(3 איגור קנוניק. גטו מינסק דרך עיני אבי (חלק

 (סיום; התחלה והמשך)

במשך כל אוגוסט 1943, לבד, המשיך אבי ללכת לכריית כבול למטרה היחידה, לברוח ליער בהקדם האפשרי. ובתחילת ספטמבר ניגשה נערת כפר צעירה ליהודים שעבדו ליד המכרה ושאלה: “מי זה דודיק?” היא שוחחה בהתחלה עם שוטר שבדק את האוסווייס שלה והוציא לה כמה מהמצרכים מהסל שאותו סחבה להחלפה במינסק. היא משכה את אבי הצידה ושאלה בשקט: “איך קוראים לאמא שלך?” לאחר שהבהירה את השאלה הזו, היא הסבירה לאבא שלי שאם הוא יברח, אז הוא צריך לעבור סביב המוצב הגרמני בעומק היער ולחכות לה אחרי שני קילומטר בקצה היער. בעוד יומיים היא תחזור ממינסק, אך אסור לו להתקרב אליה, ובמקום זאת לעקוב אחריה בזהירות דרך היער.

זו הייתה אשת מחתרת ממינסק, שליחה של הפרטיזנים לידיה דמיטריבנה ברסטובסקאיה (קשצ’יי לאחר הנישואין). כשהייתה בדרך למינסק, למשימה הבאה של פיקוד הפלגה הפרטיזנית, וראתה קבוצה של יהודים מהגטו, היא מיד נזכרה בסיפור של סבתי ליזה, ששמעה בטעות בפלגה. הפרטיזנים שאלו את סבתא שלי מאיפה היא הגיעה ואיפה המשפחה שלה. וסבתא שלי הייתה צריכה לספר שבנה היחיד שנותר בחיים, נער בן 14, דודיק, נשאר בגטו, וייתכן שהוא ממשיך לעבוד בעבודות כפייה בכריית כבול באותו מקום ממנו הצליחה לברוח בתחילת אוגוסט.

לידיה דמיטריבנה קשצ’יי, שהצילה את אבי

באותו יום אבי קפץ מהרכב הנוסע ליד היער כשחזרו לגטו. שוטר ליטאי בדיוק נכנס לתא המכונית ליד הנהג הגרמני, כשהתחיל לרדת גשם כבד. יהודים אחרים ניסו להניע אותו מלקפוץ ואמרו שאם השומרים יבחינו בכך, הם יכולים להרוג אותו. אבא אמר להם כי כך או כך הם יהרגו את כולם בקרוב. הוא שהה יומיים ביער, וביום השלישי חיכה במקום המיועד. בצהריים הופיע אותה פרטיזנית צעירה על דרך היער. הם הלכו מספר ימים, בעיקר בחושך, דרך שיחים וביצות, מכיוון שהם פחדו ללכת צמוד לכביש ביער, ולאבי לא היו שום ניירות. לידיה בקיאה היטב באזור, מכיוון שהיא הגיע מהמקומות אלה, מהכפר סקוראטי.

פלגת הפרטיזנים הייתה עמוק ביער, אך רק עשרה קילומטרים מאתר הכרייה של הכבול. כשהם הגיעו, לידיה אמרה לאבי: “לך לשוחה ההיא, שם אמך עובדת כטבחית …”

עדותו של אסיר הגטו דוד קנוניק

ב- 16 ביולי 1944 נערך מצעד הפרטיזנים במינסק המשוחררת. באמצע יולי 1944 חזרו אבי ואמו לביתם, בית משפחת קנוניק, שם התגוררו לפני המלחמה, לפני הגטו, סמוך לכביש צ’רוונסקי, ברחוב קרופסקאיה 25. אבל הבית היה כבר מאוכלס, אנשים אחרים התגוררו בו זמן רב מכיוון שהם חשבו שכל היהודים מתו. האם לא רצתה להתווכח, אם כי זו לא הייתה בעיה גדולה להחזיר את הבית באופן חוקי. אבל היא לא עשתה זאת, ככל הנראה, זיכרונות לא ממש טובים קישרו אותה עם הבית הזה. לאחר שנכנסו לאסם שבחצר, הם מצאו ארגז ובו תצלומים מלפני המלחמה של המשפחה, בין ערימת עצי הסקה. סבתא ואבא הלכו להתגורר בגרושבקה, שם היה הבית המשפחתי הישן של גוברמן ברחוב פקגאוזנאיה מס ‘7 (לימים רחוב חמלבסקי), בו גרה סבתא עד שנת 1925, לפני שהתחתנה. ובדיוק אז, אחותה הצעירה רוזה דוידובנה טרויצ’נסקאיה (גוברמן) חזרה מהפינוי עם בתה אלה ובנה אריק. בעלה של רוזה, סולומון טרויצ’נסקי, נשאר בצ’ליאבינסק, הוא מילא תפקיד ניהולי בכיר במפעל הביטחון. ושתי האחיות חילקו את הבית לשני חצאים, עם שתי כניסות שונות. מחצית מהבית שירשו אבי ואמו היה צריך להפוך לסלון. מכיוון שלפני המלחמה הוא שימש כחדר המנוחה של סבא רבא דוד גוברמן, אביה של סבתא, שעבד כנהג. באופן כללי, יהודים רבים שהתגוררו בגרושבקה, עבדו רשמית כנהגים במפעל הלבנים של פרידמן, ששכן בטוצ’ינקה.

לדוד גוברמן היו שני אחים, נוחים ויענקל, שהתגוררו גם הם בגרושבקה והיו ראשי משפחותיהם הגדולות מאוד. שלושתם היו בניו של סבא רבא אברהם גוברמן, וכולם נולדו ברחוב גרושבקה בבית מספר 46.

דוד גוברמן היה ראש משפחה גדולה; לו ולאשתו אסתר היו ארבע בנות ושני בנים. בכל דור נולדו תאומים במשפחת גוברמן.

בנו של דוד גוברמן טבע כנער באגם קטן, שנמצא ממש ברחוב שלנו. הבן השני, אוול גוברמן (אוול וסבתי ליזה היו תאומים שנולדו בשנת 1906), עבר את כל המלחמה, הוא גויס לצבא עוד בשנת 1939. בדרגת סרן הוא היה מדריך פוליטי, סגן מפקד גדוד הטנקים הראשון של חטיבת הטנקים העשרים של החזית הבלארוסית הראשונה. הוא השתתף בשחרור בלארוס, היה לו עיטורים ומדליות רבות.

אוול דוידוביץ’ גוברמן, אחיה של ליזה דוידובנה קנוניק (גוברמן)

לאחר המלחמה גרו אוול, אשתו פירה ושלושת ילדיהם, הבן הבכור וובה, פליקס האמצעי והבת הצעירה סופה ברחוב שלנו, פקגאוזנאיה, מספר 4. אבל באמצע שנות החמישים אוול גוברמן, שהיה בין שלושים- אלף הקומוניסטים, נשלח לעבוד כיו”ר החווה הקולקטיבית בבלארוס הסובייטית במחוז קלצק באזור מינסק. בהיותו אדם אינטליגנטי מאוד ומנהל טוב, אוול גוברמן הביא את החווה הקולקטיבית החלשה והמפגרת הזו לחזית החקלאות של בלארוס. הוא קיבל את הזכות להציג מדי שנה את הישגי החקלאות של בלארוס בתערוכה במוסקבה, שם הוענקו פרסים ומדליות לחוות הקיבוציות.

לאחר חמש שנים כיו”ר המשק הקיבוצי, חזר אוול גוברמן למינסק ומונה למנהל מפעל המברשות של מינסק, שם עבד שנים רבות עד פרישתו. אוול גוברמן נפטר במינסק בשנת 1979.

אחת מארבעת בנותיו של דוד גוברמן, ליובה, הייתה נשואה לקצין משמר הגבול, איזוסים (זוסיה) שמוטקין, הם גרו במאחז דומאצ’וב ליד ברסט. ליובה עם בתה הצעירה אסמרלדה, ביום הראשון למלחמה הצליחה להתפנות עם שאר נשות הקצינים. אך הם לא הצליחו להגיע רחוק; המכונית הופצצה סמוך למינסק. תושבי המקום אמרו לגרמנים שהיא יהודייה ואשתו של קצין משמר הגבול והיא ובתה נורו. ואותו קצין משמר הגבול, איזוסים שמוטקין, חזר מהמלחמה בדרגת רב סרן. לאחר שגידל משפחה חדשה, הוא גר בשכנות אלינו בגרושבקה, בבית מספר 48. לו ולאשתו אידה היו שני ילדים, הבן הבכור לוניה והבת אולגה, איתה למדתי באותה כיתה בבית הספר מספר 3.

דוד גוברמן עם אשתו אסתר ובת נוספת רעיה נכנסו לגטו, שם הם מתו. הבת היחידה שברחה מהגטו הייתה סבתי ליזה, ילידת 1906, וכן הבת הצעירה רוזה, ילידת 1911, שהייתה עם משפחתה בפינוי בצ’ליאבינסק.

באופן מוזר, אבל אזור הכפר גרושבסקי נשמר לחלוטין בצורה שלפני המלחמה, הוא לא הופצץ מעולם. אולי מכיוון שהוצבו במקום חיילי רכבת גרמנים, המשרתים את צומת הרכבת במינסק, שחלקם עבדו גם במפעל לתיקון הקרונות. לדוגמה, בבית ספרנו מספר 3 (בו למדנו אני ואחותי ליליה), היה בניין חדש בן ארבע קומות, שנבנה בשנת 1936 ובו היו צריפים גרמנים. אחרי המלחמה אבי גם למד שם לימודי ערב.

… לאחר שקיבל תעודה מארכיון המפלגה בתחילת אפריל 1986, כל המסמכים הונפקו לאבי בוועד המנהל של מחוז מוסקבה ובמשרד הרישום והגיוס הצבאי. בבית בגרושבקה הותקן טלפון – אגב, בית העץ הזה (ראה תמונה 2016) עדיין עומד ברחוב חמלבסקי, מס’ 7. אבא הועמד בתור מועדף לדירה במקום העבודה בבית מפעל הרדיו. שנה לאחר מכן הם הציעו לו דירה במרכז העיר בבניין מחלקות ישן של מפעל הרדיו, ברחוב קומונסטיצ’סקאיה. כפי שהתברר אחר כך, אוסוולד, מתנקש הנשיא קנדי, התגורר בבית זה ממש באותה תקופה בה עבד במפעל הרדיו במינסק.

הבית המשפחתי של קנוניק בגרושבקה, תצלום משנת 2016

בנוסף לגטו הגדול, במינסק היה גטו קטן נוסף. בסוף קיץ 1941 בחרו הגרמנים 500 מומחים של התמחויות נדירות וחשובות מהגטו הגדול, יחד עם משפחותיהם, הם יישבו מחדש 3000 איש לגטו קטן זה. מאז נובמבר 1941 הגיעו לשם גם מומחים יהודים אירופיים. זה היה מחנה עבודה של האס אס ברחוב שירוקאיה. המחנה התחדש ללא הרף גם על חשבון שבויי מלחמה יהודיים שהובאו ממקומות שונים. באוגוסט 1942 הגיע השוטר אלכסנדר אהרונוביץ’ פצ’רסקי עם קבוצת שבויי מלחמה. הוא בילה כמעט שנה במחנה העבודה, וחודש לפני חורבן גטו מינסק בספטמבר 1943, הוא, וקבוצה גדולה של מומחים יהודים, נשלחו למחנה ההשמדה סוביבור עם משפחותיהם.

מחנה ההשמדה סוביבור הוקם באביב 1942 בדרום מזרח פולין. חודש לאחר הגעתו הפך פצ’רסקי למנהיג ההתקוממות היחידה המוצלחת במחנה ההשמדה במלחמת העולם השנייה. לאחר ההתקוממות המוצלחת ב- 14 באוקטובר 1943, הרגו הנאצים את כל מי שנשאר במחנה והשמידו אותו לחלוטין.

אחד הסיפורים המסתוריים והטרגיים ביותר בגטו מינסק הוא סיפור לא ידוע לקהל הרחב על האופן בו בתחילת אוקטובר 1943, הסתתרו 26 יהודים מכמה משפחות שהתגוררו ברחוב סוחאיה במרתף שהוכן מראש ליד בית הקברות. באותה תקופה נותרו בגטו 3,000 היהודים האחרונים. למסתתרים היה חישוב נכון – כולם כבר הבינו שלגטו מינסק נותרו רק כמה ימים.

וכך זה קרה, מה-21 באוקטובר ועד ה-23 באוקטובר היה הפוגרום האחרון, זה היה ממש ניקוי. הסתתרות בבתים, מרתפים ומאלינות (מקלטים מתוצרת עצמית) כבר לא הייתה הגיונית, שכן במהלך הפוגרום האחרון לא נותר מקום אחד שבו רימונים לא עפו, ולא היה צורך לעשות ניקוי בבית הקברות או לחפש מישהו. הם שהו שם במשך 9 חודשים, עד יולי 1944. וכשהבינו שהגטו כבר איננו, הם עדיין המשיכו להתחבא, ורק בלילה הם יכלו לשאוף אוויר צח ולשאוב בזהירות מים מהבאר הקרובה.

יש סיפור נפלא על האנשים האלה מאת תושב מינסק איליה ליאונוב “263 ימים במחתרת”, כמו גם “1111 ימים על סף מוות”.

כידוע, טנקיסטים של כמה צבאות שיחררו את מינסק בבת אחת, אך יחידה צבאית אחרת עשתה את הניקוי האמיתי של העיר. אלה היו חיילי הגבול ה -132 (לימים מסדר הכוכב האדום במינסק) של חיילי ה- NKVD, המשמר העורפי של הצבא, החזית הבלארוסית השלישית.

ב-4 ביולי 1944, יום לאחר השחרור, תוך כדי ביצוע עבודתם, הסתובבו החיילים ברחבי העיר. הם מצאו 13 אנשים מותשים ומרוטים בבית הקברות היהודי, בשטח הגטו לשעבר, שנראו כמו המתים המהלכים.

לאחר שנודע לו, הורה מפקד הגדוד, גיבור מלחמת האזרחים, יהודי מאודסה, אלוף המשמר ארקדי זכריביץ’ חמליוק כי כל 13 הניצולים יועברו בדחיפות לבית החולים באורשה, מכיוון שלא היה אז בית חולים במינסק עדיין. אבא דיבר על כך גם בזכרונותיו.

תעודות של דוד יפימוביץ קנוניקותיק מלחמה ופרטיזן

על ניקוי מינסק וסביבתה, לאחר שתפסו יותר מ -400 שוטרים ובוגדים, גדוד זה, היחיד מבין היחידות הצבאיות של ה- NKVD, קיבל את שם הכבוד “מינסקי”.

באמצע שנות ה -70 גוייסתי לצבא דווקא לגדוד “מינסקי” הזה, יחידה צבאית 7574, גדוד שיירה של חיילים פנימיים. היחידה הצבאית שכנה במרכז וילנה, והתפרסה על שטח של מנזר לשעבר הצמוד לגב הכנסייה של פיטר ופול. בחצר היחידה הצבאית הייתה אנדרטה גדולה.

פעם אחת, בחג יום הניצחון, דיברו קצינים ותיקים באולם האסיפות. אחד מהם סיפר כיצד ביולי 1944 שחררו את מינסק. וב -4 ביולי, יום לאחר השחרור, נמצאו 13 ניצולים בשטח בו היה ממוקם גטו מינסק בבית הקברות. הסיפור נשמע בלתי סביר, מכיוון שהיה ידוע שגטו מינסק חדל להתקיים בימי העשרים של אוקטובר 1943.

לאחר שהשתחררתי מהצבא, כבר הייתי בבית במינסק, סיפרתי לאבי על כך. ואז אבא אמר שהם היו קרובי משפחתם ושכניהם מרחוב סוחאיה. אחד מהבכורים בקבוצה זו של 26 יהודים היה אליה (ישראל) גוברמן, בן דודה של אמו של אבי, סבתי ליזה קנוניק (גוברמן). אליה גוברמן לפני המלחמה התגורר גם כן בגרושבקה בבית מספר 46 ועבד כנהג בכרכרתו, שהייתה רתומה תמיד על ידי סוסו האהוב שכונה “חבר”. הסוס הבין את כל הפקודות ביידיש.

אליה ואשתו היינה שרדו, הם היו בין ה-13 שניצלו. שלוש מבנותיהן נפטרו. בדצמבר 1942, בתם הצעירה ביותר מאיה, בת השש, ילידת 1936, חלתה ונפטרה בגטו. באוגוסט 1943 השוטרים עצרו בטעות ולקחו לתא הגזים את שתי בנותיהם הבכורות, סוניה האמצעית, ילידת 1932, ופאניה הבוגרת, ילידת 1928. במשך יותר משנתיים מחייהם בגטו הצליחו ההורים להגן על בנותיהם שהסתתרו ב”מאלינות “כאשר הוריהן עבדו כפייה.

אבא אמר לי שהדוד אליה הזמין אותו באוגוסט 1943 להצטרף אליהם ולהתחבא גם במרתף הזה. את המרתף הכין יצרן הכיריים המפורסם ממינסק פיניה דובין, חבר טוב של אליה גוברמן. אבל אבי סירב, בתקווה לברוח בתקופה הקרובה מאוד ולחפש את אמו, שכבר הייתה בפלגת הפרטיזנים.

לאחר המלחמה אבי ראה לעתים קרובות את הגוברמנים, שכן שלוש אחיותיו של הדוד אליה, רעיה, נחמה ויוכה התגוררו עם משפחותיהם בדירה ליד בגרושבקה, באותו בית מספר 46. הבית הגדול חולק לשלושה דירות נפרדות. הדוד אליה ואשתו היינה חיו חיים ארוכים עם חלום על ציון, אך באותה תקופה לא ניתן היה להגשים אותו. אליה גוברמן נפטר בשנת 1973, והיינה בשנת 1981.

אליה והיינה גוברמן, אמצע שנות החמישים
אבא כבר לא בחיים. זיכרונות חייו בגטו תועדו בשנת 1996 על ידי עובדי קרן סטיבן שפילברג ונשמרים במוזיאון היהודי במינסק.
מאיה קנוניק (מייזלס), אשתו של דוד. תצלום משנת 2019. ב- 18 בדצמבר, מלאו לה 85 שנים, היא גרה באשדוד. אנו מברכים אותה בשם כל קוראי האתר. מזל טוב!
ילדיהם של דוד יפימוביץ קנוניק, ליליה ואיגור (מספר הסיפור הזה)

זיכרון נצחי לכל קרובי המשפחה שנפטרו בגטו מינסק.

רק זיכרון נשאר לדורנו. הזכרון לא נחוץ למתים – הוא נחוץ לחיים.

אני רוצה לציין שאני לא היסטוריון, אבל אני יודע היסטוריה.

איגור קנוניק, חיפה (ישראל)

נכתב בשנים 2013–2019.

 

תרגום מרוסית איגור שוסטין

 

תְגוּבָה

1945  פליקס גוברמן מאוסטרליה שלח תמונות של אביו ואמו משנת

 

פירה גוברמן                                                                  אוול גוברמן

***
;מעורך האתר
שלחו סיפורים משפחתיים שלכם, או כל מיני חומרים אחרים על העבר וההווה. הם יתפרסמו במקור ויתורגמו לרוסית ואנגלית.
אל תשכחו את החשיבות של התמיכה האתר 
פורסם ב- 15 ביולי 2020 17:18
***