כמה יהודים. הם באו ובחרו, והם גייסו גם אותי. שאר היהודים – נשים, זקנים – חפרו מחילות. הגענו לביצה ענקית, רק מדי פעם נתקלת באיים שבהם יכולת לחפור מחילה, אבל גם שם אם חפרת יותר מדי וכבר הגעת למים. והשאר – ביצות, שאדם לא הלך עליהם, אולי במשך עשרות שנים. ואני זוכרת שהיו רק שני תפרים שאפשר היה ללכת אליהם. אם אדם החליק ונפל לתוך הביצה, ואף אחד לא עזר לו, אז האיש היה נעלם ללא עקבות.

זה היה מקראסנה לכיוון איליה, לכיוון מזרח, מחוטנצ’יטס לכיוון פלשניץ … היה שם יער גדול.

בנינו מחילות לנשים – והחיים השתפרו. ואני הייתי בפרטיזנים, והיחידות הפרטיזניות היו כמו צבא. נשלחו לנו מטוסים עם נשק, אספקה ​​הגיעה מרוסיה. הגיעו קצינים צבאיים רבים וקומיסרים. היתה משמעת, כמו ביחידות צבאיות. אני לא זוכר שהיה משהו אנטישמי, היחס אלינו היה נדיב.

האזור מחולק לשלושה חלקים: הערים שבהן חיו הגרמנים ושם עמדה המשטרה; אחרי זה היה החלק שאליו הגרמנים פחדו לבוא, כאילו זה היה אזור של ברית המועצות, ואת החלק השלישי, החלק הגדול ביותר – איפה שביום הייתה ההשפעה של הגרמנים, ובלילה שלנו. האוכלוסייה היתה ידידותית למדי כלפי הפרטיזנים. הם נתנו לנו אוכל – ואפילו לא היינו צריכים לגנוב .

חלק מעבודתנו כללה חיפוש אחר שותפי הגרמנים. נניח שנאמר לנו שבכפר מסוים יש כמה משפחות שעזרו לגרמנים, אז הלכנו לשם בלילה … היינו חוקרים, שופטים ומבצעים גם יחד. בדרך כלל התיק הסתיים בירי. השתתפתי גם במבצעים כאלה יותר מפעם אחת.

הגרמנים היו מאורגנים יותר. אם אמרו להם – כאן, בכפר הזה עוזרים לפרטיזנים  – הם היו באים בלילה, אוספים את כולם באסם ושורפים אותם. כמו שבקרסנה היה עם היהודים,  בחטין היה עם הבלארוסים.

כמובן, היו אנשים שונים בין הבלארוסים. לדוגמא האחים סטאריקביץ’- אחד מהם שירת במשטרה, השני היה בפרטיזנים.

אתה שואל מי לימד אותי לירות? היה מספיק נשק,  יכולת ללכת לאמן את עצמך. כל יום הלכנו והתאמנו. חומרי נפץ גנבנו מהגרמנים, או שהורידו לנו מהמטוס. כמעט כל לילה המטוס הוריד משהו – נשק, עלונים או אפילו קצינים.

פוצצנו רכבות שנשאו נשק לחזית. לא הייתי גיבור גדול שם – רק בן 13 … אני זוכר שהיו לי שני חברים. אחד נקרא יאשה, השני סאשה – מבוגר ממני ב-17 שנים, לא מהעיר שלנו. היינו חברים, אבל לא דיברנו על המתרחש, ואני אפילו לא ידעתי אם הם יהודים או לא. היו קרבות רבים, באחד מהם ניסינו לפוצץ בונקר גרמני. ירו ממנו כל כך הרבה שאפילו לא יכולנו להרים את הראש. ולכן יאשה קם, פוצץ רימון ליד הבונקר הזה כדי שנוכל להתקדם.

אתה זוכר, כמובן, את הסופר איליה ארנבורג. אגב, נכדו   היה תלמיד שלי בבית הספר בפתח תקווה, שחקן שחמט טוב. אז איליה ארנבורג כתב את המאמר “תגמול”. והם שלחו לנו במטוס אלפי עיתונים עם המאמר הזה, כמו עלון. אני זוכר שכל לוחם פרטיזני שמר את הכתבה הזאת בכיס קרוב ללב, וזה נתן לנו כוח נוסף נגד הגרמנים.

וכך המשכנו. הכדור פגע בלבו של יאשה ובמאמר הזה. במשך זמן רב שמרתי עיתון עם חור ודם. עכשיו אני לא יודע איפה היא.

גרמנו כזה נזק לגרמנים שהם החליטו לחסל את יחידת הגרילה שלנו. הם הביאו חלקים מהחזית – והחלו להרחיק אותנו עמוק לתוך היער. היה לנו סוס, ועליו היינו מעבירים נשק, והסוס נפל מהתפרים. ואז, כמו האקדח שהגרמני כיוון אליי, (אצל האישה, כאשר הגרמני כמעט הרג אותנו), אותו אני רואה מפעם לפעם, את הסוס הזה אני רואה כל הזמן … הוא מסתכל עליך, רגליו מתחילות להיעלם, הבטן נעלמת הגב נעלם. אתה רואה רק את פיו, עיניו מתחילות להיעלם אתה רואה אוזן , ואז מתחילות להיעלם האוזניים – וכאילו כלום לא היה … התמונה הזו אינה עוזבת עד היום.

אחר כך יצאנו מהכיתור הזה, באחד הקרבות איבדתי את הרגש באצבעותיי מהפיצוץ. לא היו תרופות, אפילו מים נקיים לא היו. בביצה היו מים צהובים – ובתוכו הרבה חרקים קטנים. ומישהו לחץ את ידי בחוזקה רבה מדי, והתחיל נמק. זה היה כבר בקיץ 1944, כשהצבא האדום שחרר את המחוז, ושם הקימו בית חולים – זמני, ללא תרופות … לקחו אותי לשם. כשהרופאים הגיעו, הם לא הבינו למה אני עדיין חי. החלטנו שאנחנו צריכים לעשות קטיעה. היה שם רופא צעיר, איש צבא, הוא אמר: “תנו לי אותו , אני אנסה”. הוא לקח מסור והתחיל לחתוך … מיד איבדתי את ההכרה.

ליד המחנה, של בית החולים, הייתה מזקקה. שם היה ספירט 95%, הרופא הביא לי אותו. והאלכוהול הזה שורף הכול מבפנים, אז הוא לימד אותי איך לשתות אותו. קח קצת מיץ או מים – אסור לערבב, לעשות , לשפוך אלכוהול, עוד קצת מיץ. ואז האלכוהול מקיף, נכנס לבטן, ושם הוא מתפשט… מיד איבדתי את ההכרה, והוא המשיך את הניתוח והציל את היד שלי, אני לא יודע איך.

אחר כך, אמי ואני חזרנו לקראסנה. הבית שלנו נשרף, הכל נשרף, אבל היה חלק – תל ישן, מחסן כזה, ואנחנו גרנו בו. היה זה חורף, המים הפכו לקרח, שערי היה קופא על הכר. אז היה לי כלב וחתול. והיה כל כך קר שכאשר ישבתי ליד השולחן, הם נצמדו אלי כדי להתחמם. אחר-כך מצאתי איזה תנור ברזל, אבל כנראה לא הרכבתי אותה כמו שצריך. בלילה, יצא עשן מהתנור שנשרף  ואיבדנו את ההכרה. בבוקר, השכנים ראו שהבית סגור, אף אחד לא היה שם. הם נכנסו, הוציאו אותנו, ניגבו אותנו בשלג … אבל החתול והכלב לא שרדו. אדם – הוא חזק יותר מכל בעל חיים.

סיפרתי לך רק חלק מהמקרים, שבהם הייתי כחוט השערה ממוות.

הקליט וולף רובינצ’יק, הסיום בהמשך

המקור ברוסית

(Igor Shustin) תרגום על ידי איגור שוסטין
פורסם 02.10.2017 13:46 

The Shimon Greenhouse’s story (2)

(continuation; part 1 

In 1942, my brother and sister decided to go to the partisans, but the partisans rarely accepted Jews without weapons. Mendel and Henya worked as well in the military camp, and mainly dealt with weapons brought from the front. They managed to steal a few guns – every time they used to steal one. At the end of the week we received food: a loaf of bread, which included 50% sawdust, and 50% flour, which was already almost uneatable. In addition to the bread, we got a few kilos of potatoes, but rotten. Then my brother dismantled the gun, the main part was put into a loaf of bread, the rest hid in the potatoes and let me move. I managed to get some guns.

My brother organized a group of young people and transferred people to the partisans. And he repeated it several times… he even managed to transfer two soldiers of the German army. I think they were not Germans – probably, the Dutch, the anti-fascists.

The Judenrat was already different, headed by dishonest people, sometimes even criminals, and the Jewish police as well… on the threshold. They sold, bought, made all sorts of deals among themselves. There was one Jewish policeman, hated more than the Germans. He always beat us, laughed and said, “I’ll call a German officer, he’ll shoot you.” Such was his preferable joke. Finally the Judenrat learned that my brother was involved with the partisans. They arrested him. In the winter, dressed only in one shirt, he was brought into the cellar and told he would be handed over to the Germans. His friends collected many valuable things, and they gave a ransom to the chief policeman and the head of the Judenrat. These people agreed to release my brother, but he had to sign a document that he would stop guerrilla activities, and if not, the Judenrat would transfer the entire family (including me and my sister) to execution.

Everywhere around Krasnaye, for example, in Haradok, Alyakhnovichy, Radashkovichy, even in Maladziechna, all the Jews had already been killed. But the young men were transferred to us because the Germans needed the manpower. This is how the Krasnaye ghetto grew, and along with the nearby camp, included about 5,000 Jews.

We felt the end was coming, still life was going on in the ghetto. Even before that, activists had opened Jewish schools, a chess circle (I played chess from time to time, and later at the university I was the champion of the faculty, and the leader of the Maladziechna region in draughts), even a small theater. My brother and sister also took part. By the way, my brother had a girlfriend and my sister had a boyfriend.

In the ghetto people helped each other, but sometimes also cheated. Trade was quite active. With a knife on their throat the inmates continued to trade and tried to cheat… and I still remember even more ugly thing. A group of hooligans traveled with policemen. The Germans did not allow women to become pregnant, but if a woman was close to the Judenrat, it somehow passed. They prepared a large list, and when they saw that the pregnant woman was waiting for the birth, and when her husband went to work they broke into the house, tossed her on the ground, and danced on her belly. They waited for the fetus to get out, and if he was dead, they laughed, and if he was still alive, they killed him.

The school was organized by the youth and some teacher, I do not remember exactly. There were many teachers in the ghetto. We returned from work after six in the evening. We usually went for an hour to study math or Hebrew. It was not exactly a school. There were two synagogue buildings in the ghetto, where families also lived. But there were parts still separated as holy places. Activists put tables and chairs. We used to come – 20, 10 children, sometimes 5 – and every evening we used to learn a little. Sometimes I went to see theatrical plays (I don’t remember much about them, I think some of the inmates wrote them themselves, there were many talented people in the ghetto).

Teachers and students of the Таrbut school in Krasnaye before WWII. Mr. Iekutiel (Kushel) Greenhouse, Shimon’s father, was the head of the school’s council. He seats in the 2nd row from below (3rd from the right).

The theater was also set up by young people, including my brother and sister. There was mutual help – many Jews came from other places with empty hands, and they received food, a place to dwell… All the system was well organized, but I do not remember the names of the organizers. But I remember another act of heroism. There were two sisters in the ghetto, and one of them had a baby. She had no husband. She must have been a Communist – and someone, apparently, laid information to the Germans. They broke into her house and asked where was the Communist. Then her unmarried sister said, “I’m a Communist,” so they shot her on the spot. She sacrificed herself in order to continue life of the mother and the baby.

I remember that some inmates constructed a radio (we picked up the receiver ourselves), and listened to what was going on at the front, in Russia. In the year of 1942 great battles were fought near Leningrad, near Moscow, and in 1943 the battle of Stalingrad… We understood that the Germans would probably lose this war.

There was a secret trade – we bought bread, and other food. We sang songs almost every week. One of the houses gathered young people, maybe even every day, I did not always participate, I was only 12. The songs were rather optimistic than not. I also remember that we had all kinds of jokes. We worked in the military camp, sorting and repairing weapons. When the train arrived from the front with broken tanks and weapons, we always laughed and said: “This is redemption, here comes our rescue.” We looked out the window, worked – and saw the train approaching and we were always happy. We knew what was happening on the fronts, listened to the radio, and somehow everyone got news. Mainly, what was happening on the Russian front, less in America.

I do not remember that we were overcome by despair at work. We cooked our food, laughed, joked to raise our spirits.

We saw that the end was approaching, because all the Jews around us had already been killed. We, several families, lived in a large hall. The floor was made of wood. There was a large cellar in the house, so we built a wall and made part of the basement a pit. And I remember that Purim evening was about to come. In the morning – apparently on Friday – we saw that the Germans were entering, they were surrounding the ghetto, and we understood that this was the end. The Germans came when the men went to work in order to prevent the resistance. We, 30 people, entered this pit, and my other grandmother put down the boards and put all kinds of rags and mattresses on them. We heard the Germans break into the house and shoot my grandmother. I do not even remember her name – probably, Golda.

And we sat in the pit. At first we had some food and water, and after a few days (we could not leave, there was a guard outside) the water was almost over. The elders started giving us water in very small doses. We had one little girl – maybe she was two years old. And she screamed very hard, we were afraid the Germans would hear. She wanted more water – they would not let her, but they let her drink urine, and she roared even louder. We were afraid that the Germans would find us, and forced her mother to strangle her. The mother tried, but she had no strength – neither moral nor physical. So two men tried to kill the child. We could not cry, we were afraid to cry, so they would not hear us. But after 20 minutes we hear her voice, though rather hoarse. She stayed alive, after the war we were keeping in touch, she left for America, I think. After the war she could not talk, she had a lot of throat surgery… There were signs of strangulation on her neck.

On the fourth day, the Germans allowed the local population to start looting Jewish property. And we heard over our heads the name of our family, where the father, the mother… and these people are so happy, they began taking everything, robbing… and by the evening they started knocking on the floor, saw that there was something there, and thought it was “Jewish wealth.” They began fighting for the property, two German policemen came and said, “We are at work now, do not open the floor today, we also want to take part in the Jewish good, we will come tomorrow morning.” The ghetto, it was near the Usha River.

We knew we had to go toward the partisans. We saw a big fire, felt the smell, as if they had roasted meat. Later we were told us that there was a huge stable near the river, the Germans took all the Jews from work (they said that all dwellers had to be disinfected) and burned them. Among the victims were my brother and sister. I think that a few thousand Jews were burned alive. We were told that the river was red with blood, which for several days was spilled from the barn, and when the Jews tried to get out of the fire, the Germans pushed them back into the fire with long sticks. The Germans brought dozens of small Jewish children, put them on bayonets. And they competed with each other, who would sink deeper into the fire. And then they celebrated the massacre with vodka, sausage, cigars…

Portrait of brother Mendl and sister Henya, which is hung in Shimon’s flat. Petah-Tikva, June 2017.

We walked as if it was in a dream. On the way, the Germans or the local police shot at us, and half of us were killed. When we were on the field – they shot, when we entered the forest, they stopped, they got bored. It was like that a few times. Of the thirty people, 10 remained, perhaps 12.

Excerpt from the list of victims of the Krasnaye ghetto taken from the book: С. В. Старыкевіч. Красненскія таямніцы. Маладзечна, 2012. Shimon’s father, brother and sister listed there under the name «Грингавш» (Greenhawsh).

The local population did not hand us over to the Germans, on the contrary, they showed us how to go toward the partisans. And two days later we reached a guerilla unit. The partisans did not welcome us with flowers, but they did not do us anything wrong either. They allowed us to join their troop, to be close. But for me it was even a worse time than in the ghetto. I had no shoes, and my pants were all torn. We picked leaves from the trees, lit a fire, sat down and warmed our bodies a bit, and meanwhile our faces were getting ice. Then I turned and warmed my face. At that time there were still no dugouts. This lasted for a month or more, in the spring of 1943. Afterwards I was drafted into the partisans, I was 13 years old.

In this unit – it seems, named after Voroshilov – there were several Jews. They came and chose comrades, and they recruited me too. The rest of the Jews – women, the elderly – dug earth-houses. We reached a huge swamp, only occasionally encountering the islands where it was possible to dig a hole, but there, too, if dig too much, you reach the water. And the rest were marshes, where no one walked, perhaps for decades. And I remember there were only two stitches to go through. If a person slipped and fell into the marsh, and no one helped him, then the man would disappear without a trace.

It was between Krasnaye and Ilya, eastward, between Khatsenchytsy and Plieshchanitsy… There was a big forest.

We made dugouts for women, and life improved. And I was in the partisans, and the partisan units resembled an army. Planes with weapons were sent for us, supplies came from Russia. Many military officers and commissars arrived. There was discipline, like within military units. I do not remember that there was something anti-Semitic, the attitude toward us was generous.

The area came to be divided into three parts: the cities where the Germans lived and where the police stood; areas where the Germans were afraid to appear altogether, as if these were areas of the Soviet Union, and the third, the largest part, controlled by the Germans on the day, and by us at night. The population was quite friendly towards the partisans. They gave us food, so we did not even have to steal.

Our work included searching for German collaborators. Suppose we were told that in a certain village there were some families that helped the Germans, so we went there at night… We were interrogators, judges and executors at the same time. Usually the case ended with gunfire. I also participated in such operations more than once.

The Germans were more organized. If they were told – here, in this village people were helping the partisans – they would come at night, gather them all in the barn and burn them.

Of course, there were different people among the Belarusians. For example, the Starykievich brothers – one of them served in the police, another in the partisans.

You ask who taught me to shoot? There was enough weapons, you could go and train yourself. Every day we went and practiced. Explosives we stole from the Germans, or people from Russia took them off the plane for us. Almost every night the plane took off something – weapons, leaflets, or even officers.

We blew up trains carrying weapons to the front. I was not a big hero there even because of my age (I was only 13…) I remember having two friends. One was called Yasha, the other Sasha, he was maybe 17 years old, not from our town. We were friends, but we never talked about what was going on, and I did not even know if they were Jewish or not. There were many battles, in one of them we tried to blow up a German bunker. They fired so much that we could not even raise our heads. So Yasha got up, blew a grenade near the bunker, and we could move forward.

You remember, of course, the writer Ilya Ehrenburg. By the way, his grandson was a student at my school in Petah Tikva, a good chess player. Ilya Ehrenburg wrote an article entitled “Retaliation.” And the Soviets sent us in the plane thousands of newspapers with this article, like a newsletter. I remember that every partisan fighter kept this article in a pocket close to his heart, and that gave us additional strength against the Germans.

And so we went on. The bullet hit Yasha’s heart and this article. For a long time I kept home the newspaper with a hole, and covered by blood. Now I do not know where it is.

We caused such damage to the Germans that they decided to liquidate our guerrilla unit. They brought troops from the front – and began to push us deep into the forest. We had a horse, and we were carrying weapons, and the horse fell from the stitches. And then, if the gun pointed at me (remember, when a German almost killed us at the woman’s house) I see only from time to time, this horse I see all the time… He looks at you, his legs begin to disappear, you see only his mouth, his eyes begin to disappear, you see ears, and then the ears begin to disappear – and as if nothing had happened… This picture does not leave me until today.

Then we hardly got out of that trap, in one of the battles I lost parts of my fingers due to an explosion. There were no medicines, not even clean water. The swamp had yellow water with lots of small insects inside. And someone squeezed my hand too hard and it began to rot. It was already in the summer of 1944, when the Red Army liberated the district, and there they set up a hospital – temporary, without medication… They took me there. When the doctors arrived, they did not understand why I was still alive. They decided for an amputation, but there was a young doctor there, a military man, he said, “Give him to me, I’ll try to come over”. He took a saw and started cutting… I immediately lost consciousness.

Next to the camp, of the hospital, there was a distillery. The doctor found bottles with 95% alcohol and brought them to me. And that alcohol burns everything inside, so he taught me how to drink it. Take some juice or water – do not mix, just pour alcohol, some more juice. Then the alcohol goes around, enters the belly, and there it spreads… I immediately lost consciousness, and he continued the operation and saved my hand, I do not know how.

Then my mother and I went back to Krasnaye. Our house burned down, everything burned, but it was just a part – a stone building, something like a warehouse, and we started dwelling there. It was winter, the water became ice and my hair was freezing on the pillow. I had a dog and a cat, and it was so cold that when I sat at the table, they clung to me to keep warm. Then I found some iron stove, but I probably did not fix it properly. At night, smoke came out of the burning furnace and we all lost consciousness. In the morning, the neighbors saw that the house was closed, no one was there. They came in, took us out, wiped us in the snow… but the cat and the dog died. Man is stronger than any animal.

I have told you only some of the cases in which I was on a threshold of death.

(to be continued)

(translated from Hebrew by Liron Shustin)

Published on October 02, 2017 13:46

Life is like a miracle (1) / (החיים כמו נס. שמעון גרינהויז (1

(English text is below)
 צוות מיוחד של האתר שלנו נפגש עם שמעון גרינהויז ואשתו בדירתם הנעימה ברחוב בילו, ממש במרכז פתח תקווה. זה היה בסוף יוני, עבר כבר חודש ואני עדיין לא מצליח לחזור לעצמי מהסיפורים שלו. על זוועות המלחמה הוא דיבר בטון מאוד רגוע, על איך שהוא ניצל ממוות עשרות פעמים.

זהו הרחוב וזהו הבית…

כמה זה מופלא, שהזיגזגים האלה מעצבים את החיים. ילד, שיצא מבין הגוויות, שכמעט מת מקור, ולאחר מכן גם מנמק, השקיע כל כך הרבה בהשכלתו וקם על רגליו בכזאת יציבות, שלאחר 18 שנה לאחר הגעתו לישראל הוא יתמנה למנהל של אחד התיכונים במובילים במדינה. אהוד ברק, בנימין נתניהו וראובן ריבלין הרגישו ( ולדעתי עדיין מרגישים ( כבוד לידו. וכמה כיף שליד שמעון יש את בת הלוויה שלו לחיים, אשתו ליזה ( עליזה ), ילידת בליטא.


הם כבר מזמן חגגו את “חתונת הזהב” שלהם. יש להם שלושה ילדים – הבנים טל וניר, והבת נורית, ושבעה נכדים. כולם, אם לשפוט לפי הסיפורים והתמונות, הסתדרו מעולה. עוד בן אחד שהיה להם, גיל, נפטר בגיל צעיר, ולזכרו בני הזוג גרינהויז פתחו קרן ודרכה הם תורמים לאנשים נזקקים. בתיכון עמל הוא גם כן מוצלח, למרות שב-20 שנה שהוא מנהל, היו אצל שמעון כל מיני תקריות  ( ההורים הגישו נגדו 3 פעמים תביעות לבית משפט בגלל כמה מקרים עם המורים, אבל הכל נגמר לשביעות רצונם של כולם, כי אם לא, המנהל לשעבר לא היה מקבל פרס בשנת 2017, פסלון מנשיא מדינת ישראל).

בתחילת המאה הנוכחית, הכינו על שמעון גרינהויז סרט דוקומנטרי “סיומה, ביקור בבלארוס”, את הסרט צילמו בפתח תקווה ובקראסנה שבמחוז מולודזייצ’נה. באותם מקומות בויליישינה, היכן שלחם הגדוד הפרטיזני של הגיבור שלנו. בסוף הצילומים היה צריך להראות את החומר שצולם לשלטון הבלארוסי- לא היו להם טענות. הספר על שמעון נקרא ” מורה לכל החיים”, הוא יצא בישראל לפני 8 שנים במהדורה מוגבלת. הספר יצא לאור שוב ב-2012 וממנו לקחנו חלק מהתמונות לכתבה הזאת.


באמצע ובסוף שנות ה-40 שמעון למד בבי”ס בלארוסי, היכן שהשפה הרוסית נלמדה רק בתור מקצוע. המורה הישראלי עד אז קורא רק בבלארוסית, הוא מבין קצת מיצירותיהם של יעקב קולוס וינקי קופאלי, ומכניס ליצירות מילים בבלארוסית. בשונה מרוב הותיקים ( העולים שהגיעו לישראל לפני הרבה זמן ), הוא מדבר ברוסית כמעט ללא מבטא. רק לעיתים רחוקות, אני והעורך של האתר עזרנו לו לתרגם איזושהי מילה בעברית.

כאן אני מסיים ונותן את הבמה ליליד קראסנה עם הביוגרפיה שלו.

ו. רובינצ’יק


שמי שמעון, בלידה נרשמתי כשמריהו , אבל ברוסיה ובבלארוס, נקראתי סמיון. אבא – יקותיאל, הגרסה הרוסית של השם הזה – קושל, ואני נקרא סמיון קושלביץ.

נולדתי בשנת 1930 (אם כי תעודת הלידה נרשמה בשנת 1932) בעיר קראסנה, אז זה היה בפולין. היו הרבה מאוד יהודים במקום, וביניהם היו עשירים מאוד. היו להם חנויות, כל מיני מפעלים ומפעלים ששירתו עשרות אלפי אנשים. לא היינו הכי עשירים ולא הכי טובים, אבל חיינו לא רע.

הבית שלנו היה במרכז העיר, עם זה היו לנו הרבה אדמות, מבנים, אחוזות שונות. היה מרתף גדול, שאליו בחורף היו מביאים מטר של קרח, ושם, כמו במקרר, מאחסנים מוצרים במשך כל השנה. לאבי, קצין לשעבר של הצבא הפולני, הייתה חנות משקאות גדולה, אך מאחר שהיתה אנטישמיות בפולין, הוא לא הותר רשמית לעשות עסקים, והחנות נרשמה על ידי קצין פולני, חברו. בנוסף, אבי קנה הרבה דונמים של עץ שעמד בביצות, ובחורף, על פי פקודת אבי, הם חתכו את העצים האלה, ואז הם הובילו אותם למערב אירופה על ידי רכבות.

אבא היה דתי למדי. היו לו אנשים שהביאו הרבה סרטנים מביצות ונהרות, ואני עדיין זוכר איך לתפוס אותם כדי שלא ינשכו . הסרטנים היו מקופלים בקופסאות עם איזוב – והועברו באלפים ועשרות אלפים למערב אירופה (בדרך כלל לגרמניה וצרפת). היו שם סוגי סרטן רגילים – חומים – והיו שם גם כחולים , שנחשבים לאריסטוקרטיה בקרב סרטנים.


הוריו של שמעון גרינהויז

שמה של אמי היה רוזה. היה לי אח ואחות גדולים, קראו להם מנדל וגניה. הם היו חברים בארגוני נוער יהודיים. כמה פעילים התכוונו לעלות לארץ ישראל. אני זוכר שאבי תמיד צחק ואמר להם: “לאן אתם רוצים ללכת, לביצות האלה, לחול. כאן בפולין יש לנו חיים טובים “.

קרובי משפחה של האמא רוזה 

בבית שלנו שמרנו על כשרות , על כל דבר בבית שלנו היה צריך לקרוא תפילה כלשהי. “אתה בחרתנו מכל העמים , שמע ישראל, אדוני אלהנו, אדוני אחד”. והרגשנו בטוחים, החיים היו טובים. היתה לנו אומנת, טבחית והרבה אנשים. אבל באמצע שנות השלושים (35 או 36), כשרידז’ סמיגלי,  הפך לראש ממשלת פולין במקום פילסודסקי,  אדם הנוטה להשקפות אנטישמיות. כבר הרגשתי את השפעת גרמניה, שבה עלה היטלר לשלטון. ובפולין הם החלו לזרוק אבנים על חלונות של חנויות יהודיות, ולתלות שלטים “אל תקנו מהיהודים”. המדינה הפסיקה להזמין מהיהודים, החיים השתנו לגמרי, זה נהיה הרבה יותר גרוע. אני זוכר את הדבר החשוב ביותר שהדאיג את אבי: אחי ואחותי היו צריכים להתחיל ללמוד באוניברסיטה, ושם כמעט הפסיקו לקבל יהודים. התנכלו להם בבחינות , הם שאלו שאלות קשות יותר, “חצופות”. ומי, שאחרי הכל, התקבל לאוניברסיטה, הם היו צריכים לשבת מאחורי מחיצות  מיוחדות.

וב -1939, בהסכם ריבנטרופ מולוטוב, ברית המועצות וגרמניה חילקו את פולין. מבחינתנו, ברית המועצות הגיעה אלינו, ורוב האנשים לקחו את זה טוב מאוד. עם זאת, ארגונים גדולים הוחרמו על ידי המדינה, אך אבי קיבל איזשהו תפקיד … עבור אנשים צעירים נפתחו הרבה הזדמנויות בברית המועצות. ואני זוכר שאחי היה במעגל התעופה, עשה איזשהו פרוייקט בעיצוב כנף המטוס, ושלח אותו למכון  באומן במוסקבה. שם קיבלו את זה טוב מאוד והזמינו אותו ללמוד. אבל הוא לא הספיק, ב-22  ביוני  גרמניה תקפה.

אני גם זוכר שאחי היה “שמאלני”, ואחותי – “ימנית” שייכת לבית”ר. בית”ר לבשו חולצות שחורות עם כפתורי זהב, מעט נראה דומה  לחולצות של הגסטפו. ואחי, אם כי אהב את אחותי, קם בלילה לחתוך את הכפתורים. בבוקר אבא שלי היה צריך לעשות שלום ביניהם.


האח מנדל והאחות הניה

בקיץ 1941 נתפסו עשרות אלפי ואולי מאות אלפי חיילים רוסים בשבי. הצבא האדום איבד את כל התיאום,  וכעבור יומיים הצבא הגרמני כבש את העיר שלנו. זה עצוב לומר, אבל ראיתי כי היהודים העשירים לבשו עניבות, בגדים מיוחדים חגיגיים ויצאו לקבל את הצבא הגרמני. הם זכרו את גרמניה של מלחמת העולם הראשונה, שבה החזית עברה לידנו. הם זכרו שהגרמנים היו אנשי תרבות,  ושאצלהם חוזה זה חוזה, והיהודים סחרו איתם . באותה תקופה היו היהודים מוכרים סחורות לצבא הרוסי ולצבא הגרמני, וכמה מהם התעשרו מאוד.

אבל ב- 1941 הכול השתנה. היו צווים, פקודות – “זה אסור”, “וזה אסור”, ועונש אחד עבור כל ההפרות – מוות. יהודים לא יכלו ללכת על המדרכות, אלא בקבוצות, כי היהודים לא נחשבו כבני אדם בעייני הנאצים, היינו עבורם כמו חיות המביאות למחלות וזיהומים בלבד.

בקראסנה היתה עיר צבאית, עוד מימי הצבא הפולני, והגרמנים עשו שם בסיס גדול, משם הוענקו להם נשק ומדים לחזית עם רוסיה. הם היו זקוקים לידיים עובדות, אז הם לקחו אותנו לעבודה. הייתי בן 11, אבל הם לקחו אותי. כל אחד מאיתנו קיבל פיסת נייר, תעודת “חיים”. אומרים כי אם אנחנו עובדים, הגרמנים צריכים אותנו, ולכן הם ישאירו אותנו בחיים. והלכנו בבוקר לעבודה בקבוצה גדולה על הכביש המהיר תחת ליווי שוטרים גרמנים, הם היכו אותנו. והיה לנו נפח כזה – איש גדול וחזק, וכולם פחדו ממנו. הוא לא הבין איך אסור לו ללכת איפה שהוא רוצה, ובעקשנות הלך לאורך המדרכה. בהתחלה גם הגרמנים פחדו ממנו, אבל אחרי כמה ימים עצרו אותנו, עצרו אותו – עשרה שוטרים, כולל מקומיים … והם התחילו לירות בו – ברגליים, בגוף – עד שהרגו אותו. זה היה הקורבן הראשון בעיר שלנו.

ככלל, חיי היהודים היו תלויים על חוט. ירי והרג הפך לאירוע יומיומי. אני זוכר שהיהודים הלכו להתפלל בבוקר בטלית, והגרמנים עצרו אותם. הם הורו להם לכרוע על ברכיהם ואמרו: “התפללו לאלוהים ובקשו סליחה על הפשעים שעשיתם נגד העם הגרמני”. גרמני אחד, לבוש כפפות לבנות, הוציא את האקדח והרג יהודי. אבל דמו של הנרצח ניתז על מגפיו של הרוצח, הוא התרגז מאוד והרג את כולם. 

אמרו לנו שיש בניין משטרה, והיה בו אולם גדול. על הקיר כתבו השוטרים “וי” בכל פעם שהם הרגו יהודי. עד מהרה על הקיר לא נותר מקום לרשום . הם כל הזמן ערכו חגיגות, שתו וודקה, עישנו את הסיגרים שקיבלו, אכלו נקניקיות. אמרו לנו שיש שם שוטר, שהיה קם בבוקר ונכנס לחדר הזה ואמר: “אני רעב, היום עוד לא הרגתי יהודי”.

לאחר זמן מה נלקחנו לכיכר וחולקנו לשתי קבוצות. אז הגרמנים בדרך שלהם פתרו את הבעיה, מי הוא “שמאלני” ומי “ימני”. לקבוצה אחת הגיעו יותר גברים ונשים בריאים, ולשניה – חולים, ילדים, שנראו לא בריאים לגמרי, אנשים זקנים … גם אני הלכתי לקבוצה הזאת עם סבתא אלטה. סבתא הבינה שמשהו רע מגיע, ודחפה אותי לקבוצה אחרת, צעירה ובריאה. לא ראיתי את סבתא שלי שוב, לא ראיתי את החברים שלי … אמרו לנו אחר כך שהם נלקחו כולם ליער, והיה בור גדול, תעלה ארוכה. הם אפילו לא ירו בהם, פשוט כיסו אותם בחול. האדמה נשמה שעות רבות, עד שכולם מתו. זה היה בסביבות אוגוסט-ספטמבר 1941.

הסתיו התחיל והועברנו לגטו – השומרים היו עם הכלבים, עם נשק בידיהם, היכו את היהודים. התיישבנו באזור אחד ליד הנהר, שם 20-30 בתים. בכל בית היה “סלון”, הוא חולק לארבעה חלקים, ובכל אחד מהם התגוררה משפחה. ללא שירותים, מים … החלו מחלות, בעיקר טיפוס. הטמפרטורה של החולים הגיעה ל-42 ו-43 מעלות, מחציתם מתו. ממש ברחובות הגטו היו קורבנות רבים. היו קבוצות של יהודים שאספו אותם והסיעו אותם לבית הקברות. לא יכולנו לבקש להביא תרופות. אם הגרמנים היו יודעים, הם היו מיד הורסים את הגטו.

הגטו היה מגודר, אבל לפעמים היה אפשר לצאת. אבל אם יהודי נתפס ללא תג, חיכה לו המוות. אני לא זוכר בדיוק מה לבשנו, רצועה או כוכב (נראה, אחרי הכל, כוכב), אבל כל יהודי היה צריך ללכת עם תג.

הם בחרו ביודנראט, ובראשו היה איש נבון מאוד. כל שבוע היה עליהם למסור תרומה – הם אספו דברים יקרי ערך ומסרו לידי הגרמנים, על “הפשעים” שעשה העם היהודי נגד העם הגרמני. ושבוע אחד לא הספיק ראש היודנראט  לאסוף את התרומות. הגרמנים – קצינים, בכפפות לבנות, עם אקדחים בידיהם – פרצו לגטו, אספו אותנו ודרשו ממנו שייתן רשימה של עשרה אנשים שירו ​​בהם. הוא סירב לתת להם את הרשימה. הוא כרע על ברכיו וקצין בכפפות לבנות ירה בו מאחור … ראש היודנראט היה שבתאי ארליוק, הוא היה שען.

היתה גם משטרה יהודית בגטו, בתחילה היו בה פחות או יותר אנשים הגונים. אבל כאשר ירו בארליוק הם הצביעו על עשרה אנשים – וגם הם נורו. הכל בחלק האחורי של הצוואר … גם בכפפות לבנות ואקדחים. והם עזבו. וגם אנחנו עזבנו. קבוצת יהודים שליוו את המנוחים, לקחה אותם לבית הקברות וקברה אותם. כעבור זמן מה, באסם אחד, שהיה פעם בבעלות יהודים (לא בגטו), שם עמדו סוסים גרמנים, נפל סוס אחד לתוך בור ושבר את רגליו. הגרמנים האשימו את היהודים שזה קרה בגללם הם פרצו שוב לגטו, אספו אנשים, ואבי ודודי היו שם, . הגרמנים הצביעו על עשרה אנשים, והם צעדו עשרה צעדים קדימה, ושוב ירו בכולם. היה זה בחורף, בפברואר 1942, בקור מקפיא של מינוס 30. אבי, כשהוא נפל, משך אותי, וגם אני נפלתי. הוא שכב מעליי, דמו זרם עלי. נדמה היה לי שכבר נהרגתי; רק תהיתי איפה אני בגן עדן או בגיהינום ואיבדתי את ההכרה.

כשהגרמנים עזבו, קבוצה של יהודים מקבוצת ההלוויות הניחה את הגופות על המזחלת והובילה אותנו לבית הקברות. כנראה שחזרתי להכרה והזזתי את רגלי. היהודי הזה, שנטל את המזחלת,  ראה אותי והוציא אותי משם. אז שוב נשארתי בחיים, אחרת הייתי קבור.

חזרתי לגטו. חייתי עם אמי, אחי ואחותי. לא היו מוצרי אוכל. אמא לקחה אותי, עזבנו את הגטו, אם כי זה היה מסוכן. הלכנו אל השכנה שלנו, שזכרנו לטובה, לבקש אוכל. היא נתנה, אבל באותו זמן נכנס קצין גרמני לחצר. הוא ראה אותנו, הצמיד אותנו לקיר, הוציא אקדח – אני עדיין רואה את האקדח עד עצם היום הזה, כיוון שהוא מופנה אל מצחי – ורצה לירות. והאישה הזאת רצה הביתה, הביאה לו הרבה נקניקיות ווודקה. היא נפלה על ברכיה, נישקה את נעליו, ביקשה שיניח לנו ללכת – היא לא רוצה דם יהודי על הקיר שלה ובחצר. והוא היכה אותנו – בחוזקה רבה – והורה לנו לחזור לגטו. אז שוב נשארנו בחיים.

הוקלט ע”י וולף רובינצ’יק המשך יבוא….

(Igor Shustin) תרגום על ידי איגור שוסטין
פורסם 25.09.2017 15:42



The Shimon Greenhouse’s story

A working team of our site met with Shimon Greenhouse and his wife at their pleasant apartment on Bilu Street, right in the center of Petah Tikva. It was in the end of June 2017, so some months have been passed, but I still can’t calm down from his stories. Shimon talked with a peaceful ton about the horrors of the war and how he was saved from death dozens of times.

Here is the street, here’s the house…

It is so wonderful, to realize that these zigzags are shaping our lives. A kid, who came out among the dead bodies, who almost died of cold, later from gangrene… has invested so much in his education and recovered with steadiness, that 18 years after he immigrated to Israel, he will be appointed as the director of one of the top high schools in this country. Ehud Barak, Benjamin Netanyahu and Reuven Rivlin felt (and, of course, still feel) respect for him, and how much fun Shimon has over his life companion, his wife Lisa (Aliza), who was born in Lithuania.

They celebrated their golden wedding a long time ago. They have three children – the boys Tal and Nir, and their daughter Nurit, and seven grandchildren. Everyone, judging by the stories and the pictures, got along fine. Another son, Gil, passed away at an early age, and in his memory the Greenhouses opened a fund and donated to needy people. At the Amal high school he is also successful, despite the fact that in 20 years he was running the school, Shimon had different incidents (the parents filed three cases with him for court cases because of some cases with the teachers, but everything ended to everyone’s satisfaction, unless he has not have been awarded a prize in 2017, a figurine from the President of the State of Israel).

At the beginning of this century, a documentary film “Sioma, A Visit to Belarus” was prepared for Shimon Greenhouse. The film was filmed in Israel, then in Krasnaye, Maladziechna district (in Belarus), as well as in those places around Vilejka, where our hero’s partisan battalion was fighting. At the end of the filming, it was necessary to show the rough material to the Belarusian authorities – happily, they had no complaints. The book about Mr. Greenhouse under the title “Teacher for Life” was published in Israel 8 years ago in a limited edition. The book was published again in 2012 from which we took some of the pictures for this article.

In the middle and late 1940s, Shimon studied at a Belarusian school, where the Russian language was taught only as a profession, the Israeli teacher until then reading only in Belarusian, he understands some of the works of Yakub Kolas and Yanka Kupala, In contrast of most of the veterans, he speaks Russian almost with no accent, and only occasionally did I and the editor of the site help him translate a word in Hebrew.

Here I finish and give the stage to the native of Krasnaye with his extraordinary biography.

V. Rubinchyk

* * *

My first name is Shimon. At birth I was listed as Shmaryahu, but in Russia and Belarus, I was called Semyon. My father’s first name is Yekutiel, the Russian version of that name is Kushel, so I was called Semyon Kushelevich with my patronymic.

I was born in 1930 (although the birth certificate was recorded in 1932) in the town of Krasnaye, by that time it belonged to Poland. There were many Jews in the area, and among them were very rich. They had shops, ateliers and factories that served tens of thousands of people. We were not the richest and the best, but our lives were not bad.

Our house was in the downtown, and we had lots of land, buildings, various estates. There was a large cellar, where in the winter they brought a shower of ice, and there, like in the refrigerator, they stored products all year long. My father, a former officer of the Polish army, had a large liquor store, but since there was anti-Semitism in Poland, he was not officially allowed to do business, and the store was registered by a Polish officer, his friend. In addition, my father bought many acres of wood that stood in the swamps, and in the winter, at my father’s command, men used to cut these trees, and then they took them to Western Europe by train.

Father was quite religious. He had people who brought a lot of crawfish from swamps and rivers, and I still remember how to catch them so they would not bite. The animals were folded into boxes with moss and transported in thousands and tens of thousands to Western Europe (usually to Germany and France). There were regular crawfish – brown – and there were also blue ones, considered aristocrats among crawfish.


Shimon Greenhouse’s parents

My mother’s name was Rosa. I had a big brother and sister, they were called Mendel and Henia. They were members of Jewish youth organizations. Several activists intended to immigrate to Israel. I remember my father always laughing and saying to them: “Where do you want to go, to these swamps, to the sand. Here in Poland we have a good life.”

His mother’s relatives

In our house we kept kosher, on everything in our house we had to read a prayer. “You have chosen us from all the nations, Sh’ma Yisrael Adonai Eloheinu Adonai Ehad.” And we felt safe, life was good. We had a governess, a cook and a lot of people. But in the mid-1930s (35 or 36) Rydz-Smigly became prime minister of Poland instead of Pilsudski. Rydz-Smigly was a man prone to anti-Semitic views, and we already felt the influence of Germany, in which Hitler came to power. And in Poland they began to throw stones at the windows of Jewish shops and to hang signs “Do not buy from the Jews.” The state stopped inviting Jews, life changed completely, it got much worse. I remember the most important thing that worried my father: my brother and sister had to start studying at the university, where they almost stopped accepting Jews. The university authorities asked “insolent”, harder questions during the exams. And those who, after all, were admitted to the university, had to sit behind special partitions.

In 1939, after the Molotov-Ribbentrop Pact, the Soviet Union and Germany divided Poland. The Soviet Union came to us, and most people took it very well. Indeed, large firms were confiscated by the state, but my father was given some role… Young people saw many opportunities in the Soviet Union. And I remember that my brother was in the aviation circle, did some project designing the wing of the airplane, and sent this project to the Bauman Institute in Moscow. They accepted it very well and invited him to study. But he didn’t make it, on June 22, 1941, Germany attacked us.

I also remember that my brother was a “leftist” and my sister – “rightist” – belonged to Betar, and Betar wore black shirts with gold buttons, a little similar to those of the Gestapo. And my brother, though he loved my sister, got up at night to cut the buttons. In the morning my father had to make peace between them.


Brother Mendel and sister Henya

In the summer of 1941, tens of thousands or perhaps hundreds of thousands of Russian soldiers were captured. The Red Army lost all coordination, and two days later the German army conquered our town. Sorry to say, but I saw that some rich Jews wore ties, special festive clothes and went out to receive the German army. Probably they remembered the Germany of World War I, where the front passed by us. They remembered that the Germans were civilized people, and that they had a contract with them, and the Jews traded with them. At that time, the Jews sold goods to the Russian army and to the German army, and some of them became very rich.

But in 1941, two days later, everything changed. There were decrees, commands – “this is forbidden, and that is forbidden,” and one punishment for all violations was death. Jews could not walk on pavements, were not allowed to walk individually but in groups, because the Jews were not considered human beings in the eyes of the Nazis, we were like animals that lead to diseases and infections only.

In Krasnaye there was a military campus, remained from the Polish army, and the Germans made a large base there, from which they were given arms and uniforms to the front with Russia. They needed labor, so they took us to work. I was 11 years old, but they took me. Each of us received a piece of paper, a “life certificate”. They say that if we work, the Germans need us, so they will keep us alive. And we went to work in the morning on a large group on the highway under the escort of German policemen, they beat us. And we had such a blacksmith, a big strong man, and everyone was afraid of him. He did not understand how he was not allowed to go where he wanted to, and stubbornly walked along the sidewalk. At first even the Germans were afraid of him, but after a few days they stopped us. They stopped him – ten policemen, including local people… and they began to shoot him – in the legs, in the body – until they killed him. He was the first victim in our town.

In general, the life of Jews was hung by a thread. Shooting and killing became a daily occurrence. I remember that the Jews went to pray in the morning in prayer shawls, and the Germans arrested them. They ordered them to kneel and said, “Pray to God and ask forgiveness for the crimes you have committed against the German people.” One German, wearing white gloves, took out the gun and killed a Jew. But the blood of the murdered man splashed on the murderer’s boots, he got very angry and killed them all.

We were told that there was a police building and there was a large hall. On the wall, police officers wrote “V” every time they killed a Jew. Soon there was no place to write on the wall. They kept celebrating, drinking vodka, smoking their cigars, eating hot dogs. We were told that there was a policeman there, who would get up in the morning and go into this room and say, “I’m hungry, today I have not killed a Jew yet.”

After a while we were taken to the square and divided into two groups. So the Germans in their own way solved the problem, who was “leftist” and who was “rightist”. One group had more healthy men and women, and the other – patients, children, who looked completely unhealthy, old people… I went to this group with Grandma Alta. Granny realized that something bad was coming, and pushed me into another group, young and healthy. I did not see my grandmother and my friends anymore… Some people told us later that the victims were all taken to the forest, and there was a big pit, a long canal. They did not even shoot them, just covered them with sand. The earth breathed for many hours, until everyone died. It was around August-September 1941.

The fall began and we were transferred to the ghetto. The guards were with the dogs, with weapons in their hands, beating the Jews. We sat in one area by the river, where 20-30 houses were located. Each house had a “living room,” divided into four parts, each with a family. Without toilets, water… diseases started to spread, especially typhus. The patients’ temperature reached 42 and 43 degrees, half of them died. Many victims just covered the streets of the ghetto. There were groups of Jews who gathered the bodies and drove them to the cemetery. We could not ask for medicine. If the Germans knew, they would immediately destroy the ghetto.

The ghetto was fenced, but sometimes it was possible to leave. But if a Jew was caught without a badge, death awaited him. I do not remember exactly what we wore, a strip or a star (looks, after all, a star), but every Jew had to go with a badge.

They chose the Judenrat, and it was headed by a very intelligent man. Every week they had to make a contribution, they collected valuable things and handed them over to the Germans for the “crimes” committed by the Jewish people against the German people. And for one week, the head of the Judenrat could not collect the donations. The Germans – officers, in white gloves, with pistols in their hands – broke into the ghetto, gathered us and demanded that he give a list of ten people to shot them. The head of the Judenrat refused to give them the list. He knelt and an officer in white gloves shot him from behind… The head was Shabtai Arliuk, a watchmaker.

There was also a Jewish police force in the ghetto, at first there were more or less decent people. But when the Nazis shot at Arlyuk they pointed to ten people – and they too were shot. All in the back of the neck… Also in white gloves and pistols. And they left. And we left too. A group of Jews who accompanied the deceased took them to the cemetery and buried them. After a while, in one barn, once owned by Jews (not in the ghetto), where German horses stood, one horse fell into a pit and broke his legs. The Germans accused the Jews that it was because of them. They broke into the ghetto again, gathered people, and my father and uncle were there. The Germans pointed at ten people, and they took ten steps forward, and again shot them all. It was winter, February 1942, freezing cold of 30 degrees. My father, when he fell, pulled me, and I fell too. He laid above me, his blood streaming down me. I thought I had already been killed; I just wondered where I was in heaven or hell and lost consciousness.

When the Germans left, a group of Jews from the funeral group put the bodies on the sled and led us to the cemetery. I must have regained consciousness and moved my legs. This Jew, who took the sled, saw me and took me out of there. So I was alive again, otherwise I would have been buried.

I returned to the ghetto. I lived with my mother, brother and sister. There were no food products. Mother took me, we left the ghetto, although it was dangerous. We went to our neighbor, who was fondly remembered, to ask for food. She gave, but at the same time a German officer entered the courtyard. He saw us, pinned us to the wall, took out a pistol – I still see the gun to this day, because it was directed at my forehead – and wanted to shoot. And this woman ran home, brought him a lot of sausages and vodka. She fell to her knees, kissed his shoes, asked to let us go – she did not want Jewish blood on her wall and in the yard. And he beat us – very hard – and ordered us to return to the ghetto. So we stayed alive again.

(translated from Hebrew by Liron Shustin)

to be continued

Published on September 25, 2017 15:42