Category Archives: Холокост

Как нацисты создали Варшавское гетто

Решение еврейского вопроса: как нацисты создали Варшавское гетто

80 лет назад было организовано Варшавское гетто

Дмитрий Окунев 
.
16 декабря 1940 года нацисты создали в Варшаве еврейское гетто. Оно стало крупнейшим в Европе. На небольшой территории в тяжелейших условиях проживало около 500 тыс. человек. В начале 1943-го немцы приняли решение о ликвидации Варшавского гетто. К тому моменту население сократилось примерно до 40 тыс. человек. Уцелевшие решились на восстание. Оно продлилось 27 дней: ценой привлечения огромных сил с артиллерией и танками нацистам удалось сломить сопротивление повстанцев.
.

21 сентября 1939 года руководство СС приняло решение окончательно перевести евреев в центры концентрации. Уже 8 октября на оккупированных нацистами территориях Польши было образовано первое еврейское гетто в Петркуве-Трибунальском. Самым большим гетто стало Варшавское. Решение о его организации 16 октября 1940 года принял генерал-губернатор оккупированной Польши Ганс Франк. Нацисты загнали на территорию в 307 гектаров все «неарийское» население Варшавы и десятки тысяч семей из провинции – суммарно до полумиллиона человек. Поляков оттуда предварительно выселили. Проход в гетто без разрешения немецкой администрации запрещался под страхом смерти. Любые контакты между огороженной и «вольной» частями столицы решительно пресекали патрули польской полиции, немецкой жандармерии и СС.

Самовольный выход из гетто карался тюремным сроком. С ноября 1941 года в отношении нарушителей режима стала применяться смертная казнь.

Тогда же вокруг гетто начали возводить стену, причем все сопутствующие расходы должны были нести сами евреи. Длина стены составила 18 км, высота – 3,5 м. Еврейские гетто возникали и в других городах: в марте 1941 года – в Кракове, в апреле – в Радоме и Люблине.

«Варшавское гетто было целым городом, большим городом, похожим и в то же время жутко не похожим на другие города мира, — подчеркивал советский историк Валентин Алексеев в своей книге «Варшавского гетто больше не существует». — Здесь было самоуправление во главе с «юденратом» (еврейским советом), была и еврейская полиция — «служба порядка» — в форменных фуражках, с желтыми повязками на рукавах и с резиновыми дубинками в руках. В гетто работали театры, были открыты рестораны, кафе, играли оркестры. На грязных улицах гетто, переполненных людьми, царили толкотня, шум, перебранка. Кричали нищие и торговцы, спешили рабочие и служащие, дельцы и люди неопределенных занятий, прохаживались крикливо одетые щеголи, многие были в застегнутых наглухо плащах и пальто, скрывавших отсутствие на теле белья. Тротуары были завалены горами отбросов и нечистот, так как канализация вышла из строя, а телег и тачек для вывоза мусора не хватало».

В отрезанное от всего мира гетто немецкие оккупационные власти запретили ввозить продовольствие сверх установленной нормы. В среднем на одного человека в месяц приходилось два килограмма хлеба с примесью целлюлозы и картофельной шелухи и 1/4 кг сахара. В гетто не хватало топлива, в квартирах царила страшная скученность. Летом 1941 года разразилась эпидемия тифа. Пациенты в больницах лежали по двое-трое на одной постели.

В домах, где был обнаружен тиф, всех жильцов запирали на две недели.

Сокрытие от немцев случаев заболевания тифом грозило еврейским врачам смертью. Жители Варшавского гетто страдали и от других болезней, таких как дизентерия, туберкулез, воспаление легких, грипп, кишечные и желудочные недуги. Убыль населения составляла 150 человек в день. За первые полтора года по вышеуказанным причинам умерли 80 тыс. евреев.

Тяжелее всех в Варшавском гетто приходилось беженцам: их было примерно 150 тыс. человек, пригнанных из западных районов Польши. Без имущества, которое можно было продать, без связей и знакомств, позволяющих найти заработок, без хлеба, топлива, одежды и мыла они влачили ужасающее существование в домах с загаженными лестницами. Изнуренные беженцы лежали на кроватях без движения. Как указывал в своем труде историк Алексеев, в газетах писали о случаях людоедства. Немногим лучше жилось варшавской еврейской бедноте, численность которой в гетто также достигала 150 тыс.

Историк Эммануэль Рингельблюм организовал в Варшавском гетто под видом «Общества празднования субботы» подпольный архив с целью ознакомить человечество с тем, что происходило в этом месте. Еще одним узником и очевидцем событий, благодаря которому мир узнал о творившихся в гетто ужасах, был поэт Ицхак Каценельсон. Он вел подробный дневник, который затем лег в основу книги «Сказание об истребленном еврейском народе», написанной в лагере во Франции. Оба летописца нацистских злодеяний были убиты своими мучителями весной 1944-го: Рингельблюм на руинах Варшавского гетто, Каценельсон – в Освенциме.

22 июля 1942 года евреев начали депортировать из Варшавского гетто в Треблинку, где за год нацистские преступники уничтожили 875 тыс. человек. На следующий день покончил с собой председатель юденрата Адам Черняков. В его предсмертной записке сообщалось: «Они требуют от меня, чтобы я своими руками уничтожил детей моего народа. Мне ничего не остается, как умереть».

Тем не менее, в гетто появлялись и активно функционировали нелегальные организации различного направления – от сионистов до коммунистов. Последние имели наибольшее влияние.

Между подпольщиками происходили разногласия. Еврейская боевая организация предложила остаться в гетто и организовать сопротивление, тогда как Еврейский боевой союз планировал покинуть гетто и вести борьбу за его пределами. После долгих обсуждений победили сторонники первого варианта.

18 января 1943 года в Варшавском гетто началось первое восстание. Оно продолжалось четыре дня и, несмотря на неудачу, привело нацистов к мысли о необходимости скорейшего решения «еврейского вопроса» в Варшаве. 16 февраля рейхсфюрер СС Генрих Гиммлер подписал секретный приказ об уничтожении Варшавского гетто по соображениям «безопасности». К тому времени в живых оставались около 40 тыс. человек. 19 апреля начальник имперской службы безопасности и полиции Юрген Штроп приступил к исполнению приказа. В гетто ворвались два батальона войск СС. На проведение операции отводилось три дня.

Эсэсовцы не ожидали сопротивления, поэтому восстание застало их врасплох. Доведенные до отчаяния узники сражались отчаянно. В немцев полетели бутылки с зажигательной смесью, после чего бойцы СС отступили, вернувшись затем с артиллерией и минометами. Обитатели гетто сражались за каждый дом. Бои на городских улицах продолжались почти месяц. 28 апреля один из участников сопротивления Йосеф Раковер написал в своем завещании: «Еврейское гетто умирает в бою, в пламени, под звуки выстрелов, но без воплей – евреи не кричат от ужаса. Они принимают смерть как избавителя».

Силы были слишком неравны: немцы использовали танки и авиабомбы, евреи имели лишь стрелковое оружие. Нацисты стремились сжигать здания вместе с их защитниками. В гетто орудовали отряды огнеметчиков. Советский солдат Петр Горелик, участвовавший в освобождении Польши, отмечал в своей книге «Крепость Моссада в Варшаве»: «Евреи Варшавского гетто, в том числе дети, женщины, старики, вооруженные камнями, палками, несколькими пистолетами и винтовками, сопротивлялись регулярным частям вермахта дольше, чем вся Польша, дольше, чем великая европейская держава Франция».

14 мая 1943 года лично руководивший штурмом Штроп сообщил своему начальству о подавлении восстания и ликвидации Варшавского гетто, хотя схватки с отдельными разрозненными группами повстанцев продолжались. Как докладывал Штроп в Берлин, восстание было окончательно подавлено вечером 16 мая после взрыва варшавской синагоги. В столкновениях погибли 7 тыс. защитников гетто. Еще 6 тыс. человек сгорели заживо. Последние участники сопротивления до начала июня скрывались в подвалах.

13 августа 1943-го началось восстание в Белостокском гетто, которое нацисты также решили ликвидировать.

Местные подпольщики повторили подвиг варшавских, оказав немцам вооруженное сопротивление. Против восставших, сумевших раздобыть чуть больше ста единиц стрелкового оружия, один пулемет и бутылки с зажигательной смесью, были брошены огромные силы с артиллерией, танками и самолетами. Большинство бойцов гетто погибли, а 20 августа, после того, как кончились патроны, руководители восстания покончили жизнь самоубийством.

Источник

Опубликовано 16.10.2020  17:02

Хенрик Росс: стрингер Лодзинского гетто

«Депортация», 1943. Источник: Art Gallery of Ontario

«Будучи официальным обладателем фотокамеры, я смог запечатлеть трагедию  Лодзинского гетто, — вспоминал Хенрик Росс (Розенцвейг). — Если бы меня поймали, то убили бы вместе с семьей. Я предвидел полную ликвидацию польского еврейства и хотел оставить историческое свидетельство наших страданий». С этой почти невыполнимой задачей штатный фотограф гетто Лодзи справился на отлично.

Нацисты заняли Лодзь в сентябре 1939-го и тут же запретили евреям иметь автомобили, радиоприемники, ездить в общественном транспорте и т.д. Все четыре большие синагоги Лодзи были взорваны в ночь на 11 ноября 1939 года. Евреев обязали носить желтую звезду, крепившуюся к одежде спереди и сзади. «Даже младенцы в колыбелях были обязаны носить значок на правой руке и на спине», — свидетельствовал Росс на процессе Эйхмана в Израиле в 1961 году.

Гетто, созданное в апреле 1940-го, было огорожено деревянной стеной, несколькими рядами колючей проволоки и полностью отрезано от внешнего мира. Здесь, на территории в 2,4 кв. км заперли 164 тысячи местных евреев, к которым вскоре присоединили евреев из соседних городов, Германского рейха и цыган.

В гетто отсутствовало электричество, водопровод и канализация, постоянно не хватало теплой одежды, обуви, дров и угля. Около 20% узников погибло от голода и болезней. «Мы получали буханку хлеба на восемь дней, — вспоминал Росс. — Несмотря на это, руководство гетто распорядилось закапывать гнилую картошку, поскольку она была непригодна. Дети знали, где ее можно найти, и откапывали. Они были настолько голодны, что им было неважно, что есть… Люди либо распухали от голода, либо истощались. Перенаселение было катастрофическое — от шести до восьми человек в одной комнате. Люди замерзали от холода, т. к. не было отопления. Я видел целые семьи, скелеты людей, которые ночью умирали вместе со своими детьми».

«Дети в поисках еды». Источник: Art Gallery of Ontario 

Глава юденрата Мордехай Хаим Румковский по прозвищу Хаим Грозный  считал, что работа на немцев — это залог существования гетто и надежда на спасение. Он создал сложную систему предприятий, снабжавших германскую армию одеждой, обувью, запчастями для танков и т. д. В мелких мастерских работали старики, инвалиды и подростки. Румковский лавировал между попытками сохранить евреев и выполнением приказов нацистов. Однако, несмотря на все усилия юденрата, немцы считали, что производительный труд заключенных дает им не право на жизнь, а лишь отсрочку от уничтожения.

Когда началась война, Хенрику Россу было чуть меньше 30. Будучи варшавским фотокорреспондентом в Лодзи, он был отправлен в Управление статистики гетто, где работали еще двое фотографов. В их задачи входила портретная съемка руководства гетто, документация неопознанных трупов на улицах, фиксация сносимых зданий, а также съемка на удостоверения личности.

Кроме того, Хенрик Росс был обязан снимать пропагандистские сюжеты — нацисты хотели запечатлеть довольные семьи, счастливых рабочих, религиозные церемонии, свадьбы, сытых играющих детей, распространяя эту ложь всему миру через общественные организации типа Красного Креста. Проще говоря, они хотели, чтобы кто-то помогал им обмануть мир. И Росс вынужден был принять их условия.

«На улицах гетто». Источник: Art Gallery of Ontario 

Семейные торжества, флирт влюбленных и даже театрализованные представления были сняты Хенриком Россом на фоне разрушений, унижений, голода и убийств. Не зная истории Лодзинского гетто, можно поверить, что эти фото отражают повседневную жизнь его обитателей. На самом деле они разительно контрастируют с реальностью, в которой жило большинство узников.

Униформа полиции гетто и звезды Давида на одежде героев напоминают о том, что и эти люди были в конечном итоге депортированы и уничтожены. В том числе, и сам Хаим Грозный.

Мать, целующая своего ребенка, счастливые жених и невеста, начальники и подчиненные, родители и дети, привилегированная «элита» и простой люд — все они были убиты.

Шокирует фото Росса, где двое детей играют в «Еврея и полицейского из гетто». Мальчик, одетый в полицейскую униформу, замахивается палкой на другого ребенка-еврея. Сейчас он погонит его на «депортацию». «Полицейский» позирует перед камерой и улыбается фотографу. Оба выглядят сытыми, на них аккуратная одежда. Эта игра в разных версиях была популярна во многих гетто на оккупированных немцами территориях.

«Игры гетто». Источник: Henryk Ross/AGO, Toronto

Фото было сделано 22 октября 1943 года, спустя год после депортации большинства детей из Лодзинского гетто в концлагеря. В сентябре 1942-го немцы решили отправить как не представляющих «трудовой ценности» всех детей, стариков и больных в лагеря смерти. Румковский призвал соплеменников отдать детей по-хорошему, угрожая в противном случае привлечь к акции гестапо. Ценой жизни детей он пытался (или делал вид, что пытался) спасти других обитателей гетто.

В то же время Хаим Грозный использовал свою власть, освобождая избранных (например, детей полицейских) от страшной участи. Это означает, что дети, оставшиеся в гетто после 1942 года, принадлежали к «элите» общины или пользовались протекцией.

Снимать что-либо, выходящее за рамки их служебных обязанностей, фотографам категорически запрещалось. Росс, однако, нарушал это правило и тайно вел хронику страданий узников гетто. Фиксация катастрофы для будущих поколений стало его личным способом противостояния гитлеровцам.

«Мужчина, доставший Тору из-под развалин синагоги на Вольборской улице». Источник: Art Gallery of Ontario

Фотография 1940-го года «Мужчина, доставший Тору из-под развалин синагоги на Вольборской улице», заслуживает в этом плане особого внимания. Желая любой ценой сделать этот кадр, фотограф преследовал человека, спасавшего Тору из руин синагоги. Тот бежал в страхе, думая, что его хотят застрелить. Но когда Росс объяснил ему цель погони, мужчина сказал: «Ну, тогда сделай хорошую фотографию». Здание синагоги погибло, но самое святое удалось спасти.

Росс снимал евреев, писавших перед депортацией в концлагеря письма близким; детей, ожидающих «транспорта» на верную смерть; босых еврейских рабочих, изнуренных непосильным трудом. Все это было крайне рискованно. Чтобы незаметно манипулировать камерой, ему приходилось прятать ее под пальто и вырезать отверстия в карманах.

Хенрик Росс и Стефания Шёнберг, на которой он женился в гетто в 1941 году, прогуливались по мощеным улицам гетто и, пока она отвлекала внимание, он, распахнув свое габардиновое пальто, тайком щелкал затвором. Позже, пытаясь скрыть от нацистского начальства гораздо большее количество  снимков, чем полагалось по работе, Росс разработал оригинальный метод, позволявший сделать четыре снимка на одном кадре, после чего негатив разрезался.

«В вагоны». Источник: Yad Vashem Photo Archive 

Для экономии пленки он начал фотографировать заключенных гетто коллективно, разделяя их фанерными планками, и даже соорудил трехуровневый помост, чтобы там могло поместиться больше людей. За четыре года Росс накопил почти 6000 тайных изображений, в случае обнаружения которых ему грозил расстрел.

В декабре 1941 года юденрату было приказано отобрать 40 тысяч человек для «переселения» в концлагерь Хелмно. Вскоре последовали другие подобные приказы.

Однажды фотограф провел целый день, прячась на цементном складе и наблюдая, как немцы загоняли евреев в поезда, следовавшие в Аушвиц. Ему удалось сделать историческую фотографию «Депортация евреев из Лодзинского гетто», датированную августом 1944-го. В своих показаниях на процессе Эйхмана Росс описал обстоятельства, при которых сделал этот снимок: «Я попал на железнодорожную станцию Радегаст за пределами гетто, под видом уборщика. Друзья, работающие там, заперли меня на цементном складе, где я пробыл с шести утра до семи вечера, пока немцы не отправили транспорт. Я наблюдал, как это происходило. Я слышал крики. Я видел избиения. Видел, как стреляли в евреев, как убивали тех, кто отказывался заходить в вагон. Через расщелину в стене склада я сделал несколько снимков».

Хенрик Росс достает коробку с негативами из тайника, март 1945-го. Источник: Yad Vashem Photo Archives

В августе 1944 года нацисты приступили к ликвидации Лодзинского гетто, точнее того, что от него осталось. Понимая, что может погибнуть, Росс упаковал все отснятые негативы в железные канистры, поместил их в деревянный ящик, покрытый смолой, и закопал под развалинами своего дома на улице Ягеллонской. «Я зарыл негативы в землю, чтобы сохранить свидетельство нашей трагедии, — свидетельствовал Росс. — Я спрятал их в присутствии нескольких друзей, и если лишь один из нас выжил бы,  фотографии не пропали бы».

После ликвидации гетто Хенрика Росса оставили в Лодзи в числе тех, кому предстояло уничтожить следы нацистских преступлений и отправить в Германию остатки ценного оборудования. Для этих последних 877 евреев гетто уже приготовили общую яму-могилу, но заполнить ее немецкое командование не успело. 19 января 1945 года в Лодзь вошли части Красной армии. Зарытый Россом ящик чудом сохранился, и более половины негативов были спасены.

После войны Хенрик Росс открыл в Лодзи фотостудию, но жить там семья не смогла: все напоминало о гетто. Больше Росс никогда не брал в руки камеру. Все фотографии он в 1956 году увез в Израиль, но долгое время не показывал их никому.

«Прощание». Источник: Art Gallery of Ontario  Хенрик Росс на процессе Эйхмана в Ирусалиме, 1961

Попытка опубликовать их успехом не увенчалась — картины сытой жизни вызывали чувство протеста и раздражения и диссонировали с восприятием Холокоста как самого страшного периода еврейской истории. Тем не менее, через три года после суда над Эйхманом Росс использовал ряд своих фото в книге «Последнее путешествие евреев Лодзи», подготовленной в соавторстве с Александром Клугманом. А в 1987-м, за четыре года до кончины фотографа, увидел свет его 17-страничный альбом.

После смерти Хенрика Росса в 1991 году, его сын передал материалы Лондонскому архиву современных конфликтов (Archive of Modern Conflict), который впоследствии подарил их канадской Галерее Онтарио. Теперь часть фотографий находится в Канаде, другая — хранится в «Яд Вашем».

У героев снимков этого легендарного фотографа нет могил, но он, проявив мужество и героизм, увековечил их на своих фотографиях.

 

Эстер Гинзбург, «Еврейская панорама»

Газета “Хадашот“,  № 7, июль 2020, тамуз 5780

Опубликовано 23.07.2020  23:07

Еврейские партизаны Беларуси и филателистические сувениры Израиля

Пишет Владимир Бернштам

Среди партизанских отрядов, воевавших с фашистскими захватчиками в Беларуси, были и национальные еврейские отряды. Наиболее известным и многочисленным из них, безусловно, был отряд братьев Бельских.

Предки братьев Бельских в XIX веке поселились в деревне Станкевичи, расположенной между городами Лидой и Новогрудком, недалеко от Налибокской пущи. В этом селении они были единственной еврейской семьей и занимались крестьянским трудом, арендуя землю у соседей (в царской России евреи не имели права владеть землёй). Кроме того, Бельские построили водяную мельницу, которая приносила им дополнительный доход.

Старший сын Давида и Белы Бельских — Тувья — родился в 1906 году. Он учился в религиозной еврейской школе, а затем в польской. Тувья знал шесть языков – идиш, русский, белорусский, польский, иврит и немецкий. Он служил в польской армии и дослужился до унтер-офицера (до 1939 года территория, на которой жили Бельские, входила в состав Польши).

После присоединения Западной Белоруссии к СССР двух младших братьев Тувьи — Асаэля и Зуся призвали в Красную Армию. Когда началась Великая Отечественная война и фашисты захватили Белоруссию, там начались массовые расправы над еврейским населением. Многие члены семьи Бельских были убиты. Тувья, а также пришедшие домой из окружения Асаэль и Зусь, в декабре 1941 года ушли в лес и создали еврейский партизанский отряд.

Главной своей задачей Тувья Бельский считал спасение как можно большего количества евреев. За время войны отрядом братьев Бельских было спасено более 1200 евреев. Авторы википедии отмечают, что отряд Бельских «пустил под откос 6 вражеских эшелонов, шедших на фронт, взорвал 20 железнодорожных и шоссейных мостов, провёл 12 открытых боёв и засад, уничтожил 16 автомашин с живой силой, а всего — более 250 немецких солдат и офицеров. Зусь Бельский лично уничтожил 47 нацистов и коллаборационистов. За голову Тувьи фашисты назначили награду в 100000 рейхсмарок».

В 1944 году, когда Белоруссия была освобождена от фашистов, Асаэль Бельский вместе с частью отряда вступил в Красную Армию и погиб в Германии незадолго до окончания войны. После войны Тувья и Зусь сначала переехали в Польшу, а потом и в Палестину. Они приняли участие в Войне за Независимость Израиля. В 1955 году Зусь и Тувья вместе со своими семьями и младшим братом Ароном переехали в США и поселились в Бруклине (Нью-Йорк).

Летом 1986 года спасённые братьями Бельскими люди организовали банкет в их честь в отеле «Хилтон» в Нью-Йорке. 600 человек стоя приветствовали аплодисментами вошедшего в зал во фраке с розой в петлице 80-летнего Тувью Бельского. Тувья умер в декабре того же 1986 года. Его похоронили на еврейском кладбище на Лонг-Айленде, но через год он был с воинскими почестями перезахоронен на Гар а-Менухот в Иерусалиме. Потомки братьев Бельских живут сейчас в США и в Израиле.

В 2005 году к шестидесятилетию победы над гитлеровской Германией Почта Израиля выпустила 2 марки, специальный штемпель и конверт первого дня (рис. 1, 2).

Рис. 1, 2

Одна из марок была посвящена еврейским партизанам Второй мировой войны. На марке (рис. 1) изображен фрагмент фотографии (рис. 3) группы партизан из отряда Бельских.

Рис. 3

Марка, посвященная партизанам, использовалась в сувенирном листке, посвященном шестидесятилетию Победы. Часть тиража этого листка вместе с поздравлением тогдашнего премьер-министра Израиля Ариэля Шарона входила в сувенир Почты Израиля для ветеранов Второй мировой войны (рис. 4 и 5).

Рис. 4, 5

На сувенирном листке (рис. 6), выпущенном Почтой Израиля к семидесятилетию Победы, воспроизведена ещё одна фотография партизан из отряда братьев Бельских.

Рис. 6

Интересно отметить, что среди бежавших из гетто евреев, которые спаслись в отряде Бельских, была мать американского мультимиллиардера Чарльза Кушнера, сын которого, Джаред, стал зятем Дональда Трампа, мужем Иванки Трамп. В настоящее время Джаред – помощник президента США.

Владимир Бернштам, г. Реховот (Израиль)

Источники информации

  1. Бе́льские (партизаны). Материал из Википедии
  2. Илья Куксин. «Я стану известен только после смерти». Мишпоха, № 17, 2005
  3. Татьяна Шахнович. «Арон трижды приезжал в Беларусь инкогнито, прежде чем признался, что он – один из братьев Бельских». Комсомольская правда, 31.07.2019
  4. Василий Матох. «Лесные евреи»

Опубликовано 17.07.2020  15:23

תגובה מאוסטרליה לפרסום של איגור קנוניק על גטו מינסק

(התחלה , המשך וסיום)

אלה המסמכים מזמן המלחמה שהגיעו מאוסטרליה

גיליון העיטורים של גוברמן אוול דוידוביץ’ למסדר הכוכב האדום

גיליון העיטורים של גוברמן אוול דוידוביץ’ למסדר המלחמת הפטריוטית הגדולה דרגה 1
גיליון העיטורים של גוברמן אוול דוידוביץ’ למסדר המלחמה הפטריוטית הגדולה דרגה 2

על הישגים קטנים בהרבה העניקו תואר של גיבורים בברית המועצות.

אבל כמובן שלא ליהודי … ואוול גוברמן היה המדריך הפוליטי של גדוד הטנקים הראשון, שמשמעותו תמיד מקדימה.

בחזית מהיום הראשון, כבש את ברלין. מפקדיו – מפקד הגדוד בולגקוב ומפקד היחידה קונסטנטינוב הפכו לגיבורי ברית המועצות.

בולגקוב הציג את אוול גוברמן כמועמד למסדר הדגל האדום, אך קונסטנטינוב תיקן אותו (אפשר לראות הכל בגיליון העיטורים) למסדר המלחמה הפטריוטית הגדולה דרגה 2 (דרגה 1 כבר הייתה לו).

תעודת הפציעה של גוברמן אוול דוידוביץ’
גוברמן אוול דוידוביץ’ . תמונה חזיתית משנת 1945

גוברמן אוול דוידוביץ’, יליד 1906, בצבא מאז 1939, חבר מפלגה מאז 1928, לפני המלחמה היה נשוי ונולדו לו שני בנים, בחזית המלחמה הפטריוטית הגדולה מהיום הראשון, מיום 22 ביוני 1941.

תגובה קצרה מאת איגור קנוניק למסמכים שנשלחו מאוסטרליה.

על פי ארכיוני משרד הביטחון הרוסי, הוא נעלם בדצמבר 1941. אוול גוברמן לא ידע שאשתו אסתר רובימובנה עם שני בניהם ולדימיר ופליקס הצליחו להתפנות מבלארוס לסברדלובסק. הוא חשב שהם נכנסו לגטו כמו הוריו ואחיותיו …

אוול גוברמן נפצע קשה בינואר 1942, למעט הפציעה קשה, מאוחר יותר

היו עוד שתי פציעות קלות.

כמדריך פוליטי בגדוד הטנקים הראשון, מחטיבת הטנקים העשרים,

הקפטן אוול גוברמן נלחם באומץ רב, הישגיו מתוארים בגיליון העיטורים.

 כחלק מהחזית הבלארוסית הראשונה, השתתפה חטיבת הטנקים העשרים בתקיפה על ברלין.

אך עוד קודם לכן, בשנת 1944, הגיע עיתונאי מקו החזית לאוול גוברמן,

הסופר איליה ארנבורג. הוא שמע על מעלליו וקיבל את המשימה לכתוב 

כתבה בעיתון ולספר סיפור קצר ברדיו, שנשמע במהרה ברדיו המרכזי.

שכנים הגיעו לאשתו של אוול ושאלו אם זהו בעלה, מי שדיברו עליו

ברדיו. אסתר הלכה מיד למשרד הרישום הצבאי בסברדלובסק, וככה הם מצאו זה את זו …

בנובמבר 1945, אוול גוברמן הורד מהחזית בגלל מחלה.

אוול גוברמן נפטר בשנת 1979, הוא קבור בבית העלמין הצפוני במינסק.

הדבר המעניין הוא שעכשיו הגיע נינו של אוול גוברמן לארץ מאוסטרליה ומשרת בצבא ההגנה הישראלי.

___________________________________________________________________________________________________

;מעורך האתר
שלחו סיפורים משפחתיים שלכם, או כל מיני חומרים אחרים על העבר וההווה. הם יתפרסמו במקור ויתורגמו לרוסית ואנגלית
אל תשכחו את החשיבות של התמיכה האתר 
פורסם ב- 15 ביולי 2020 22:48    

(3 איגור קנוניק. גטו מינסק דרך עיני אבי (חלק

 (סיום; התחלה והמשך)

במשך כל אוגוסט 1943, לבד, המשיך אבי ללכת לכריית כבול למטרה היחידה, לברוח ליער בהקדם האפשרי. ובתחילת ספטמבר ניגשה נערת כפר צעירה ליהודים שעבדו ליד המכרה ושאלה: “מי זה דודיק?” היא שוחחה בהתחלה עם שוטר שבדק את האוסווייס שלה והוציא לה כמה מהמצרכים מהסל שאותו סחבה להחלפה במינסק. היא משכה את אבי הצידה ושאלה בשקט: “איך קוראים לאמא שלך?” לאחר שהבהירה את השאלה הזו, היא הסבירה לאבא שלי שאם הוא יברח, אז הוא צריך לעבור סביב המוצב הגרמני בעומק היער ולחכות לה אחרי שני קילומטר בקצה היער. בעוד יומיים היא תחזור ממינסק, אך אסור לו להתקרב אליה, ובמקום זאת לעקוב אחריה בזהירות דרך היער.

זו הייתה אשת מחתרת ממינסק, שליחה של הפרטיזנים לידיה דמיטריבנה ברסטובסקאיה (קשצ’יי לאחר הנישואין). כשהייתה בדרך למינסק, למשימה הבאה של פיקוד הפלגה הפרטיזנית, וראתה קבוצה של יהודים מהגטו, היא מיד נזכרה בסיפור של סבתי ליזה, ששמעה בטעות בפלגה. הפרטיזנים שאלו את סבתא שלי מאיפה היא הגיעה ואיפה המשפחה שלה. וסבתא שלי הייתה צריכה לספר שבנה היחיד שנותר בחיים, נער בן 14, דודיק, נשאר בגטו, וייתכן שהוא ממשיך לעבוד בעבודות כפייה בכריית כבול באותו מקום ממנו הצליחה לברוח בתחילת אוגוסט.

לידיה דמיטריבנה קשצ’יי, שהצילה את אבי

באותו יום אבי קפץ מהרכב הנוסע ליד היער כשחזרו לגטו. שוטר ליטאי בדיוק נכנס לתא המכונית ליד הנהג הגרמני, כשהתחיל לרדת גשם כבד. יהודים אחרים ניסו להניע אותו מלקפוץ ואמרו שאם השומרים יבחינו בכך, הם יכולים להרוג אותו. אבא אמר להם כי כך או כך הם יהרגו את כולם בקרוב. הוא שהה יומיים ביער, וביום השלישי חיכה במקום המיועד. בצהריים הופיע אותה פרטיזנית צעירה על דרך היער. הם הלכו מספר ימים, בעיקר בחושך, דרך שיחים וביצות, מכיוון שהם פחדו ללכת צמוד לכביש ביער, ולאבי לא היו שום ניירות. לידיה בקיאה היטב באזור, מכיוון שהיא הגיע מהמקומות אלה, מהכפר סקוראטי.

פלגת הפרטיזנים הייתה עמוק ביער, אך רק עשרה קילומטרים מאתר הכרייה של הכבול. כשהם הגיעו, לידיה אמרה לאבי: “לך לשוחה ההיא, שם אמך עובדת כטבחית …”

עדותו של אסיר הגטו דוד קנוניק

ב- 16 ביולי 1944 נערך מצעד הפרטיזנים במינסק המשוחררת. באמצע יולי 1944 חזרו אבי ואמו לביתם, בית משפחת קנוניק, שם התגוררו לפני המלחמה, לפני הגטו, סמוך לכביש צ’רוונסקי, ברחוב קרופסקאיה 25. אבל הבית היה כבר מאוכלס, אנשים אחרים התגוררו בו זמן רב מכיוון שהם חשבו שכל היהודים מתו. האם לא רצתה להתווכח, אם כי זו לא הייתה בעיה גדולה להחזיר את הבית באופן חוקי. אבל היא לא עשתה זאת, ככל הנראה, זיכרונות לא ממש טובים קישרו אותה עם הבית הזה. לאחר שנכנסו לאסם שבחצר, הם מצאו ארגז ובו תצלומים מלפני המלחמה של המשפחה, בין ערימת עצי הסקה. סבתא ואבא הלכו להתגורר בגרושבקה, שם היה הבית המשפחתי הישן של גוברמן ברחוב פקגאוזנאיה מס ‘7 (לימים רחוב חמלבסקי), בו גרה סבתא עד שנת 1925, לפני שהתחתנה. ובדיוק אז, אחותה הצעירה רוזה דוידובנה טרויצ’נסקאיה (גוברמן) חזרה מהפינוי עם בתה אלה ובנה אריק. בעלה של רוזה, סולומון טרויצ’נסקי, נשאר בצ’ליאבינסק, הוא מילא תפקיד ניהולי בכיר במפעל הביטחון. ושתי האחיות חילקו את הבית לשני חצאים, עם שתי כניסות שונות. מחצית מהבית שירשו אבי ואמו היה צריך להפוך לסלון. מכיוון שלפני המלחמה הוא שימש כחדר המנוחה של סבא רבא דוד גוברמן, אביה של סבתא, שעבד כנהג. באופן כללי, יהודים רבים שהתגוררו בגרושבקה, עבדו רשמית כנהגים במפעל הלבנים של פרידמן, ששכן בטוצ’ינקה.

לדוד גוברמן היו שני אחים, נוחים ויענקל, שהתגוררו גם הם בגרושבקה והיו ראשי משפחותיהם הגדולות מאוד. שלושתם היו בניו של סבא רבא אברהם גוברמן, וכולם נולדו ברחוב גרושבקה בבית מספר 46.

דוד גוברמן היה ראש משפחה גדולה; לו ולאשתו אסתר היו ארבע בנות ושני בנים. בכל דור נולדו תאומים במשפחת גוברמן.

בנו של דוד גוברמן טבע כנער באגם קטן, שנמצא ממש ברחוב שלנו. הבן השני, אוול גוברמן (אוול וסבתי ליזה היו תאומים שנולדו בשנת 1906), עבר את כל המלחמה, הוא גויס לצבא עוד בשנת 1939. בדרגת סרן הוא היה מדריך פוליטי, סגן מפקד גדוד הטנקים הראשון של חטיבת הטנקים העשרים של החזית הבלארוסית הראשונה. הוא השתתף בשחרור בלארוס, היה לו עיטורים ומדליות רבות.

אוול דוידוביץ’ גוברמן, אחיה של ליזה דוידובנה קנוניק (גוברמן)

לאחר המלחמה גרו אוול, אשתו פירה ושלושת ילדיהם, הבן הבכור וובה, פליקס האמצעי והבת הצעירה סופה ברחוב שלנו, פקגאוזנאיה, מספר 4. אבל באמצע שנות החמישים אוול גוברמן, שהיה בין שלושים- אלף הקומוניסטים, נשלח לעבוד כיו”ר החווה הקולקטיבית בבלארוס הסובייטית במחוז קלצק באזור מינסק. בהיותו אדם אינטליגנטי מאוד ומנהל טוב, אוול גוברמן הביא את החווה הקולקטיבית החלשה והמפגרת הזו לחזית החקלאות של בלארוס. הוא קיבל את הזכות להציג מדי שנה את הישגי החקלאות של בלארוס בתערוכה במוסקבה, שם הוענקו פרסים ומדליות לחוות הקיבוציות.

לאחר חמש שנים כיו”ר המשק הקיבוצי, חזר אוול גוברמן למינסק ומונה למנהל מפעל המברשות של מינסק, שם עבד שנים רבות עד פרישתו. אוול גוברמן נפטר במינסק בשנת 1979.

אחת מארבעת בנותיו של דוד גוברמן, ליובה, הייתה נשואה לקצין משמר הגבול, איזוסים (זוסיה) שמוטקין, הם גרו במאחז דומאצ’וב ליד ברסט. ליובה עם בתה הצעירה אסמרלדה, ביום הראשון למלחמה הצליחה להתפנות עם שאר נשות הקצינים. אך הם לא הצליחו להגיע רחוק; המכונית הופצצה סמוך למינסק. תושבי המקום אמרו לגרמנים שהיא יהודייה ואשתו של קצין משמר הגבול והיא ובתה נורו. ואותו קצין משמר הגבול, איזוסים שמוטקין, חזר מהמלחמה בדרגת רב סרן. לאחר שגידל משפחה חדשה, הוא גר בשכנות אלינו בגרושבקה, בבית מספר 48. לו ולאשתו אידה היו שני ילדים, הבן הבכור לוניה והבת אולגה, איתה למדתי באותה כיתה בבית הספר מספר 3.

דוד גוברמן עם אשתו אסתר ובת נוספת רעיה נכנסו לגטו, שם הם מתו. הבת היחידה שברחה מהגטו הייתה סבתי ליזה, ילידת 1906, וכן הבת הצעירה רוזה, ילידת 1911, שהייתה עם משפחתה בפינוי בצ’ליאבינסק.

באופן מוזר, אבל אזור הכפר גרושבסקי נשמר לחלוטין בצורה שלפני המלחמה, הוא לא הופצץ מעולם. אולי מכיוון שהוצבו במקום חיילי רכבת גרמנים, המשרתים את צומת הרכבת במינסק, שחלקם עבדו גם במפעל לתיקון הקרונות. לדוגמה, בבית ספרנו מספר 3 (בו למדנו אני ואחותי ליליה), היה בניין חדש בן ארבע קומות, שנבנה בשנת 1936 ובו היו צריפים גרמנים. אחרי המלחמה אבי גם למד שם לימודי ערב.

… לאחר שקיבל תעודה מארכיון המפלגה בתחילת אפריל 1986, כל המסמכים הונפקו לאבי בוועד המנהל של מחוז מוסקבה ובמשרד הרישום והגיוס הצבאי. בבית בגרושבקה הותקן טלפון – אגב, בית העץ הזה (ראה תמונה 2016) עדיין עומד ברחוב חמלבסקי, מס’ 7. אבא הועמד בתור מועדף לדירה במקום העבודה בבית מפעל הרדיו. שנה לאחר מכן הם הציעו לו דירה במרכז העיר בבניין מחלקות ישן של מפעל הרדיו, ברחוב קומונסטיצ’סקאיה. כפי שהתברר אחר כך, אוסוולד, מתנקש הנשיא קנדי, התגורר בבית זה ממש באותה תקופה בה עבד במפעל הרדיו במינסק.

הבית המשפחתי של קנוניק בגרושבקה, תצלום משנת 2016

בנוסף לגטו הגדול, במינסק היה גטו קטן נוסף. בסוף קיץ 1941 בחרו הגרמנים 500 מומחים של התמחויות נדירות וחשובות מהגטו הגדול, יחד עם משפחותיהם, הם יישבו מחדש 3000 איש לגטו קטן זה. מאז נובמבר 1941 הגיעו לשם גם מומחים יהודים אירופיים. זה היה מחנה עבודה של האס אס ברחוב שירוקאיה. המחנה התחדש ללא הרף גם על חשבון שבויי מלחמה יהודיים שהובאו ממקומות שונים. באוגוסט 1942 הגיע השוטר אלכסנדר אהרונוביץ’ פצ’רסקי עם קבוצת שבויי מלחמה. הוא בילה כמעט שנה במחנה העבודה, וחודש לפני חורבן גטו מינסק בספטמבר 1943, הוא, וקבוצה גדולה של מומחים יהודים, נשלחו למחנה ההשמדה סוביבור עם משפחותיהם.

מחנה ההשמדה סוביבור הוקם באביב 1942 בדרום מזרח פולין. חודש לאחר הגעתו הפך פצ’רסקי למנהיג ההתקוממות היחידה המוצלחת במחנה ההשמדה במלחמת העולם השנייה. לאחר ההתקוממות המוצלחת ב- 14 באוקטובר 1943, הרגו הנאצים את כל מי שנשאר במחנה והשמידו אותו לחלוטין.

אחד הסיפורים המסתוריים והטרגיים ביותר בגטו מינסק הוא סיפור לא ידוע לקהל הרחב על האופן בו בתחילת אוקטובר 1943, הסתתרו 26 יהודים מכמה משפחות שהתגוררו ברחוב סוחאיה במרתף שהוכן מראש ליד בית הקברות. באותה תקופה נותרו בגטו 3,000 היהודים האחרונים. למסתתרים היה חישוב נכון – כולם כבר הבינו שלגטו מינסק נותרו רק כמה ימים.

וכך זה קרה, מה-21 באוקטובר ועד ה-23 באוקטובר היה הפוגרום האחרון, זה היה ממש ניקוי. הסתתרות בבתים, מרתפים ומאלינות (מקלטים מתוצרת עצמית) כבר לא הייתה הגיונית, שכן במהלך הפוגרום האחרון לא נותר מקום אחד שבו רימונים לא עפו, ולא היה צורך לעשות ניקוי בבית הקברות או לחפש מישהו. הם שהו שם במשך 9 חודשים, עד יולי 1944. וכשהבינו שהגטו כבר איננו, הם עדיין המשיכו להתחבא, ורק בלילה הם יכלו לשאוף אוויר צח ולשאוב בזהירות מים מהבאר הקרובה.

יש סיפור נפלא על האנשים האלה מאת תושב מינסק איליה ליאונוב “263 ימים במחתרת”, כמו גם “1111 ימים על סף מוות”.

כידוע, טנקיסטים של כמה צבאות שיחררו את מינסק בבת אחת, אך יחידה צבאית אחרת עשתה את הניקוי האמיתי של העיר. אלה היו חיילי הגבול ה -132 (לימים מסדר הכוכב האדום במינסק) של חיילי ה- NKVD, המשמר העורפי של הצבא, החזית הבלארוסית השלישית.

ב-4 ביולי 1944, יום לאחר השחרור, תוך כדי ביצוע עבודתם, הסתובבו החיילים ברחבי העיר. הם מצאו 13 אנשים מותשים ומרוטים בבית הקברות היהודי, בשטח הגטו לשעבר, שנראו כמו המתים המהלכים.

לאחר שנודע לו, הורה מפקד הגדוד, גיבור מלחמת האזרחים, יהודי מאודסה, אלוף המשמר ארקדי זכריביץ’ חמליוק כי כל 13 הניצולים יועברו בדחיפות לבית החולים באורשה, מכיוון שלא היה אז בית חולים במינסק עדיין. אבא דיבר על כך גם בזכרונותיו.

תעודות של דוד יפימוביץ קנוניק – ותיק מלחמה ופרטיזן

על ניקוי מינסק וסביבתה, לאחר שתפסו יותר מ -400 שוטרים ובוגדים, גדוד זה, היחיד מבין היחידות הצבאיות של ה- NKVD, קיבל את שם הכבוד “מינסקי”.

באמצע שנות ה -70 גוייסתי לצבא דווקא לגדוד “מינסקי” הזה, יחידה צבאית 7574, גדוד שיירה של חיילים פנימיים. היחידה הצבאית שכנה במרכז וילנה, והתפרסה על שטח של מנזר לשעבר הצמוד לגב הכנסייה של פיטר ופול. בחצר היחידה הצבאית הייתה אנדרטה גדולה.

פעם אחת, בחג יום הניצחון, דיברו קצינים ותיקים באולם האסיפות. אחד מהם סיפר כיצד ביולי 1944 שחררו את מינסק. וב -4 ביולי, יום לאחר השחרור, נמצאו 13 ניצולים בשטח בו היה ממוקם גטו מינסק בבית הקברות. הסיפור נשמע בלתי סביר, מכיוון שהיה ידוע שגטו מינסק חדל להתקיים בימי העשרים של אוקטובר 1943.

לאחר שהשתחררתי מהצבא, כבר הייתי בבית במינסק, סיפרתי לאבי על כך. ואז אבא אמר שהם היו קרובי משפחתם ושכניהם מרחוב סוחאיה. אחד מהבכורים בקבוצה זו של 26 יהודים היה אליה (ישראל) גוברמן, בן דודה של אמו של אבי, סבתי ליזה קנוניק (גוברמן). אליה גוברמן לפני המלחמה התגורר גם כן בגרושבקה בבית מספר 46 ועבד כנהג בכרכרתו, שהייתה רתומה תמיד על ידי סוסו האהוב שכונה “חבר”. הסוס הבין את כל הפקודות ביידיש.

אליה ואשתו היינה שרדו, הם היו בין ה-13 שניצלו. שלוש מבנותיהן נפטרו. בדצמבר 1942, בתם הצעירה ביותר מאיה, בת השש, ילידת 1936, חלתה ונפטרה בגטו. באוגוסט 1943 השוטרים עצרו בטעות ולקחו לתא הגזים את שתי בנותיהם הבכורות, סוניה האמצעית, ילידת 1932, ופאניה הבוגרת, ילידת 1928. במשך יותר משנתיים מחייהם בגטו הצליחו ההורים להגן על בנותיהם שהסתתרו ב”מאלינות “כאשר הוריהן עבדו כפייה.

אבא אמר לי שהדוד אליה הזמין אותו באוגוסט 1943 להצטרף אליהם ולהתחבא גם במרתף הזה. את המרתף הכין יצרן הכיריים המפורסם ממינסק פיניה דובין, חבר טוב של אליה גוברמן. אבל אבי סירב, בתקווה לברוח בתקופה הקרובה מאוד ולחפש את אמו, שכבר הייתה בפלגת הפרטיזנים.

לאחר המלחמה אבי ראה לעתים קרובות את הגוברמנים, שכן שלוש אחיותיו של הדוד אליה, רעיה, נחמה ויוכה התגוררו עם משפחותיהם בדירה ליד בגרושבקה, באותו בית מספר 46. הבית הגדול חולק לשלושה דירות נפרדות. הדוד אליה ואשתו היינה חיו חיים ארוכים עם חלום על ציון, אך באותה תקופה לא ניתן היה להגשים אותו. אליה גוברמן נפטר בשנת 1973, והיינה בשנת 1981.

אליה והיינה גוברמן, אמצע שנות החמישים
אבא כבר לא בחיים. זיכרונות חייו בגטו תועדו בשנת 1996 על ידי עובדי קרן סטיבן שפילברג ונשמרים במוזיאון היהודי במינסק.
מאיה קנוניק (מייזלס), אשתו של דוד. תצלום משנת 2019. ב- 18 בדצמבר, מלאו לה 85 שנים, היא גרה באשדוד. אנו מברכים אותה בשם כל קוראי האתר. מזל טוב!
ילדיהם של דוד יפימוביץ קנוניק, ליליה ואיגור (מספר הסיפור הזה)

זיכרון נצחי לכל קרובי המשפחה שנפטרו בגטו מינסק.

רק זיכרון נשאר לדורנו. הזכרון לא נחוץ למתים – הוא נחוץ לחיים.

אני רוצה לציין שאני לא היסטוריון, אבל אני יודע היסטוריה.

איגור קנוניק, חיפה (ישראל)

נכתב בשנים 2013–2019.

 

תרגום מרוסית איגור שוסטין

 

תְגוּבָה

1945  פליקס גוברמן מאוסטרליה שלח תמונות של אביו ואמו משנת

 

פירה גוברמן                                                                  אוול גוברמן

***
;מעורך האתר
שלחו סיפורים משפחתיים שלכם, או כל מיני חומרים אחרים על העבר וההווה. הם יתפרסמו במקור ויתורגמו לרוסית ואנגלית.
אל תשכחו את החשיבות של התמיכה האתר 
פורסם ב- 15 ביולי 2020 17:18
***

(2 איגור קנוניק. גטו מינסק דרך עיני אבי (חלק

(המשך; התחלה כאן)

בסוף 1972 החלו רשויות העיר לתכנן את הפרויקט – כיצד למלא את “הבור” ולפרק את האנדרטה. כולם כבר הבינו שהמקום הזה הופך לסמלי ואנטי-סובייטי. בתורם החלו היהודים לאסוף חתימות תחת עצומה לוועד המנהל העירוני שלא לגעת באנדרטה. מישהו הציע לכתוב את אותה עצומה באנגלית, כך שהופיעו שתי מחברות מקבילות. ראיתי אותם בביתנו בגרושבקה כשאבי הלך לאסוף חתימות מהיהודים. רבים פחדו לחתום, ואבי ניסה לשכנע אותם.

9 במאי 1973 היה מפגן גדול ב”בור “, היו בו כבר אלפי אנשים.

כבר בסוף קיץ 1973 ידע הק.ג.ב. על העצומה הזו. קרוב לוודאי מכיוון שאבי ואסיר אחר לשעבר בגטו קבעו פגישה עם יו”ר הוועד המנהל העירוני, והם אמרו באיזה נושא הם באו והשאירו את כל הפרטים שלהם. מאותו רגע הרשויות התחילו את המעקב אחר אבי. באמצע ספטמבר נקבעה פגישה בוועד המנהל בעיר. יום אחד בתחילת ספטמבר, כשחזרתי מהעבודה, התברר לי שערכו חיפוש בביתנו, מיד ידעתי מה הם חיפשו. באותו יום קציני הק.ג.ב הגיעו לעבודתו של אבי, לקחו אותו והסיעו אותו הביתה. הוא היה חרט דרגה שישית במקצועו, הוא עבד במחסן מוטורי, מעולם לא היה חבר מפלגה. מה שהם עשו לו, אפילו בדקו את הארונית שלו בעבודה. כולם, כמובן, חשבו שהם מחפשים איזה סוג של “סאמיזדאט” … למרבה המזל, אבי העביר את שתי המחברות ליהודים אחרים לצורך איסוף חתימות.

דוד קנוניק עובד במחסן מוטורי, 1973

היום של הפגישה התקרב. ב- 15 בספטמבר הגיע הזמן ללכת לוועד המנהל בעיר. אבי הזהיר ביקש ממכרה שלו שתכניס את המחברת לבניין הוועד המנהל של העיר. היא אמרה בכניסה שהיא באה לחפש עבודה והכניסו אותה. ואבא הגיע בלי שום דבר, רק עם הדרכון שלו. לרוע המזל, עמיתו השני לא הגיע, הם קבעו את הפגישה ביחד. שני סגנים קיבלו את אבי, הם כבר ידעו על מה הוא הולך לדבר, גבר אחר בחליפה אפורה ישב בפינת המשרד, אבל הוא לא הציג את עצמו.

השיחה נמשכה יותר משעה, אבא הושיט להם את המחברת מלאה בחתימות של תושבי מינסק, בעיקר אסירי הגטו וקרובי משפחתם. הוא סיפר להם כיצד היה בגטו מהיום הראשון שלו ב- 20 ביולי 1941 עד תחילת ספטמבר 1943, אז הצליח להימלט לפלגת הפרטיזנים. והעובדה שכמעט כל משפחתו הגדולה מתה שם, כולל כל קרובי המשפחה, שזה 32 איש. בסוף השיחה שאלו אותו מדוע אנשים לא רוצים ליצור פארק יפה במקום הזה, עם מילוי “הבור”.

אבא הבין שכל מה שהוא אמר להם לא מעניין. ואז הוא התרגז ולפני שעזב הוא אמר שאם הם יהרסו את האנדרטה הזו, הם יכולים גם להרוג אותו ממש רגע. ושיחלפו שנים רבות, לא יהיו אותם, וגם לא את המשרדים האלה, והאנדרטה עדיין תמשיך לעמוד ב”בור “…

… למחרת, מנהל המחסן המוטורי אמר לאבא לעבוד בשלווה, שאלת פיטוריו אינה שווה אפילו את הזמן.

אך נותרה שאלה פתוחה נוספת, כיצד למסור את המחברת השנייה של העצומה באנגלית. כך שזה יגיע לפחות לכתב האמריקאי במוסקבה. כולם הבינו שיש צורך בפרסום בינלאומי, שרק זה יכול לעצור את השיגעון הזה במינסק.

הזהות היהודית בברית המועצות החלה לעלות לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים ביוני 1967, בה נלחמה ישראל בקואליציה של מדינות ערב (מצרים, סוריה, עירק וירדן). האופוריה שלאחר המלחמה הייתה ארוכת שנים. גלים חדשים של פעילויות יהודיות התרחשו גם לאחר “פרשת המטוס” – ניסיונות חטיפת מטוס מלנינגרד ב- 15 ביוני 1970 ומעצרם של אחד-עשר אנשים, שכמעט כולם היו יהודים. לאחר הריגתם של אחד עשר ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. ולאחר מבצע המוסד, שבוצע בהוראתה האישית של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, במטרה לחסל את כל הטרוריסטים שהיו מעורבים בהרג האתלטים.

עם הפרסום, הכל נפתר. בתחילת אוקטובר 1973, המשפחות האחרונות היו אמורות לעזוב את מינסק, שעבורן כבר כל המסמכים היו מוכנים. הם נסעו למוסקבה ושם, בשגרירות הולנד, הם היו אמורים לקבל את המסמכים הנותרים וכרטיסי רכבת לווינה.

ב- 10 ביוני 1967, ברית המועצות ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. לאחר ניצחונה של ישראל בששת הימים, השגרירות הישראלית נסגרה, ואת האינטרסים של ישראל ייצג רק הקונסול, שקיבל קהל בשגרירות הולנד.

הרעיון היה לשכנע את אחת המשפחות לקחת את המחברת עם החתימות למוסקבה ולמסור אותה לקונסול. וכך זה קרה. לאחר שעזבה המשפחה את מוסקבה, חברים ממוסקבה התקשרו לקרוביהם במינסק ואמרו כי ליוו אותם לתחנת הרכבת, וכי הם העבירו את הכל כמתוכנן.

פשוטו כמשמעו בימים אלה, בשבת, 6 באוקטובר 1973, בשתיים אחר הצהריים, ערב חג היהודים של יום כיפור, תקפו צבאות מצרים וסוריה את עמדות הכוחות הישראלים לאורך קו הפסקת האש ממלחמת ששת הימים  מ-1967. כך החלה המלחמה הרביעית בין ישראל לערבים – מלחמת יום כיפור.

היה מעניין לראות תמונה כזו, ליד חנות למוצרי רדיו במינסק ברחוב לנין הייתה שורה ארוכה של יהודים בלבד. כולם רצו לקנות את הרדיו “אוקיאן” של מפעל הרדיו מינסק – כמובן, כדי להקשיב ל”קולות האויב” ולדעת את כל האמת על המלחמה בישראל. יהודים כבר היו מודעים לבלופים שכל העיתונים הסובייטים כתבו במהלך מלחמת ששת הימים. לכן איש לא התכוון לסמוך על העיתונים הסובייטים.

אני זוכר את זה כאילו שזה היה עכשיו, בערב ה- 24 באוקטובר 1973, כל היהודים האזינו ל”קולות האויב “- כמו הגל הגרמני, רדיו חירות וקול אמריקה  . זה היה היום האחרון של מלחמת יום הכיפורים בישראל. ואז “הקולות” דיברו רק על זה, וגם קראו פרקים מתוך “ארכיפלג גולאג” מאת סולז’ניצין. ופתאום באמצע החדשות אומרים שהשלטונות בבלארוס רוצים להרוס את האנדרטה ליהודים שמתו בגטו מינסק. האנדרטה הראשונה לקרבנות היהודים של הפשיזם בברית המועצות כולה, שהוקמה על ידי יהודים ששרדו בשנת 1947. הם דיברו על זה מספר ימים ברציפות, וגם כתבו על כך בעיתונים בישראל ובמערב גרמניה. זה היה ניצחון גדול באמת.

עכשיו אתם יכולים רק לדמיין באיזה טונים גבוהים דיבר פיטר מירונוביץ’ מאשרוב עם יו”ר הוועד המנהל בעיר דאז מיכאיל וסילייביץ’ קובלב. והעלבון היה גדול – איך קרה שבתוך האנטישמיות הממלכתית הנלהבת שנוצרה על ידי המדינה הצליחו יהודי מינסק רגילים לסובב את כל הרשויות בבלארוס? כידוע, ב-1973 היה השיא של עידן הקיפאון בברית המועצות.

איגור ולנה קנוניק ביום חתונתם ב-1 במרץ 1985 ליד האנדרטה ב”בור “

עוד קצת על אבי. עד מהרה הוא התחיל לעבוד במפעל של תרופות, הוא עבד שם זמן רב. ולאחר מכן החל לעבוד במפעל רדיו. זה היה סניף של מפעל רדיו לייצור ארגזי עץ לטלוויזיות ומכשירי רדיו, שהתפוצצו בעבר. הפיצוץ אירע בגלל בעירה ספונטנית של אבק במהלך המשמרת השנייה ב- 10 במרץ 1972, בבית מלאכה חדש שעבד שלושה חודשים בלבד. בחמש עשרה מעלות מתחת לאפס הציפו הכבאים את הכל במים. על פי נתונים רשמיים, 106 בני אדם מתו.

אבי עבד במפעל הרדיו עד פרישתו בשנת 1989.

אבי, קנוניק דוד יפימוביץ’, ואמי, קנוניק (מייזלס) מאיה איזראילבנה, התגוררו באותו הבית בגרושבקה, ללא שום מותרות. אם כי אז, בדצמבר 1973, שלושה חודשים לאחר הביקור השערורייתי בוועד המנהל בעיר, אבי נקרא לאותו הוועד המנהל. באותה תקופה זו הייתה כבר מחלקת הדיור. הם אמרו שהם יודעים שהוא אסיר גטו מינסק לשעבר והציעו לו דירה חדשה בת שלושה חדרים. אבל אבי סירב ואמר שהוא לא צריך מהם שום דבר. יש לציין שאבי מעולם לא ביקש מאף אחד לשפר את תנאי מחייתו, זו הייתה יוזמה שלהם.

מבאמצע שנות השמונים, כשעבד במפעל הרדיו, שוחח אבא עם יו”ר חברת המפעל של ותיקי מלחמה. אבא סיפר לו שהוא היה בפרטיזנים, אך יו”ר החברה גיחך והשיב שהיהודים היו בגטו. ואז אבא אמר שהוא היה בגטו מינסק יותר משנתיים ונמלט משם לפרטיזנים. אבל לשאלה, היכן המסמכים שלך של משתתף מלחמה ופרטיזן בבלארוס, לאבי לא היה מה לענות. הוא נאלץ לחפש עדים, פרטיזנים לשעבר, ולנסוע לאורשה למפקד הפלגה של הפרטיזנים. המפקד לא זכר אותו, כנראה בגלל שהוא כבר היה זקן מאוד, אבל הוא ביקש מאבי שיספר לו את כל מה שהוא זוכר מחייו בפלגה. אבא החל לספר מה הוא עשה, שהוא היה שומר על בית החולים באיי הביצות, ואמו אליזבטה דוידובנה קנוניק (גוברמן) הייתה טבחית ועבדה בבית החולים. ואז המפקד נזכר. הוא שלח את אבי לארכיוני המפלגה הרפובליקנית, שם נשמרו כל המסמכים. ורק אז אבי קיבל תעודה מיומן הפלגה הפרטיזני, בו הפקידה רשמה הכל. בתעודה נאמר בבירור כי ב- 5 בספטמבר 1943 הגיע קנוניק דוד יפימוביץ’ לפלגת הפרטיזנים הקרויה על שם קירוב, החטיבה על שם קירוב, מחוז מינסק, ובשורה”מאיפה הגיע” כתוב “גטו מינסק” .

… לראשונה, בתחילת אוגוסט 1943, ברחו אבי ואמו מכריית כבול לאורך כביש מוגילב, לשם נלקחו מדי יום מהגטו. האבטחה הייתה חלשה – אחד, לעיתים שני שוטרים, שכבר עייפו לספור יהודים (כמה עזבו את הגטו וכמה חזרו). אבל הייתה עמדה גרמנית במעלה הדרך, ולאבי לא היו מסמכים. בנוסף, כמעט כל הגברים והבני הנוער נאלצו להוריד את המכנסיים (בדרך זו חיפשו הנאצים אחר יהודים). הוא היה צריך לחזור לכריית כבול. אמו עברה את כל הפוסטים, מכיוון שהיה לה “אוסווייס” שבו מצויין שהיא גרה בכפר שפאקובשינה. היא כבר ידעה איך והיכן למצוא את הפרטיזנים. האוסווייס הוכן מראש על ידי בעלה, סבי, קנוניק יפים יעקובלביץ’, שהיה קשור למחתרת בגטו ונפטר זמן קצר לפני כן, בראשית יולי 1943, באחת הפשיטות במפעל הבשר. הוא מעולם לא הצליח לנצל את “האוסווייס” שלו.

לפני המלחמה סבי עבד במפעל לבשר, בו יותר ממחצית מהעובדים היו יהודים. כשגורשו כל היהודים לגטו, הבינו הגרמנים שמפעל הבשר לא יוכל לעבוד בלי יהודים. הם בחרו את כל העובדים לשעבר על פי המסמכים של מפעל הבשר והחלו לקחת אותם לעבודה מהגטו בצורה מסודרת.

באופן כללי, בגטו מינסק הייתה הזדמנות דרך היודנראט (הגוף המינהלי היהודי) לבקש כל עבודה. היו הרבה צוותים עובדים, כל יום מוקדם בבוקר, תחת פיקוחם של שוטרים, הם הוצאו לעבודות שונות. זה אפשר את הארכת חייהם של האנשים ואיכשהו לאכול, שכן לצוותים העובדים היו כמויות אוכל סבירות והייתה הפסקת צהריים קצרה. איש לא האכיל את מי שנשאר בגטו; הם היו צריכים לדאוג לעצמם.

כמו כן, כמעט בכל יום נאלצו אסירי הגטו להתחבא, כדי לא להיכנס לתא הגזים במהלך הפשיטה הבאה. אבל באביב 1943 הכל השתנה. הגרמנים החלו לצמצם באופן דרסטי את גודל הגטו שכבר נמס והחלו לארגן פוגרומים לצוותים עובדים. לדוגמה, יכולת לצאת לעבודה בבוקר ולא לחזור לגטו בערב. לפעמים לאחר העבודה הם נלקחו מייד להוצאה להורג.

כך במשך שנתיים, סבא ואבא כחלק מצוות עובדים נהגו לעזוב את הגטו לעבוד במפעל הבשר. הם נרשמו רשמית בצוות העובד הזה. אבא היה שם ביום האחרון בתחילת יולי 1943.

… היהודים במפעל הבשר הבחינו כי באמצע היום הגיעו יותר שוטרים מהרגיל. כל כך הרבה שוטרים לא נדרשו בכדי ללוות את היהודים חזרה לגטו. סבא יפים אמר לאבי שיחליק החוצה מהטריטוריה באזור המחסנים האחוריים במהירות ובשקט, להוריד את הפסים וללכת ברוגע לתחנת הרכבת. אבא עשה בדיוק את זה, נשאר בתחנת הרכבת עד החשיכה, וקרוב ללילה הוא זחל מתחת לגדר התיל לאזור הגטו דרך אזור הגנים הטטריים. כשהגיע הביתה, ובשנת 1943 הם כבר התגוררו ברחוב סוחאיה, מכיוון שטריטוריית הגטו צומצמה בהדרגה ויהודים ייושבו מחדש, הוא ראה את אמו יושבת ובוכה. היא כבר ידעה הכל, היא התבשרה שהמכוניות עם העובדים ממפעל הבשר נסעו בגטו, היא חשבה ששניהם מתו. בדרך כלל, כל צוותי העבודה הלכו לעבודה במפעל הבשר וממנו, בליווי שוטרים. אך בפעם האחרונה, לאחר העבודה, כל העובדים היהודים ממפעל הבשר הועברו דרך הגטו היישר לטוצ’ינקה ונורו מיד במחצבות החרס של בית החרושת הישן ללבנים.

הגרמנים נסעו לעיתים קרובות בשטחי הגטו, נכנסו דרך השערים ברחוב נמיגה, לאורך רחובות רספובליקאנסקאיה ואופנסקי ויצאו דרך השערים ברכבת.

כמו כן בטוצ’ינקה נורה אחיו הצעיר של סבא יפים, ניסים קנוניק, יליד 1910, שהיה באותו צוות עובדים. הוא, כמו סבא יפים, לפני המלחמה עבד במפעל לבשר. ניסים גויס לצבא וב- 23 ביולי, ביום הגיוס, הוא נשלח לחזית, שהתקדמה לכיוון מינסק. לאחר הקרבות הראשונים הגיעו למינסק שרידי הפלוגה השבורים, שנסוגו על ידי היערות. העיר כבר נכבשה. סמוך למינסק פגש ניסים את אחיו הבכור הוניה קנוניק, יליד 1906, שגויס אף הוא לצבא ב- 23 ביולי. הוניה עם שרידי היחידה הצבאית שלו המשיך מזרחית לקו החזית. הוניה הניע מכל וכל את ניסים מלהיכנס למינסק הכבושה. אך ניסים לא חשש, הוא הכיר היטב את העיר, מה שעזר לו להגיע לביתו בדרך צ’רוונסקי בלילה, שם נשארו אשתו לידה ושני בנים צעירים, יעקב, יליד 1936 וויקטור, יליד 1939.

הוניה יעקובלביץ’ קנוניק – מראשוני אספנים במינסק שלאחר המלחמה
זה היה רק תחילת יולי, והפקודה של המפקד ליצור גטו יהודי החל מה-20 ביולי כבר נתלה ברחבי העיר. כל היהודים חויבו לעבור לאזור זה במרכז מינסק. ניסים קנוניק החליט לנסוע לגטו לבדו, ואשתו הרוסיה לידה עם שני הבנים נשארו בביתם ברחוב בוריסובסקאיה, סמוך לדרך צ’רוונסקי. לאחר שתיקנה מעט את המסמכים שלה, אישה חזקה וחכמה זו שרדה שלוש שנות כיבוש והצילה את ילדיה.
ניסים קנוניק עם אשתו לידה ובנו הבכור יעקב. תצלום משנת 1937
על התמונה משנת 1931 מופיע אביו של אבי יפים (חיים) קנוניק, יליד 1903. שניהם נורו בטוצ’ינקה ביולי 1943 במהלך פשיטה בבית חרושת לבשר. כך הושמד כל צוות העובדים. גם אבא היה שם, אך ניצל באורח פלא.
בגטו מינסק היו משפחות מעורבות רבות, ונשים לא-יהודיות הלכו בעקבות בעליהן לגטו, כשהן לוקחות איתן את כל התלאות. הן גם לבשו פסים על בגדיהם וחלקו את גורלם העצוב של כל קרוביהם היהודים.
הסיום בהמשך
תרגום מרוסית איגור שוסטין
פורסם ב- 13 ביולי 2020 11:56

(1 איגור קנוניק. גטו מינסק דרך עיני אבי (חלק

הסיפור כתוב בצורה בה אירועי 1941-1944 לפעמים חופפים לאירועים של תחילת שנות השבעים. זהו סיפור אמיתי של שתי משפחות, קנוניק וגוברמן, שאיבדו 32 אנשים בגטו מינסק. ההיסטוריה נפרשת על פני שני אזורי זמן. באופן מוזר, העבר קשור בהווה על ידי שרשרת האירועים הנובעת זה מזה.
הסיפור נכתב בשנת 2013, לרגל חגיגות 70 שנה לחורבן גטו מינסק, ותוקן בשנת 2019. כמה מהתמונות מתפרסמות
לראשונה.
*
ב- 28 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים למינסק, לאחר שלא נתקלו בהתנגדות רבה. משפחתו של אבי, דוד קנוניק, התגוררה לפני המלחמה ליד צ’רוונסקי טראקט ברחוב קרופסקאיה. זה היה שטח גדול של בתים פרטיים מאחורי תחנת הרכבת. כולם גרו יחד בביתו: סבא יפים (חיים) יעקובלביץ’ קנוניק, יליד 1903, סבתא ליזה דוידובנה קנוניק (שם נעורים גוברמן) ילידת 1906, אחותו הגדולה של אבי לובה, ילידת 1926, אבי דוד, יליד 1929, וסבתא גיטה, אמו של סבא יפים. וכמו כן בבית הזה התגוררה גם סבתא אסתר, אחותה של סבתא גיטה. שני הילדים הקטנים בבית: אחותו של אבי ריטה, ילידת 1931, והאח מראט, יליד 1938, נפטרו מדיזנטריה לפני המלחמה.
במשך כמה ימים, הקנוניקים לא יכלו להחליט אם לעזוב מזרחה או להישאר במינסק, ועזבו את העיר רק ב -26 ביוני. משפחות רבות שעזבו את מינסק בתאריכים 23-24 ביוני הצליחו ללכת רחוק ולחצות את הגשר מעל נהר הברזינה. אולם משפחתו של אבי עברה 40 ק”מ בלבד כאשר כוחות גרמנים במדי הצבא האדום הוצנחו ישירות על הפליטים.
אבי דוד קנוניק (1929-1999, נפטר בישראל). יותר משנתיים שהה בגטו; מאז ספטמבר 1943 הוא היה פרטיזן.
המסתערבים אמרו לפליטים שעל כולם לחזור לבתיהם, שלפני נהר הברזינה אין גשר ואין שום אפשרות לעבור לגדה הנגדית. הגשר אכן פוצץ ב -25 ביוני על ידי יחידות צבא סובייטיות במהלך הנסיגה כדי לעצור את הגרמנים על נהר ברזינה. לכן פליטים רבים, כולל יהודים, חזרו למינסק.
כבר ב24- ביוני, המנהיגים הראשיים של הרפובליקה והעיר ברחו בחופזה ובסתר ממינסק למוגילב, מבלי ליידע את האוכלוסייה שהם צריכים לעזוב. בריחתם גרמה למותם של מאות אלפי אנשים, וקודם כל השמדה מוחלטת של האוכלוסייה היהודית במינסק וסביבתה, כשמצאה את עצמה בגטו מינסק. זו הייתה בגידה אמיתית באוכלוסיית העיר.

כמעט חודש לאחר מכן, באמצע יולי, הועברה פקודה של מפקד צבאי ברחבי העיר. כל היהודים נצטוו לעזוב את בתיהם ולעבור לאזור הגטו החל מה- 20 ביולי.

אבי ומשפחתו הגיעו לשם ובמשך יותר משנתיים הם היו אסירי גטו מינסק – מיום 20 ביולי 1941 ועד תחילת ספטמבר 1943. כשאבי הצליח להימלט לפרטיזנים, נשארו 3,000 יהודים אחרונים בגטו. זה היה חודש וחצי לפני פעולת ההרס האחרונה בגטו. בימי העשרים של אוקטובר 1943, חדל גטו מינסק מלהתקיים, הגדול מבין מאתיים הגטאות היהודים בבלארוס.

על פי הארכיונים והמוזיאונים של גרמניה, כ -150 אלף יהודים מתו במינסק, יותר מ -40 אלף מהם היו יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ’כיה. זרים התקבצו ב”זונדרגטו “, גטו מיוחד בתוך גטו גדול יותר. ישנה אנדרטה בפארק ברחוב סוחיה, אתר בית קברות יהודי ישן, בשטח הגטו לשעבר, המוקדש ליהודי אירופה.

המקום היחיד בו מצוין כי 150 אלף יהודים עברו בגטו מינסק הוא מוזיאון השואה בברלין. אפילו בוויקיפדיה, הנתונים אינם מדויקים.

מבין 250 אלף מאוכלוסיית מינסק לפני המלחמה, יותר ממאה אלף היו יהודים. גטו מינסק נמשך שנתיים ושלושה חודשים. לאורך כל הזמן הזה, כל אלה שמתו ונהרגו בפוגרומים קטנים, שהתרחשו כמעט ללא הרף, נקברו בתעלות קבורות משותפות בשטח בית קברות זה. בית הקברות היה קיים מאמצע המאה ה -19; יהודים נקברו שם לאחר המלחמה, עד תחילת שנות החמישים. בראשית שנות השבעים, בית הקברות נסגר, ובשנת 1990 הוא הוחרב עד היסוד.

אבא סיפר כיצד לאחר המלחמה הם הניחו רצפת אבן ברחוב קולקטורנאיה (לשעבר יהודי) באתר שבין הרחוב נמיגה (בזמן המלחמה הוא נקרא “חיימסטרסה”) ועד לרחוב סוחיה, ואיך הם סללו כביש היישר דרך הקברים.

*

השיירה שעזבה את ברלין ב- 14 בנובמבר 1941 הייתה השיירה השלישית של יהודי אירופה לגטו מינסק. הראשונה, על פי הארכיונים הגרמנים, הייתה רכבת שיירה, שעזבה את דיסלדורף ב- 10 בנובמבר 1941. השנייה הייתה שיירה מפרנקפורט שנשלחה ב- 11 בנובמבר 1941.

והיום, בהליכה לאורך החלק הישן של דיסלדורף, ממש בבתים בהם התגוררו היהודים, ניתן לראות לוחות מרובעים מנחושת. הם, כמו בברלין, מוטבעים על המדרכה עם שמותיהם של התושבים לשעבר שגורשו לגטו מינסק. מאוחר יותר, בחורף 1941 – 1942, היו הרבה יותר רכבות מהמבורג, ברלין, ברמן, קלן, בון, דיסלדורף, פרנקפורט ווינה – כולם לגטו מינסק.

נתונים אלה הם ממוזיאונים וארכיונים בברלין בגרמניה. עדיף לא להתווכח על נתונים סטטיסטיים עם הפדנטים הגרמנים. בתקופה הסובייטית, מספר היהודים שמתו בגטו מינסק הוקטן. לדוגמא, בשטח מתחם הזיכרון חטין, שנבנה בשנת 1969, הייתה גומחה של לוח זיכרון בקיר ארוך (אני חושב שהוא עדיין באותו מקום), המפרטת כמה רחובות שנכנסו לאזור גטו מינסק, ונכתב כי 75 אלף אזרחים סובייטים שלווים מתו שם.

שואת היהודים בשטחי ברית המועצות לשעבר נותרה סוד במשך כמה עשורים לאחר סיום המלחמה. מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות, המשטר הסובייטי לא הכיר בייחודיות ובהיקף ההשמדה של היהודים בידי הנאצים. רק לאחר קריסת ברית המועצות התאפשר התיעוד והנצחת זכרם של קורבנות השואה.

… אבא אמר לי שבתחילה הם גרו בגטו ברחוב אוסטרובסקי, לא הרחק משער הכניסה מצדו של רחוב נמיגה. כמעט בכל יום הגיעו שלוש משאיות עם תאי גז עצומים לגטו; הם עצרו ליד פארק ציבורי באוסטרובסקי. בעקבות פשיטה על היהודים – אלה שלא הלכו לעבודה או לא הצליחו להסתתר ב”מאלינות “שהוכנו מראש. “מאלינה” היה השם למקומות מסתור מתחת לרצפת הבית, בין הרצפה לקרקע, או לחדר סודי קטן, שהושג לאחר הקמת קיר גדול במיוחד. שוטרים תפסו את כל מי שנתקלו בהם והעבירו אותם לתאי הגזים. מכוניות הסיעו את היהודים ל”מאלי טרוסטנץ”  ושרפו אותם שם.

המפקד הראשון בגטו מינסק היה רב סרן ריכטר, לרוב אהב להסתובב בגטו, מלווה על ידי שוטרים ועם שוט בידו. וחס וחלילה אם מישהו לא היה מוריד את כיסוי הראש כשהוא פגש אותו, או תופס את עינו בשריון תפור לא טוב. בשריון היו פסים צהובים עגולים על הבגדים, מקדימה ומאחורה, שהיו צריכים ללבוש אפילו ילדים מגיל 12. מאוחר יותר, מתחת לפסים הצהובים, הם נאלצו לתפור פסים לבנים קטנים, אך רק על החזה. על פסים קטנים אלה נכתבו שמות משפחה ומספרים התואמים למספר הבית בגטו, מכיוון שכל הבתים היו ממוספרים. זה היה סוג של היתר שהייה.

במהלך הפוגרום הגדול הבא, הרביעי במספר (28-31 ביולי 1942), בו מתו כ -30 אלף יהודים, נפטרה אחותו הגדולה של אבי ליובה. שוטרים, כרגיל, צעדו ברחובות הגטו וחילקו עלונים. ליובה אמרה לאמה שהיא תצא החוצה ותיקח את העלון. אמה ניסתה למנוע זאת ממנה, אך ליובה יצאה ואיש לא ראה אותה מאז …

אחותו של אבי ליובה, נולדה ב-1926, תצלום 1939

התברר שככה השוטרים פיתו אנשים לצאת מהבתים ומהמקלטים, שם עדיין הייתה ההזדמנות להסתתר.

במהלך הפוגרום הזה נפטרה גם סבתא אסתר, אחותה של סבתא גיטה. כשכל מי שהיה בבית הצליח להתחבא ב”מאלינה “, היא סגרה את החור, הניחה שטיח מלמעלה והתיישבה על המיטה בחדר השינה. היא אמרה לגרמנים ולשוטרים שנכנסו ביידיש שהיא עיוורת ואינה יכולה לראות דבר. אז הגרמני אחז בזרועה והוביל אותה לאט אל הרחוב לעבר תא הגזים. וכך עזבה אסתר, הסירה את הסכנה ממשפחתה …

28 ביולי, ביום הראשון לפוגרום הגדול, אבי וסבי יפים, כחלק מצוות העבודה, הצליחו לעזוב את הגטו לעבודה במפעל לבשר מוקדם בבוקר. בדרך לעבודה כמה שוטרים גרמנים ליוו כל הזמן את  קבוצת היהודים. הם פגשו שיירה גדולה של שוטרים אוקראינים (מ- 10 ביולי 1941, כמה שיירות של גדוד המשטרה האוקראינית הראשונה הוצבו במינסק), שצעדו לעבר הגטו. זמן קצר לאחר מכן נשמעו יריות מהגטו.

בסוף יום העבודה, כל היהודים התבשרו כי הם לא ישובו לגטו אלא ישארו בעבודה למשך הלילה. באותה דרך הם בילו את שני הלילות הבאים. הפוגרום בגטו הסתיים בשלוש בצהריים בדיוק ב -31 ביולי. כשאבא וסבא חזרו לגטו בערב, הם הבינו שרק האם, ליזה, נשארה בחיים, האחות ושתי הסבתות נפטרו. זה היה הפוגרום הגדול הרביעי שתכננו הגרמנים.

ליזה קנוניק (גוברמן) ילידת 1906, אמו של אבי. היא ברחה מהגטו בתחילת אוגוסט 1943. כמעט שנה הייתה טבחית ועבדה בבית החולים של הפרטיזנים. התצלום צולם ב – 1946

ידוע רשמית כי במאלי טרוסטנץ הרגו הגרמנים 206,500 בני אדם, ויותר ממחציתם אסירי גטו מינסק. ידוע גם כי נתון זה מוקטן מאוד.

ההיסטוריון האינטלקטואלי הגרמני המצטיין האנס היינריך וילהלם בספרו “קבוצה מבצעית א’ של משטרת הביטחון וס.ד. 1941–1942” מאשר ומצהיר באמינות שבשנת 1942 נצפו בסביבת מינסק 1,000 טרנספורטים יהודיים (קרונות רכבת). היסטוריון גרמני זה טוען שמספר היהודים הזרים שגורשו לאזור מינסק בשנת 1942 הוא, לפי הערכות שמרניות, 75 אלף איש. מרבית יהודי אירופה אלה, שעקפו את גטו מינסק, נסעו ישירות למחנה ההשמדה מאלי טרוסטנצ.

אבל עוד קודם לכן היה פוגרום גדול שלישי. בגטו היה בור גדול בחול. וזה היה שם כשבשנת 1947, עם כספים שגוייסו בידי יהודים ששרדו, הוקם אחד המונומנטים הראשונים לקורבנות השואה בשטח כל ברית המועצות. הכתובת עליו נוצרה ביידיש. אך באותה תקופה, מסיבות ידועות, הם לא יכלו לכתוב על האנדרטה כי 5,000 יהודים אלה היו קורבנות הפוגרום השלישי, שאורגן בחג היהודי פורים ב- 2 במרץ 1942.

הפוגרום התחיל בירי של 200 ילדי בית היתומים, יחד עם מורים ועובדים רפואיים. בית היתומים היה ממוקם ברחוב רטומסקאיה (לימים מלניקייטה) ליד המחצבה. הגאולייטר של בלארוס וילהלם קובה היה נוכח כשירו בילדים, הוא השליך אליהם סוכריות. לאחר הוצאתם להורג של 5,000 יהודים, הגרמנים לא אפשרו למחצבה להירדם במשך מספר ימים. אבא אמר שלאחר ההוצאה להורג, השלג נפל, והיהודים שהוצאו להורג שכבו מספר ימים מכוסים שלג.

לרוע המזל, אפילו בשנת 2000, כאשר הוקמה אנדרטת “הבור” באתר זה, הם גם שכחו או לא רצו לציין את המספר הכולל של היהודים שמתו בגטו מינסק.

היה עוד מקום אחד להוצאות להורג המוניות של יהודים מהגטו – קורבנות שני הפוגרומים הגדולים הראשונים נורו שם לרוב. הפוגרום הגדול הראשון, שהוקדש לחג ובשל חוסר מקום ליישוב מחדש של יהודי אירופה, התקיים ב- 7 בנובמבר 1941. הגרמנים “אהבו וניסו” לארגן פוגרומים רחבי היקף לחגים הסובייטיים או היהודים. . הם אילצו את היהודים ליצור טורים וללכת לאורך הכיכר המרכזית בגטו, כיכר יובילייניה, כמו בהפגנה. טורים אלה מיד לאחר “המצעד” נסעו לטוצ’ינקה. כך נספו 12 אלף יהודים.

הפוגרום הגדול השני, שקשור בהכנה דחופה של מקום ליישוב מחדש של יהודי אירופה (“זונדרגטו”), התרחש ב- 20 בנובמבר 1941, בו מתו עוד 20 אלף יהודי מינסק. כל זה קרה בכפר טוצ’ינקה, במחצבות חרס בשטח של שלושה מפעלי לבנים ישנים. למעלה מ -30 אלף יהודים נורו שם בפרברי מינסק במהלך קיום הגטו.

למרבה הצער, בשנים שלאחר המלחמה המקום הזה נשכח. אולי אחת הסיבות לשכחה היא שלפני המלחמה, מושבת NKVD השישית שכנה ליד טוצ’ינקה. כלומר, גם גרמנים וגם צ’קיסטים גרו שם. כיום זהו שטח סמוך לרחוב חרקובסקאיה, לכיוון בית העלמין קלברי. פארק טוצ’ינקה מודרני בקושי חופף שטח זה.

כל אסירי הגטאות ששרדו סבלו מתסמונת פסיכולוגית משונה במשך 25 שנה אחרי המלחמה. הם הסתובבו ברחובות שבהם היה הגטו. הם לא סיפרו לאף אחד על זה, ובכלל הם ניסו לא לגעת בנושא הגטו. כמובן שמדיניות המדינה שלאחר המלחמה תרמה לכך. רדיפות יהודים בסוף שנות הארבעים. רצח סלומון מיכואלס במינסק בינואר 1948 (היו שמועות במינסק שמותו של מיכואלס היה רצח מאורגן רשמית). הרס התרבות היהודית, 12 באוגוסט 1952 במרתפי הלובנקה, נורו 13 חברי ה- ויא – “הוועד היהודי האנטיפשיסטי”. חברה אנטי-קוסמופוליטית שרכשה צורות אנטישמיות. “עלילת הרופאים” בראשית שנת 1953. ואנטישמיות מדינתית, שהתגברה בסוף שנות השישים ובשנות השבעים.

כיצד הצליחו יהודי מינסק להנציח את זכרם של חבריהם בני ארצם בשנים בהן איש לא רצה לשמוע על השואה?

העצרת היהודית המאורגנת הראשונה בבור התקיימה ביום הניצחון בשנת 1969. 50 אנשים התאספו, רובם יהודים שהתגוררו בסמוך לבור, וקרובי משפחתם. אחיו של אבי, אדיק גוברמן, יליד 1945, התגורר עם משפחתו בשדרת זסלבסקי.

לא רבים מתושבי מינסק יודעים ששתי הערוגות הראשונות משני צידי האנדרטה נעשו על ידי יהודים שהתגוררו בסמוך לבור. אבל מול ערוגות הפרחים העגולות, נעשו שתי ערוגות פרחים גדולות בצורת מגן דוד, זה היה בראשית מאי 1969. ערוגות הפרחים הללו לא עמדו אפילו יום, שם אפילו לא הצליחו לשים פרחים. זו נותרה תעלומה כיצד הק.ג.ב גילה אודותיהם, אך כבר באותו היום בערב ארבעה אנשים בחליפות אפורות הגיעו לביתו של מארגן עובדי הקהילה הללו בבור.

בחצר, אליה נכנסו הצ’קיסטים, עמדו עשרות אתים ומגרפות. קציני ק.ג.ב אמרו כי הם מודעים לכך שבמקום מתבצעת עבודות לפינוי אזור. ואז נשמע בטון גבוה: “היפטר מערוגות הפרחים האלה שלך עד הבוקר!”

היה עליו לשנות את ערוגות הפרחים המחודשות לערוגות עגולות בלילה. וכאשר ב- 9 במאי 1969 התכנסו היהודים לראשונה בבור, כולם ראו שתי ערוגות פרחים עגולות עם פרחים.

כמה מילים על מארגן עובדי הקהילה. זה היה מראשוני ציוני מינסק, כולם קראו לו פלדמן, אולי זה לא היה שם משפחתו האמיתי. על פי סיפוריהם של שכניו לשעבר, הוא היה כמו עצם בגרון עבור הק.ג.ב. בסוף 1972 נלקח למוסקבה והועלה על מטוס שטס לווינה, משם טס לכאורה לישראל. בראשית שנות התשעים, אחרי כמעט 20 שנה, שכניו לשעבר חיפשו אחריו בישראל, אך מעולם לא הצליחו למצוא אותו…

בתקופתו של ברז’נייב, היהודים שהיה להם מה להפסיד, חששו להגיע ל”בור “ביום הניצחון. אני עצמי ראיתי פעמים רבות כיצד אינטלקטואלים יהודים עברו מכיכר יובילייניה במורד רחוב רטומסקאיה (לימים מלניקייטה) על פני השוק, מביטים ללא הרף מעבר לכתפם. השמועה הייתה כי קציני ק.ג.ב בהסוואה צילמו אנשים. אבל בכל שנה יותר ויותר יהודים הגיעו לבור.

המשך יבוא

תרגום מרוסית איגור שוסטין

פורסם ב- 11 ביולי 2020 23:42

История об укрывательстве евреев во время страшной войны

«Откажитесь от сына, он опасен для вас».

История об укрывательстве евреев во время Великой Отечественной войны

Российский еврейский конгресс открыл онлайн-доступ к материалам выставки «Спасители», посвященной 250 российским Праведникам народов мира. На выставке были представлены фрагменты видеоинтервью со спасенными и теми, кто, рискуя жизнью, укрывал евреев во время Холокоста. «Сноб» публикует полную версию одного из них

7 ИЮЛЯ 2020 11:28

Фото: Пресс-служба Российского еврейского конгресса

Кочеров Анатолий Васильевич

Я родился в 1938 году.

Когда началась война, мы были в селе Крынки. В середине июня уже все знали, что начнется война. Семьям офицеров уезжать было неприлично. Это считалось паникерством.

Моя мама, Римма Финкенфельд, была убежденной коммунисткой. Ее уговаривали эвакуироваться, но она не хотела. Последний раз они с отцом виделись в конце июня. А потом — все…

И вот, в конце концов, мама со мной и еще несколькими людьми двинулась на восток, в Барановичи. Ехали ночью. Бомбили почти без перерыва. Когда было совсем плохо, выходили из машины и прятались в лесу. Меня ранило в грудь осколком бомбы. Осколок срикошетил от дерева. Мама меня перевязала. Шрам до сих пор остался.

Помню, как мы вышли на Волковысское шоссе. Это было самое страшное. На обочине одна за другой — разбитые и целые машины. Горючее кончилось, и водители просто бросили их. Рядом вповалку лежали раненые с раздробленными конечностями, в грязи, в крови…

А потом немцы высадили десант. Германские солдаты в нашей военной форме пристреливали русских раненых. Мы ушли с этого шоссе в лес. На станции Барановичи нас задержал немецкий патруль комендатуры. У меня хранится мамино временное удостоверение. Датировано 24 июля 1941 года. Выдала удостоверение оргкомендатура Барановичей. В удостоверении написано, что мама должна содержаться в лагере и выполнять все работы.

В Барановичах маму гоняли на разбор разрушенных домов. Так было где-то до сентября. А потом посадили в теплушку и под конвоем целый эшелон отправили на запад, в Польшу, в лагерь.

Лагерное удостоверение Кочеровой Фото: Личный архив Кочеровой Р.А. Пресс-служба Российского еврейского конгресса

 

На станции Берестовица нам с мамой удалось уйти. Тогда у немцев еще не было такой охраны. Они были уверены, что все закончится победой.

Мама со мной дошла до ближайшей станции — и обратно в Крынки. Дорога туда — двадцать шесть километров пешком.

Никогда не забуду картину: мы идем с мамой по лесу, и прямо на нас — три танка. Мама замерла и прижала меня к себе, закрыла мне лицо рукой. Не дойдя до нас каких-то тридцать метров, танки разворачиваются и съезжают на шоссе. Спасло нас только то, что мама со мной не побежала. Иначе нас бы срезали пулеметами.

В октябре 1941 года мы с мамой добрались до имения Рудава. Анна и Ян Гутаковские — они там жили — оставили нас у себя.

Кочерова (Финкенфельд) Римма Аркадьевна с сыном, март 1941 годаФото: Личный архив Кочеровой Р.А. Пресс-служба Российского еврейского конгресса

 

Через месяц приехали немецкие солдаты — охранять оставленный русскими склад с оружием. Мама посоветовалась с Гутаковскими и пошла к немцам работать уборщицей и поварихой.

Там мама познакомилась с Матиасом Доренкампом. Мама вела дневник, и об этих днях есть такая запись: «Думаю, как попасть на склад. Мне подсказывают: предложи немцам откармливать гусей к Рождеству, это делается вручную, две недели такой кормежки — и гусь готов. Уговорила. Два раза в день, надев пальтишко с карманами, полными гороха, кормлю гусей: руками раскрываю клюв и вкладываю горох. В пустые карманы кладу патроны».

Матиас ненавидел Гитлера. При первой встрече он сказал маме: «Москау гут, Гитлер капут!» А это еще 1941 год. Среди немцев были люди, которые понимали, что Гитлер ведет Германию к гибели.

С помощью Матиаса мама смогла доехать до Крынок, чтобы взять теплую одежду.

В дневнике мама написала так: «Мороз за 30 градусов. Крынки. Перед нами два двухэтажных дома без окон, темно, но слышно какое-то пение. Страшное зрелище: сидят, лежат, стоят люди, но они в большинстве своем уже мертвые, обледенели — это гетто, еврейское гетто Крынок. Ледяной дом, в молитвах немногих живых только одна просьба — послать смерть».

В январе 1942-го состав немецкой вахты сменился. Маму и меня на санях повезли сначала в Хомутовцы, а потом в Берестовицу — «на опознание».

Когда я родился, мамин отец сделал мне обрезание, как и положено еврейским детям. Таким образом, я стал для мамы опасным.

В Берестовицах нас привели к врачу. Он посмотрел меня, дождался, пока немцы выйдут из кабинета, и сказал моей маме: «Откажитесь от сына! Он опасен для вас, он вас выдаст!» Мама взяла меня на руки, крепко прижала к себе и заявила, что никогда этого не сделает.

Когда немец вернулся, врач сказал ему, что это родовая травма и никакого отношения к евреям мы не имеем.

Позже я узнал, что Ян Гутаковский пошел к немцу и дал ему золотую пятерку и кольцо. Он выкупил нас. Маму выпустили.

Но нужно было уходить. Стало известно, что составлен список подозрительных лиц и что мы в него входим.

У Гутаковских были родственники в Белоруссии. В марте 1942-го мы с мамой сели в поезд на Белосток. Оттуда пешком добрались до Вильнюса. Дальше — до железнодорожной станции Бигосово в Витебской области. На станции мама поступила на работу уборщицей.

Фото: Пресс-служба Российского еврейского конгресса

 

Однажды я взобрался на крышу вагона, и начальник станции Хоппе толкнул его. Я упал. К счастью, не на рельсы. Но все-таки сильно разбил голову. Кровь залила глаза. А маме Хоппе крикнул: «Толя капут!» Мама получала за работу на станции два килограмма отрубей в неделю. Стирала белье немцам — за сахарин, мыло и т. п. В воскресенье вместе с другими женщинами мама отправлялась за Двину, в Латвию, и там нанималась убирать — за хлеб, картошку, горох.

Мама блестяще знала немецкий. Ее обязали переводить нашим пленным, которые работали на станции, приказы шефа депо и его охраны. Потом к ней стали обращаться и местные жители, которым нужно было о чем-то поговорить с военными.

Бигосово — это была узловая станция. Днем и ночью шли составы на фронт и обратно. Моя мама была большим патриотом. Через несколько недель она установила в Бигосово связь с партизанами. Мама давала им важную информацию.

Поезда подрывали, составы шли под откос. Немцы заподозрили, что кто-то дает партизанам точную информацию.

И вот за мамой пришли гестаповцы. Подозревали, что она еврейка и что помогает партизанам. Нас предал кто-то из своих. Местные, которые служили немцам. Хуже немцев они были.

Посадили в грузовую машину и привезли в Дриссенскую тюрьму. Помню большую холодную комнату с окнами в решетках и без стекол.

Мама в дневнике написала: «Накануне второго вызова приснился сон: ко мне на свидание пришел отец. В добрых глазах — жалость и грусть, в украинской соломенной корзине — еда, сверху лежал большой пучок зеленого лука. Рассказала женщинам, истолковали однозначно: будут слезы. В полдень вызвали на допрос».

Маму страшно пытали.

Маме говорили: «Вас подозревают, что вы имеете еврейскую кровь. Если вы наполовину еврейка, сознайтесь. Это спасет сына, третье поколение не преследуют». Мама очень хорошо умела ругаться матом. И она ругалась. Мама знала немецкий язык и поняла, что говорили немцы между собой: «Это русская свинья… Еврейки не такие, они плаксивые…»

Так продолжалось неделю, каждый день маму пытали. Немцы говорили, что если рассечь левый сосок груди и взять оттуда кровь на анализ, то можно установить, еврейка женщина или нет. Но это специально делалось, чтобы напугать. У мамы взяли кровь на этот «анализ».

И еще, чтобы мама призналась, делали так: накидывали петлю на мою шею, руки, связывали сзади и подвешивали. Я там болтался, терял сознание… Тогда меня опускали и опять спрашивали маму, чтобы мама созналась, что она еврейка и что помогала партизанам.

У меня после этого было растяжение позвонка, даже след остался. Мне было всего пять лет. Но мама — железный человек.

Фото: Пресс-служба Российского еврейского конгресса

 

В дневнике мама описала этот ужас: «Увели меня в другую комнату, заставили принять таблетку (я поняла, чтобы не слышать моего крика). Острая боль, темнота, кровь потекла к ногам. Но самое страшное было впереди. Схватили Толю, накинули петлю на тоненькую шейку… Увидела его глаза, услышала: “Мамочка, не хочу!”» Бросилась к нему, сильный удар, снова темнота. Пришла в себя от ударов — лежала на полу, рядом плакал сын, живой, увидела тоненькую струйку крови, которая текла из носика сына. В камере женщины помогли лечь. Все на мне было мокрое от крови, на шее вздулся рубец, болела поясница и раненая грудь. У Толи была рассечена бровь, разбит нос».

Мама заверила немцев, что она не еврейка и что у нее есть друзья в Германии. И дала адрес Матиаса Доренкампа. Кроме того, директор депо, в котором она работала, написал письмо с просьбой отпустить ее, потому что «без пани Риммы плохо — работа останавливается».

Маме выдали временное удостоверение личности и отпустили.

Мама была невысокого роста, худенькая блондинка с голубыми глазами. Носила такую белокурую корону на голове, с рыжинкой. Я уже говорил: мама блестяще знала немецкий язык. Никто не принимал ее за еврейку. Это нас и спасло.

Кочерова (Финкенфельд) Римма Аркадьевна с сестрой и сыном, май 1943 года Фото: Личный архив Кочеровой Р.А./Пресс-служба Российского еврейского конгресса

 

В феврале 1943-го в Бигосово пришел карательный отряд по борьбе с партизанами. Сжигали целые деревни: загоняли в сараи стариков, малышей, больных, женщин, запирали и жгли. Часть людей пригнали на станцию — за колючую проволоку…

В апреле-мае мама вместе со мной ушла в лес. Несколько месяцев мы жили в шалаше под Бигосово.

18 июня 1944 года в эти места пришли наши войска. Мы вышли.

Мамой сильно заинтересовался НКВД. Она была единственной еврейкой, которая осталась живой в этом районе. Кроме того, мама работала у немцев.

Маму вызывали на допросы. Но партизаны дали все документы, подтверждающие, что мама была партизанским разведчиком.

Мы вернулись в Москву в конце 1944 года.

Потом пришло письмо от Прокопа Войтовича. Войтович писал, что в начале ноября 1941 года в его дом в деревне Кончицы (это рядом с Пинском) зашли под вечер трое русских военных. Они бежали из лагеря. Мама в дневнике написала: «Один из этих военных был мой муж, он оставил в семье адрес своей мамы в городе Егорьевске. Ушли они на юго-восток, вскоре после ухода в той стороне началась перестрелка. Это все, что я знаю о своем муже».

Мама умерла в сентябре 2006 года. У нее был диплом химика-технолога. Она в школе преподавала химию двадцать пять лет.

По маминому дневнику я подготовил книгу «Каждый день мог стать последним».

Кочерова (Финкенфельд) Римма Аркадьевна с подругой Кинерберг Марией Исааковной после окончания военно-химической академии, 1935 год Фото: Личный архив Кочеровой Р.А. Пресс-служба Российского еврейского конгресса

 

С Гутаковскими мы поддерживали связь до развала Советского Союза.

В 2006-м я подал документы в Яд ва-Шем на признание Анны и Яна Гутаковских Праведниками народов мира. В 2007-м получил письмо, в котором сообщалось, что звание им присвоено «за спасение еврейки Кочеровой Риммы с сыном».

Я окончил Московский технологический институт легкой промышленности по специальности «инженер-механик». Потом защитил диссертацию, стал профессором, заведующим кафедрой автоматики в моем институте. Проработал там 50 лет.

Я рассказывал о своей истории студентам. Как-то меня спросили: «Анатолий Васильевич, а вот сейчас вы себя чувствуете евреем или русским?» Я ответил, что, если я вижу, что обижают еврея, — я еврей. Если русского — я русский…

Другие истории цикла можно найти в книге Марины Каннер и Елены Цыбулиной «История спасения, или Как мы стали взрослыми». — Москва; Ростов-на-Дону: Феникс, 2019 г.

Источник

Опубликовано 08.07.2020  18:05

***

Читайте опубликованный на сайте материал о трагедия детского санатория «Крынки» ГЕТТО ДЛЯ АНГЕЛОВ (25.01.2011) и помещенный в дополнение к нему

Спецпроект Sputnik Беларусь:

Живу за них. История единственного выжившего из детского гетто (03.07.2020)

Опубликовано 09.07.2020  19:45

A response from Australia to the story of Igor Kanonik about the Minsk ghetto

(beginning,  continuation & end)

These are wartime documents from Australia.

Award list of Goberman Evel Davidovich for the Order of the Red Star  

Award list of Goberman Evel Davidovich for the Order of the Great Patriotic War of 1st degree

Award list of Goberman Evel Davidovich for the Order of the Great Patriotic War of 2nd degree

For much smaller achievements they gave a Heroe title in the Soviet Union.

But of course not to a Jew … And Evel Goberman was the political officer of the first tank battalion, which means always ahead.

At the front from the first day, he took Berlin. His commanders, the commander of the battalion Bulgakov, and the commander of the unit Konstantinov became Heroes of the Soviet Union.

Bulgakov presented Evel Goberman to the Order of the Red Banner, but Konstantinov rewrote it (you can see everything in the award list) to the Order of the Great Patriotic War of the 2nd degree (he already had a 1st degree).

The certificate of the injury of Goberman Evel Davidovich

Goberman Evel Davidovich. Front photo of  the year 1945

Goberman Evel Davidovich, born in 1906, in the army since 1939, member of the party since 1928, before the war he was married and had two sons, on the fronts of the World war 2 (in the Soviet Union -the Great Patriotic War) from the first day, from June 22, 1941.

A short comment from Igor Kanonik to the documents that were sent from Australia.

According to the russian security ministry archives, he went missing in December 1941. Evel Goberman did not knew that his wife Esther Ruvimovna with their two sons Vladimir and Felix managed to evacuate from Belarus to Sverdlovsk. He thought that they got into the ghetto like his parents and sisters …

Evel Goberman was seriously injured in January 1942, except for a serious injury, later
there were two more minor injuries.

As a political officer of the first tank battalion,  of the 20th tank brigade,
captain Evel Goberman fought very bravely, his achievements are described in the award
lists. As part of the 1st Belorussian Front, the 20th Tank Brigade participated in the assault of
Berlin.

But even earlier, in 1944, a front-line journalist came to Evel Goberman the
writer Ilya Ehrenburg. He had heard about the exploits and was given the task of writing a
newspaper article and make a radio short story, which soon sounded on Central radio.
Neighbors came to Evel’s wife and asked if this was her husband, about whom they spoke
on the radio. Esther immediately went to the Sverdlovsk military registration office, and like this they found each other…

In November 1945, Evel Goberman was sacked from the front due to illness.

Evel Goberman died in 1979, his buried in the Minsk Northern cemetery.

The interesting thing is that now the great-grandson of Evel Goberman, came from
Australia and serves in the Israeli Defense Forces.

Translation from the original by Igor Shustin

Published 07/05/2020 21:57

Евгения Валенто о докторе Льве Кулике

О минском подполье, еврейском гетто и неизвестном герое Великой Отечественной войны: Лев Яковлевич Кулик

Хотелось бы поделиться историей жизни моего прадедушки, Льва Кулика. Это очень многое значит для моей семьи, а особенно для дедушки, его сына.

Судьба Льва Яковлевича связана с одной из наименее освещенных страниц истории минского подполья – сопротивлением евреев в гетто.

В мире в сознании у людей запечатлелось, что евреи во время Второй мировой – это в основном несчастные безвольные жертвы, которых пытали и уничтожали. Однако были среди них люди, которые воевали; герои, которые не сдавались и всеми силами помогали приблизить общую победу.

Таким был и Лев Кулик.

Вот уже несколько десятков лет дедушка, Роман Львович Кулик, скрупулезно собирает информацию о своем отце, герое войны. Он общался с выжившими свидетелями (в Беларуси, Америке, Израиле), разыскивал архивные документы и фотографии. Было написано несколько статей и даже снят небольшой фильм, который можно посмотреть здесь:

На территории Беларуси самым многочисленным было Минское гетто, приказ о создании которого был отдан 19 июля 1941 г. Оно насчитывало более 100 тыс. человек. Условия жизни, а вернее существования, здесь были ужасные. Люди голодали, болели. Не было ни бань, ни больниц, ни аптек. Людей обрекли на уничтожение.

Среди узников гетто были медики. Когда немцы, боясь инфекций, решили организовать инфекционную больницу, руководить ей поручили самим узникам. Это было на руку подпольщикам. Они вели поиски пути к конспирации. Инфекционная больница для этого подходила лучше всего. Здание нашли в подходящем месте – на перекрёстке улиц Сухой и Обувной. Больница имела выходы на обе эти улицы, а так же на улицу Опанского.

Немцы как огня боялись вспышек и распространения эпидемий, поэтому они щадили докторов-евреев и организовывали инфекционные больницы. Мой прадед был главным врачом второй инфекционной больницы, которую фашисты открыли после создания Минского гетто. И, как показывают документы и свидетельства людей, непосредственно причастных к деятельности подполья, именно благодаря Кулику минские подпольщики могли длительный период осуществлять многие свои операции. Однако понадобились десятки лет, чтобы правда, наконец, стала общеизвестной.

К счастью, оказалось, что, несмотря на войну, сохранилось очень много документов, связанных с минским подпольем. Например, личный листок, характеристика, рекомендации Льва Яковлевича:

О минском подполье, еврейском гетто и неизвестном герое Великой Отечественной войны: Лев Яковлевич Кулик Победа, Великая Отечественная война, Евреи, Семья, Герои Великой Отечественной, Гетто, История, День Победы, Видео, Длиннопост

Далее со слов и от лица дедушки, Романа Львовича:

“У меня были замечательные родители. Они поженились в 1929 году, и на следующий год у них родилась дочь, моя старшая сестра.

Папа с юности был очень активным. Ему было небезразлично все, что происходит в стране, он был наполнен революционной романтикой, и когда ему в партийном комитете сказали, что стране нужны высококвалифицированные кадры и потому он направляется на учебу в медицинский институт, то согласился. Правда, он хотел больше идти по технической части, но – раз партия сказала… Так в 1934 году он стал студентом.

После учебы его, молодого специалиста, назначили зам.начальника городского отдела здравоохранения в Могилеве. Потом, после присоединения Западной Белоруссии к Советскому Союзу, он работал главврачем инфекционных больниц в Барановичах и Гродно. Это был человек очень спокойный, рассудительный, умеющий сплотить и организовать людей. Его любили и уважали и коллеги, и партийное руководство.

Я родился в 1938 году в Минске. Далее отца определили на работу в Гродно, и мы все семьей переехали туда. В Гродно нас и застала война…

До сих пор поражаюсь, как мы смогли вырваться оттуда. Папа оставался еще в городе – он чувствовал себя ответственным за свою больницу. И только после войны мы узнали, что его больницу чуть позже эвакуировали в Минск. А мама с двумя детьми, под бомбежками, перепрыгивая с машины на машину, с трудом добралась до Минска. В некоторых фильмах я вижу, как под летящими сверху бомбами матери ложатся на землю и прикрывают своими телами детей. Так было и со мной – заслышав шум падающей бомбы, мама бросалась на землю, пряча меня под собой. В Минске беженцы собирались в парке Горького, и здесь мы узнали, откуда отправляются машины дальше, на восток. Доехали так до одного местечка, где папу знали, когда он еще работал тут начальником пионерского лагеря. Переночевали, а потом нас на подводе довезли до Руденска. Отсюда мы уже уехали последним товарным поездом. Почти всю войну мы провели в Алма-Ате и вернулись в Минск только в январе 45-го. И только тогда узнали о судьбе отца.

Я до сих пор помню, как по возвращении в Минск меня с мамой иногда встречали незнакомые люди и, узнав, кто я, поднимали меня на руки, обнимали, благодарили маму. Это были люди, которым спас жизнь мой папа. Многое о папе я узнал от мамы, но особенно ценную информацию получил позже от врачей, которые работали в папиной больнице и спаслись, уйдя из гетто в партизаны. А когда я приехал первый раз в Израиль то встретился с Гиршем Смоляром, одним из организаторов минского подполья.

Он жил один в доме престарелых. Я часто захаживал к нему, и беседы наши затягивались так надолго, что я порой оставался у него на ночь. Талантливый журналист и литератор, он был послан до войны из Москвы по линии Коминтерна в Западную Белоруссию – для подпольной работы. Там он проявил себя прекрасным организатором. А в начале войны Смоляр стал одним из организаторов минского антифашистского подполья.

Самым безопасным местом для подпольного штаба оказалось минское гетто – немцы сюда заглядывали не часто и даже предположить не могли, что там могут действовать подпольщики. Но где именно располагался этот штаб? Оказывается, в той самой инфекционной больнице, главврачом которой был мой папа! Гирш был прямым свидетелем того, что происходило в Минске в первые годы войны, и от него я получил прямо-таки бесценные сведения.

Он мне рассказал, что при организации гетто немцы запланировали создать на его территории и инфекционную больницу. Они понимали, что здесь возможны эпидемии, заболевания. Однако вопрос о больничном руководстве они оставили на решение самого коллектива. Среди врачей были известные специалисты, но они оказались морально подавлены, и потому персонал решил доверить дело моему папе.

Несмотря на то, что он всего два года назад окончил мединститут и его врачебный опыт был явно мал, многие знали его как хорошего организатора. Кроме того, от многих других он отличался спокойствием, рассудительностью. По словам очевидцев, в самых опасных ситуациях он был спокоен, собран, не поддавался панике и провокации. И это благоприятно действовало на подпольщиков. Так в 33 года мой папа стал руководителем больницы гетто.

Надо отметить, среди ее первых пациентов были не только евреи гетто. По Минску тогда бродило немало военнопленных, среди них были и командиры, коммунисты. Больница стала для многих из них настоящим убежищем. Врачи объявляли их инфекционными больными, забирали под свое крыло, а потом разными путями те добирались до партизанских отрядов.

Это как раз тот случай, когда не только русские праведники спасали евреев, но и евреи – русских. Да, впрочем, не только русских – ведь в числе наших солдат были люди самых разных национальностей. Я вот думаю: быть может, кто-то из тогдашних спасенных тоже вспомнит о том, благодаря кому они остались в живых.

От Смоляра я узнал, что когда по всему городу были реквизированы все радиоприемники и за их нахождение полагался расстрел – именно в больнице действовал приемник, благодаря которому жители не только гетто, но всего Минска узнавали последние сводки с фронтов. И когда немцы объявляли хвастливо о захвате Москвы, минчане знали, каково на самом деле положение дел. Как это поднимало дух подпольщиков!

Немцы, боясь заражения, обходили стороной инфекционную больницу. Если им хотелось осуществить там проверку, они посылали полицейских, но и те, как вы понимаете, не проявляли особого рвения. По этой причине Смоляр и предложил своему руководству организовать штаб городского подполья именно здесь. Вызвал на беседу моего отца, напрямую поговорил с ним, и тот без раздумий согласился. Пристроил даже Гирша к себе на работу – истопником в больничную котельную.

Эта котельная и стала местом сбора подпольщиков. Здесь обсуждались многие вопросы деятельности подполья, планировались операции по переправке из гетто в партизанские отряды особо нужных специалистов – врачей, медсестер, пекарей, сапожников, портных. И что особенно немаловажно, больница – практически за счет самих немцев! – снабжала партизан медицинскими препаратами, инструментами, перевязочным материалом.

В Минском подпольном комитете партии деятельность подпольной группы гетто курировал Исай Казинец, и он тоже неоднократно бывал там: перелезал в условленном месте через колючую проволоку, его встречали посланцы Смоляра и провожали прямо в кабинет главврача.

Здесь в узком кругу решались самые важные вопросы, относящиеся к работе подпольного горкома. То, что из гетто смогли уйти в партизанские отряды свыше 10 тысяч евреев, что на территории Белоруссии были организованы два еврейских партизанских отряда, есть немалая заслуга врачей инфекционной больницы. Смоляр сам потом ушел в партизаны, и с особой теплотой вспоминал врача Юрия Тайца, который прямо в лесу проводил серьезнейшие операции. В больнице скрывались от слежки гестаповцев руководители городского и геттовского подполья. Самому Льву Кулику, как Михаилу Гебелеву и отважным подпольщикам, к сожалению, не удалось избежать слежки. Он попал в руки гестапо и был казнен в декабре 1942 года.

Я с раннего детства ходил вместе с мамой и старшей сестрой к зданию больницы – когда она уже не была больницей, и клал цветы на подоконник первого этажа – под тем окном на втором этаже, где был кабинет папы. Потом приходил сюда и с друзьями. Это кирпичное здание было одним из немногих, сохранившихся в годы войны. Если вы подойдите сегодня к нему и оглядитесь, то увидите вокруг совсем новые дома. А это здание было отреставрировано как снаружи, так и внутри. Находясь рядом с ним, вы услышите звуки музыки – теперь это музыкальная школа, и ничего здесь не напоминает о зловещем прошлом.

В 2008 году большая группа подпольщиков гетто, погибших от рук фашистов, указом министра обороны Республики Беларусь была посмертно награждена медалями. Среди них и мой отец, Лев Кулик. Награда была торжественно вручена мне, как его сыну.”

О минском подполье, еврейском гетто и неизвестном герое Великой Отечественной войны: Лев Яковлевич Кулик Победа, Великая Отечественная война, Евреи, Семья, Герои Великой Отечественной, Гетто, История, День Победы, Видео, Длиннопост

Следующим важным шагом стала установка мемориальной доски на здании бывшей больницы. Потребовалось очень много сил и времени, чтобы собрать всю необходимую информацию и документы. Роман Львович нашел участников тех событий и их детей, внуков, не только в Беларуси, но и в Израиле, и в Америке. После долгих лет бюрократических разборок, тонн документов, десятков писем в разные инстанции, наконец удалось это сделать: в 2010 году доска была установлена и торжественно открыта.

О минском подполье, еврейском гетто и неизвестном герое Великой Отечественной войны: Лев Яковлевич Кулик Победа, Великая Отечественная война, Евреи, Семья, Герои Великой Отечественной, Гетто, История, День Победы, Видео, Длиннопост
О минском подполье, еврейском гетто и неизвестном герое Великой Отечественной войны: Лев Яковлевич Кулик Победа, Великая Отечественная война, Евреи, Семья, Герои Великой Отечественной, Гетто, История, День Победы, Видео, Длиннопост

На фото: мемориальная доска (на ней написано «У гэтым будынку ў 1941—1943 гадах знаходзiлася бальніца, у якой дзейнiчалi падпольныя антыфашысцкiя групы Мiнскага гета»), церемония открытия, Роман Львович и его внуки Антон и Женя Соболевские.

Прошло уже много лет, но до сих пор эта история вызывает много эмоций: и боль утраты, и восхищение смелостью прадедушки, и гордость за такого предка. Конечно, война полна подобными историями, но, мне кажется, каждая их них важна и каждая должна быть рассказана. Самый лучший подарок для наших предков – помнить о них. Быть может, это добавит чуточку больше доброты, благородства и смелости в наш мир.

P.S. Удалось составить полный список героев- подпольщиков, сотрудников больницы Минского гетто (1941 – 1943г.) Быть может, кто-то найдет среди них своих родных?

Главврач

Кулик

Врачи:

Ситерман,

Дворжец,

Сироткина,

Чарно

Лифшиц,

Минкин,

Альперович,

Керзон,

Бляхер,

Сафир,

Гальперина,

Кондратовская,

Тайц,

Карпилова,

Вапне,

Гордон

Медсестры:

Клебанова,

Чинок,

Соломоник,

Якубович.

Фармацевт:

Хаютин.

Обслуживающий персонал:

Смоляр – кочегар, руководитель подполья Минского гетто,

Фейгельман – кочегар, впоследствии- комиссар партизанского отряда.

Родова – сотрудница больницы, связная между городским подпольем и подпольем Минского гетто.

Лис – сотрудница больницы, сообщала об опасности при приближении к больнице подозрительных личностей.

Оригинал

От ред.belisrael

Ждем писем с рассказами о предках, участниках той страшной войны

Опубликовано 02.07.2020  22:00

***

P.S.

Сегодня исполняется 10 лет с даты установки мемориальной доски. Снимки, полученные несколько  мин. назад из Минска от Евгении Валенто, которая с дедушкой, мамой и братом только что были там.

Роман Кулик с дочкой Мариной Соболевской

Роман Кулик с повзрослевшими внуками Антоном Соболевским и Евгенией Валенто

Антон и Женя

Опубликовано 03.07.2020  18:51