Tag Archives: Igor Shustin

Interview with Alla Vainer from Ariel (2) / (ראיון עם אלה ויינר מאריאל (2

Regular readers of our site are already familiar with Alla Vainer, who gave an interview to the main editor in February 2019. As that conversation aroused a keen interest of readers, we decided to repeat 🙂 Not everyone knows how the feedback works in the Israeli Ariel municipality – we believe that it would be interesting for many.
Alla, how are things in your city?
Ariel is gradually “returning to life” after difficult elections. Residents can finally take a break from intrusive commercials, endless appeals of candidates and cross-overs on Facebook.
As I understand it, the victory in the fight for the mandate was not easy …
Yes, and now my main goal is to ensure that the voice of my voters sounded in the city council every day, and not just once every five years, so that the problems and needs of the city are not ignored.
We all love our city: those who see mostly good, and those who notice mostly bad. This is a personal view of everyone, but solving urban problems is our common cause. Therefore, I really believe that the activity of the residents of Ariel will help me to better fulfill my deputy duties. I am available to citizens by phone, on social networks, and always happy to meet in person.
The only difficulty is that are only 24 hours a day. 🙂 It is difficult for many residents to accept the fact that now I am not an employee of the municipality. My deputy work takes place on a voluntary basis, that means, is not paid. I work full time at Ariel University, and I have the opportunity to meet with residents mostly in the evenings.
I try very hard to be accessible to residents to the maximum in my free time. Social activity for me is not less important, otherwise I would not choose this path for myself.
What are you doing at Ariel University?
I am the head of the department of organization and methods, being in the framework of my job as a representative of management on quality issues, and also I manage all that is connected with the formation of the goals and objectives of the organization. In addition to the desire to fulfill my direct duties in the best possible way, I would like, using my experience in the municipal system, to strengthen cooperation between the university and the city, which can be useful to both parties and, of course, to the residents of the city.
February 2019, walking with family
My family suffers from my employment. In the morning, I am at work, and in the evening I devote almost all the time to deputy. But there is still the weekend, and then we love to take a walk,  the whole family, in the beautiful places of Israel, which our small country is so rich with.
As I try to involve citizens as much as possible in solving issues, I organized a group of residents (trying to have participants from different communities and ages) to plan summer city events together. I really hope that this group will take part in this kind of brainstorming games and in the future that other participants will join it.
On my official Facebook page I notify about each meeting of the City Council and meetings of the commissions that I’m head of. In the same place, I report on the decisions that was made, as I believe in transparency.
What are you responsible for as a deputy?
Tu Bi-Shvat, planting trees with the “Green Ariel” forum
Firstly, for any question concerning the city, residents and the work of the municipality, I accept appeals and support initiatives in various fields. For example, together with the residents of the “Green Ariel” forum, we organized a wonderful event for planting trees on the Tu Bi-Shvat holiday.
I continue to oversee the sphere of absorption – having passed the path of absorption myself, I understand how difficult this period is, and I know the importance of the right approach to this topic.
Old New Year in Ariel for New Repatriates. January 2019
February 2019, evening of Igor Guberman in Ariel
We were able to open new Hebrew teaching assistance projects in conjunction with the Ministry of Education in Ariel schools, we continue to personally support each newcomer, and we hold various cultural events for people from different countries.
with the veteran organization of Ariel, 23 of February
Also as a deputy, I am responsible for the affairs of pensioners. In the near future, we will begin work on the preparation of activities within the framework of the pensioner’s month and plan to create a “Council of Elders” in the city.
Questions of the younger generation (aged 18–35) and the youth center in the city are also under my deputy responsibility. This is a very difficult area, which is worth talking about separately later. By coincidence, the youth center was left without a leader, and first of all we began to search for a new one. Now, having found a suitable candidate, we will build together a work plan for the next three years. I have a sea of ideas, some of them I discussed with both residents and students. But for now these are ideas, not a concrete, clear plan, and I don’t want to talk about this much. My main principle – do not throw words to the wind.
Another area of activity that I decided to focus on over the next five years is youth issues. The first thing I asked myself was: “Do we know enough about these boys and girls? Do we listen to the voice of the future generation and do we relate with it? Do we know the needs of teenagers? How do we manage to satisfy them? ”
In the near future, we will conduct a comprehensive survey among teenagers to identify their real needs. The work plan for 2020 will be based on the results of the survey, and even if for one reason or another we cannot take into account all the issues raised by adolescents, I am confident that we will be able to draw up a more diverse and focused work plan.
I also drew attention to one phenomenon – the majority of municipal commissions today do not include youth representatives, and I consider this to be a big omission. We want teens to be active and caring, but do not provide a platform by which they can speak, hear and be heard. I am sure that they have something to say. With this idea, I turned to the Youth Parliament (representatives of the youth acting in the youth department of the municipality. The youth chooses the guys through democratic elections. They have their own page, as well an Instagram – noar.ariel) – it turns out that they would like very much to take an active part in the life of the city and will be happy to become members of city commissions. Mayor Eli Shviro supported the idea, and in the coming days, the guys will receive official appointments.
Another step towards improving urban services for adolescents is a smartphone application from the youth department that is already under development. We hope it will be launched soon.
interview by Aaron Shustin (Petach Tikva)
Translation from original in russian by Igor Shustin
From the editor of belisrael.info
1. We invite other deputies of the municipal councils of Israel (Russian-speaking, Hebrew-speaking – it does not matter) to talk about their work on our website.
2. The picture with Igor Guberman, in which I recognized Mikhael Riskin on the right, reminded me of a very ugly story. Early on April 18, on Facebook, I received a long Hebrew text with a recommendation to check my account, for which I had to click on the link. First of all I decided to see who the sender was and came to his page. It turned out an Israeli musician, graduated from the Academy of Music, toured in Russia and other countries. I couldn’t assume in any way that the setup was carried out and, as soon as I followed the link, my page was hacked. That day I had to leave in the morning, and, returning home, after 3 hours. Received a message in Russian and English, that my page is blocked and in order to access it, you need to change your password. There were made numerous attempts within a few weeks, as well as sending my passport to the Facebook scan, were not successful, as well as requests for various mails that lasted a couple of months Facebook did not react. And then I began to search the Internet for more information about Riskin and why he sent me the message. Soon I discovered that he was not only a musician, but also a translator, and by the request of the famous functionary Leonid Litinetsky from the Liberman party “Israel Our Home” made a translation of the Guberman book into Hebrew. And then everything became clear, the destruction of my Facebook page was necessary first of all to such people as Sofa Landver, who had long-term business and friendly relations with the recidivist fraud Grigory Lerner, her sister Nona from the family fraudulent company opened by her in late summer 1994 “Dr. Nona”, which I had to face tightly from the beginning of 1995 and, having traveled a long way for a number of years, to understand the whole “charm of wonderful opportunities for international business for everyone”, which was spoken about many times in ancient times, then I spoke to Nona’s husband, the company’s president, Misha Schneerson, talks to which I received threats in response, and also periodically wrote about them in various forums and Facebook in recent years, Litinetsky and the entire IOH party, was nicknamed, after Liberman’s visit in late December 2011 to Putin, the Israeli branch of United Russia – the party of crooks and thieves, when he praised him for the “fair and democratic elections” in the State Duma.

  From founder and administrator of the site: Do not forget about the importance of supporting the site

 11:Published April 05, 2019 19

הקוראים הרגילים של האתר שלנו כבר מכירים את אלה ויינר, שהעניקה ראיון לעורך הראשי בחודש פברואר 2019. היות והשיחה הזו עוררה עניין רב בקרב הקוראים, החלטנו לחזור לעוד ראיון. לא כולם יודעים איך עובד המשוב בעיריית אריאל – אנחנו מאמינים שזה יעניין רבים.
אלה, אז מה נשמע בעיר שלך?
אריאל “חוזרת לחיים” בהדרגה לאחר בחירות קשות. התושבים יכולים סוף סוף לקחת הפסקה מהפרסומות הפולשניות, פניות אינסופיות של המועמדים והמריבות בפייסבוק.
כפי שאני מבין את זה, הניצחון במאבק על המנדט לא היה קל …
כן, ועכשיו המטרה העיקרית שלי היא להבטיח שהקול של הבוחרים שלי יישמע במועצת העיר כל יום, ולא רק פעם אחת כל חמש שנים, כדי שלא יתעלמו מהבעיות והצרכים של העיר.
כולנו אוהבים את העיר שלנו: אלה שרואים בעיקר טוב, ואלה שמבחינים בעיקר ברע. זוהי השקפה אישית של כולם, אבל פתרון בעיות עירוניות היא המכנה המשותף שלנו. לכן, אני מאוד מאמינה שפעילותם של תושבי אריאל תעזור לי למלא טוב יותר את תפקידי. אני זמינה לאזרחים בטלפון, ברשתות החברתיות ותמיד שמחה להפגש פנים אל פנים.
הקושי היחיד הוא שיש רק 24 שעות ביממה .. קשה לתושבים רבים לקבל את העובדה שאני עכשיו לא עובדת של העירייה. עבודתי בעירייה מתבצעת על בסיס התנדבותי, כלומר, ללא תשלום. אני עובדת במשרה מלאה באוניברסיטת אריאל, ויש לי הזדמנות להיפגש עם תושבים בעיקר בערבים.
אני משתדלת מאוד להיות נגישה לתושבים עד למקסימום בזמני החופשי. הפעילות החברתית שלי חשובה לא פחות, אחרת לא הייתי בוחרת בדרך הזאת לעצמי.
מה אתה עושה באוניברסיטת אריאל?
אני מנהלת את המחלקה לארגון ושיטות, במסגרת עבודתי אני נציגה של ההנהלה בנושאי איכות, ועליי גם לנהל את כל הקשור ליצירת מטרות ויעדים של הארגון. בנוסף לרצון למלא את תפקידי הישירים באופן הטוב ביותר, הייתי רוצה, באמצעות ניסיוני במערכת המוניציפלית, לחזק את שיתוף הפעולה בין האוניברסיטה לבין העיר, דבר שיועיל לשני הצדדים, וכמובן לתושבי העיר.
פברואר 2019, טיול עם המשפחה
המשפחה שלי סובלת מהעבודה שלי. בבוקר אני בעבודה, ובערב אני מקדישה כמעט את כל הזמני לעירייה. אבל תמיד יש את סוף השבוע, ואז אנחנו אוהבים, כל המשפחה לטייל במקומות היפים של ישראל, שבהם המדינה הקטנה שלנו כל כך עשירה.
בגלל שאני מנסה לערב אזרחים ככל הניתן בפתרון בעיות, ארגנתי קבוצה של תושבים (ניסיתי, שהמשתתפים יהיו נציגים מקהילות וגילאים שונים) לתכנן את אירועי הקיץ בעיר ביחד. אני מאוד מקווה שהקבוצה הזאת תשתתף בסיעור מוחות שכזה ובעתיד ישתתפו בה משתתפים אחרים.
בדף הפייסבוק הרשמי שלי אני מודיעה על כל פגישה של מועצת העיר ומפגשי פיקוח שאני בראשם. באותו מקום, אני מדווחת על ההחלטות, מפני שאני מאוד מאמינה בשקיפות.
על מה את אחראית במועצת העיר?
ט”ו בשבט, נטיעת עצים בפורום “גרין אריאל”
ראשית, על כל שאלה הנוגעת לעיר, לתושבים ולעבודת העירייה, אני מקבלת ערעורים ויוזמות תמיכה בתחומים שונים. כך, למשל, יחד עם פורום גרין אריאל של התושבים, אירגנו אירוע נפלא לנטיעת עצים לחג ט”ו בשבט.
אני ממשיכה לפקח על תחום הקליטה – לאחר שעברתי את תהליך הקליטה בעצמי, אני מבינה עד כמה קשה תקופה זו, ואני יודעת את החשיבות של הגישה הנכונה לנושא זה.
ראש השנה החדשה הישן באריאל. ינואר 2019
פברואר 2019, ערב איגור גוברמן באריאל
הצלחנו לפתוח פרויקטים חדשים של סיוע בלימוד עברית בשיתוף עם משרד החינוך בבתי הספר באריאל, אנו ממשיכים לתמוך אישית בכל אחד מהעולים, ואנו עורכים אירועים תרבותיים שונים לאנשים מארצות שונות.
23 בפברואר עם הארגון הוותיקים של אריאל
כחברה במועצת העיר, אני אחראית לענייני הפנסיונרים. בעתיד הקרוב נתחיל לעבוד על הכנת פעילויות במסגרת “חודש הפנסיונר” ותכנון להקים “מועצת זקנים” בעיר.

שאלות של הדור הצעיר (בגילאי 18-35) ומרכז הנוער בעיר נמצאים גם תחת אחריותי. זהו אזור מאוד קשה, שראוי לדבר עליו מאוחר יותר. במקרה, מרכז הנוער נשאר ללא מנהיג, ובראש ובראשונה התחלנו לחפש מנהיג חדש. עכשיו, לאחר שמצאנו מועמד מתאים, נבנה יחד תוכנית עבודה לשלוש השנים הקרובות. יש לי ים של רעיונות, על חלקם שוחחתי עם התושבים והתלמידים. אבל בינתיים אלה רעיונות, ולא תוכנית ברורה, ואני לא רוצה לדבר על זה הרבה. אני לא רוצה סתם לזרוק מילים לאוויר.

תחום פעילות נוסף שהחלטתי להתמקד בו בחמש השנים הקרובות הוא סוגיית הנוער. הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה: “האם אנחנו יודעים מספיק על הבחורים והבנות האלה? האם אנו מקשיבים לקולו של הדור הבא והאם אנו מעריכים אותו? האם אנו יודעים את הצרכים של בני נוער? כמה אנחנו מצליחים לספק אותם? ”

בעתיד הקרוב נערוך סקר מקיף בקרב בני הנוער על מנת לזהות את צרכיהם האמיתיים. תכנית העבודה לשנת 2020 תתבסס על תוצאות הסקר, וגם אם מסיבה זו או אחרת לא נוכל לקחת בחשבון את כל הסוגיות שהעלו המתבגרים, אני משוכנעת שנוכל ליצור תכנית עבודה מגוונת וממוקדת יותר.

הפניתי תשומת לב לתופעה אחת מסויימת – רוב הוועדות המוניציפליות כיום אינן כוללות נציגי נוער, ואני רואה בכך מחדל גדול. אנחנו רוצים שהנערים יהיו פעילים ואכפתיים, אבל לא סיפקו להם  פלטפורמה שבאמצעותה הם יכולים לדבר, לשמוע ולהישמע. אני בטוחה שיש להם משהו להגיד. עם הרעיון הזה פניתי לפרלמנט הנוער (נציגי הנוער הפועל במחלקת הנוער של העירייה, את החברה בוחר הנוער בבחירות דמוקרטיות, יש להם עמוד משלהם, וכמו כן גם באינסטגרם – noar.ariel) – התברר שהם היו מאוד רוצים לקחת חלק פעיל בחייה של העיר וישמחו להיות חברי ועדות בעיר. ראש העיר, אלי שבירו, תומך ברעיון, ובימים הקרובים יקבלו החבר’ה מינוים רשמיים.

צעד נוסף לקראת שיפור השירותים העירוניים למתבגרים הוא אפליקציית סמארטפון ממחלקת הנוער שכבר נמצאת בפיתוח. אנו מקווים שזה יושק בקרוב.

(ריאיין, אהרון שוסטין (פתח תקווה

תרגום מרוסית במקור מאת איגור שסטין



מעורך belisrael.info
1). אנו מזמינים נציגים אחרים של מועצת העיר (דוברי רוסית, דוברי עברית – זה לא משנה) לדבר על עבודתם באתר האינטרנט שלנו.
2). התמונה עם איגור גוברמן , שבה זיהיתי את מיכאל ריסקין מימין, הזכירה לי סיפור מכוער מאוד. בתחילת 18 באפריל בשנה שעברה,  בפייסבוק, קיבלתי טקסט ארוך בעברית עם המלצה לבדוק את החשבון שלי, בשביל זה הייתי צריך ללחוץ על הקישור. קודם כל החלטתי לראות מי זה השולח והגעתי לדף שלו, התברר שהוא מוסיקאי ישראלי, בוגר האקדמיה למוסיקה, ביקר ברוסיה ובמדינות אחרות. לא יכולתי להניח שזה עקיצה, וברגע שלחצתי על הקישור, הדף שלי נפרץ. באותו יום נאלצתי לצאת בבוקר, וכשחזרתי הביתה, אחרי 3 שעות. קיבלתי הודעה ברוסית. ובאנגלית, כי הדף שלי חסום ועל מנת לגשת אליו, אתה צריך לשנות את הסיסמה שלך. נעשו ניסיונות רבים בתוך כמה שבועות, כמו גם שליחת הדרכון שלי לסריקה לפייסבוק, ללא הצלחה, כמו כן, נעשו בקשות למיילים שונים שנמשכו כמה חודשים. פייסבוק לא הגיבה. ואז התחלתי לחפש באינטרנט, כדי לקבל מידע נוסף על ריסקין ומדוע הוא שלח לי את ההודעה. עד מהרה גיליתי שהוא לא רק מוסיקאי, אלא גם מתרגם, ועל פי בקשתו של לאוניד ליטינצקי, ממפלגתו של ליברמן, ישראל ביתנו, עשה תרגום לספר של גוברמן לעברית. ואז הכל התבהר, ההשבתה של העמוד שלי היה הכרחי קודם כל לאנשים כמו סופה לנדבר, שלה הייתה מערכת יחסים ארוכה של עבודה וידידות עם הרמאי גרישה לרנר, אחותה נונה מחברת ההונאות המשפחתית שנפתחה על ידה בסוף הקיץ 1994 “ד”ר נונה”, שאיתה נתקלתי מתחילת 1995, ולאחר שעברתי בה דרך ארוכה במשך מספר שנים, הבנתי את “קסם ההזדמנויות הנפלאות של עסקים בינלאומיים לכל אחד“, על זה התבטאתי פעמים רבות בימי קדם, דיברתי עם בעלה של נונה, נשיא החברה, מישה שנארסון, דיבורים שעליהם קיבלתי איומים בתגובה, וכתבתי עליהם מדי פעם בפורומים שונים ובפייסבוק בשנים האחרונות, ליטנצקי ומפלגת ישראל ביתנו כולה, שזכתה לכינוי, לאחר ביקורו של ליברמן אצל פוטין בסוף דצמבר 2011, הסניף הישראלי של רוסיה המאוחדת – מפלגת הנוכלים והגנבים, כאשר שיבח אותו על ” הבחירות הכנות והדמוקרטיות” בדומא.
ממייסד ומנהל האתר:
אל תשכחו את החשיבות של התמיכה האתר


פורסם ב אפריל 05, 2019 19:11

An interview with Alla Vainer from Ariel / ראיון עם אלה ויינר מאריאל

 I first heard about Alla several months before the last Israeli municipal elections held on October 30 last year, when paying attention to how the election campaign in Ariel is going. At  the same time we agreed for an interview.
Please tell about your family, your roots.
I was Born in 1984 in Odessa, in the family of Alexander and Lyudmila Safransky. My father is a mechanical engineer by education, a native of Odessa, the son of dentists Arkady and Bella. Grandfather Arkady grew up in Moldavanka in a rather religious Jewish family, he graduated from a Jewish school and, unfortunately, died before I was born. Grandma Bella grew up in a more secular family, repatriated to Israel and retains an excellent sense of humor in her 90s. I wish her many more years and good health.
The grandfather fought against the fascists and had the Order of the Red Star among his awards, reached the Kursk Bulge and was wounded. My grandmother was in the evacuation with her family, and from an early age she worked because she was the eldest daughter in the family.
My mother, a philologist by education, was born in the city of Kramatorsk (Donetsk region) in the family of Victor and Claudia. Mother’s father, grandfather Vitsya, a man of the old school, who fought on the front line, but never boasted of it, worked all of his life on physical jobs, but never complained and always found the strength to play with his grandchildren. Grandma Klava knew firsthand what is dispossession, during the war, participated in the partizan movement and cooked the most delicious borsch in the world. Unfortunately, grandfather Vitya and grandmother Klava are no longer with us.
With mother Lyuda, Odessa 1985                                       In the Odessa Zoo 1987
After marriage, my mother devoted all of her free time to my education and creating a warm atmosphere in the house. In the early 1990s, my father became involved in business and was a co-founder of a small tar sheets plant. The family has never been rich, rather belonged to the middle class.

First grade 1991                                    Odessa, Chanuka 1995, Alla is the second from right
The Theater of opera, Odessa 1989, Alla with grandmother Bella Israeli. Independence day 1994
Despite the fact that I was brought up at home before going to school, I grew up to be a very active and sociable child. Easily acquainted with children and loved society. At  preschool age I visited the Studio of Aesthetic Education, from birth I spent a lot of time in the fresh air and, of course, on the sea. At the age of 7 I went to the 1st grade of the 69th school, attended various circles and sections. From the age of 8 I played in the theatrical circle “Fairy Tale” at the Center for Jewish Culture in Odessa. The family honored and respected Jewish traditions; not being religious people, my parents always celebrated all Jewish holidays. Therefore, neither the post of Yom Kipur, nor the matzoh on Pesach, nor the apples with honey on Rosh Hashanah, upon their arrival in Israel, were a wonder.
In what year did you end up in Israel, how did life begin in a new country?
The parents, Lyuda and Sasha, Bat Yam, 1997
In 1997, the family repatriated to Israel. I was 12 and my parents were 40 years old. We arrived in the city of Bat Yam. A real estate broker brought us to Bat Yam, whom Dad’s brother and my uncle (who came to Israel for a whole 3 years earlier) turned to. The apartment cost 550 dollars a month, for that period it was not cheap at all, and only years later we realized that we paid good money for a “barn” in the Amidar area (where almost all the housing was social). In addition, the broker charged us for each year of the extension of the contract commission in the amount of a monthly fee, and then, after moving out, we found out that he was not a broker, but the landlord of the apartment. This and many other tricks were common in those years.
Mother and father went to the ulpan, but did not finish it, because it was necessary to earn money. I went to school and matured very quickly. My father started having health problems, my mother, who did not work a single day after marriage, went out for cleaning. Father Sasha also worked on clean-ups, as his Hebrew, naturally, was at a very low level. He cleaned in the building of the municipality of Tel Aviv and always laughed, saying that he never thought that after coming to Israel he would immediately get a position at the mayor’s office. And I, who quickly grabbed the language, had to become responsible for my family. After 2 years, my dad was gone, and at 14 I was left alone with my mother Lyuda.
I would like to hear a little about school and about your husband.
With friends from school, Bat Yam, 1998                       Class trip (Ramot high school), 2001
After graduating from junior school, I successfully entered the fairly prestigious High School “Ramot” in Bat Yam and graduated from it in 2003 with a full diploma , passing 5 units of English, Russian, physics and French. After graduating from school, I was called to the army for the border troops and served on the border with Jordan at the checkpoint “Allenby bridge”. In 2005, I was demobilized as a sergeant and in the same year moved with my mother to the city of Ariel, where I entered the university in the economics department.
Army service                                                                    Alla receives the rank of sergeant, 2005
Alla and Uri, 2004                                                                             Alla and Uri, 2018
Elinor, 2009                                                              Uri with the children: Elinor and Lidor, 2016.
With children, 2017                                                    Family, 2018.
Elinor and Lidor, 2018                          Alla with children and grandmother Bella, 2018
Alla with her mother Lyuda, 2017
Elinor (left) 1st place, 2018              Ariel Competition, 2019
While still a student of the 10th grade, I met Uri Vainer, who served in the Israeli Air Force, and this first love turned into a strong marriage. In 2006, we got married, today we have two wonderful children. The eldest daughter, Elinor, was born in 2009, and the youngest, Lidor, in March 2016. Elinor is our athlete, she has been involved in artistic gymnastics since the age of 2.5, and has often taken first places in competitions in Israel and abroad, including the Israeli Championship. We are very proud of her, and in general, children are the best that we have.
My husband and I both consider it important to receive education and continuous self-development. Therefore, we are eternal students :). In 2008 I received the 1st degree in economics and management. Then Uri went to study engineering as a production engineer. After receiving the first degree, he continued his studies at the second in business management, and today works as a production director at the Spiral enterprise (glass products). I continued my studies at the second academic degree in 2017 and entered the faculty of public administration and political science at Bar-Ilan University.
When and How you start  working in Ariel?
In 2009, I started working in the municipality of Ariel as head of the mayor’s office (then it was the legendary Ron Nachman). In 2013, Ron Nachman died of a serious illness, Eli Shviro became mayor. In 2015, I was appointed head of the department for absorption and public projects. From childhood I was not indifferent to social activities, I was engaged in volunteering since I was 14 years old, I joined a group of volunteers in emergency situations, and always had a clear civil position. With my right-wing views, I immediately joined the IOH ( Israel Our Home ) party after the army, and was its activist in the city, but rather quickly became disillusioned and realized that it was not a liberal and democratic party. It also became clear that where there is naked populism, there will never be real deals. A long period I was without a party, but stayed true to the right views. In 2014, I joined the Likud party and in 2017, together with my colleague, created the movement “Unified Ariel”. The goal of this movement is to increase political activity among the younger generation. There was no thoughts about the political career at the municipal level, but over the years in the municipality, I earned the name of an honest, responsible and not indifferent person. Residents of the city often turned to me with questions that were not directly related to my work, and I always sought to help.
After winning the election. In the enter Mayor Eli Shviro
Eli Shviro with activists. On the wright Isabella Gorbatova, born in Bobruisk, 
In 2018, before the municipal elections, more and more residents of the city, as well as colleagues, began to offer me to try my hand at politics. Upon reflection, I decided to respond, especially by that time I managed to finish the 2nd degree in public administration and political science at Bar-Ilan University. And in the proposal of the mayor to join his team, I saw a chance to reach a new level, get more influence on what is happening in the city, as well as the opportunity to promote more ambitious projects for the development of the city, for the benefit of its residents. So, in the last election in Ariel, I was number 3 in the list of Eli Shviro, besides that I headed his election headquarters. Having won the elections and became a deputy of the City Council, I took under my own responsibility issues of teenagers, youth, pensioners and absorption, and also became a member of the board of directors of the city company Gvanim Ariel.
Tell me a little about the city. How can it, apart from a good climate and that is located three dozen kilometers from Tel Aviv, attract new repatriates?
I can talk about this for a very long time. I fell in love with this city and, like everyone in love, tend to idealize it. But more seriously and briefly, we have an unusual atmosphere, some people are very open and everyone gets along, respects each other, although they belong to different communities. In addition, in Ariel we have a high level of education, lots of circles and urban cultural events for both adults and children, and most importantly – the experience of receiving and integrating new repatriates, accumulated over the years.
But after all, not all was well during the last municipal elections (in the autumn of 2018). Moreover, even after summing up, an appeal was made to the High Court, and repeated elections were held at three polling stations. What would you say about that?
That period was very hard and tense. I headed the campaign headquarters for the first time and ran for the first time. Our cozy town was filled with negativity, and in social networks the activists of some candidates shamelessly vilified their opponents. When the arguments were over, insults were followed and taken over to personal notes. I believed in our victory, we came to it with dignity and deservedly. Unfortunately, not everyone is able to accept defeat, and one of the candidates (from IOH) filed a lawsuit about violations. I will not blame anyone; I want to believe that the cause of it was technical deficiencies ( talking about careless protocol ) that is in the human factor. The only reason for which the mayor Eli Shviro, whose team I belong to, decided to challenge the lawsuit, is to avoid the extra expenses of the state budget. We understood that the victory would be ours, since the people had their say and trusted Eli. And this is what happened. The court decided that re-election was needed, and the results showed that 69% of the voters want to see the current mayor continue as the head of the city. I am most pleased that the elections are over, that we can continue to work and promote new ideas in a pleasant and friendly atmosphere that I love so much in Ariel.
I think Alla set an example of how, after going through the difficulties of repatriation, you can become happy in your personal life, succeed in work and social activities.
Interviewed by Aaron Shustin, Petah Tikva


Translation from original in russian by Igor Shustin


From founder and administrator of the site: Do not forget about the importance of supporting the site

 45:Published March 31, 2019 21

שמעתי לראשונה על אלה כמה חודשים לפני הבחירות המוניציפליות האחרונות שנערכו ב -30 באוקטובר בשנה שעברה, כששמנו דגש על האופן שבו מערכת הבחירות באריאל נערכת. במקביל סיכמנו על ראיון.
בבקשה תספרי על המשפחה שלך, השורשים שלך.
נולדתי בשנת 1984 באודסה, במשפחתם של אלכסנדר וליודמילה ספרנסקי. אבא שלי הוא מהנדס מכני בהשכלתו, יליד אודסה, בנם של רופאי השיניים ארקדי ובלה. סבא ארקדי גדל במולדבאנקה במשפחה יהודית דתית, הוא סיים את בית הספר היהודי, ולמרבה הצער נפטר לפני שנולדתי. סבתא בלה גדלה במשפחה חילונית יותר, עלתה לישראל ושומרת על חוש הומור מצוין בשנות ה -90 לחייה. אני מאחלת לה עוד שנים רבות ובריאות טובה.
הסבא נלחם נגד הפאשיסטים והיה לו את מסדר הכוכב האדום בין פרסיו, הגיע לקורסק ונפצע. סבתי היתה בפינוי עם משפחתה, ומגיל צעיר עבדה כי היא הייתה הבת הבכורה במשפחה.
אמי, פילולוגית בהשכלתה, נולדה בעיר קראמטורסק (דונצק) במשפחתם של ויקטור וקלאודיה. אבא של אמא, סבא ויטסיה, איש מהדור הישן, שלחם בקו החזית, אבל מעולם לא התפאר בכך, עבד כל חייו בעבודות פיזיות, אבל מעולם לא התלונן ותמיד מצא את הכוח לשחק עם הנכדים שלו. סבתא קלאווה ידעה ממקור ראשון מהו נישול, בזמן המלחמה, השתתפה בתנועת הפרטיזנים ובישלה את הבורשט הטעים ביותר בעולם. למרבה הצער, סבא ויטסיה וסבתא קלאווה כבר לא איתנו.
                          בגן החיות באודסה, 1987                                                            עם אמא ליודמילה, אודסה 1985
לאחר הנישואין הקדישה אמי את כל זמנה הפנוי לחינוך וליצירת אווירה חמה בבית. בתחילת שנות התשעים, אבא שלי היה מעורב בעסקים והיה מייסד שותף של מפעל זפת קטן. המשפחה מעולם לא היתה עשירה, אלא יותר שייכת למעמד הביניים.
כיתה א’, 1991                                           אודסה, חנוכה 1995, אלה השניה מצד ימין
בית אופרה, אודסה 1989, אלה עם סבתא בלה                             יום העצמאות של ישראל 1994
למרות שגודלתי בבית לפני שהלכתי לבית הספר, גדלתי להיות ילדה מאוד פעילה וחברותית. הכרתי בקלות ילדים ואהבתי חברה. בגיל הגן ביקרתי בסטודיו לחינוך אסתטי, מלידה ביליתי הרבה זמן באוויר הצח וכמובן בים. בגיל 7 הלכתי לכיתה א ‘של בית ספר מספר 69, השתתפתי בחוגים ובקטעים שונים. מגיל 8 שיחקתי בחוג בתיאטרון “אגדה” במרכז לתרבות יהודית באודסה. המשפחה כיבדה את המסורת היהודית. למרות שהם לא היו אנשים דתיים, הורי תמיד חגגו את כל החגים היהודיים. לכן, הם לא הופתעו עם הגעתם לישראל לא מהצום של יום כיפור, ולא מהמצות של פסח, ולא מהתפוח בדבש בראש השנה.
באיזו שנה הגעת לארץ ואיך התחילו החיים במדינה חדשה?

הורים ליודה וסשה, בת ים 1997
ב -1997 המשפחה הגיעה ארצה. הייתי בת 12 והורי היו בני 40. הגענו לעיר בת-ים. מתווך נדל”ן הביא אותנו לבת ים, שאחיו של אבא ודודי (שהגיע לישראל 3 שנים לפנינו) פנה אליו. הדירה עלתה 550 דולר לחודש, באותה תקופה זה לא היה זול בכלל, ורק כעבור שנים הבנו ששילמנו כסף טוב על “אסם “באזור של עמידר (שבו כמעט כל הדיור היה חברתי). בנוסף, המתווך גבה מאתנו על כל שנה של הארכת חוזה עמלה בסכום של תשלום חודשי, ורק לאחר מכן, לאחר שעברנו דירה, גילינו שהוא לא היה בכלל מתווך, אלא בעל הדירה. זה ועוד הרבה טריקים היו נפוצים באותן שנים.
אמא ואבא הלכו לאולפן, אבל לא סיימו, כי היה צריך להרוויח כסף. הלכתי לבית הספר והתבגרתי מהר מאוד. לאבא שלי התחילו בעיות בריאותיות, ואמא שלי, שלא עבדה יום אחד אחרי הנישואים, יצאה לעבוד בניקיון. האב סאשה עבד גם בניקיון, שכן העברית שלו, כמובן, היתה ברמה נמוכה מאוד. הוא ניקה בבניין עיריית תל אביב ותמיד צחק ואמר כי מעולם לא חשב שאחרי שיגיע ארצה הוא יתקבל מיד למשרדו של ראש העיר. ואני, שתפסתי במהירות את השפה, נאלצתי להיות אחראית על משפחתי. אחרי שנתיים, אבא שלי נפטר, ובגיל 14 נשארתי לבד עם אמי ליודה.
אני רוצה לשמוע קצת על בית הספר ועל בעלך.
עם חברים מבית הספר, בת ים 1998                                      טיול עם הכיתה (תיכון רמות), 2001
לאחר סיום הלימודים בחטיבת הביניים, התקבלתי בהצלחה לבית הספר התיכון “רמות” היוקרתי בבת ים וסיימתי אותו בשנת 2003 עם תעודת בגרות מלאה, עברתי 5 יחידות של אנגלית, רוסית, פיזיקה וצרפתית. לאחר שסיימתי את לימודי בבית הספר, נקראתי לצבא למשמר הגבול ושירתתי על הגבול עם ירדן במחסום “גשר אלנבי”. ב -2005 שוחררתי בדרגת סמלת ובאותה שנה עברתי עם אמי לעיר אריאל, שם התקבלתי לאוניברסיטה למגמת כלכלה.
עוד כשהייתי תלמידת כיתה י ‘, פגשתי את אורי ויינר, ששירת בחיל האוויר הישראלי, והאהבה הראשונה הפכה לנישואים חזקים. ב -2006 התחתנו, היום יש לנו שני ילדים נהדרים. הבת הבכורה, אלינור, נולדה ב -2009, והצעיר ביותר, לידור, במארס 2016. אלינור היא הספורטאית שלנו, היא מתאמנת בהתעמלות אומנותית מגיל 2.5, ולעתים קרובות היא לקחה מקום ראשון בתחרויות בישראל ובחו”ל, כולל אליפות ישראל. אנחנו מאוד גאים בה, ובכלל, הילדים הם הדבר הכי טוב שיש לנו.
השירות הצבאי                                                                        אלה מקבלת דרגת סמל, 2005
אלה ואורי 2004                                                                                     אלה ואורי   2018
אלינור 2009                                                                        אורי והילדים: אלינור ולידור, 2016
עם הילדים,  2017                                                                               משפחה, 2018
אלינור ולידור, 2018                              אלה עם הילדים וסבתא בלה, 2018
אלה עם אמא ליודה, 2017
אלינור (משמאל) במקום הראשון, 2018       תחרות באריאל 2019
בעלי ואני רואים בקבלת חינוך ופיתוח עצמי מתמשך כדבר חשוב ביותר. לכן, אנחנו תלמידים נצחיים :). בשנת 2008 קיבלתי תואר ראשון בכלכלה וניהול. אחר כך אורי למד הנדסה בהנדסת ייצור. לאחר קבלת התואר הראשון, הוא המשיך את לימודיו לתואר השני במנהל עסקים, וכיום עובד כמנהל הפקה במפעל ספירל (מוצרי זכוכית). אני המשכתי את לימודי במכללה האקדמית לתואר שני בשנת 2017 ונכנסתי לפקולטה למינהל ציבורי ומדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.
מתי ואיך התחלת לעבוד באריאל?
בשנת 2009 התחלתי לעבוד בעיריית אריאל כראש לשכת ראש העיר (אז זה היה רון נחמן האגדי). ב -2013 רון נחמן נפטר ממחלה קשה, אלי שבירו הפך לראש העיר. בשנת 2015 מוניתי לראש המחלקה לקליטה ופרויקטים ציבוריים. מילדותי אף פעם לא הייתי אדישה לפעילות חברתית, התנדבתי מאז גיל 14, הצטרפתי לקבוצת מתנדבים במצבי חירום, ותמיד היתה לי עמדה אזרחית ברורה. עם דעותי הימניות הצטרפתי מיד אחרי הצבא למפלגת ישראל ביתנו, והייתי פעילה בעיר, אבל במהרה התפכחתי והבנתי שלא מדובר במפלגה ליברלית ודמוקרטית. התברר גם כי במקום שבו יש פופוליזם עירום, לעולם לא יהיו מקרים אמיתיים. תקופה ארוכה הייתי בלי מפלגה, אבל נשארתי נאמנה להשקפותי הימניות. בשנת 2014 הצטרפתי לליכוד ובשנת 2017, יחד עם עמיתי, יצרנו את תנועת “אריאל מתלכדת”. מטרת התנועה היא להגביר את הפעילות הפוליטית בקרב הדור הצעיר. לא היו לי מחשבות על הקריירה הפוליטית ברמה המוניציפלית, אבל במשך השנים בעירייה קיבלתי שם של אדם ישר, אחראי ולא אדיש. תושבי העיר פנו אלי לעתים קרובות בשאלות שלא היו קשורות ישירות לעבודתי, ותמיד ניסיתי לעזור.
לאחרי הזכייה בבחירות. במרכז, ראש העיר אלי שבירו

אלי שבירו עם הפעילים. איזבלה גורבטוב, ילידת בוברויסק, מימין
בשנת 2018, לפני הבחירות המוניציפליות, החלו יותר ויותר מתושבי העיר, כמו גם עמיתים לעבודה, להציע לי לנסות את ידי בפוליטיקה. לכן החלטתי להגיב, ובאותה עת הצלחתי לסיים את התואר השני במינהל הציבורי ומדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. ובהצעה של ראש העיר להצטרף לצוות שלו, ראיתי הזדמנות להגיע לרמה חדשה, לקבל יותר השפעה על מה שקורה בעיר, כמו גם את ההזדמנות כדי לקדם פרויקטים שאפתניים יותר לפיתוח העיר, לטובת תושביה. אז בבחירות האחרונות באריאל הייתי מספר 3 ברשימה של אלי שבירו, חוץ מזה שעמדתי בראש מטה הבחירות שלו. לאחר שזכינו בבחירות והפכתי לסגנית מועצת העיר, לקחתי תחת אחריותי את הילדים, הנוער, הגמלאים והקליטה, וכמו כן  נהייתי חברה במועצת המנהלים של חברת העיר “גוונים אריאל”.
ספרי לי קצת על העיר. מה חוץ מאקלים הטוב, וזה שהיא נמצאת במרחק של שלושים קילומטרים מתל אביב, מושך אליו עולים חדשים?
אני יכולה לדבר על זה הרבה מאוד זמן. התאהבתי בעיר הזאת, וכמו כל המאוהבים, אני נוטה להעצים אותה. אבל יותר ברצינות ובקצרה, יש לנו אווירה יוצאת דופן, יש פה אנשים מאוד פתוחים וכולם מסתדרים, מכבדים זה את זה, למרות שהם שייכים לקהילות שונות. בנוסף, באריאל יש לנו רמה גבוהה של השכלה, הרבה חוגים ואירועי תרבות עירוניים למבוגרים ולילדים, והכי חשוב – החוויה של קבלה ושילוב של עולים חדשים, שנצברו לאורך השנים.
אבל אחרי הכל, לא הכל היה טוב במהלך הבחירות האחרונות בעיר (בסתיו 2018). יתרה מזאת, גם לאחר הסיכום הוגש ערעור לבג”ץ, ונערכו בחירות חוזרות בשלושה קלפיות. מה יש לך לאמר על זה?
תקופה זו היתה קשה ומתוחה מאוד. עמדתי בראש המטה בפעם הראשונה ורצתי בפעם הראשונה. העיר הנעימה שלנו היתה מלאה בשליליות, וברשתות החברתיות הפעילים של כמה מהמועמדים השמיצו את יריביהם ללא בושה. עם תום הנימוקים, נעשו עלבונות וירדו לפסים אישיים. האמנתי בניצחון שלנו, הגענו אליו בכבוד ובצדק. למרבה הצער, לא כולם יכולים לקבל תבוסה, ואחד המועמדים (מישראל ביתנו) הגיש ערעור על הפרות. אני לא אאשים אף אחד; אני רוצה להאמין שהסיבה לכך היתה ליקויים טכניים (מדובר על חוסר זהירות בפרוטוקול) שמקורם בגורם האנושי. הסיבה היחידה שבגללה ראש העיר אלי שבירו, שאל נבחרתו אני שייכת, החליט לאתגר את התביעה, היא כדי למנוע הוצאות נוספות מתקציב המדינה. הבנו שהניצחון יהיה שלנו, שכן העם אמר את דעתו והאמין באלי. וזה מה שקרה. בית המשפט החליט כי יש צורך בבחירות מחדש, והתוצאות הראו כי 69% מהבוחרים רוצים לראות את ראש העיר הנוכחי ממשיך כראש העיר. אני מאוד שמחה שהבחירות נגמרו, שאנחנו יכולים להמשיך לעבוד ולקדם רעיונות חדשים באווירה נעימה וידידותית שאני אוהבת כל כך באריאל.
אני חושב שאלה הראתה דוגמה טובה איך, אחרי שעברה את הקשיים של הקליטה, אפשר להיות מאושר בחיים האישיים שלך, להצליח בעבודה ופעילויות חברתיות.
ראיין: אהרון שוסטין פתח תקוה
תרגום מרוסית במקור מאת איגור שוסטין
ממייסד ומנהל האתר:
אל תשכחו את החשיבות של התמיכה האתר


פורסם ב -31 במרץ 2019 21:45 

С Новым 2019 годом!

Прошел еще один напряженный год. Посещаемость сайта выросла на 15-20%.
Из постоянных авторов отмечу неутомимого Вольфа РубинчикаЮрия ТепераВладимира Лякина, Бориса Гольдина.

Должен отметить и моего сына Игоря Шустина, переведшего с русского на англ. и иврит, а также наоборот, ряд огромных материалов.

Отличный материал подготовила Татьяна Норицына из Канады. Среди оказавших финансовую помощь сайту назову Эдуарда Коробко из Израиля и, конечно, 92-х летнего Наума Рошаля из Америки.
Он же прислал замечательное поздравление:
Дорогой, Арон!  Поздравляю тебя, и наших Калинковичан, и всех кто посещает твой сайт, с наступающим НОВЫМ 2019 ГОДОМ. Желаю всем счастья, здоровья, благополучия, и мира ИЗРАИЛЮ в Новом 2019 году.
Очень теплым поздравлением отметился и Борис Гольдин (США), прислав также и музыкальную открытку. 

Приведу также тех, кто на нас ссылался. Большое им спасибо!
“Наша Ніва”: nn.by
“ChessPro”: chesspro.ru
Каташук: brestchess.ucoz.ru
C. Каспаров: kasparovserchess.blogspot.com
Баранич: resurs.by
ЕГУ: ru.ehu.lt
“Вясна”: spring96.com
БАЖ: baj.by
“Семь сорок”: sem40.ru
“Телескоп”: teleskop-by.org
“Народная грамада”: hramada.org
“ПрайдзiСвет”: prajdzisvet.org
“Региональная газета”: rh.by
“Ситидог”: citydog.by
“Будзьма беларусамі!”: budzma.by
“Прамень”: pramen.io
“Сайт обещаний чиновников”: promise.by
“Шахматная школа”: chessmateok.com
“Москва шахматная”: chessmoscow.ru
Энциклопедия на евр. темы: ejwiki.org
Маргарита Акулич в книжках “Калинковичи и евреи”, “Мозырь и евреи”, etc. на books.google.by
Страница Бернштама berncollect.com
Были и те, кто использовал материалы, но не сослался:
“Беларусь сегодня”: sb.by

“Новы Час”: novychas.by

Хочется думать, что в будущем у них прибавится уважения к независимому сайту, существующему более 10 лет.

Тель-Авив, каньон Дизенгоф. Фото автора сайта.

С наступающим Новым 2019 годом! Всем здоровья, удачи, радости, благополучия!

Опубликовано 31.12.2018  17:38

טטיאנה נוריצינה על משפחתה וחייה בישראל ובקנדה

אני יודעת על המשפחה שלי מרצ’יצה דרך סבתי מצד אמא, אליזבטה יעקובלבנה, היא וסבא שלי בוריס גידלו אותי, כך קריאות הספרים הראשונות שלי היו משולבות עם זיכרונות ילדותם והפינוים.

סבא בוריס בצעירותו

המשפחות היו גדולות בשני הצדדים. סבי, בוריס שוסטין, היה אחד מחברי הקומסומול הראשונים ברצ’יצה ואחד הקומוניסטים נאמנים שלא קיבל “שוחד.”.

הוא עשה את עבודתו בצניעות: תחילה בחנות נעליים ברצ’יצה, ואחר כך בבית חרושת בקאזאן, שם תפרו נעליים לחזית. ואחרי המלחמה, הוא מצא את אשתו וילדיו האבודים, תיקן ותפר נעליים, כולל אלה של הרכבים מפורסמים.


סבא בוריס וסבתא ליזה

סבתא שלי ממשפחת פלוטקין. לאביה היתה חנות מכולת משלו, וסבתה מתה לאחר שחייל גרמני היכה עם קת הרובה שלו בחזה שלה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

רחל פייגה פלוטקינה, אמא של סבתא שלי

אמה הלכה בעקבותיה ומתה בגיל 32 מסרטן (בגלל תסכול), וסבתא שלי, ילדה בת 13, החליפה את אמה לתינוקות, לארבעת אחיה הצעירים. חלק מהמשפחה – דוד של סבתא שלי עם ילדיו – עזבו במלחמת העולם הראשונה לדרום אמריקה.

סבתי ילדה את אמי באוגוסט 1941 ממש בדרך לסיביר, ליד סטלינגרד, שם נעלם אחד מאחיה בחזית (השאר מתו). היא סיפרה איך נשים זרקו את התינוקות שלהן לנהר ונשכבו בצד הכביש … היא גרה עד 1945 בכפר סיבירי, קברה את אביה בדרך, שלא יכל לעמוד בדרך הקשה מבלארוס לסיביר .

סבא בוריס עם אחיותיו שנהרגו ברצ’יצה

כל קרוביו של סבא בוריס שוסטין מתו ברצ’יצה – אחיותיו עם ילדיהם בקבר משותף. הם היו, על פי הסיפורים, קשורים לפרטיזנים. אבא של סבא שלי נהרג על ידי הפשיסטים בימים האחרונים – הוא אולץ לטפל בסוסים במהלך הכיבוש. סבא וסבתא שלי מצד אבי היו מבוברויסק.

אמא רעיסה

לרוע המזל, לא נשארו תצלומים – האלבום נעלם לאחר מותה של אמי רעיסה. היא היתה רופאת ילדים והיא נפטרה מסרטן לפני 11 שנה בערב השנה החדשה בידיו של דוד שלי יעקב, אחיה הצעיר (הוא היה בוס גדול בנמל הדיג). סביר להניח שהאלבום נזרק על ידי אבי החורג, אדם נורא.

רק כמה תמונות נותרו מדודה פאני (לסבתא שלי היו ארבעה ילדים: יצחק, אביו של בן דודי יבגני, הועלה לדרגת קולונל, מת לאחרונה), פאינה היא הדודה האהובה עלי, שנולדה ב- 1931, חירשת אילמת מילדות, בשל דלקת קרום המוח, אחד מבניה מת מאותה סיבה.

ניקולאי וליזה עם ההורים שלהם 1993

סיימתי את אוניברסיטת קלינינגרד, הפקולטה התעשייתית-פדגוגית. כשילדתי בשנים 1991-1992. שני ילדים, הגיע הזמן לקואופרטיבים. בקורסים האחרונים של האוניברסיטה ואחרי שעבדתי כמורה במוסד פדגוגי, שבו לימדו מקצועות שונים, ילדתי את ניקולאי, וליזה נולדה אחרי שנה וחצי. אלמנטים בשוק של “שנות ה-90 ” כבשו אותנו, ניסינו לפתוח חנות ספרים וכו ‘, אבל עדיין לא היה לנו דיור משלנו, גרנו בדירה משותפת עם סבתא שלי – היה חדר אחד עבור ארבעתנו עם חתול וכלב. אחרי שהיינו מעורבים בחברות בנייה שונות והפסדנו המון כסף. סוף סוף, ב -1997, ברחנו מגנגסטרים ועלינו לארץ, דרך התוכנית “הבית הראשון במולדת” – עם הילדים והחתול .

בקיבוץ דן, שהוזכר בספר על לימוד יסודות העברית (למדנו את השפה בעצמנו מראש, ובגלל זה הלכנו לעבוד במקום ללכת לאולפן הקיבוצי), ירו שם קצת. גם הילדים המקומיים וגם העולים היו רבים עם הילדים שלנו, אבל עד מהרה אבא שלנו תיקן חצי מהטלוויזיות השבורות ומכשירי החשמל, כמו גם את האופניים של הסבים המקומיים, שבמהרה נזכרו בשפה הרוסית (משנות ה -30 של המאה הקודמת הם שכחו :)) והמצב כולו התפתח לאווירה ידידותית מאוד. עבדנו במפעלים לייצור ממטרות. אבל לבעלי לא היתה עבודה כזאת, הוא התחיל לחתוך ירקות (ואצבעות) במטבח.

שנה וחצי לאחר מכן, למרות שהקיבוצניקים היו מאושרים, אם היינו נשארים איתם לנצח, עברנו לראשון לציון. הקשבנו לעצתו של דודני יבגני שוסטין, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ואשתו אמיליה פרידמן, גם היא פרופסור באותה האוניברסיטה – “טוב יותר לגור ליד בתי ספר”. למדתי, ובמקביל ניקיתי דירות של אנשים אחרים וטיפלתי בקשישים, אבא שלנו למד כמתכנת, הוא היה המבוגר ביותר בגיל 40+, הילדים הלכו לבית הספר.

באותה תקופה התחלנו להכין מסמכים למעבר לקנדה – לאבא שלנו היה חם מאוד בישראל.

לימדנו שחמט ילדים בני 3-4  … דרך דמקה. אבא שלנו היה שחקן דמקה נלהב (“תחת הסוציאליזם” הוא הצליח לשחק בעבודה, ולא רק בדק וכיוון מכשירים :)) בבית אנחנו כל הזמן שיחקנו אחד עם השני. יחד עם זאת, לימדנו אותם לכתוב ולקרוא ברוסית – עוד לפני ישראל, פחדנו שהם “יאבדו את השפה”. תמכנו ברוסית כל הזמן, עסקנו בה עם הילדים הצעירים שנולדו בקנדה, אז הרוסית שלהם היא כמו שלך ושלי. הילדים יודעים הרבה על התרבות ועל הספרות, והם מתבדחים וקוראים בדיחות ברוסית, אם כי בזכות בית הספר יש להם אנגלית מצוינת (לאחר מכן הם למדו גם צרפתית).

בקיבוץ היו חוגים לילדים. בשמחה רשמנו את הבכורים למועדון השחמט, ואיכשהו, באופן בלתי צפוי, ניקולאי, בלי לדעת את התיאוריה, התחיל לנצח את כולם. כשעברנו לראשון, התחלתי לחפש משהו מתקדם יותר, ומצאתי מועדון נהדר. אנחנו מאוד אסירי תודה למועדון השחמט בראשון – בשבתות היינו הולכים לשם כמה קילומטרים, כדי לשחק עם הקבוצות. הילדים, ליזה וניקולאי, אהבו לשחק שם. בגיל 8.5 החל ניקולאי ללמוד ובמשך כחצי שנה או שנה למד אצל מאמן נפלא, ואדים קרפמן, שהחל ללמד אותו את התיאוריות שלו. לאחר מספר חודשים זינק הרייטינג של ניקולאי מ -1300 ל -1700. הוא יכול היה לצאת לאירופה לאליפות לילדים, אבל אז הגיע הזמן להיפרד מישראל – עזבנו לקנדה ב -30 בדצמבר 2001.

לא השתמשנו באינטרנט באותו זמן, ולא היו לנו מכרים, עברנו לשם באמצעות עורך דין ש”האכלנו ” טוב גם פה וגם שם. כשעברנו לשם חשבנו כך: “טורונטו היא עיר גדולה, המשמעות שיש בה גם שחמט. אבל אז השחמט הוצג כאן בצורה גרועה מאוד בהשוואה לסטנדרטים הישראליים.

בתחילה עבדנו בקו ייצור במאפיות בלילה – בשכר מינימום. בגלל המהירות המטורפת של הקו, הגב, הזרועות, המפרקים – הכל “הלך”. לאחר שנה של עבודה כזו נולד לנו סריוז’ה ופתחנו גן ילדים “מעונות יום נוריצין” – מורשה, ארבע שנים מאוחר יותר נולד וניה.

אלכסיי (בעלי) התחיל לעזור לי עם הילדים בגן. במשך השנים חינכנו מאתיים ילדים. התחלנו עם דוברי אנגלית, ואז עברנו לדוברי רוסית, כשהמחוז שלנו הפך מ”קנדי “ל”רוסי-יהודי”. החוקים השתנו עם הזמן וניתן היה להשאיר רק 5 ילדים בבית, אבל עכשיו קיבלנו רישיון לילד שישי.

ילדים רבים מגן הילדים שלנו נכנסו לתוכנית לילדים מחוננים, מכיוון שאנחנו “בשורת הנושא” – שניים מילדינו הצעירים לומדים שם, לאחר שעברו בהצלחה את המבחנים. הילדים מתחילים בגן שלנו מ 10-12 חודשים ואנחנו מחנכים אותם עד בית הספר – עד ארבע שנים. איוון מלמד אותם מוסיקה, מורה ליוגה מגיעה, ואני מלמדת אותם את כל השאר. אנחנו עושים הרבה, אבל העיקר הוא ללמד ילדים לכבד אחד את השני “דו קיום בשלום”, כלומר מיומנויות חברתיות.

לאחר שהגענו לקנדה, כמעט מיד לקחנו משכנתא וקנינו בית קטן וישן. אחר כך עברנו למקום חדש יותר וגדול יותר, בגלל שכל המשפחה שלנו כבר לא התאימה לבית הישן, כי היה לנו ילד רביעי, איוואן. עבדנו משבע בבוקר עד שבע בערב, בשנים הראשונות לקחנו תינוקות גם בלילות וגם בסופי שבוע.

סרגיי במרכז-נותן שיעורים ואיוון-מצד ימין

כל ארבעת הילדים שלנו משחקים שחמט, הם עוסקים בהרבה ענפי ספורט – הם הפכו לאלופי אמריקה בסמבו ובג’ודו, ואז היו כמה שנים של בית ספר לשחייה, ציור רציני, הצעיר רצה ללמוד פסנתר וכינור, ועכשיו הם נחשפו לשיעורי תכנות. הצעירים – הם בכיתה ו’ ו -י’ עכשיו – הם מקבלים הרבה שיעורי בית, הרבה מתמטיקה נוספת. הילדים משתתפים בתחרויות מתמטיות וזוכים בפרסים.

ליזה-סיימה אוניברסיטה


הבת שלי ליזה סיימה אוניברסיטה, עובדת בחברת תרופות, והתחתנה עם יליד קנדה, אלכסנדר מאי.

ניקולאי באולימפיאדה לשחמט 2018 בבאטומי

ניקולאי הפך להיות אלוף קנדה בשחמט בקרב המבוגרים בגיל 16 – הצעיר ביותר בהיסטוריה של המדינה. הוא מאסטר בינלאומי ומאמן של “פידה”, מאז שהיה בן 12 הוא אימן את תלמידיו.

הארמוני ז’ו-תלמיד של ניקולאי, אלוף העולם עד גיל 8, 2013

אליפות העולם 2017

ילדים מעריצים אותו, כמה מתלמידיו זכו בפרסים באליפות העולם, רבים הפכו לאלופי המדינה לגילם . בתי שיחקה באינטרנט זמן רב בפורטלים של שחמט. באוניברסיטה היא היתה ממארגני מועדון השחמט.

ניקולאי משחק עם סרגיי בתחרות

האמצעי, סרגיי, התחיל לשחק בתחרויות למבוגרים מגיל 4 , הוא היה אלוף המדינה עד גיל 8, 10 ו-12. הוא יצא לאליפות העולם עם אחיו הבכור (ניקולאי היה מאמן הקבוצה, וסרגיי שיחק בקטגוריה שלו). בפעם האחרונה, הוא שיחק טוב מאוד בגיל 14 – אני חושבת. הוא חילק את המקומות 15-17  “בעולם”. הוא גם נותן שיעורים לילדים מגיל 12, והילדים אוהבים אותו מאוד.

איוון, הצעיר ביותר, משחק בתחרויות של יום ראשון ובמועדון

אנחנו מקדמים שחמט

החיים בקנדה ככלל, כמובן, הרבה יותר רגועים. בשנים האחרונות בולט זרם עצום של אוכלוסיית אסיה, המשתקף באופן פעיל בשחמט, קובע את הקצב בבתי הספר ובאוניברסיטאות ויוצר תחרות. למרות תערובת של הרבה אומות, עם רמות התפתחות שונות (בנוסף להגירה מקצועית, מספר עצום של פליטים ממדינות עוינות המקיפות את ישראל נכנסים לקנדה, שכבר החלה לשנות את מראה המדינה ואת הלך הרוח הפנימי) , רובם עדיין מצייתים לחוקים. הסדר פחות או יותר נשמר, אם כי הפשע , כמובן, גדל עם השנים, ויש הפחתה בבתים מעוטרים לליל כל הקדושים וחג המולד בשל שינויים בהרכב הלאומי.

יש מספיק בירוקרטיה בכל מקום, בעיקר בקונסוליה הרוסית. אבל כל השאר ממוחשב, מה שהופך את החיים לקלים הרבה יותר.

האקלים בעיר הוא די חם בקיץ, בחורף – קשה, רוחות חזקות מגיעות מן האגמים. אנשים רבים דוברי רוסית ודוברי עברית מתגוררים בסמוך לטורונטו ובתוכה, אפילו רחובות רבים בעיר קרויים “אור יהודה” ו”נר שדרות “, הרבה בתי כנסת, בתי ספר ומועדונים יהודיים פרטיים, הורים רבים שומרים על העברית עם ילדיהם וכו.

הטבע הוא יפהיפה, דביבונים, סנאים, שועלים, וארנבים – הם קופצים ממש בפארקים.

קשה מאוד לשפוט את הטיפול הרפואי, עדיף שלא יהיו בעיות בריאותיות. אני אפילו מפחדת לחשוב על פרישה – הפנסיה היא מאוד צנועה. לכן, אני מאחלת לכולם בריאות ושנים ארוכות!

(טטיאנה נוריצינה (פרנקל



תורגם מהמקור ברוסית מאת איגור שסטין


תשלחו סיפורים משפחתיים ועוד

אנו מזמינים מתנדבים המדברים מספר שפות. בואו לעשות טוב ביחד!
למד כיצד להעביר כסף כאן.
פורסם בתאריך 12/29/2018 16:24

Tatyana Noritsyna about her family and life in Israel and Canada

I know about my family from Rechitsa through my grandmother from mother’s side, Elizaveta Yakovlevna, she and my grandfather Boris raised me, so the readings of the first
books interspersed with memories of their childhood and evacuation.
Grandfather Boris is in his youth
Families were large on both sides. My grandfather, Boris Shustin, was one of the first  Komsomol members in Rechitsa and a loyal Communists who did not get out of the “trough”.
He modestly did his job: first in a shoe shop in Rechitsa, then at a factory in Kazan, where they sewed boots for the front. And after the war, he found the lost wife and children, repaired and sewed shoes, including those for famous ensembles.
Grandfather Boris and grandmother Liza
My grandmother from the Plotkin family. Her father had his own grocery store, and her grandmother has gone ill after a German soldier slammed his rifle in her chest during World War I.
Rachel-Feiga Plotkina, my grandmother’s mother


Her mother followed her and died at 32 from cancer (due to frustration), and my grandmother, a 13-year-old girl at the time, has replaced her mother to the babies, her four younger brothers. A part of the family – my grandmother’s uncle with his children – left during the First World War to South America.

My grandmother gave birth to my mother in August 1941 right on the road to Siberia, near Stalingrad, where one of her brothers went missing at the front (the rest died). She told how women threw out babies into the river and left to lie along the road … She lived until 1945 in a Siberian village, burying her father on the road, who could not stand the hard way on the supplies from Belarus to Siberia. 

Grandfather Boris with his sisters killed in Rechitsa

All the relatives of grandfather Boris Shustin died in Rechitsa – sisters with children in a common grave. They were, according to the stories, connected with the partizans. My grandfather’s father was killed by the fascists already in the last days – he was forced to take care of the horses during the occupation. My grandparents from my fathers side were from Bobruisk.

Mother Raisa

Unfortunately, there are no photographs left – the album disappeared after the death of my mother Raisa. She was a dental pediatrician and she died from cancer 11 years ago on the New Year’s Eve in the hands of my uncle Yacov, her younger brother (he was a big boss in the fishing port). Most likely, the album was thrown out by my stepfather, a terrible person.

Only a few photos left of Aunt Fani (my grandmother had four children; Isaac, the father of my cousin Yevgeny , was promoted to colonel, died recently), Faina is my favorite aunt, born in 1931, deaf-mute from childhood, because of meningitis, one of her sons died from the same reason.

Nicolay and Liza with their parents, 1993

I graduated from the Kaliningrad University, the industrial-pedagogical faculty. When I gave birth in 1991-92. two children, it was time for cooperatives. On the last courses of the university and after I worked as a teacher in a pedagogical institution, where schoolchildren studied different professions, I gave birth to Nicholay, and Liza was born after a year and a half. The market elements of the “dashing 90s” captured us, we tried to open a bookstore and etc., but we still didn’t have a housing of our own, we lived in a communal apartment with my old grandmother —there was one room for the four of us with a cat and a dog. After being involved into various construction companies and losing a lot of money … At last, in 1997,we ran away from gangsters and  We immigrated to Israel, with the program “First House in Homeland” – with the children and a cat into the bargain.

In Kibbutz Dan, who was mentioned in the book on the study of elementary Hebrew (we learned the language ourselves in advance, and because of it we were able to work instead of the kibbutz ulpan), we fired a little bit. Both local and olim children of ours were beating, but soon our dad fixed half of the broken TVs and electrical appliances, as well as bicycles to local grandparents, who quickly remembered Russian (from the 1930s they forgot :)) and the whole situation has developed to a very friendly atmosphere. We worked at the factories for the production of sprinklers. But for my husband there wasn’t such work, he began to cut vegetables (and his fingers) in the kitchen.

A year and a half later, despite the fact that the kibbutzniks would have been happy, if we stayed with them forever, we moved to Rishon Lezion. We listened to the advice of my cousin Yevgeny Shustin, a professor of mathematics at Tel Aviv University and his wife Emilia Friedman, also a professor of the same university – “living where schools are better”. I studied, and at the same time cleaned other people’s apartments and looked after the elderly, our dad studied as a programmer, he was the oldest there by age of 40+ years, The children went to school.

At that time, we began to prepare documents for moving to Canada -to our dad it was very hot in Israel.

We taught chess to children from 3-4 years … through checkers. Our dad was an enthusiastic checkers player (“under socialism” he managed to play at work, and not only checked and tuned instruments :)) At home we constantly played with each other. At the same time, we taught them to write and read Russian – even before Israel, we were afraid that “they would lose the language”. We supported Russian all the time, engaged with them and with the younger children who were born in Canada, so their Russian is the same as your and mine. The children know a lot about the culture and literature, and they make jokes and read jokes on Russian, although, thanks to the school, they have an excellent English (later they learned French).

In the kibbutz there were clubs for children. We gladly gave the elders to the chess club, and somehow, unexpectedly, Nikolay, not knowing the theory, started winning all. When we moved to Rishon, I began to look for something more advanced, and I found a wonderful club. We are very grateful to the Rishon Chess Club – on Saturdays we used to walk there for several kilometers, to play with the teams. The children, both Liza and Nikolay, loved to play there. At the age of 8.5, Nikolai began to study and for about six months or a year he studied with a wonderful trainer, Vadim Karpman, who began to teach him his theories. After a couple of months, Nikolai’s rating jumped from 1300 to 1700. He could go to Europe for the children’s championship, but it was time to say goodbye to Israel – we left for Canada on December 30, 2001.

We didn’t use the Internet at that time, and didn’t have acquaintances, we went there through a lawyer who we “fed” very well here, and there. We went, thinking this: “Toronto is a big city, which means that there is chess in it too. But then the chess was presented here very poorly comparing to Israeli standards.

Initially, we worked as a transporter in bakeries at night – at a minimum wage. Because of the mad speed of the line, the back, the arms, the joints – everything was “gone”  After a year of such work  we gave birth to Serezha and organized a home kindergarten “Noritsyn daycare” – licensed, four years later we gave birth to Vanya.

Alexey (my husband) began to help me with the children in the kindergarten. Over the years we have educated two hundred children. We started with English speakers, then switched to Russian speakers, when our district became from “Canadian” to “Russian-Jewish”. Laws changed over time and it became possible to keep only 5 children in the house, but now we have passed licensing and have taken a sixth.

Many children from our kindergarten get into the program for gifted children, since we are “in the subject line” – two of our younger children study there, having successfully passed the test. The children starts in our kindergarten from 10-12 months and we bring them until the school – up to four years. Ivan teaches them music, a yoga teacher comes, and I teach everything else. We do a lot, but the main thing is to teach children to respect each other and “peaceful coexistence”, i.e. social skills.

After arriving in Canada, we almost immediately took a mortgage and bought a house, small and old. Then we moved to a newer and a larger one, because our entire household did not fit in to the old one, because we had a fourth child, Ivan. We worked from seven in the morning to seven in the evening, in the first years we took babies both at nights and on weekends.

Sergey in the center – gives gives first lessons and Ivan – on the right

All our four children play chess, they play a lot of sports – they became American champions in sambo and judo, then there were several years of swimming school, serious drawing, the youngest wanted to learn piano and violin, and now they have introduced programming lessons. The younger ones – they are in the 6th and 10th grades now – there are a lot of home lessons, a lot of additional mathematics. The children participate in mathematical competitions and win prizes.

Liza – graduated from university

My daughter Liza graduated from a university, works in a pharmaceutical company, and married a native Canadian, Alexander May.

Nicolay at the 2018 chess Olympics in Batumi

Nikolay became the champion of Canada in chess among adults at the age of 16 – the youngest in the history of the country. He is an international master and coach of FIDE, since he was 12 he has been training his students.

Harmony Zhu – Nicolay’s student, world champion under 8 years old, 2013

world championship of 2017

Children adore him, several of his children won prizes at world championships, many became champions of the country at their group age. My daughter played on the Internet for a long time on the chess portals; at the university she was one of the organizers of the chess club.

Nicolay plays with Sergey in the competition

The middle one, Sergey, started playing in adult competitions from 4 years old, he was the champion of the country up to 8, 10, 12 years old, went to the world championships with his elder brother (Nikolay was the team coach, and Sergey played in his category). At the last time, he played very well at the age of 14 -I think. he divided 15-17th places “in the world”. He also gives lessons to children from the age of 12, and children love him very much.

Ivan, the youngest one,  plays in Sunday competitions and in the club

We are promoting chess

Life in Canada as a whole is, of course, much calmer. In recent years, a huge influx of the Asian population is evident – its actively reflects on chess, and sets the rhythm in schools, and in universities it creates competition. Despite the mixture of many different nations, with different levels of development (in addition to professional emigration, a huge number of refugees from hostile territories surrounding Israel are entering Canada, which has already begun to change the country’s appearance and the internal state of mind), most still obey the laws. Order is more or less maintained, although crime has, of course, increased over the years, and the houses decorated for Halloween and Christmas have diminished due to changes in the national composition.

There is enough bureaucracy everywhere, especially in the Russian consulate  But everything else is computerized, which makes life much easier.

The climate in the city is quite hot in the summer, in the winter – severe, strong winds blow from the lakes. Many Russian-speaking and Hebrew-speaking people live around Toronto and in it, even many streets near us are called “Or Yehuda and “Ner Sderot”. A lot of synagogues, private Jewish schools and clubs, many parents sustain Hebrew with their children and etc.

The nature is beautiful, many wild, but half-domesticated raccoons, squirrels, foxes, rabbits – they jump right in the parks.

It is difficult to judge health care, it’s better not to have problems.  I’m even afraid to think about retirement – The pension is very, very modest. Therefore, I wish you all health and long years!

Tatyana Noritsyna  (Frenkel)

Toronto, Canada

Translation from Russian in original  by Igor Shustin


From the editor belisrael.info

We continue to publish interesting and useful materials in various languages. Do not forget to support the site

Send us your family memories and stories about life.

Posted 12/03/2018 21:54

Yohanan Ben Yaakov. Trip to Belarus. Pesach 1990

On the eve of Pesach, on April 1990, I went with the Israeli delegation, one of the 34 organizers of the Pesach Seder in the Soviet Union. It was the first Israeli delegation that met with the Jews of the USSR after the fall of the Iron Curtain, and I was instructed to lead the Pesach seder in Mozyr, a small town in the south of Belarus, near Chernobyl.

When I arrived in Mozyr, which was closed to tourism and foreign visits, I discovered that there are from 3 to 5 thousand Jews. There is no minyan for prayer, there is no place for prayer, there are no Hebrew teachers, there is no Jewish cultural club, there is no Jewish community. I found two Jewish textbooks brought here before my arrival.
Near the place of mass execution of Kalinkovichi jews, September 22, 1941. from the left, Edyk Goffman of Mozyr and Kalinkovichians Grisha Weinger (1920 – 1994, Nazrat Illit, Israel), Aron Shustin and Leva Sukharenko. On the right is a monument erected in 1996 with funds collected by fellow countrymen living in Israel and other countries.
An elderly Jew remembered a few words in Hebrew. Sometimes he went to Shabbat and holidays to pray in the elderly minyan in the nearby town of Kalinkovichi, where he read the Torah. He was the only one in the area who could read the Torah.
On the left is Leva (Leiba) Shnitman from Kalinkovichi .            Yankel Mopsik
Kalinkovichi and Mozyr Jews near the house in Kalinkovichi on the street of Kalinina 31, in one of the room there was a synagogue. In the front in a sweater Aaron Shustin, the founder of the site belisrael.info
                                                                    Yosef Malkin
This elderly man, Yosef Malkin, was the hero of my first Seder, held in Mozyr. The faded and dusty local restaurant hall was decorated with a number of colorful and spectacularly vivid paintings of Eretz Israel, in all corners Jewish national flags flaunted. Pictures of seven plant species and the landscape of the Land of Israel were surrounded by a large Jewish audience that gathered in the evening and darkened the wooden articles of the symbolic Belarusian figures located on the walls of the hall … I started the Seder with the description of the “throne of my God”, which is now in the Peschah Seder in my house in Kfar-Ezione and in tens of thousands of Jewish homes in Israel, which are going to celebrate Pesach. A vacant chair near the Seder table is waiting for them, those who are sitting with us now. Speaking of Kiddush, I respected the elderly Yosef Malkin, who came with many awards on his jacket for his service in the Red Army in World War II. Two days before I managed to find this kind old man, and he accepted my request to consecrate and take part in the preparation of the Seder. The only Jew in Mozyr, who from childhood remembered some Jewish rules of life.
The reader of the Pesach Haggadah is Sveta Shustin. In the front is Zhenya Kotlyar from Kalinkovichi
With trembling hands, Mr. Malkin took a large silver bowl filled with red wine from Israel, and began to read in Hebrew with a heavy Ashkenazi accent the words of the Kidush. His voice choked with excitement that rose and filled his eyes with warm tears. The people around us did not understand the intensity of his emotions, I realized. Who knew that these images were in the head of this Jewish old man who in his childhood knew the rich Jewish world around him, a bright Jewish life thriving “within the town limits”, old Jewish communities, famous yeshivas, prosperous Hasidism, the awakening Zionist movement. Yosef Malkin knew in his childhood that it was in Volozhin and Minsk, Bobruysk and Pinsk, Vitebsk and Grodno, Brisk and Vilna, Dvinsk and Dubno, Mir and Baranovichi, Slonim and Rakov, Lida and Oshmyany and many other towns and villages. All this was destroyed by the enemies of Israel, past and worn out of the world. From the intensity of his emotions, Yosef’s hands trembled, tears choked his throat, he could not finish Kiddush. I had to do it myself and continue to manage Seder …
At the end of the Seder Yosef Malkin asked me to come to his house. It was very late, so we agreed that I would come on the first day of Pesach. The whole family, his daughters, his sons-in-law and grandchildren, as well as other family members gathered in a small apartment. As a result of my attempt to remember about his childhood, a hearty conversation ensued. The old man said that several times over the past decades he have ate matza for Pesach. He could try some matza on Pesach, which reached him in secret and indirect way.
In the armchair an interpreter from English. Zina Zeltser (Vinokur)  from Kalinkovichi
Suddenly the old man went to the hidden corner of the wall under the ceiling, took off the cover, opened the slot and pulled out a dusty bag of cloth. Inside were moldy canvas wrappers, which filled the room with a cloud of dust. From them appeared the Shofar of Yosef! The shock was huge. No one in the family knew about this, even his wife, it seems, did not know about this hidden object. Yosef gave me the shofar and quoted a verse with a heavy Yiddish accent: “blow a big shofar for our freedom …”. I asked: “Did anyone in the family know what kind of strange object it was? – No one answered, no one knew. I hesitantly asked Yosef Malkin why he hid it from them, why does no member of his family know anything about the shofar? The old man answered in a whisper, as if in secret: my wife also does not know. If they knew, one of them would have reported it and it would all have ended bitterly. To his amazement, his elderly wife, who always listened in silence, said: “I knew!” Shofar was discovered by chance, but she was afraid to tell her husband that she knew that he would not report it! “These two friendly elders
were tearful and we were all with them.” People there realized that the story was a big surprise for me. For seventy years Rabbi Yosef Malkin kept the shofar, perhaps he even occasionally used it once or twice, but his wife, his amazing wife, could not reveal the secret.
When I returned to Israel, I learned something about the nature of Soviet power. Nachman Raz, a member of the kibbutz Geva, then the chairman of the Knesset Education Committee, gave me the memorial book of Nadezhda Mandelstam (Am Oved, 1977). A book that opened a window to the Soviet world and the Jews in it. Horrors of those times of Stalin’s terror created such a deep furrows in the souls of this elderly couple that they could no longer be cured. And I learned more about the term “Stukach” (snitch) in the years of my future work in the countries of the former Soviet Union. The couple’s fear was real, the secret was their only refuge.
Yosef Malkin gave me the shofar, briefly explaining to his family what he had in mind, and asked me with tears that I would take him to the Land of Israel, to be trumpeted on the “terrible days”. The Jewish community in Mozyr will disappear, Yosef said, he is the last in this city who knows what shofar is. I quoted him the biblical stanzas: “Blow the shofar for our freedom and pray to bring all of us from Galut!”. To take the shofar from the borders of the Soviet Union was a risky mission. We were warned not try to take nothing out. I confess that the desire to free the shofar and bring it to Israel exceeded the fear. Shofar got on a plane with me, he wasnt found by the soviet authorities and he got to Israel. On Rosh Hashanah in 1990 and the following years we blew this shofar in the synagogue in Kfar Etzion. I cherish this shofar, and this is one of the most valuable items that we have.
After that trip, most of the families from Mozyr and the district with whom I communicated immigrate to Israel. On Saturday, September 5, 2015, the new commander of the brigade, Colonel Roman Hoffmann, joined the morning prayer in the synagogue. During the prayer he stood beside me, and at the end he stretched out his hand and said: Shabbat shalom, I read your words about Gush Etzion and learned from you about the area where I was appointed commander. I said “I thought we’d never met.” Roman replied, it’s true, but the materials I found on the Internet, I read and heard your lectures. That’s why I know you. His Russian accent was obvious, and I asked: Roman, where did you come from? He answered, from a small town in Belarus, which no one knows. Of course, his name will not tell you anything. When I insisted, he quietly muttered, from Mozyr! Roman and his family repatriated from there a few months after Pesach 1990. It is likely that his parents attended the Pesach Seder I held there, or at a large meeting that was held with members of the community.
After Mozyr Y. Ben Yaakov visited Bobruisk. Below there are the pictures that was taken there
Dina Loykumovich (maybe Leokumovich – editor of belisrael.info) soon repatriated to Israel and later was the envoy of the Sokhnut
The photo of Yohanan Ben Yaacov, 2016
Letter from Yohanan Ben Yaakov:
When I returned from Belarus, the late Minister of Education Zvulun Hammer invited me to become a his adviser and chief in the process of absorbing immigrants in the educational system, as well as the Jewish educational program in the Soviet Union, which I created with several partners. I called it (חפציב”ה) Heftziba (from the first letters of the words formal Zionist Jewish education in the Soviet Union). This word is mentioned in one of the prophetic verses of the prophet Isaiah, which describes the return from the galut (dispersion) to the land of Israel and the construction of the country. During this period, and after my first trip to the Soviet Union, I also initiated the creation of the Naale program (the repatriation of youth without parents).
I have already been a pensioner for five years, and these programs continue to work.
Happy jewish New Year!
Yohanan Ben-Yaakov
Translate from hebrew Igor Shustin
Published on 09/09/2018 12:21
Please send us your family stories and other materials about various things,
and we will publish it on the site in different langueges.
We invite volunteers who speak different languages to come work with us.
Together we can make big things.

Our work deserves your support

Йоханан Бен Яаков. Поездка в Беларусь. Песах 1990

В начале апреля 1990 года я был одним из 34 устроителей пасхального седера в Советском Союзе, отправленным в составе израильской делегации. Это была первая израильская делегация, которая провела встречу с евреями СССР после падения «железного занавеса», и мне было поручено провести пасхальный седер в Мозыре, небольшом городке на юге Беларуси, недалеко от Чернобыля.

Когда я прибыл в Мозырь, который был закрыт для туризма и иностранных посещений, то обнаружил, что там проживает от 3 до 5 тысяч евреев. Нет миньяна для молитвы, нет места для молитвы, нет преподавателей иврита, нет еврейского культурного клуба, нет никакой еврейской общины. Я нашел два еврейских учебника, привезенных сюда до моего приезда. Пожилой еврей помнил несколько слов на иврите.

Возле места массового расстрела евреев Калинкович, 22 сентября 1941 г. Слева мозырянин Эдик Гофман и калинковичане Гриша Вейнгер (1920 – 1994, Нацрат-Иллит), Арон Шустин и Лева Сухаренко. Справа памятник, установленный в 1996 на средства, собранные земляками, проживавшими в Израиле и др. странах. 

Иногда он ездил в Шабат и праздники молиться в пожилом миньяне в соседнем городе Калинковичи, где читал Тору. Он был единственный в этом районе, который мог читать Тору.

Слева Лева (Лейба) Шнитман и ???                                                    Берл Мопсик

Калинковичские и мозырские евреи возле дома Михула Урецкого по Калинина 31, в одной из комнат которого была синагога. На переднем плане Яков (Янкель) Шустин, Арон Шустин, создатель сайта belisrael.info, Эдик Гофман и Лева Сухаренко. В середине внучка Михула Урецкого, в красном платке пожилая Мера Лельчук и молодая Бененсон ???. На втором снимке Роза …, пожилой калинковичанин, по-моему, Сташевский ???, Мопсик ???, два можилых мозырянина, сзади Гиковатый ???, Шустин Янкель, еще один мозырянин,  внучка Михула Урецкого, Арон Шустин, Гриша Вейнгер, пожилой калинковичанин ???, Лева Сухаренко, ???, пожилой калинковичанин ???, Мера Витина, Давид Гутман

Этот пожилой мужчина, Йосеф Малкин, был героем моего первого седера, проведенного в Мозыре. Выцветший и пыльный местный ресторанный зал был украшен множеством красочных и впечатляюще ярких картин Эрец-Исраэля, во всех углах красовались еврейские национальные флаги. Снимки семи видов растений и ландшафта Земли Израиля окружали большую еврейскую публику, которая собралась вечером и омрачала деревянные изделия символических белорусских фигур, размещенных на стенах зала… Я начал седер с описания «трона моего бога», который сейчас находится в пасхальном седере в моем доме в Кфар-Эционе и в десятках тысяч еврейских домов в Израиле, которые собираются отпраздновать Песах. Свободный стул возле стола Седера ждет их, тех, кто сидит с нами сейчас. Говоря о кидуше, я почитал пожилого Йосефа Малкина, который пришел с множеством наград за его службу в Красной Армии во Второй мировой войне. Два дня назад мне удалось найти этого доброго старика, и он принял мою просьбу освятить и принять участие в подготовке Седера. Единственный еврей в Мозыре, который с детства помнил некоторые еврейские правила жизни.
Эдик Гофман с женой, Алла и Слава Сустин. Рядом с Йохананом переводчица с англ. Клара Футерман, преподавала в СШ 10 Мозыря.

Пасхальную Агаду читает Света Шустина. На переднем плане калинковичанин Женя Котляр

С дрожащими руками мистер Малкин взял большую серебряную чашу, наполненную красным вином из Израиля, и начал читать на иврите с тяжелым ашкеназским акцентом слова кидуша. Его голос задыхался от волнения, которое поднималось и заливало глаза теплыми слезами. Люди вокруг нас не понимали интенсивности его эмоций, я же понял. Кто знал, что эти образы были в голове этого еврейского старика, который в детстве знал богатый еврейский мир вокруг него, яркую еврейскую жизнь, процветающую в  “пределе местечка”, старые еврейские общины, известные знаменитые иешивы, процветающий хасидизм, пробуждающееся сионистское движение. Йосеф Малкин в детстве знал, что это было в Воложине и Минске, Бобруйске и Пинске, Витебске и Гродно, Бриске и Вильно, Двинске и Дубно, Мире и Барановичах, Слониме и Ракове, Лиде и Ошмянах и многих других городах и поселках. Все это было уничтожено врагами Израиля, прошедшими и стертыми из мира. От интенсивности его эмоций, руки Йосефа дрожали, слезы душили его горло, он не мог закончить кидуш. Я должен был сделать это сам и продолжать управлять седером…

В конце седера Йосеф Малкин попросил меня прийти к нему домой. Было очень поздно, поэтому мы договорились, что я приду в первый день Песаха. Вся его семья, дочери,  зятья и внуки, а также другие члены семьи собрались в маленькой квартире. В результате моей попытки вспомнить о детстве,  завязался сердечный разговор. Старик сказал, что несколько раз за прошедшие десятилетия мог попробовать мацу на Пасху. Он мог попробовать немного мацы на Песах, которая доходила до него тайным и косвенным путем.

В кресле переводчица с англ. калинковичанка Зина Зельцер (Винокур). На заднем плане слева Натан Гофман, рядом Милана Лорман.

Внезапно старик подошел к скрытому углу стены под потолком, снял покрытие, открыл щель и вытащил пыльную сумку из ткани. Внутри были заплесневелые холщовые обертки, которые заливали комнату облаком пыли. Из них показался шофар Йосефа! Шок был огромен. Никто в семье не знал об этом, даже его жена, похоже, не знала об этом скрытом объекте. Йосеф передал мне шофар и процитировал стих с тяжелым идишским акцентом: “труби большим шофаром ради нашей свободы…”. Я спросил: «Кто-нибудь в семье знал, что это за странный объект?» – Никто не ответил, никто не знал. Я нерешительно спросил Йосефа Малкина, почему он скрыл это от них, почему никто из членов его семьи ничего не знает о шофаре? Старик ответил шепотом, как бы в секрете: “Моя жена тоже не знает. Если бы они знали, один из них сообщил бы о нем и все закончилось бы горько”. К его изумлению, его пожилая жена, которая все время молча слушала, сказала: “Я знала!” Шофар был обнаружен ею случайно, но боялась сказать мужу, что она знала, чтобы он не сообщил о ней! Эти двое дружелюбных стариков были слезливы, и мы все были с ними. Люди там поняли, что для меня история была большим сюрпризом. В течение семидесяти лет рабби Йосеф Малкин хранил шофар, возможно, он даже иногда раз от раза использовал его, но его жене, его удивительной жене, он не мог раскрыть тайну.

Когда я вернулся в Израиль, то кое-что узнал о природе советской власти. Нахман Раз, член кибуца Гева, тогдашний председатель Комитета по образованию Кнессета, передал мне книгу воспоминаний Надежды Мандельштамм (издательство Am Oved, 1977),  которая открыла окно в советский мир и евреев в нем. Ужасы времен сталинского террора создали такие глубокие борозды в душах этой пожилой пары, что они уже не могли быть излечены. А больше я узнал о термине «стукач» в годы моей дальнейшей работы в странах бывшего Советского Союза. Страх пары был реальным, секрет был их единственным убежищем.

Йосеф Малкин дал мне шофар, кратко объяснив своей семье, что он имел в виду, и просил меня со слезами, что я отвезу его в Страну Израиля, чтобы в него трубили в “страшные дни”. Еврейская община в Мозыре исчезнет, ​​сказал Йосеф, он последний в этом городе, кто знает, что такое шофар. Я процитировал ему библейские строфы: “труби в шофар ради нашей свободы и молись, чтоб привести на нашу землю всех из галута!”. Вывезти шофар из границ Советского Союза была рискованная миссия. Нас предупреждали, чтоб мы не смели пытаться вывезти что-то. Я признаю, что желание осободить шофар и превезти в Израиль, превысили страх. Шофар поднялся со мной в самолет, его не обнаружили и он оказался в Израиле. Рош а-Шана 1990 года и в следующие годы мы трубили в этот шофар в синагоге в Кфар-Эцион. Я берегу этот шофар, и это один из самых ценных предметов, которые у нас есть.

После той поездки большинство семей из Мозыря и округи, с которыми я общался, приехали в Израиль. В субботу 5 сентября 2015 присоединился к утренней молитве в синагоге новый командующий бригадой полковник Роман Гофман. Во время молитвы он стоял рядом со мной, и в конце протянул руку и сказал:

– Шабат шалом, я прочитал ваши слова о Гуш-Эционе и узнал от вас о том районе, где я был назначен командиром.

– Я подумал, что мы никогда не встречались. 

Роман ответил, что это правда, но материалы, которые нашел в интернете, читал и слышал мои лекции. Вот почему знает меня. Его русский акцент был очевиден и я спросил:

– Роман, откуда вы приехали? 

Он ответил, что из маленького городка в Беларуси, которого никто не знает. Его имя, конечно, ничего мне не скажет. Когда я настоял, он тихо пробормотал, из Мозыря! Роман и его семья репатриировались оттуда через несколько месяцев после Песаха 1990. Вполне вероятно, что его родители присутствовали на пасхальном седере, который я провел там, или на большом собрании, которое провели с членами сообщества.

После Мозыря Й. Бен Яаков побывал в Бобруйске. Ниже снимки, сделанные там. 
Дина Лойкумович (возможно, по-русски фамилия звучит несколько иначе – ред. belisrael.info), вскоре репатриировалась и в дальнейшем была посланницей Сохнута


фото автора, 2016

Письмо от Йоханана Бен-Яакова:

Когда я вернулся из Беларуси, покойный министр образования Звулун Хаммер пригласил меня стать соим советником и главным в процессе абсорбции репатриантов в системе образования, а также еврейской образовательной программы в Советском Союзе, которую я создал с несколькими партнерами. Ее я назвал (חפציב”ה) Хефциба (от первых букв слов формальное сионистское еврейское образование в Советском Союзе). Это слово упоминается в одном из пророческих стихов пророка Исайи, в котором описывается возвращение из галута (рассеяния) в землю Израиля и строительство страны. В этот период, и после моей первой поездки в Советский Союз, я также инициировал создание программы Наале (репатриация молодежи без родителей).

Я уже пенсионер в течение пяти лет, и эти программы продолжают работать.

С Новым еврейским годом!

Йоханан Бен-Яаков

Перевод с иврита Арон и Игорь Шустины



От редактора belisrael.info

В августе, месяце 10-летия сайта, я вспомнил о том давнем приезде Йоханана Бен Яакова, отыскал его и попросил написать воспоминания, сказав, что опубликую их как в оригинале, так и в переводе на русский, а в дальнейшем и на англ. Спустя некоторое время он прислал текст, вошедший в его книгу, изданную в 2015. Прислав также немало снимков, он спросил имею ли я контакты с некоторыми, с которыми встретился в апреле 1990, особо упомянув Славу Сустина. Во время небольшого телефонного разговора не хотелось его особо разочаровывать, пришлось сказать лишь “ах Слава Сустин, Слава Сустин”.

Для начала для тех, кто не знает. Слава калинковичанин и мы знакомы еще с дошкольного возраста, а с начала 82-го, когда он жил в Мозыре, стали еще и родственниками, – он был двоюродным братом моей жены, давно бывшей.

Сейчас же я скажу то, что произошло вскоре после отъезда Йоханана. Начали готовить отправки еврейских детей из белорусской чернобыльской зоны в Израиль. Я занимался всеми вопросами в Калинковичах. 

В один из вечеров ко мне домой из Мозыря приехал Слава вместе со своим другом и начал требовать списки, сказав, что он главный. Пришлось его послать подальше. В Израиле с ним встречался однажды, когда в первой половине 90-х он приезжал с Аллой и дочкой Анетой в Бат-Ям, где я тогда жил с семьей, на день рождения. Но, конечно, в дальнейшем все обо мне знал. Мес. 2 назад я не без труда разыскал тел. живущего в Ашдоде своего бывшего одноклассника Фимы Винокура, которого видел в Израиле раза 2: в начале мая 2009 в Ашдоде и затем случайно столкнулся в Явне лет 7-8 назад. Спросил его чего никогда не позвонит, уж меня найти не сложно. В ответ услышал: “Я спрашивал про тебя Славу Сустина, он сказал, что ничего не знает!!!” У меня вопрос к Якову Гутману, который будет читать этот материал, с которым мы иногда перезваниваемся, как получилось, что такие наглые и бесстыжие люди, как Слава, оказались тогда у “руля”, посчитав себя большими еврейскими деятелями? А может он чем-то отличился в дальнейшем после репатриации в Израиль?

В сентябре 1987 я поехал в Москву на международную книжную ярмарку, в которой впервые за многие годы после разрыва Союзом дипотношений с Израилем участвовала израильская делегация. Приходил все дни и привез огромное количество самых различных материалов как с израильского, так и американского павильонов. Тогда многие евреи Калинкович, да и Мозыря, впервые получили информацию, включая красочные альбомы, газеты, книги, словари, пластинки, цветные пакеты, значки и т.д. Никто даже не заикнулся, что готов внести хоть небольшую плату за полученное и компенсировать поездку. Все повторилось спустя 2 года, когда я поехал на следующую выставку. А в 90-м уже объявились шустряки, когда можно было что-то наварить на своей еврейскости. И именно они за 10 лет существования сайта, в который вложены личные финансы, невероятные усилия, потраченное время, которое давно и значительно перевалило за 10 тыс. час, нервы, здоровье, сделали все, чтоб поменьше людей узнали, что по сути один человек делает невероятное дело. Плевать им на Память, на все то доброе и полезное, что публикуется на сайте, в том числе и об Израиле. На то, что несколько их хорошо знакомых и незнакомых, живущих в Беларуси, оказавшись также большими энтузиастами, готовят и присылают интереснейшие материалы.

Есть и др. люди, которые заставили вспомнить о них. У меня много сил и нервной энергии за последние более чем 3 года отнял материал, который стараюсь довести до конца. Потрачено масса времени на поиски контактов с детьми, родственниками ветеранов, переписку и звонки. И меня не перестает поражать людское безразличие. Нередко с трудом приходится выпрашивать фото, но даже когда его получаю, многие считают, что это нужно лично мне. Летом прошлого года, проезжая перекресток в Беер-Якове, недалеко от Рамле, неожиданно увидел переходящего дорогу Мишу Винокура и жену, катящую коляску. Попросил сына остановить машину, подошел к Мише и спросил чего он вдруг там, ведь живет в Кирьят-Гате. Узнал, что в Беер-Якове живут сыновья, у одного котедж, у др. 5-ти комнатная квартира, да и сами никак не бедствуют. Напомнил ему чем занимаюсь, во что все вылилось для меня и есть ли у него совесть. Еще заметил, что ездил к его другу Грише Горелику  в Бат-Ям, чтоб сделать снимок отца-ветерана войны, после чего попросил, чтоб прислал инфо о службе того в армии, поскольку данные не обнаружились в архиве. Гриша пообещал, что попросит сына и тот пришлет, однако  несмотря на мои напоминания по тел, ничего так и не получил. В ответ услышал от Миши: “да Грише это не нужно…и далее продолжил – ну что ты хочешь? – вот сейчас поедем в санаторий в Словакию (или Словению, уж не помню точно – А.Ш.), вернусь домой, дам я тебе 100 шек”. Вот уж облагодетельствовал! Даже и этих несчастных шмекелей не прислал, не передал. Зато не забывает о своем здоровьем. Вспоминаю, как несколько раз звонил с утра, спрашивая Мишу. В ответ слышал от жены: “он на алихе (прогулке)”.

Доходит и вовсе до абсурда. Более года назад достал тел. и позвонил живущей в Нагарии младшей дочке Иосифа Гозмана, имевшего орден Славы. Попросил Раю (кстати, одноклассницу С. Сустина) прислать фото отца. В ответ сказала, что попросит своего сына Мишу Витина, но поскольку тот “тяжело работает”, то пришлет ч-з пару недель. Как говорится ждите…зато имея мой тел. сразу не упустила возможность, иногда по нескольку раз в день, звонить и парить мозги возникшими проблемами с компьютером, со скайпом. Особо волновалась, как бы ее не обанкротили: “а с меня за это деньги не снимут…???“. И вот несколько мес. назад напомнил ей о фото, на что услышал: “ничего посылать не буду, я и с Мишкой говорила, решили, что все что было, это наше. Когда папа жил, он никому не был нужен!“. На мой вопрос, неужто ничего не получал, что положено в Израиле ветерану, к тому же инвалиду войны, ответила: “получал, но фото посылать не будем”. Общение с подобным экземпляром мне изрядно надоело и тогда задал вопросик, а не вычеркнуть ли его имя в таком случае из списка ветеранов, на что последовало: “можешь вычеркивать“. Я не знаю, что сказал бы Иосиф, которого я хорошо знал в течение 3-х десятилетий, начиная еще с младших классов школы, но то, что услышал от его младшей дочки выходит за всякие рамки. Особо это выглядит моральным уродством на фоне того. что историки, краеведы, поисковые отряды делают все возможное, чтоб не исчезла память об участниках и погибших в той страшной войне, о чем говорят и две последние  публикации на сайте,  Читать это и это.

Я мог бы называть и др., кто сам получил более чем достаточно после репатриации в Израиль, в тоже время ведет себя самым подлым образом. Знал бы тот же Йоханан Бен Яаков, какая еврейская неблагодарная публика приехала с тех краев, где он побывал.

Вспоминаю, как известный минский журналист Владимир Левин с начала 90-х живший в Нью-Йорке, лет 5-6 назад обрушился с резкой статьей против читателей одного еврейского интернет-издания с которым он сотрудничал, с претензиями почему те недостаточно жертвуют и что если так продолжится, то следующий номер не выйдет.  И это при том, что тогда в приведенном  на их сайте списке жертвователей можно было увидеть массу фамилий. Заглянул и сейчас, насчитал более 200 фамилий, включая и ряд авторов публикаций. Количественно это выглядит так:

единожды – 8 человек; дважды – 45; трижды – 27; четырежды – 21; пять раз – 6; шесть – 24; семь – 2; восемь – 9; девять – 3; десять раз – 5;  одиннадцать – 3; двенадцать – 2; тринадцать – 11; четырнадцать – 13; пятнадцать – 7; семнадцать – 8; двадцать один раз – 1; двадцать пять – 1; двадцать девять – 2;  тридцать три – 3; сорок четыре – 5; пятьдесят – 1; пятьдесят шесть – 2; шестьдесят один – 2; восемьдесят девять – 1; девяносто раз  – 2 чел. и один чел. 94 раза! 

Невероятно, но у нас тех, кто поддержал за все годы можно пересчитать на пальцах одной руки! 

Другого выражения, как часто используемого в иврите, “буша вэ херпа” – стыд и позор, не могу подобрать.

Надеюсь, что читающие воспримут написанное правильно и поймут, что так далее продолжаться не может, и мне не придется в будущем называть и др. фамилии в отрицательном плане.

Присылайте семейные истории и материалы на др. темы. Приглашаем волонтеров, прежде всего старшеклассников и студентов, с хорошим знанием нескольких языков, вебмастеров и дизайнеров, фотокорреспондентов и журналистов.

Опубликовано 01.09.2018  22:37  Обновлено 2 сентября  23:54 и 8 сентября 18:58


Поддержите сайт

Cара Зуаби: я израильская сионистка

Выступление сестры радикальной арабской депутатши израильского Кнессета Ханин Зуаби

Сара Зуаби / Sarah Zoabi                                                     Ханин Зуаби / Hanin Zoabi

Я определяю себя как гордую израильтянку, сионистку, арабку, мусульманку. Сионист означает, что я поддерживаю право еврейского народа и верю, что они (евреи) заслуживают свою страну, святую землю, государство Израиля – это их право, а не чья-то милость. На протяжении всей истории, и до сих пор, еврейский народ страдает от нападений и гонений, геноцида. До сегодняшнего дня многие заинтересованы в уничтожении еврейского государства и еврейского народа, поэтому еврейский народ заслуживает своего собственного государства, это право, а не благодать. Как мусульманка и арабка, которая активна в пропаганде Израиля, я хочу сказать всем арабам, и особенно израильским арабам, проснитесь, мы живем в раю. Миллионы арабов живут в Израиле среди евреев и не страдают, как арабы, живущие под арабскими правителями. В Израиле есть свобода слова и свобода религии. В Израиле мусульмане, друзы и христиане пользуются условиями, которых нет в арабских странах. Израильские арабы даже не желают покидать Израиль, потому что такого рая не найти, и они это знают. Я считаю, что израильские граждане, независимо от их религии, должны быть сначала израильтянами, такими же, как если бы евреи и мусульмане, живущие во Франции, были французскими мусульманами или французскими евреями. Только в Израиле существует настоящая демократия и принятие другого человека независимо от расы, религии или цвета кожи. Конечно, не все идеально, и есть вещи для улучшения, но совершенные страны существуют только в теории, а не в реальности. Для меня израильский флаг – мой флаг, а «Хатиква» – мой национальный гимн. Даже если тяжело или легко, хорошо или плохо, дорого или дешево, это моя страна. Нет гражданства без лояльности. Израиль является государством всех его граждан. Мы, меньшинство, должны выполнять все свои обязанности как граждане. Когда я говорю о меньшинствах, я имею в виду друзов, бедуинов, христиан и черкесов. Наша национальная обязанность – вкладывать себя и служить в армии и любой другой национальной службе. Для того, чтобы получить права, вам необходимо выполнить свои обязанности. Многие из меньшинств присоединились к силам безопасности и достигли высоких позиций. Многие из них сражались за страну с момента ее создания, а некоторые умерли, защищая ее. Израильские граждане: арабы, друзы, мусульмане, христиане, черкесы, бедуины – пришло время объединиться, давайте не будем давать никому нарушать нашу жизнь в Израиле. Мы должны положить конец кровопролитию и успокоить всех, чтобы мы сражались за мирную жизнь вместе. Не позволяйте радикалам воспринимать ситуацию и не идти на уступки. Уступки – это зеленый свет и приглашение к атакам. Не позволяйте им определять нашу жизнь, жизнь террора, ненависти и войн. С этой стадии я обращаюсь к генеральному прокурору, чтобы он приказал полиции начать немедленное расследование против некоторых арабских членов израильского парламента на основе подстрекательства к насилию. Это позор. Чувство безопасности израильского населения было нарушено из-за подстрекательств к насилию со стороны некоторых арабских членов израильского парламента. Они получают достойную зарплату, но распространяют свое подстрекательство по всему миру. И израильским арабам, которые утверждают, что Израиль является  государством оккупантом, «апартеида». Факт же в том, что у нас есть арабские члены кнессета – это наш «апартеид».

Это не свобода слова, меньшинства принижаются, как они утверждают, и теперь подстрекательство к третьей интифаде во имя Акса, вы неблагодарные, позор вам! Государство Израиль является единственным государством, которое уважает свободу религии и является единственным государством, которое охраняет все святые места, включая аль-Акса. Государство Израиль, израильский народ и наш премьер-министр не намерены уничтожать аль-Аксу или любое другое святое место. Мы должны положить конец ложному и опасному подстрекательству, которое является причиной недавней волны террора. Мы должны остановить нацистские речи ненавистников Израиля. Мы находимся под террористической атакой день и ночь, они взяли закон в свои руки. Я обращаюсь к арабам и меньшинствам в Израиле, не верьте лжи и подстрекательству радикалов. Мы живем в раю. Смотрите на то, что происходит в арабских государствах, вам нужно оценить то, что у нас есть, и выразить свою благодарность за то, что у нас есть государство Израиль и прекрасные люди, которые обнимают нас с любовью, они гордость человечества. Мы также должны поддерживать наших солдат, которые защищают нас своим телом, независимо от расы, цвета кожи или религии. Они подвергаются насилию. Наша армия – самая моральная армия в мире, Для меня они мои дети, и они дети каждой сионистской мамы. Террор и убийство, я имею в виду все арабские страны, и я знаю, что я плачу здесь большую цену, но это правда, и я борюсь за это. Террор и убийство – это не путь еврейского народа, и это не путь моего дорогого премьер-министра, и это не способ государства Израиля. Наверное, преступление на почве ненависти, совершенное израильским евреем, безумным, причиняет боль каждому сионисту, В этом я уверена. Еврейские люди не выбирали террор и не теряли своей гуманности. Еврейский народ, несмотря на геноцид и преследования, которые он понес, гордость человечества, они сражались и искали мира. В заключение я заявляю, что мы должны сначала поддержать нашего дорогого премьера, г-н Беньямина Нетаниягу. Не верьте СМИ, которые лгут о нашем правительстве. Никто не совершенен, но он настолько близок к совершенству, которое вы найдете. Другими словами, он – правильный человек в нужном месте. Он сохраняет безопасность всех израильских граждан, благодаря ему у нас есть безопасность, сильная экономика и равные права. Мы должны доверять ему, и он с достоинством представляет меня и тебя и государство Израиль. Не позволяйте свободе слова и демократии стать свободой ненависти и подстрекательства. Мы должны быть все вместе, в огне и воде, Несмотря на различия, мы будем соединять руки и побеждать вместе. Мы примем участие в борьбе против антисемитизма, и мы построим лучшее будущее для нас и для наших детей. Вместе мы можем жить в мире и согласии. Большое вам спасибо, я желаю мира и любви всем вам!

Перевод Игоря Шустина

Translated by Igor Shustin

תרגום איגור שוסטין


Племянник Ханин Зуаби опубликовал новое видеообращение на сайте You Tube. На сей раз он предложил своей родственнице убраться из Израиля и найти себе место в парламенте какой-нибудь арабской страны.

Мухаммад Зуаби в своем выступлении говорит на иврите, на английском и на арабском. Подросток отметил, что после того, как он осудил похищение троих израильтян палестинскими террористами, депутат назвала его глупым подростком, запутавшимся в идентичности, и постоянно извиняющимся перед “сильными хозяевами”.

“Дорогая, ты предатель и антисемитка, заседающая в нашем парламенте. Ты используешь израильскую демократию, но ты – не часть Израиля. В мире есть один израильский парламент и 22 арабских парламентов. В израильском парламенте нам нужны наши представители, а не предатели. Если ты не представляешь израильтян, то тебе бы лучше убраться отсюда и найти себе место в каком-нибудь арабском парламенте. Посмотрим, как будут там относиться к тебе, незамужней 45-летней женщине”, – заявил он.

“Я готов работать на летних каникулах, чтобы собрать тебе денег на отъезд”, – добавил Мухаммад.

Его заявление снова спровоцировало бурную дискуссию в интернете. Некоторые комментаторы приветствуют поступок Мухаммада Зуаби, но другие называют его предателем своего народа и угрожают расправой.

Оригинал 4 июля 2014

Опубликовано 27.01.2018  17:45

Life is like a miracle (3) / (החיים כמו נס. שמעון גרינהויז (3

(English text is below)

  סוף, התחלה והמשך  

לפני המלחמה, הייתי רק בכיתה א‘ או ב‘ , הלכתי ללמוד אצל הרב, אבל מיד אחרי המלחמה, הלכתי ישר לכיתה ז‘. לא ידעתי טוב את השפה הרוסית,  הייתי אומר “שתי גברים” …  במקום “שני“. בישראל, ילדים מדברים כך, משלוח מעורב, אין בזה שום דבר נורא, אבל באמצע שנות ה-40 צחקו עליי מאוד בבית הספר. כאשר פתחתי את הפה שלי בכיתה, היה כזה צחוק שאפילו מכיתות אחרות באו לראות. הייתי היהודי היחיד בכיתה, ובמתמטיקה תמיד הייתי חזק. אחרי חודש או חודשיים, התחלתי לשלוט בשפה והתחלתי אפילו ללמד את חבריי. היה מורה אחד למתמטיקה שהגיע מהחזית. הוא אהב לשתות. לפעמים הוא היה עושה טעויות, אבל אני הייתי מתקן אותו בכל הכבוד – זה היה בידור נהדר. החברים שלי היו אומרים, “ובכן, סיימון – תיגש לתקן את השגיאות שם.“


סיימתי את חטיבת הביניים הבלארוסית. רוסית נלמדה בה רק כמקצוע. בשיעורים קראנו את שיריהם של יעקוב קולאס וינקי קופלה. סיימתי את לימודיי עם מדליית זהב, זה נתן לי את ההזדמנות להיכנס ללא בחינות לאוניברסיטה. הלכתי לאוניברסיטת המדינה הבלארוסית לפקולטה לפיסיקה ומתמטיקה, ובמקביל למדתי משפטים. המכון למשפטים היה קרוב יותר לפארק צ‘ליוסקינטסב, כעבור כמה שנים צורף מוסד זה לאוניברסיטה, והפך לפקולטה.


שמעון גרינהויז בשנת 1949 יחד עם אימו ליד האנדרטה בקראסנה ( 1950 ).

אני זוכר שני שחקני שחמט ששיחקו ללא לוח, והחליפו בקול רם את המהלכים ביניהם. תמיד עקבנו אחריהם והקשבנו לאיך שהם משחקים. אחד מהם, כך נראה, היה רב אומן איזק בולסלבסקי.

סיימתי שתי פקולטות בהצטיינות. קיבל מלגה; אני, כסטודנט מצטיין, קיבלתי העלאה של 150%.

באותה תקופה בברית המועצות היה טוב, מי שהיה מסיים את הפקולטה למשפטים בהצטיינות התקבל מיד לעבודה או במשרד התובע או במשרד הפנים – לא עם השכר הגבוה ביותר, אבל גם לא הנמוך ביותר. אבל היתה גם אנטישמיות חזקה … אני זוכר כשהתחלתי ללמוד משפטים, רוב המורים היו יהודים וליברלים … התזה המרכזית שלהם היתה זו: “אפשר להגן על כל פשע, הוא יכול היה להיות יותר קשה“. בסוף, כשהייתי כבר בקורס הרביעי, כולם נעלמו. הגיעו פרופסורים שקשורים לביטחון המדינה. תמיד צחקנו על עמדתם: “תנו לנו בן אדם, וימצא עליו מאמר“.

אז הבנתי שאני לא אצליח לעשות קריירה בשום משרד ממשלתי, כי אני יהודי, וזה “פשע” ,הוא מורכב על ידי העובדה כי ההורים שלי – הקפיטליסטים, והבורגנים … אבי, כפי שאמרתי קודם, היה איש עסקים ואמי רוזה עבדה במשק בית, אבל הקדישה הרבה מזמנה לעזרה לעניים. לפני המלחמה, חיילים יהודים ששירתו בעיירה הצבאית היו מגיעים אלינו לארוחת צהריים וערב. אני זוכר, גם, את בני הישיבות שהיו באים. אמא עבדה קשה מאוד עם קבוצה של נשים שעזרו לאוכלוסייה. לאחר המלחמה, היא עבדה במשך שנים רבות בבית חרושת לשימורים בקראסנה – כעובדת פשוטה. אחיה ומשפחתה – מדוקשיץ, היו עשירים מאוד. אבל היא אהבה את הרעיונות הקומוניסטיים, גם כשהגענו לישראל.

החלטתי שאני אהיה מורה, והלכתי ללמד באזור שבו לחמתי כפרטיזן. בין איליה ווילייקה. לא היו שם מסילות ברזל ולא אוטובוסים, ביצות בכל מקום. תלמידים הגיעו בחורף דרך היער, הלכו 10 ק“מ, לפעמים בשלג עד המותניים  …


נסיעה לבית ספר בחורף על המשאית, שנת 1955

בשנת 1956 היתה מלחמת סיני בישראל. אני זוכר שהלכנו לפגישות שבהן היינו צריכים לגנות את התוקפים. אבל הבטתי בתמונות הטנקים הישראליים, והנשמה שמחה.

ב -1957 התקיים במוסקבה פסטיבל הנוער. אני זוכרת שהגענו מבלארוס לראות את הישראלים, רק להאחז בבגדיהם, לשמוע את דבריהם … ואז הבנתי שאין לי מקום בברית המועצות, למרות שאני אזרח סובייטי. יכולתי לנסוע לפולין, שם שלט בכל גומולקה. אבל לא היו לי מסמכים המאשרים כי יש לי אזרחות פולנית.

מבלארוס היה קשה לצאת לחו” ל. הלכתי לווילנה, התחתנתי שם חתונה פיקטיבית והגשתי ניירות. בראדושקוביצ‘י כתבתי למפקד המשטרה מכתב שאני אזרח פולני, והוא חתם עליו, והעביר אותו לווילנה. זה היה בשנת 1958. קולונל של משרד הפנים העביר את הבקשה למעלה, אבל היא חזרה, נשלחה שוב לראדושקוביצ‘י לאימות. נתנו כסף למפקד המשטרה, הוא בדק אותה שוב, העביר אותה – ובסוף השנה קיבלנו אישור ועברנו. בפולין הייתי בערך שנה וחצי, שם הורשנו, אמי ואני לעלות לישראל. עד שההיתר הגיע, אני עבדתי כאינסטלטור בחברת “ג‘וינט” על הגבול עם גרמניה. היו . בתים מאבן. הורו לי לקדוח חורים – לפעמים זה לקח שבוע שלם לקדוח חור אחד, עד כדי כך הקירות היו חזקים. אני נחשבתי לתלמיד של אינסטלטור פולני, בשבילו זה היה טוב, הוא קיבל תשלום על זה.

בפברואר 1960 הגעתי לישראל, בידע של מאה מילים בלבד בעברית. הלכתי לאולפן. היו לי דודות בקיבוצים עין חרוד ויפעת, אז לקחו אותנו לשם (ליפעת – אותי ואת אמי, זה בצפון, בין נצרת לעפולה). נתנו לנו דירה קטנה, וכמעט שלא גרתי שם, הייתי במעונות באולפן בגבעתיים. למדתי ארבעה חודשים, ואז עברתי קורס מיוחד במינוח פיסיקלי-מתמטי. הייתי יכול לעבור קורס למשפטים ולהיות עורך דין בישראל, אבל משום מה לא הלכתי על זה. גם בברית המועצות לא עבדתי כעורך דין. התחלתי ללמד ב -1960, קיבלתי דירה בפתח תקווה … והתחלתי לעבוד בבית הספר, בכמה בתי ספר. הדירה היתה 30 או 35 מטר ברחוב יצחק שדה. לא ידעתי את כל המילים , אבל התקבלתי טוב, התלמידים עזרו לי. אצלי בכיתה היו מעט מאוד ילדי עולים. אולי 3-4, מתוך 30-40.

התחלתי לעבוד בבית ספר טכני, לא בגימנסיה, שנקראה “עמל“. המנהל היה גם מרוסיה, כמו רוב המורים. הרגשתי כאילו אני ברוסיה. עבדתי גם בגימנסיה, לימדתי פיסיקה. בשלב זה הם בנו כור אטומי – לא בדימונה, אלא בנחל שורק. על חוף הים. כדי להוליך שולל, הם אמרו לכולם שזה מפעל טקסטיל … והמדינה בחרה 10 בתי ספר בארץ כדי ללמד שם פיזיקה גרעינית. נראה שהמפקח אהב איך אני מלמד, או שהתלמידים היו טובים, וגם בית הספר שלנו נבחר. הלכנו כל שבוע לשם, לאתר הבנייה, והטכנאים והפרופסורים הסבירו, נתנו משימות ועבודות במעבדה. בפעם היחידה בחיי ראיתי איך בונים מרכז גרעיני, איך מזריקים דלק.את כל זה הראינו  לתלמידים. נפרדנו טוב מאוד, והתלמידים התנהגו בצורה מאוד מכובדת באתר הבנייה.

אחרי כמה זמן אני מקבל מכתב מטעם המפקח לפיסיקה, שהיה בן 80, והוא אומר כי התנהגתי כמו בריון, הפרופסורים והלבורנטים נפגעו ממני ושהתלמידים שלי שברו הכלים … ראיתי שחור בעיניים. אני חושב לעצמי: “מה עליי לעשות?” חשבתי: אני אחזור לראות את פרופסורים והטכנאים, אנחנו הרי התחבקנו איתם  כאשר סיימנו את הפרקטיקה … לא היה אז תחבורה ישירה, נסעתי לרחובות, ומשם הלכתי ברגל לתחנת הכח הגרעינית … ואז שרות  “ש.ב” עצר אותי. לא נתנו לי אפילו לדבר עם אף אחד, הם חשבו שמצאו מרגל מרוסיה! שני סוכנים של השירות החשאי, בדיוק כמו בסרטים:  אחד טוב ואחד רע. אחד מהם כאילו עוזר לך והשני מאיים … ובסוף היום הם שברו אותי, כבר חשבתי לחתום על כל מה שרצו, הייתי מוכן לאשר שהכל נכון. אבל הם כנראה פנו למישהו יותר בכיר, והוא אמר להם, “תעזבו אותו.” ובערב, הם שחררו אותי, “הסוכן הטוב” ליווה אותי, והוא אמר: “אני מציע לך להתרחק מכאן. אם תתקרב לפה אתה תעלם והמשפחה שלך לא תראה אותך שוב. “

לא ידעתי מה לעשות, איך להיות בבית הספר? הלכתי למנהל וסיפרתי לו את כל הסיפור, בלי לדעת אם הוא קיבל עותק של המכתב מהמפקח. המנהל אומר: “אתה יודע מה, אני מאמין לך. בואי נשלח לו מכתב“. לא ידעתי לכתוב, אז הוא בעצמו כתב ושלח. המפקח גר בחיפה, במשך זמן רב לא היתה תשובה. יום אחד אומר המנהל:“אני עצמי אסע אליו“. הוא נסע, הם לקחו את המסמכים עם המפקח, וזה מה שהם מצאו. שם המשפחה שלי הוא גרינהויז, והם בילבלו אותי עם איזשהו גרינברג מקיבוץ שהגיע למרכז לא מוכן … וקיבלתי מכתב בהתנצלות, אותו אני שומר עד עכשיו.

אני תמיד אומר את זה ומספר איך הגורל בעבודה עשוי להיות תלוי באמון של הבוס שלך… אנחנו חייבים להאמין לאדם. ומה יכול היה להיות? הייתי מפוטר – ושום מקום אחר לא היה לוקח אותי.

אחר כך התמניתי לסגן מנהל (מחנך כיתה), וכשהמנהל פרש התמניתי במקומו. לא רציתי להיות מנהל בכלל, זה היה טוב בשבילי לעבוד כמחנך כיתה. המנהל התעניין יותר בנושאים פוליטיים, אחיו היה אחד האנשים הקרובים ביותר למנחם בגין, כמעט החבר הכי טוב. וגם כשהייתי מחנך כיתה, ביצעתי בפועל תפקידים רבים של מנהל, אבל לא קיבלתי שום כבוד או עונש על זה. אבל המורים, כנראה, היו מרוצים ממני, אז הם כתבו מכתב למשרד החינוך…

כשהוזמנתי לראיון, כנראה התנהגתי קצת בחוצפה. כי לא חשבתי על התפקיד: אם הם ימנו אותי למנהל – אז טוב, אבל אם לא, אז לא. ובכל זאת הם מינו אותי. זה היה ב -1978, ובמשך 20 שנה עבדתי כמנהל.

כשלקחתי את בית הספר “עמל ב“, היו בו כ -300 תלמידים, כשעזבתי את התפקיד היו בו 1500. עשיתי דברים מסוכנים: אם אפשר היה לפתוח מחלקה חדשה, תמיד הייתי מוכן לכך. ביקשתי רשות ופתחתי אותה.


בכיסא המנהל

הייתי ביחסים מאוד טובים עם התלמידים. בכיתה הייתי מאוד נוקשה, דיקטטור. אבל אני דיקטטור ליברלי – נתתי לתלמידי לנשום! והם חייבים להקשיב לי, אני חייב תמיד לראות את זה. אני לא מבין איך יכול להיות משמעת רעה לתלמידים. אצלי, הם תמיד חייבים לשבת, לא יכולים לדבר, אני צריך לראות את העיניים שלהם, אחרת אני לא מרגיש טוב .

כמנהל, המשכתי ללמד. בנוסף לשיעורים, ניסיתי לעזור לתלמידים, הם תמיד הצטופפו במשרדי, המזכירה הביאה להם קפה. כשפרשתי, לא היה לי יום בלי עבודה. התחלתי לעבוד כמורה ועד היום אני עובד. כבר יותר משישים שנה.


ביחד עם נשיא המדינה שמעון פרס. גם בעלי אותו שם וגם נולדו באותה המדינה.

חשבתי שאלוהים וגורל כבר עזבו אותי – הם היכו אותי בי כל כך  חזק… אבל הם לא עזבו אותי. בני גיל חלה ברצינות בגיל 13 והוא נלחם 20 שנה במחלה. היה לו גידול במוח – לא ממאיר, אלא תוקפני. הוא עבר ניתוחים בקנדה ובישראל … הוא הצליח לסיים את לימודיו בבית הספר  ובאוניברסיטה. הוא הבין מאוד במחשבים: הוא פתח חברת “היי-טק” ברמה בינלאומית עם חבריו. ביומו האחרון הוא עדיין נתן הוראות לעובדים. חברה זו קיימת עד עצם היום הזה.



בשבילי מחלתו היתה גרועה עוד יותר מאשר המלחמה. אבל אני מרגיש שהוא נמצא איתי כל הזמן. אני תמיד מתייעץ איתו על מה שאני אדבר. שנתיים לאחר מותו, חליתי בסרטן -הרופאים אומרים שזה בהשפעת מותו. אבל הגורל או אלוהים עשו את זה כך שהמחלה התגלתה לפני החגים, בפסח. באותו זמן הכנתי את התלמידים במתמטיקה ברמה הגבוהה ביותר. ומיד ביום החופשה הראשון עשו לי ניתוח – ארוך, שבע עד שמונה שעות.

אחרי הניתוח התעוררתי מהר מאוד. הלכתי לרופא שניתח אותי, לשאול מה התחזית. הוא אמר: “תחזית טובה מאוד – 50% נותרים בחיים“. כאשר קמתי בתוך יומיים, הוא נראה לא מרוצה, הוא אמר: “אתה כזה… לא רזה, לא צעיר, זקן, איך קמת כל כך מהר?” בהתחלה, היו הרבה תרופות. בשעה שבע עברתי כימותרפיה, ובשמונה אשתי לקחה אותי  לעבודה. זה היה בשנת 2003. מאז כל שישה חודשים אני הולך להבדק, הרופא נותן מכתב … אני מסתכל על המכתב הזה כאילו זה אישור לעוד שנה של חיים.

עכשיו אני עובד שישה ימים בשבוע. אני מגיע לבית הספר בשבע ורבע – הלימודים מתחילים בשמונה וחצי … אני עוזר לתלמידים לפתור בעיות במתמטיקה. לכולם יש את הטלפון שלי, הם מתקשרים אליי גם אחרי תשע בלילה, אנחנו פותרים בעיות, הם יכולים לשאול שאלות עד חצות. אישתי לא מרוצה, כמובן. אני הולך לישון בדרך כלל ב-1 בלילה, ואני קם בחמש וחצי בבוקר. אני מניח שאני כמו גמל ביחס לשינה. כשהייתי באוניברסיטה, לא ידעתיי כמעט כלום  שבוע לפני הבחינה. שותפיי צחקו: “מה, אתה לא יודע את זה” יכולתי לשבת במשך 80-100 שעות – לא ישן, לא אוכל, רק שותה ולומד, לומד, לומד … שלושה ימים לפני הבחינה, הגעתי לרמה של חבריי,  ויומיים לפני הם כבר התאספו סביבי, ואני לימדתי אותם.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2257.jpg?resize=300%2C225 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_114807.jpg?resize=300%2C225

דיפלומוט, פרסים, תעודות הוקרה ומתנות אישיות של שמעון גרינהויז

כאשר אני עושה בחינות, אני בודק הכל באותו יום. עד הבוקר אני כבר מכניס למחשב את הציונים . התלמידים מתעוררים – וכבר יודעים כמה הם קיבלו.


עם הספורטאים הצעירים

פעם בית הספר שלנו זכה באליפות העולם בכדור יד (בין בתי הספר, כמובן). ולא, התלמידים לא עוסקים הרבה בשחמט כרגע. הרבה זמן הם מבזבזים על מחשבים ואלקטרוניקה. הם כותבים תוכניות לבניית רובוטים.

מה הסיפור עם הבית משפט?

כן, שלוש פעמים תבעו אותי ההורים. פעם הלכנו עם התלמידים לסיור לסיני, החבר‘ה התגלצ‘ו מהר תלול, והמורים עמדו בתחתית, לא אפשרו להם להגיע לכביש המהיר. אז לא הייתי עדיין מנהל, אבל הייתי בין המורים האלה. בחור אחד נפגע בראשו, חוליותיו זזו. הלכתי אליו לבית החולים, כי הרגשתי אשמה. הבחור טופל במשך זמן רב, ואז הלך לאוניברסיטה, אבל לא הצליח לסיים – ההשלכות של הפגיעה נתנו את אותותיהם. כילד, הוא התאמן כדורעף; ההורים ראו הכנסות של שחקן כדורעף מפורסם וביקשו מבית הספר לשלם לו 10% מההכנסות. זה נגמר בכלום.

בפעם השנייה תלמיד אחד מסיים את הלימודים, כיתה י ‘(אצלנו 10 שנות לימוד) יצר קשר עם קבוצה של גנבים. הוריו לא נתנו לו להתראות עם “החברים” האלה, אז הוא תלה את עצמו. תבעו אותנו, כך הם אומרים, שהתעלמנו – מזה שהוא לא הגיע לבית הספר במשך 40 יום (למעשה, הוא החמיץ 40 שעות לימוד ).

והמקרה השלישי, כאשר התלמידים נסעו למקום כלשהו עם ארגון נוער, ואחד מהם נהרג מפגיעת מכונית. לא היה לי שום קשר לזה, אבל נראה שלעורכי הדין יש צו כזה – לתבוע את בית הספר ואת המנהל. בפעם הזאת, אפילו לא הופעתי בבית המשפט.

מה עוד היית רוצה לגלות?

לפני כמה שנים הגענו לקראסנה. אני חושב, שאחרי שעזבתי לישראל, באתי לבלארוס שלוש פעמים, פעם אחת עם המשפחה שלי. כן זה נכון, אני הזמנתי אנדרטה חדשה לקורבנות השואה בקראסנה. מי שיישם אותה, שם את האנדרטה גם בעיירה.

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2272.jpg?resize=284%2C234 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2308.jpg?resize=307%2C234

בבלארוס במהלך הצילומים לסרט ; ליד האנדרטה בקראסנה

נפגשתי עם שגריר בלארוס בישראל, אי שם בשנת 2001. גם אביו היה פרטיזן, השגריר עצמו סיפר לי על כך.

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2312.jpg?resize=372%2C207  https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2304.jpg?resize=220%2C203

פולין 1995; הדלקת נר בהר הרצל

השתתפתי במצעד החיים הראשון בפולין. לפני מספר שנים, נבחרתי להדליק משואה ביום השואה – בירושלים (בחרו שישה אנשים). וגם השנה קיבלתי את הפרס “על  מפעל חיים“. הנשיא-העניק, ומסר לי אותו שר החינוך נפתלי בנט. בפעם הראשונה ניתן פרס כזה למורה. לפעמים הוא ניתן לפרופסורים או למדענים.

https://i0.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2311.jpg?resize=275%2C224 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2315.jpg?resize=329%2C224

ראש הממשלה עם שמעון גרינהויז; בטקס פרס הנשיא

אני לא עוקב מקרוב אחר מה שקורה בלארוס. אבל אני שומר על קשר עם מורה בבית ספר בקראסנה. לפעמים אנחנו מדברים בסקייפ, או שהיא מתקשרת בערב. שמה אלה שידלובסקיה. היא שלחה לנו ספר של סרגיי סטאריקביץ‘.

https://i0.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2305.jpg?resize=361%2C206  https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2321.jpg?resize=252%2C205

.שמעון עם מורים ותלמידי בית הספר בקראסנה; כותבת א. שידלובסקיה

בני הבכור טל נולד ב -1963. הוא סיים את הגימנסיה בתל אביב, הלך ללמוד בטכניון הנדסה … הוא שירת במודיעין, בעל דרגה גבוהה, אבל הוא פרש כבר לפני יותר מ -20 שנה  לגמלאות. הוא בודק מעליות ומנופים. אשתו צילה היא עורכת דין בעירנו, מוצאה מטורקיה. יש להם בן ובת.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2294.jpg?resize=308%2C465  https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2297.jpg?zoom=2&resize=287%2C462

צילה וטל. בנם גיא ובתם עמית

בני ניר, יליד 1971, מהנדס אלקטרוניקה, בוגר אוניברסיטת תל אביב, עובד בחברתפנסוניק, מספק ציוד מחשבים לארגונים גדולים. אשתו ענבל היא רופאה, עובדת במרפאת תל-השומר, אביה ממרוקו, לאמה שורשים בהונגריה. יש להם גם בן ובת. משפחתם גרה בגבעתיים.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2301.jpg?resize=329%2C254  https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2302.jpg?resize=271%2C255

ניר זוכה לדרגת רב סרן; נורית בזמן שרותה הצבאי

הבת נורית נולדה בדיוק במלחמת יום כיפור (1973), וליזה ילדה אותה במרפאה שלה. התקופה הייתה מדאיגה, הם ציפו שיהיו פצועים רבים. האחות הבכירה שואלת: “מה, גם את הגעת עכשיו על הראש שלי?“, והאישה – שהיא עצמה מיילדת – עונה: “אני אעשה הכל בעצמי“. בעלה של בתי הוא עופר בר, אבותיו הגיעו גם הם ממדינות שונות (רומניה, מרוקו). יש להם שלושה ילדים. אני רוצה במיוחד לציין את נכדתי יעל, שלומדת בכיתה ג ‘, אבל כבר מכירה את המחשבים היטב ועושה לי מצגות.

איך עברתי את כל מה שעברתי במלחמה, ואחר כך? אני עצמי לא יודע. לא, לא האמונה באלוהים עזרה. עבדתי קשה וחשבתי הרבה על קרובי.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_115120.jpg?resize=294%2C392  https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_115114.jpg?resize=293%2C391

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_120919.jpg?resize=300%2C225 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_123102.jpg?resize=300%2C225

הקליט וולף רובינצ’יק לטובת האתר



ממערכת האתר


אנחנו מחכים לסיפורים שלכם ממפגשים עם אנשים מעניינים, שיש להם סיפורים משפחתיים שונים וכתבות אחרות ובבקשה לא לשכוח מהפרוייקט הגדול שלנו לשנה הבאה כשנחגוג 10 שנים לאתר ו-70 שנה למדינת ישראל. ביחד נוכל לעשות הרבה. אנחנו מחפשים מתרגמים מתנדבים לתרגום טקסטים מעניינים מרוסית לאנגלית ולעברית. תשלחו הצעות לדואר


בסוף אפריל 2018 בקראסנה ( בין מינסק למולודצ’נו ), יתקיים טקס לכבוד 75 שנה להריסת הגטו. בין המארגנים- מורה להיסטוריה מקומית, אלה שידלובסקאיה, לטקס מתכנן להגיע שמעון גריהויז עם משפחתו. אנחנו מזמינים להגיע לקראסנה את תושבי בלארוס וכמו כן גם מדינות אחרות, כולל ישראל. ניתן לארגן טיולים בבלארוס ובליטא למשתתפים.

לשאלות בכל נושא ניתן לפנות בדואר


המקור ברוסית

(Igor Shustin) תרגום על ידי איגור שוסטין
פורסם 14.10.2017 04:51

The Shimon Greenhouse’s story (3)

(end, beginning and continuation

Before the war, I was only in first or second grade, and for a short time I studied with a rabbi, but immediately after the war, I went straight to seventh grade. I did not know well the Russian language. In Israel children often confuse inflections and cases, and that is only natural, but in the mid-1940s my environment laughed at me very much at school. When I opened my mouth in class, there was such a laugh that even other classes came to see. I was the only Jew in the class, and in mathematics I was always strong. After a month or two, I began to master the language and even started teaching my friends. There was one mathematics teacher who came from the front. He liked to drink. Sometimes he made mistakes, but I corrected him with all due respect – it was great entertainment for all. My friends would say, “Well, Simon – go and fix the errors there.”

I graduated from a Belarusian-language middle school, and there I learned Russian only as a part of curriculum. In the classes we read the poems of Yakub Kolas and Yanka Kupala. I finished the school with a gold medal, this gave me the opportunity to enter university without exams. I went to the State University of Belarus to the Faculty of Physics and Mathematics, and at the same time I studied law. The Institute of Law was closer to the Cheluskintsev Park in Minsk, and a few years later this institution was attached to the university and became a faculty.

Shimon Greenhouse: in 1949; with his mother near the monument in Krasnaye (1950).

I remember two chess players who played without a board, and exchanged loudly the moves between them. We often followed them and listened to how they played. One of them, it seems, was the grandmaster Isaak Boleslavsky.

I finished two faculties with honors. I received a scholarship; as an outstanding student, I had a 150% raise.

At that time in the Soviet Union was a custom, according to which those who graduated from the law faculty cum laude were immediately accepted to work in the prosecutor’s office or the Interior Ministry – not in the highest positions, but not in the lowest, either. But there was also strong anti-Semitism… I remember when I entered the Institute of law, most of the teachers were Jews and liberals… Their main idea was: “You can protect any crime, it could have been more difficult.” In the end, when I was in fourth year, everyone disappeared. Professors of state security came. We always laughed at their position: “Give us a man, and we will find him guilty for something.”

Then I realized that I would not succeed in making a career in any government office because I am a Jew, and this was a “crime”, aggravated by the fact that my parents were capitalists… My father, as I said before, was a businessman, and my mother Rosa kept the house, but she also devoted much time to helping the poor. Before the war, Jewish soldiers who served in the military town came to us for lunch and dinner. I also remember yeshiva students who came. My mother worked very actively with a group of women who helped the population. After the war, she worked for many years in a cannery of Krasnaye as a simple worker. Her brother and her family from Dokshitsy were very rich. But she liked the Communist ideas, even when we came to Israel.

I decided that I would be a teacher and went to teach in the area where I fought as a partisan. Between Ilya and Vileyka. There were no railroads or buses, swamps everywhere. Pupils had to go in the winter through the forest, to overcome 10 km, sometimes in the snow till the waist.

A trip to school in the winter, 1955

In 1956 there was the Sinai Campaign in Israel. I remember going to meetings where we had to “condemn the aggressors.” But I looked at the pictures of the Israeli tanks, and my soul was happy.

In 1957 the international youth festival was held in Moscow. I remember that we came from Belarus to see the Israelis, just to hold on to their clothes, to hear their words… and then I realized I had no place in the Soviet Union, even though I was a Soviet citizen. I could go to Poland, where Gomulka ruled at that time. But I had no documents confirming that previously I’d been a Polish citizen.

From Belarus it was difficult to go abroad, so I went to Vilnius, I arranged a fictitious marriage, and I submitted papers. I wrote to the police chief a letter that I was a Polish citizen, and he signed it and transferred it to Vilnius, but my petition was rejected. The request was sent to Radashkovichy for confirmation, we gave money to the police chief, he checked it again, passed it on – and by the end of the year we received a permit and went away. In Poland I was for about a year and a half, then my mother and I were allowed to immigrate to Israel. I worked as a plumber in a company assisted by the “Joint” commitee on the border with Germany. There were stone houses all around, and I was instructed to drill holes. I was considered a student of a Polish plumber, for him it was good, he got paid for it.

In February 1960 I came to Israel with only a hundred words of Hebrew. I went to an ulpan. I had aunts in kibbutzim Ein Harod and Yifat, so they took us there (to Yifat, me and my mother, in the north, between Nazareth and Afula). They gave us a small apartment, and I rarely came there. I went to an ulpan with dormitory in Givatayim. I studied for four months, and then I took a special course in physical-mathematical terminology. I could take a law course and become a lawyer in Israel, but for some reason I did not go for it. I did not work in the Soviet Union as a lawyer either. I started teaching in 1960, I got an apartment in Petah Tikva… and I started working at school, in several schools. The apartment was 30 or 35 meters on Yitzhak Sadeh Street. At that time I did not have enough Hebrew words, but I was well received, the students helped me. In my class there were very few immigrant children. Maybe 3-4 from 30-40.

I started working in a technical school, not in the gymnasium, which was called “Amal”. The principal was also from Russia, like most teachers. I felt like I was in Russia. I also worked at a gymnasium, taught physics there. At this stage Israel built an atomic reactor – not in Dimona, but in Nahal Sorek, on the shore. To deceive enemies, they told everyone it was a textile factory… and the state chose 10 schools in the country to study nuclear physics there. The supervisor seemed to like how I was teaching, or, maybe the students were good, anyway our school was also chosen. We went to the construction site every week, and the technicians and professors explained, gave assignments and lab work. For the only time in my life I saw how a nuclear center was being built, and how to inject fuel. We parted very well, and the students behaved very respectably at the construction site.

After a while I got a letter from an 80-year-old physics inspector who wrote that I had behaved like a bully, the professors and the Laboratory technicians had been hurt and my students broke some tools… I saw black in my eyes. I thought to myself, “What should I do?” I decided: I would go back to see the professors and technicians, because we embraced them when we finished the practice… There was no direct transportation, I went to the streets, and from there I walked to the nuclear power station… Then the “Shin Bet” organization stopped me. They did not even let me talk to anyone, they thought they had found a spy from Russia! Two agents of the Secret Service, just like in the movies: one good and one bad. One of them seems to be helping you and the other threatening… And at the end of the day they broke me, I was already thinking about signing whatever they wanted, I was willing to confirm that everything was true. But they probably turned to someone more senior, and he told them, “Let him go.” And in the evening, they released me, “the good agent” accompanied me, and he said, “I suggest you stay away from here, and if you get close to here you will disappear and your family will not see you again.”

I did not know what to do, how to be in school? I went to the manager and told him the whole story, not knowing if he had received a copy of the letter from the inspector. The manager said, “You know what, I believe you, let’s send him a letter.” I did not know how to write, so he himself wrote and sent. The inspector lived in Haifa, and for a long time there was no answer. One day the manager says, “I will go to him myself.” He went, they took the documents with the inspector, and that’s what they found. My last name is Greenhouse, and they confused me with some kind of Greenberg from a kibbutz who came to the center unprepared… and I received a letter apologizing, which I keep up until now.

I always say this and tell how fate at work may depend on the trust of your boss… we must believe him. And what could it have been? I would have been fired, and no other employer would have taken me.

Then I was appointed deputy director (grade teacher), and when the director retired, I was appointed to his place. I did not want to be a principal at all, it was good for me to work as a grade educator. The principal was more interested in political issues, his brother was one of the closest people to Menachem Begin, almost the best friend. And even when I was a class educator, I had many executive functions, but I did not get any respect or punishment for it. But the teachers, apparently, were pleased with me, so they wrote a letter to the Ministry of Education in my favour.

When I was invited for an interview, I have been a bit insolent. Because I did not think about the job: if they appointed me as principal – all right, but if they don’t, nothing special. Nevertheless they appointed me. It was in 1978, and for 20 years I worked as a principal.

When I took the “Amal B” school there were about 300 students, when I left the position, there were 1500. I did dangerous things: If a new department could be opened, I was always ready for it. I asked permission and opened it.

In his principal’s chair

I was in a very good relationship with the students. In class I was very stiff, a dictator. But I am a liberal dictator – I let my students breathe! And they must listen to me, I must always see it. I do not understand how bad discipline can be for students. For me, they always have to sit, are not allowed to chat, I have to see their eyes, otherwise I do not feel well.

As a principal, I continued to teach. In addition to classes, I tried to help the students, they were always crowded in my office, the secretary brought them coffee. When I retired, I had no day without work. I started working as a teacher and I still work today. For more than sixty years.

Together with former President Shimon Peres. Both were born in the same country.

I thought God, or fate, had already grace for me – previously they molested me so hard… But they сome down on me once again. My son Gil got seriously ill at the age of 13 and was fighting with his disease for 20 years. He had a brain tumor – not malignant, but rather aggressive. He underwent surgery in Canada and Israel… He managed to finish his studies at school and university. He understood in computers very well: he opened an international high-tech company with his friends. On his last day he still gave orders to the workers. This company exists to this day.

Gil and his parents in Europe, 1995

For me, his illness was even worse than the war. But I feel he is still with me all the time. I always agree with him about what I’ll talk. Two years after his death, I got cancer, and my doctors told it was under the influence of his death. But fate or God did it so that the disease was discovered before the holidays, on Passover. At the same time I prepared the students in mathematics at the highest level. And immediately on my first day off I was given an operation – a long one, it lasted between seven and eight hours.

After the surgery I awoke very quickly. I went to the doctor who operated me, to ask what the forecast was. He said: “A very good forecast, 50 percent stay alive.” When I got up in two days, he looked dissatisfied, he said: “You’re like that… not thin, not young… old, how did you get up so fast?” At first, there were lots of drugs. At seven I had chemotherapy, and my wife took me to work at eight o’clock. It was in 2003. Since the operation every six months I go to the surveys, the doctor gives me a letter… I look at this letter as if it’s a pass for another year of life.

Now I work six days a week. I get to school at seven-fifteen, and my studies start at eight-thirty… I help students solve math problems. They all have my phone, they call me after nine at night, we solve problems, and they can ask questions until midnight. My wife is not pleased, of course. I usually go to sleep at 1 AM, and I get up at five-thirty in the morning. I suppose I’m like a camel in relation to sleep. When I was at university, I knew almost nothing a week before the exam. My partner laughed: “What, you do not know that?” I could sit for 80-100 hours – not sleeping, not eating, just drinking and learning, learning, learning… Three days before the exam, I jumped up to their level, two days before the exam they already gathered around me, and I taught them.

Diplomas, awards, certificates of appreciation and personal gifts belonging to Shimon Greenhouse

When I do exams, I check everything that day. By morning I’m already putting in the grades. The students wake up, and they already know how much they got.

With the young athletes

Once our school won the World Handball Championship (between schools, of course). And no, the students do not deal much with chess at the moment. They spend a lot of time on computers and electronics. They write plans to build robots.

Testimony of Shimon Greenhouse for Yad Vashem and his opinion on Israeli youth.

What was the story with the court?

Yes, three times parents of the students sued me.

Once we went with the students on a trip to Sinai, the guys hung up at a steep speed, and the teachers stood at the bottom, trying not to let them reach the highway. So I was not a principal yet, but I was among those teachers. One guy was hit in the head, his cells moved. I often went to the hospital because I felt guilty. The boy was treated for a long time, then he went to the university, but could not finish – the consequences of the injury took their toll. As a child, he practiced volleyball. The parents saw the income of a famous volleyball player and asked the school to pay him 10% of the income. It ended in nothing.

The second time a student who was finishing school, studying his 10th year (in our school there are 10 years of schooling) contacted a group of thieves. His parents did not let him see these “friends”, so he hanged himself. They sued us, as they wrote, for not caring about him, as if he did not go to school for 40 days (in fact, he missed 40 hours of study).

And the third case, when the students traveled somewhere with a youth organization, and one of them was killed by a car. I had nothing to do with it, but the lawyers seemed to have such an order – to sue the school and the principal. This time, I did not even appear in court.

What else would you like to know?

A few years ago, we reached Krasnaye. I think that after I left for Israel, I came to Belarus three times, once with my family. Yes, that’s right, I ordered a new monument to the victims of the Holocaust in Krasnaye. The person who built that monument set up a memorial in Haradok neae Maladziechna as well.


In Belarus during making the film “Sioma – visit in Belarus.”

I met with the Belarusian ambassador in Israel, somewhere in 2001. His father was also a partisan, the ambassador himself told me about it.


Poland, 1995; lighting a memorial candle on Mount Herzl

I participated in the first march of life in Poland. A few years ago, I was chosen to light a torch on Holocaust Remembrance Day – in Jerusalem (six people were chosen). And this year I also received the “Life Work” award. The President signed the order, and the Minister of Education, Naftali Bennett, handed me the prize. For the first time, such a prize was given to the teacher. Sometimes it is given to professors or scientists.

Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu with Shimon Greenhouse; at the President’s Award Ceremony with the President of Israel Reuven Rivlin

I do not follow closely what is happening in Belarus. But I keep in touch with a school teacher in Krasnaye. Sometimes we talk on Skype, or she calls in the evening. Her name is Alla Shidlovskaya. She sent us a book by Sergei Starykevich.

Shimon with teachers and pupils of the school in Krasnaye, Belarus; messages from Alla Shidlovskaya

My eldest son Tal was born in 1963. He graduated from the Gymnasium in Tel Aviv, went to study engineering at the Technion. He served in intelligence, with a high degree, but he retired more than 20 years ago. He checks elevators and cranes. His wife Tzila is a lawyer in our city, she is from Turkey. They have a son and a daughter.

Tzila and Tal at their marriage day; their son Guy and daughter Amit

My son Nir, born in 1971, is an electronics engineer and a graduate of Tel Aviv University. He works for “Panasonic”, providing computer equipment for large organizations. His wife Inbal is a doctor, works at the Tel Hashomer clinic, her father is from Morocco and her mother has roots in Hungary. They also have a son and a daughter. Their family lives in Givatayim.

Nir is promoted to Major degree; Nurit during her army service

Her daughter Nurit was born exactly during the Yom Kippur War (1973), and Lisa gave birth to her in her clinic. The period was worrisome, the doctors expected there would be many wounded. The senior sister asked, “Why have you come on my head now?” And my wife – who herself is a maternity nurse – answered: “I will do everything myself.” My daughter’s husband is Ofer Bar, and his ancestors also came from different countries (Romania, Morocco). They have three children. I particularly want to mention my granddaughter Yael, who is in third grade, but already knows the computers well and makes presentations for me.

How did I get through everything I went through in the war, and then? I do not know myself. No, not religious faith helped me. I worked a lot and always thought about my relatives.

(translated from Hebrew by Liron Shustin)



  1. Editorial staff of belisrael.info reminds: we are waiting for your stories about interesting people, for various family tales and so on. And please do not forget about a big project for the next year. This project will be devoted to the 10th anniversary of our site and to the 70th anniversary of the State of Israel. Together we are able to do much good. We are looking for volunteers to translate important texts from Russian to English, and from Russian to Hebrew. Contact us just now via e-mail: amigosh4@gmail.com
  2. By the end of April, 2018 a memorial event will take part in Krasnaye (between Minsk and Maladziechna). Ms. Alla Shidlovskaya, a history teacher from Krasnaye, intends to remember the local Jewish ghetto that was destroyed 75 years ago, and its inmates. Shimon Greenhouse and his relatives are going to come. We invite residents as well as guests of the Republic of Belarus, including Israeli ones, to visit Krasnaye. Special tours around Belarus and Lithuania may be organized for the participants. Any questions? Please contact us via amigosh4@gmail.com        Published 10/14/2017 04:51 

Life is like a miracle (2) / (החיים כמו נס. שמעון גרינהויז (2

(English text is below)

. המשך, התחלה

ב -1942 החליטו אחי ואחותי ללכת לפרטיזנים, אבל הפרטיזנים לא קיבלו יהודים ללא נשק. גם מנדל והניה עבדו, כמוני, בעיר הצבאית, ובעיקר התעסקו בכלי נשק שהובאו מהחזית. הם הצליחו לגנוב כמה אקדחים – בכל פעם הם גנבו אחד . בסוף השבוע קיבלנו מנות: כיכר לחם, שכללה 50% נסורת, ו -50% קמח, שכבר לא כשיר. בנוסף ללחם, קיבלנו כמה קילוגרמים של תפוחי אדמה, אבל גם הוא לא היה כשיר, רקוב. אז אח שלי פירק את האקדח, החלק הראשי הוכנס לכיכר לחם, השאר הסתיר בתפוחי אדמה ונתן לי להעביר. הצלחתי להעביר כמה אקדחים.

אחי ארגן קבוצת צעירים והעביר אנשים לפרטיזנים. והוא חזר על כך כמה פעמים … אפילו הצליח להעביר שני חיילים של הצבא הגרמני. אני חושב שהם לא היו גרמנים – נראה לי, ההולנדים, האנטי-פאשיסטים. היודנראט כבר היה שונה, בראשו עמדו אנשים לא ישרים, לפעמים אפילו פושעים, וגם במשטרה היהודית היו כאלה … על הסף. הם מכרו, קנו, עשו כל מיני עסקאות בינם לבין עצמם. היה שוטר יהודי אחד, ששנאנו יותר מהגרמנים. הוא תמיד הרביץ לנו, צחק ואמר, “אני אתקשר לקצין גרמני, הוא יירה בכם”. זאת היתה אצלו בדיחה כזאת.  נודע ליודנראט שאחי מעורב בקשרים עם הפרטיזנים, הם עצרו אותו. בחורף, כשהוא לבוש רק בחולצה אחת, הכניסו אותו למרתף ואמרו שהם יימסרו אותו לגרמנים. הם אספו הרבה דברים – הם נתנו לשוטר הראשי ולראש היודנראט כופר. הם הסכימו לשחרר את אחי, אבל הוא היה צריך לחתום על מסמך שהוא מפסיק את פעילות הגרילה, ואם לא, אז יעביר היודנראט את כל המשפחה (אני, אחותי) להוצאה להורג.

בסביבה, למשל בעיר אולחנוביץ, רדושקוביץ’, אפילו במולודצ’נו, כבר נהרגו כל היהודים. אבל הצעירים משם הגיעו אלינו, כי הגרמנים היו זקוקים לידיים של פועלים. כך גדל גטו קרסנה, יחד עם המחנה הסמוך היו בו 5,000 יהודים.

הרגשנו שהסוף מתקרב. והחיים נמשכו בגטו. עוד לפני כן, פתחו בתי ספר יהודיים, חוג שחמט (אני עצמי שיחקתי, מאוחר יותר שחמט באוניברסיטה, הייתי אלוף הפקולטה, י  ואלוף אזור מולודצ’נו בדמקה), אפילו התיאטרון נפתח. אחי ואחותי גם השתתפו בזה. לאחי היתה חברה ולאחותי היה חבר …

בגטו עזרו זה לזה, אבל באותו זמן גם רימו. המסחר נערך. עם סכין על הגרון, אבל הם המשיכו לסחור וניסו לרמות … ואני זוכר עדיין דבר מכוער למדי. קבוצת חוליגנים נסעה עם שוטרים. הגרמנים לא הרשו לנשים להיכנס להריון, אבל אם האישה היתה קרובה יותר ליודנראט, זה איכשהו עבר. הם הכינו רשימה גדולה, וכשראו שהאישה בהריון חיכו ממש לקראת הלידה, וכשבעלה יצא לעבודה פרצו לבית, השכיבו אותה על הארץ ורקדו על בטנה. הם חיכו שהעובר ייצא, ואם הוא כבר מת, אז הם צחקו, ואם הוא עדיין היה בחיים, הם הרגו אותו … אלה לא שוטרים, אלה נבלים קרובים למשטרה.

בית הספר אורגן על ידי הנוער ומורה כלשהו, ​​אני לא זוכר בדיוק. בגטו היו מורים רבים. חזרנו אחרי שש בערב מהעבודה, באנו לשעה ללמוד מתמטיקה או עברית. זה לא היה בדיוק בית ספר. בגטו היו שני בתי כנסת, שם התגוררו גם משפחות. אבל היו חלקים שהיו עדיין מופרדים כמקומות קדושים. הם שמו שולחנות וכיסאות …היינו באים – 20, 10 ילדים, לפעמים 5 – וכל ערב לומדים קצת, לפעמים הלכתי לראות מחזות (אני כבר לא זוכר איזה, אני חושב שחלק מהאסירים כתבו אותם בעצמם, היו הרבה אנשים אינטליגנטים בגטו).

בית הספר “תרבות” בקראסנה לפני המלחמה – מורים ותלמידים. יושב ראש המועצה, יקותיאל (קושל), יושב שלישי מימין בשורה השנייה 

התיאטרון התאים גם לצעירים, כולל אחי ואחותי. היתה עזרה הדדית – רבים באו ממקומות אחרים בידיים ריקות, קיבלו אוכל, מקום מגורים … כל זה היה מאורגן מאוד, אבל אני לא זוכר את שמות המארגנים. אבל אני זוכר עוד מעשה גבורה. בגטו היו שתי אחיות, ולאחת היה תינוק. היא היתה בלי בעל. היא כנראה היתה קומוניסטית – ומישהו, כנראה, אמר את זה לגרמנים. הם פרצו לבית שלה, שאלו מי פה הקומוניסטית. אז אחותה הלא נשואה אמרה: “אני קומוניסטית”, הם ירו בה במקום. היא הקריבה את חייה כדי שלתינוק תהיה אם.

אני זוכר שהכינו רדיו (אספנו את השפופרת בעצמנו), והקשבנו למה שקורה בחזית, ברוסיה. השנה 1942 – קרבות גדולים היו ליד לנינגרד, ליד מוסקבה, וב -1943 הקרב על סטלינגרד … הבנו שהגרמנים כנראה יפסידו את המלחמה הזאת.

היה סחר סודי – קנינו לחם, וכל מיני דברים כאלה. שרנו שירים כמעט כל שבוע. באחד הבתים התאספו צעירים, אולי אפילו כל יום, לא תמיד השתתפתי, הייתי רק בן 12. השירים היו אופטימיים יותר. אני גם זוכר שהיו לנו כל מיני בדיחות. כשעבדנו במחנה הצבאי – מייננו ותיקננו נשק – כשהרכבת הגיעה מהחזית עם טנקים שנפגעו מנשק. אז תמיד צחקנו ואמרנו: “זה הגאולה (הגאולה), מגיע ההצלה שלנו”. הסתכלנו מבעד לחלון, עבדנו – וראינו איך הרכבת מתקרבת ותמיד שמחנו. ידענו מה קורה בחזיתות, האזנו לרדיו, ואיכשהו כולם ידעו. בעיקר, מה קורה בחזית הרוסית,  פחות באמריקאית.

אני לא זוכר שבעבודה נפל עלינו ייאוש. בישלנו את האוכל שלנו, צחקנו, התבדחנו כדי להרים קצת את רוחנו.

ראינו שהסוף קרב, כי כל היהודים מסביבנו כבר נהרגו. גרנו באולם גדול – כמה משפחות. הרצפה היתה עשויה עץ. היה מרתף גדול בבית, אז בנינו קיר ועשינו מחלק מהמרתף  בור. ואני זוכר שערב פורים היה צריך לבוא. בבוקר – כנראה שביום שישי ראינו שהגרמנים נכנסים, הם מקיפים את הגטו, והבנו שזה הסוף. הגרמנים באו כשהגברים הלכו לעבודה כדי שלא תהיה התנגדות. אנחנו, 30 איש, נכנסנו לבור הזה, וסבתי השנייה העמידה את הקרשים, ושמה  עליהם כל מיני סמרטוטים ומזרנים. שמענו את הגרמנים פורצים לבית ויורים בסבתי. אני לא זוכר אפילו איך קוראים לה – אולי גולדה.

ואנחנו ישבנו בבור. בהתחלה היה לנו קצת מזון ומים, ואחרי כמה ימים (לא יכולנו לצאת, היה שומר) המים כמעט נגמרו. התחילו לתת לנו מים במנות קטנות מאוד. היתה לנו ילדה קטנה אחת – אולי היא היתה בת שנתיים. והיא צרחה מאוד חזק – פחדנו שהגרמנים ישמעו. היא רצתה עוד מים – לא נתנו לה, אבל נתנו לה לשתות שתן, והיא שאגה בקול רם עוד יותר. חששנו שהגרמנים ימצאו אותנו, ואילצו את אמה לחנוק אותה. האמא ניסתה, אבל לא היה לה כוח – לא מוסרי ולא פיזי. אז שני גברים חנקו את הילדה. לא יכולנו לבכות, פחדנו לבכות, כדי שלא ישמעו אותנו. אבל אחרי 20 דקות אנחנו שומעים את קולה, אם כי צרוד למדי. היא נשארה בחיים, שמרנו על קשר, היא עזבה  לאמריקה, אני חושב. אחרי המלחמה היא לא יכלה לדבר, היו לה הרבה ניתוחים של הגרון … נשארו סימנים על צווארה מהחניקה.

ביום הרביעי, הגרמנים אפשרו לאוכלוסייה המקומית  להתחיל לבזוז רכוש יהודי. ואנחנו שומעים מעל ראשינו את שם משפחתינו, שם האבא, האמא … והאנשים האלה  כל כך מאושרים, הם לוקחים הכל , שודדים … ולקראת הערב הם החלו לדפוק על הרצפה, ראו שיש שם משהו, וחשבו שזה “העושר היהודי”. הם החלו להילחם בינם לבין עצמם על הרכוש, באו שני שוטרים גרמנים ואמרו: “אנחנו נמצאים כעת בעבודה, אל תפתחו את הרצפה היום. אנחנו גם רוצים לקחת חלק בטוב היהודי, נבוא מחר בבוקר. ” ובאותו לילה יצאנו, לא היתה שמירה, ועברנו דרך הגטו, זה היה ליד הנהר אושה.

ידענו שאנחנו צריכים ללכת לכיוון הפרטיזנים. ראינו אש גדולה, הרחנו את הריח, כאילו צלו בשר. מאוחר יותר סיפרו לנו שיש אורווה ענקית ליד הנהר, הגרמנים לקחו את כל היהודים מהעבודה (אמרו שצריך לעשות חיטוי) ושרפו אותם. בניהם היו גם אחי ואחותי. אני חושב שכמה אלפי יהודים נשרפו חיים. סיפרו לנו שהנהר היה אדום מדם, אשר במשך ימים אחדים נשפך מן האסם, וכשהיהודים ניסו לצאת מהאש, דחפו אותם הגרמנים בחזרה לאש במקלות ארוכים. הגרמנים הביאו עשרות ילדים יהודים קטנים, הניחו אותם על כידונים. והתחרו בניהם, מי יטיל יותר עמוק לתוך האש. ולאחר מכן הם חגגו  עם – וודקה, נקניק, סיגרים …

דיוקנם של האח מנדל והאחות הניה, שנתלה בחדר של שמעון גרינהויז. פתח תקווה, יוני 2017

המשכנו, הלכנו כאילו בחלום. בדרך, הגרמנים או המשטרה המקומית ירו עלינו, חצי נהרגו. כשהיינו על המגרש – הם ירו, כשנכנסו ליער, הם נעצרו, הם השתעממו. ככה היה כמה פעמים. מתוך שלושים איש נותרו  10 אנשים, אולי 12.

קטע מרשימת הקורבנות מגטו קראסנה, לקוח מתוך ספרו של ס.ו. סטאריקביץ’. הסודות של קראסנה. מולודצ’נו 2012. האבא, האח והאחות של שמעון מצויינים שם תחת שם המשפחה “גרינגאוש”.

האוכלוסייה המקומית לא הסגירה אותנו לגרמנים, להפך, הם הראו לנו איך ללכת לכיוון הפרטיזנים. וכעבור יומיים הגענו אל הפלוגה. הפרטיזנים לא קיבלו אותנו בפרחים, אבל הם גם לא עשו לנו שום דבר רע. הם הרשו לנו להצטרף לפלוגה שלהם, להיות קרובים. אבל בשבילי זאת הייתה תקופה גרועה יותר מאשר בגטו. לא היו לי נעליים, ואפילו המכנסיים שלי נקרעו. קטפנו עלים מן העצים, הצתנו אש, התיישבנו וחיממנו קצת את הגוף, והפנים שלנו הפכו ממש לקרח. ואז הסתובבתי וחיממתי את פני. באותה תקופה עדיין לא היו מחילות. כך זה נמשך חודש או יותר, באביב 1943. אחר כך גויסתי לפרטיזנים, הייתי בן 13.

בפלוגה הזאת – כך נראה, על שמו של וורושילוב – היו כמה יהודים. הם באו ובחרו, והם גייסו גם אותי. שאר היהודים – נשים, זקנים – חפרו מחילות. הגענו לביצה ענקית, רק מדי פעם נתקלת באיים שבהם יכולת לחפור מחילה, אבל גם שם אם חפרת יותר מדי וכבר הגעת למים. והשאר – ביצות, שאדם לא הלך עליהם, אולי במשך עשרות שנים. ואני זוכרת שהיו רק שני תפרים שאפשר היה ללכת אליהם. אם אדם החליק ונפל לתוך הביצה, ואף אחד לא עזר לו, אז האיש היה נעלם ללא עקבות.

זה היה מקראסנה לכיוון איליה, לכיוון מזרח, מחוטנצ’יטס לכיוון פלשניץ … היה שם יער גדול.

בנינו מחילות לנשים – והחיים השתפרו. ואני הייתי בפרטיזנים, והיחידות הפרטיזניות היו כמו צבא. נשלחו לנו מטוסים עם נשק, אספקה ​​הגיעה מרוסיה. הגיעו קצינים צבאיים רבים וקומיסרים. היתה משמעת, כמו ביחידות צבאיות. אני לא זוכר שהיה משהו אנטישמי, היחס אלינו היה נדיב.

האזור מחולק לשלושה חלקים: הערים שבהן חיו הגרמנים ושם עמדה המשטרה; אחרי זה היה החלק שאליו הגרמנים פחדו לבוא, כאילו זה היה אזור של ברית המועצות, ואת החלק השלישי, החלק הגדול ביותר – איפה שביום הייתה ההשפעה של הגרמנים, ובלילה שלנו. האוכלוסייה היתה ידידותית למדי כלפי הפרטיזנים. הם נתנו לנו אוכל – ואפילו לא היינו צריכים לגנוב .

חלק מעבודתנו כללה חיפוש אחר שותפי הגרמנים. נניח שנאמר לנו שבכפר מסוים יש כמה משפחות שעזרו לגרמנים, אז הלכנו לשם בלילה … היינו חוקרים, שופטים ומבצעים גם יחד. בדרך כלל התיק הסתיים בירי. השתתפתי גם במבצעים כאלה יותר מפעם אחת.

הגרמנים היו מאורגנים יותר. אם אמרו להם – כאן, בכפר הזה עוזרים לפרטיזנים  – הם היו באים בלילה, אוספים את כולם באסם ושורפים אותם. כמו שבקרסנה היה עם היהודים,  בחטין היה עם הבלארוסים.

כמובן, היו אנשים שונים בין הבלארוסים. לדוגמא האחים סטאריקביץ’- אחד מהם שירת במשטרה, השני היה בפרטיזנים.

אתה שואל מי לימד אותי לירות? היה מספיק נשק,  יכולת ללכת לאמן את עצמך. כל יום הלכנו והתאמנו. חומרי נפץ גנבנו מהגרמנים, או שהורידו לנו מהמטוס. כמעט כל לילה המטוס הוריד משהו – נשק, עלונים או אפילו קצינים.

פוצצנו רכבות שנשאו נשק לחזית. לא הייתי גיבור גדול שם – רק בן 13 … אני זוכר שהיו לי שני חברים. אחד נקרא יאשה, השני סאשה – מבוגר ממני ב-17 שנים, לא מהעיר שלנו. היינו חברים, אבל לא דיברנו על המתרחש, ואני אפילו לא ידעתי אם הם יהודים או לא. היו קרבות רבים, באחד מהם ניסינו לפוצץ בונקר גרמני. ירו ממנו כל כך הרבה שאפילו לא יכולנו להרים את הראש. ולכן יאשה קם, פוצץ רימון ליד הבונקר הזה כדי שנוכל להתקדם.

אתה זוכר, כמובן, את הסופר איליה ארנבורג. אגב, נכדו   היה תלמיד שלי בבית הספר בפתח תקווה, שחקן שחמט טוב. אז איליה ארנבורג כתב את המאמר “תגמול”. והם שלחו לנו במטוס אלפי עיתונים עם המאמר הזה, כמו עלון. אני זוכר שכל לוחם פרטיזני שמר את הכתבה הזאת בכיס קרוב ללב, וזה נתן לנו כוח נוסף נגד הגרמנים.

וכך המשכנו. הכדור פגע בלבו של יאשה ובמאמר הזה. במשך זמן רב שמרתי עיתון עם חור ודם. עכשיו אני לא יודע איפה היא.

גרמנו כזה נזק לגרמנים שהם החליטו לחסל את יחידת הגרילה שלנו. הם הביאו חלקים מהחזית – והחלו להרחיק אותנו עמוק לתוך היער. היה לנו סוס, ועליו היינו מעבירים נשק, והסוס נפל מהתפרים. ואז, כמו האקדח שהגרמני כיוון אליי, (אצל האישה, כאשר הגרמני כמעט הרג אותנו), אותו אני רואה מפעם לפעם, את הסוס הזה אני רואה כל הזמן … הוא מסתכל עליך, רגליו מתחילות להיעלם, הבטן נעלמת הגב נעלם. אתה רואה רק את פיו, עיניו מתחילות להיעלם אתה רואה אוזן , ואז מתחילות להיעלם האוזניים – וכאילו כלום לא היה … התמונה הזו אינה עוזבת עד היום.

אחר כך יצאנו מהכיתור הזה, באחד הקרבות איבדתי את הרגש באצבעותיי מהפיצוץ. לא היו תרופות, אפילו מים נקיים לא היו. בביצה היו מים צהובים – ובתוכו הרבה חרקים קטנים. ומישהו לחץ את ידי בחוזקה רבה מדי, והתחיל נמק. זה היה כבר בקיץ 1944, כשהצבא האדום שחרר את המחוז, ושם הקימו בית חולים – זמני, ללא תרופות … לקחו אותי לשם. כשהרופאים הגיעו, הם לא הבינו למה אני עדיין חי. החלטנו שאנחנו צריכים לעשות קטיעה. היה שם רופא צעיר, איש צבא, הוא אמר: “תנו לי אותו , אני אנסה”. הוא לקח מסור והתחיל לחתוך … מיד איבדתי את ההכרה.

ליד המחנה, של בית החולים, הייתה מזקקה. שם היה ספירט 95%, הרופא הביא לי אותו. והאלכוהול הזה שורף הכול מבפנים, אז הוא לימד אותי איך לשתות אותו. קח קצת מיץ או מים – אסור לערבב, לעשות , לשפוך אלכוהול, עוד קצת מיץ. ואז האלכוהול מקיף, נכנס לבטן, ושם הוא מתפשט… מיד איבדתי את ההכרה, והוא המשיך את הניתוח והציל את היד שלי, אני לא יודע איך.

אחר כך, אמי ואני חזרנו לקראסנה. הבית שלנו נשרף, הכל נשרף, אבל היה חלק – תל ישן, מחסן כזה, ואנחנו גרנו בו. היה זה חורף, המים הפכו לקרח, שערי היה קופא על הכר. אז היה לי כלב וחתול. והיה כל כך קר שכאשר ישבתי ליד השולחן, הם נצמדו אלי כדי להתחמם. אחר-כך מצאתי איזה תנור ברזל, אבל כנראה לא הרכבתי אותה כמו שצריך. בלילה, יצא עשן מהתנור שנשרף  ואיבדנו את ההכרה. בבוקר, השכנים ראו שהבית סגור, אף אחד לא היה שם. הם נכנסו, הוציאו אותנו, ניגבו אותנו בשלג … אבל החתול והכלב לא שרדו. אדם – הוא חזק יותר מכל בעל חיים.

סיפרתי לך רק חלק מהמקרים, שבהם הייתי כחוט השערה ממוות.

הקליט וולף רובינצ’יק, הסיום בהמשך

המקור ברוסית

(Igor Shustin) תרגום על ידי איגור שוסטין
פורסם 02.10.2017 13:46 

The Shimon Greenhouse’s story (2)

(continuation; part 1 

In 1942, my brother and sister decided to go to the partisans, but the partisans rarely accepted Jews without weapons. Mendel and Henya worked as well in the military camp, and mainly dealt with weapons brought from the front. They managed to steal a few guns – every time they used to steal one. At the end of the week we received food: a loaf of bread, which included 50% sawdust, and 50% flour, which was already almost uneatable. In addition to the bread, we got a few kilos of potatoes, but rotten. Then my brother dismantled the gun, the main part was put into a loaf of bread, the rest hid in the potatoes and let me move. I managed to get some guns.

My brother organized a group of young people and transferred people to the partisans. And he repeated it several times… he even managed to transfer two soldiers of the German army. I think they were not Germans – probably, the Dutch, the anti-fascists.

The Judenrat was already different, headed by dishonest people, sometimes even criminals, and the Jewish police as well… on the threshold. They sold, bought, made all sorts of deals among themselves. There was one Jewish policeman, hated more than the Germans. He always beat us, laughed and said, “I’ll call a German officer, he’ll shoot you.” Such was his preferable joke. Finally the Judenrat learned that my brother was involved with the partisans. They arrested him. In the winter, dressed only in one shirt, he was brought into the cellar and told he would be handed over to the Germans. His friends collected many valuable things, and they gave a ransom to the chief policeman and the head of the Judenrat. These people agreed to release my brother, but he had to sign a document that he would stop guerrilla activities, and if not, the Judenrat would transfer the entire family (including me and my sister) to execution.

Everywhere around Krasnaye, for example, in Haradok, Alyakhnovichy, Radashkovichy, even in Maladziechna, all the Jews had already been killed. But the young men were transferred to us because the Germans needed the manpower. This is how the Krasnaye ghetto grew, and along with the nearby camp, included about 5,000 Jews.

We felt the end was coming, still life was going on in the ghetto. Even before that, activists had opened Jewish schools, a chess circle (I played chess from time to time, and later at the university I was the champion of the faculty, and the leader of the Maladziechna region in draughts), even a small theater. My brother and sister also took part. By the way, my brother had a girlfriend and my sister had a boyfriend.

In the ghetto people helped each other, but sometimes also cheated. Trade was quite active. With a knife on their throat the inmates continued to trade and tried to cheat… and I still remember even more ugly thing. A group of hooligans traveled with policemen. The Germans did not allow women to become pregnant, but if a woman was close to the Judenrat, it somehow passed. They prepared a large list, and when they saw that the pregnant woman was waiting for the birth, and when her husband went to work they broke into the house, tossed her on the ground, and danced on her belly. They waited for the fetus to get out, and if he was dead, they laughed, and if he was still alive, they killed him.

The school was organized by the youth and some teacher, I do not remember exactly. There were many teachers in the ghetto. We returned from work after six in the evening. We usually went for an hour to study math or Hebrew. It was not exactly a school. There were two synagogue buildings in the ghetto, where families also lived. But there were parts still separated as holy places. Activists put tables and chairs. We used to come – 20, 10 children, sometimes 5 – and every evening we used to learn a little. Sometimes I went to see theatrical plays (I don’t remember much about them, I think some of the inmates wrote them themselves, there were many talented people in the ghetto).

Teachers and students of the Таrbut school in Krasnaye before WWII. Mr. Iekutiel (Kushel) Greenhouse, Shimon’s father, was the head of the school’s council. He seats in the 2nd row from below (3rd from the right).

The theater was also set up by young people, including my brother and sister. There was mutual help – many Jews came from other places with empty hands, and they received food, a place to dwell… All the system was well organized, but I do not remember the names of the organizers. But I remember another act of heroism. There were two sisters in the ghetto, and one of them had a baby. She had no husband. She must have been a Communist – and someone, apparently, laid information to the Germans. They broke into her house and asked where was the Communist. Then her unmarried sister said, “I’m a Communist,” so they shot her on the spot. She sacrificed herself in order to continue life of the mother and the baby.

I remember that some inmates constructed a radio (we picked up the receiver ourselves), and listened to what was going on at the front, in Russia. In the year of 1942 great battles were fought near Leningrad, near Moscow, and in 1943 the battle of Stalingrad… We understood that the Germans would probably lose this war.

There was a secret trade – we bought bread, and other food. We sang songs almost every week. One of the houses gathered young people, maybe even every day, I did not always participate, I was only 12. The songs were rather optimistic than not. I also remember that we had all kinds of jokes. We worked in the military camp, sorting and repairing weapons. When the train arrived from the front with broken tanks and weapons, we always laughed and said: “This is redemption, here comes our rescue.” We looked out the window, worked – and saw the train approaching and we were always happy. We knew what was happening on the fronts, listened to the radio, and somehow everyone got news. Mainly, what was happening on the Russian front, less in America.

I do not remember that we were overcome by despair at work. We cooked our food, laughed, joked to raise our spirits.

We saw that the end was approaching, because all the Jews around us had already been killed. We, several families, lived in a large hall. The floor was made of wood. There was a large cellar in the house, so we built a wall and made part of the basement a pit. And I remember that Purim evening was about to come. In the morning – apparently on Friday – we saw that the Germans were entering, they were surrounding the ghetto, and we understood that this was the end. The Germans came when the men went to work in order to prevent the resistance. We, 30 people, entered this pit, and my other grandmother put down the boards and put all kinds of rags and mattresses on them. We heard the Germans break into the house and shoot my grandmother. I do not even remember her name – probably, Golda.

And we sat in the pit. At first we had some food and water, and after a few days (we could not leave, there was a guard outside) the water was almost over. The elders started giving us water in very small doses. We had one little girl – maybe she was two years old. And she screamed very hard, we were afraid the Germans would hear. She wanted more water – they would not let her, but they let her drink urine, and she roared even louder. We were afraid that the Germans would find us, and forced her mother to strangle her. The mother tried, but she had no strength – neither moral nor physical. So two men tried to kill the child. We could not cry, we were afraid to cry, so they would not hear us. But after 20 minutes we hear her voice, though rather hoarse. She stayed alive, after the war we were keeping in touch, she left for America, I think. After the war she could not talk, she had a lot of throat surgery… There were signs of strangulation on her neck.

On the fourth day, the Germans allowed the local population to start looting Jewish property. And we heard over our heads the name of our family, where the father, the mother… and these people are so happy, they began taking everything, robbing… and by the evening they started knocking on the floor, saw that there was something there, and thought it was “Jewish wealth.” They began fighting for the property, two German policemen came and said, “We are at work now, do not open the floor today, we also want to take part in the Jewish good, we will come tomorrow morning.” The ghetto, it was near the Usha River.

We knew we had to go toward the partisans. We saw a big fire, felt the smell, as if they had roasted meat. Later we were told us that there was a huge stable near the river, the Germans took all the Jews from work (they said that all dwellers had to be disinfected) and burned them. Among the victims were my brother and sister. I think that a few thousand Jews were burned alive. We were told that the river was red with blood, which for several days was spilled from the barn, and when the Jews tried to get out of the fire, the Germans pushed them back into the fire with long sticks. The Germans brought dozens of small Jewish children, put them on bayonets. And they competed with each other, who would sink deeper into the fire. And then they celebrated the massacre with vodka, sausage, cigars…

Portrait of brother Mendl and sister Henya, which is hung in Shimon’s flat. Petah-Tikva, June 2017.

We walked as if it was in a dream. On the way, the Germans or the local police shot at us, and half of us were killed. When we were on the field – they shot, when we entered the forest, they stopped, they got bored. It was like that a few times. Of the thirty people, 10 remained, perhaps 12.

Excerpt from the list of victims of the Krasnaye ghetto taken from the book: С. В. Старыкевіч. Красненскія таямніцы. Маладзечна, 2012. Shimon’s father, brother and sister listed there under the name «Грингавш» (Greenhawsh).

The local population did not hand us over to the Germans, on the contrary, they showed us how to go toward the partisans. And two days later we reached a guerilla unit. The partisans did not welcome us with flowers, but they did not do us anything wrong either. They allowed us to join their troop, to be close. But for me it was even a worse time than in the ghetto. I had no shoes, and my pants were all torn. We picked leaves from the trees, lit a fire, sat down and warmed our bodies a bit, and meanwhile our faces were getting ice. Then I turned and warmed my face. At that time there were still no dugouts. This lasted for a month or more, in the spring of 1943. Afterwards I was drafted into the partisans, I was 13 years old.

In this unit – it seems, named after Voroshilov – there were several Jews. They came and chose comrades, and they recruited me too. The rest of the Jews – women, the elderly – dug earth-houses. We reached a huge swamp, only occasionally encountering the islands where it was possible to dig a hole, but there, too, if dig too much, you reach the water. And the rest were marshes, where no one walked, perhaps for decades. And I remember there were only two stitches to go through. If a person slipped and fell into the marsh, and no one helped him, then the man would disappear without a trace.

It was between Krasnaye and Ilya, eastward, between Khatsenchytsy and Plieshchanitsy… There was a big forest.

We made dugouts for women, and life improved. And I was in the partisans, and the partisan units resembled an army. Planes with weapons were sent for us, supplies came from Russia. Many military officers and commissars arrived. There was discipline, like within military units. I do not remember that there was something anti-Semitic, the attitude toward us was generous.

The area came to be divided into three parts: the cities where the Germans lived and where the police stood; areas where the Germans were afraid to appear altogether, as if these were areas of the Soviet Union, and the third, the largest part, controlled by the Germans on the day, and by us at night. The population was quite friendly towards the partisans. They gave us food, so we did not even have to steal.

Our work included searching for German collaborators. Suppose we were told that in a certain village there were some families that helped the Germans, so we went there at night… We were interrogators, judges and executors at the same time. Usually the case ended with gunfire. I also participated in such operations more than once.

The Germans were more organized. If they were told – here, in this village people were helping the partisans – they would come at night, gather them all in the barn and burn them.

Of course, there were different people among the Belarusians. For example, the Starykievich brothers – one of them served in the police, another in the partisans.

You ask who taught me to shoot? There was enough weapons, you could go and train yourself. Every day we went and practiced. Explosives we stole from the Germans, or people from Russia took them off the plane for us. Almost every night the plane took off something – weapons, leaflets, or even officers.

We blew up trains carrying weapons to the front. I was not a big hero there even because of my age (I was only 13…) I remember having two friends. One was called Yasha, the other Sasha, he was maybe 17 years old, not from our town. We were friends, but we never talked about what was going on, and I did not even know if they were Jewish or not. There were many battles, in one of them we tried to blow up a German bunker. They fired so much that we could not even raise our heads. So Yasha got up, blew a grenade near the bunker, and we could move forward.

You remember, of course, the writer Ilya Ehrenburg. By the way, his grandson was a student at my school in Petah Tikva, a good chess player. Ilya Ehrenburg wrote an article entitled “Retaliation.” And the Soviets sent us in the plane thousands of newspapers with this article, like a newsletter. I remember that every partisan fighter kept this article in a pocket close to his heart, and that gave us additional strength against the Germans.

And so we went on. The bullet hit Yasha’s heart and this article. For a long time I kept home the newspaper with a hole, and covered by blood. Now I do not know where it is.

We caused such damage to the Germans that they decided to liquidate our guerrilla unit. They brought troops from the front – and began to push us deep into the forest. We had a horse, and we were carrying weapons, and the horse fell from the stitches. And then, if the gun pointed at me (remember, when a German almost killed us at the woman’s house) I see only from time to time, this horse I see all the time… He looks at you, his legs begin to disappear, you see only his mouth, his eyes begin to disappear, you see ears, and then the ears begin to disappear – and as if nothing had happened… This picture does not leave me until today.

Then we hardly got out of that trap, in one of the battles I lost parts of my fingers due to an explosion. There were no medicines, not even clean water. The swamp had yellow water with lots of small insects inside. And someone squeezed my hand too hard and it began to rot. It was already in the summer of 1944, when the Red Army liberated the district, and there they set up a hospital – temporary, without medication… They took me there. When the doctors arrived, they did not understand why I was still alive. They decided for an amputation, but there was a young doctor there, a military man, he said, “Give him to me, I’ll try to come over”. He took a saw and started cutting… I immediately lost consciousness.

Next to the camp, of the hospital, there was a distillery. The doctor found bottles with 95% alcohol and brought them to me. And that alcohol burns everything inside, so he taught me how to drink it. Take some juice or water – do not mix, just pour alcohol, some more juice. Then the alcohol goes around, enters the belly, and there it spreads… I immediately lost consciousness, and he continued the operation and saved my hand, I do not know how.

Then my mother and I went back to Krasnaye. Our house burned down, everything burned, but it was just a part – a stone building, something like a warehouse, and we started dwelling there. It was winter, the water became ice and my hair was freezing on the pillow. I had a dog and a cat, and it was so cold that when I sat at the table, they clung to me to keep warm. Then I found some iron stove, but I probably did not fix it properly. At night, smoke came out of the burning furnace and we all lost consciousness. In the morning, the neighbors saw that the house was closed, no one was there. They came in, took us out, wiped us in the snow… but the cat and the dog died. Man is stronger than any animal.

I have told you only some of the cases in which I was on a threshold of death.

(to be continued)

(translated from Hebrew by Liron Shustin)

Published on October 02, 2017 13:46