День Памяти / יום הזיכרון

Ханан Барак (18.08.1985, Хайфа – 25.06.2006) / חנן ברק

 

Павел Слуцкер (18.07.1985, Магадан – 25.06.2006) / פבל סלוצקר

***

Герои Ливанской войны.

רועי קליין

Майор Рои Кляйн (10.07.1975 – 27.07.2006). Награжден орденом “קישוט עיטור העוזן” (“За отвагу”)

Экипаж танка, погибли в последний день войны 12 августа 2006, на исходе субботы.

             

אורי גרוסמן

Сержант Ури Гроссман (27.8.1985) из Мевасерет-Цион, сын известного “левого” писателя Давида Гроссмана.

Сержант Александр Бунимович (1987). Его семья репатриировалась из Минска в Израиль, когда Саше было 2.5 года. Вырос в интеллигентной семье: родители – инженеры Миша и Элла Бунимович, дедушка Наум Эткин — инженер-конструктор, бабушка Лилия Островская — врач. Перед призывом в армию Саша окончил нетанийскую школу-тихон «Эльдад» с очень высоким баллом аттестата зрелости.

בניה ריין

Капитан Бная Райн, поселенец из Самарии (13.05.1979)

אדם גורן

Сержант Адам Горен, кибуцник из Мааварот (18.1.1985)

Врач в штабе начальника медицинских войск, капитан запаса Игорь Ротштейн (10.09.1970 – 04.08.2006) (сайт памяти) / ד”ר איגור רוטשטיין

***

Петах-Тиква, 30.04.2017, военный участок кладбища “Сгула”. 

פתח תיקווה בית קברות סגולה, 30.04.2017

 

 

 

Ефим (Хаим) Рашковиц, СССР, (1937 – 1982)

 

 

 

 

Йосеф Шомонов, Узбекистан (1981- 2001)

Анатолий Карасик, Молдова (1980 – 2002)

 

                          Антон Шофк, Молдова (1983-2004)

 

Юлия Мордкович, Россия (1986 – 2010)

Андрей Сафон, Украина (1983 – 2005)

 

Галь (Евгений) Тарбоков, Беларусь (1989 – 2008)

Александр Шапиро, Россия (1986 – 2009)

Даниэль Катаев, Узбекистан (1982 – 2011)

 

Эдгар Леонтьев, Украина (1993 – 2012)

 

 

 

***

Опубликовано 01.05.02:01

פרסום 01.05.2017 02:01

***

מי הבריכה, אש התופת: סיפורו של בר רהב ז”ל

כשהציעו לכישרון הכדורמים שירות קל כספורטאי מצטיין, הוא סירב, שם את הקריירה בצד והתגייס לקרבי. ב-19 ביולי הוא נהרג בעזה במהלך מבצע “צוק איתן”

21/04/2015 18:00    מאת גל ברקן

סיפורו של סג
סיפורו של סג”מ בר רהב ז”ל שנפל במבצע “צוק איתן”

במדינה כמו שלנו, כמעט כל תחום נוגע בשלב כזה או אחר לשירות הצבאי, גם הספורט. חוק גיוס חובה מציב בפני ספורטאים צעירים רבים צומת דרכים מכריע באשר לקריירה המקצועית. רבים מנסים לעשות הכל כדי שצה”ל יכיר בהם כספורטאים פעילים או מצטיינים, זאת במטרה שיצליחו לשלב את הקריירה עם השירות הביטחוני. אלא שמעטים בלבד זוכים להקלה שכזו.

בענף הכדורמים רק שני שחקנים זכאים להכרה כספורטאים מצטיינים מדי שנה. בר רהב ז”ל היה אחד מהם. הקפטן המצטיין של הפועל קריית טבעון ושחקן נבחרת ישראל נחשב היה לעילוי, שחקן רב גוני שיכול לשחק במגוון עמדות בבריכה וספורטאי בעל אישיות יוצאת דופן. ההחלטה שלקח, לשים את הקריירה בצד ולבחור בשירות הקרבי, גבתה ממנו את חייו.

בר נולד ב-26 ביוני 1993 ברמת ישי, בן בכור לנעמה ואפי, נכד בכור ואחיין בכור. הוא גדל והתחנך ברמת ישי, בית הספר ארזים ובתיכון נהלל. את הקשר המיוחד שהיה לו עם דודו מורן, אחיו הקטן של אמו נעמה, קשה להסביר במילים. “אני בן זקונים”, אמר מורן בנימין. “16 שנים מפרידות ביני לבין אחותי הגדולה נעמה, היא כמו אמא שנייה עבורי ולכן מהרגע שבר הגיע לעולם הוא הרגיש לי כמו אח קטן. היינו מבלים לא מעט יחד, הוא היה מסתכל עליי כמו אח בכור ומחקה אותי. גדלנו להיות מאוד דומים, יש האומרים שגם פיזית”.

שחקן הרכב בן 17, רב גוני, ווינר, עם שנתיים ללא הפסד בטבעון
“הייתי בכדורמים מכתה ה’ בטבעון”, הוסיף מורן, “ובר, כאיזושהי מסורת משפחתית, רצה מאוד להצטרף לכדורמים. הוא היה רק בן שש ולא הייתה כזו מסגרת, אז שלחנו אותו לחוג שחייה. בגיל עשר, על אף שהיה שחיין מצוין, הוא החליט להצטרף לכדורמים ועד מהרה התגלה כשחקן מעולה ומוביל. בר שיחק בכל קבוצות הילדים וקבוצות הנערים של טבעון ובנבחרות ישראל השונות”.

בר רהב ז"ל בבריכה. שחקן רב גוני, כישרון נדיר בכדורמים
בר רהב ז”ל בבריכה. שחקן רב גוני, כישרון נדיר בכדורמים

“כשהוא היה בן 15 בדיוק סיימתי את השירות הצבאי וחזרתי לשחק כדורמים בקבוצה החובבנית בטבעון, המשחקת בליגה הארצית. זו קבוצה שמורכבת בעיקר מחיילים בשירות קרבי, חבר’ה מבוגרים שרוצים לשמור על כושר וחיילים משוחררים שחוזרים לשחק בהדרגה. בגיל 15 בר הפך להיות שחקן הרכב כשזכינו בשלוש אליפויות רצופות עם שנתיים ללא הפסד, כאשר בר לקח חלק משמעותי בהצלחת הקבוצה למרות גילו הצעיר”.

“כשהיה בן 17 הצטרפנו יחד לקבוצה המקצוענית של הפועל קריית טבעון, שם כבר שיחקו שחקנים זרים ואיכותיים, כאלה שזו קריירה לכל דבר עבורם. בר היה שחקן נוער בן 17 שהשתלב בקבוצה בצורה מצוינת והפך לשחקן הרכב קבוע. הוא הבקיע שערים, ניצח לנו משחקים ושיחק יותר ממני. הוא היה שחקן מעולה עם כל העתיד לפניו”, תיאר מורן. באותה תקופה בר החל לעבוד עם המאמן מושיקו הרשקוביץ’, שאמון היה אז על הפועל המקומית מטבעון. “הוא הגיע לכדורמים בגיל מאוד צעיר”, נזכר הרשקוביץ’. “אבל מרגע שהתחיל לשחק בקבוצה התחרותית, התחלנו לעבוד יחד. מדובר היה בילד מדהים, רציני, אחראי ונחוש, ספורטאי אמיתי”.

רהב הצעיר היה משחק בכל העמדות בבריכה; גם בצדדים כספרינטר וגם באמצע כסנטר, על אף שהיה צנום. “הוא היה שחקן מאוד רב גוני”, נזכר מורן, “מאוד ווינר, אבל ווינר שלא מבייש את היריב שלו. אחרי שהוא נהרג אמר לי איזה בחור ששיחק מולו, שכשבר היה מבקיע שער הוא לא היה מסתכל על שחקני היריבה במבט של ‘תראו מה עשיתי לכם’, הוא היה מוריד את הראש בביישנות ושוחה לצד השני. הוא היה מאוד תחרותי, אך יחד עם זאת ידע לכבד את היריבים”.

בר רהב ז"ל. "ילד מדהים, רציני, אחראי ונחוש"
בר רהב ז”ל. “ילד מדהים, רציני, אחראי ונחוש”

ההחלטה הגורלית, הוויתור על הנוחות והעקשנות על שירות קרבי
לקראת הגיוס הגיע בר לרגע בו צריך היה להחליט אם להמשיך את הקריירה המבטיחה כספורטאי עם עתיד מזהיר, או לשים בצד את הכדורמים ולבחור בשירות הקרבי. ולבר, בחור צעיר שיכול היה להתמקד בספורט אותו כה אהב, לייצג את המדינה ולהתאמן מדי יום בבריכה, היה קשה להחליט.

הוא הגיע לשלב בו מתחילים לקבל את הזימונים לשירות הקרבי ואת הגיבושים השונים, ומאוד התלבט מה לעשות. “הייתי באותה סיטואציה כמוהו לפני הצבא”,  נזכר מורן, “רק שהוא היה שחקן טוב ממני. אמרתי לו שיגיש בקשה להכרה כספורטי מצטיין, אך שיבקש במקביל לעשות את כל הגיבושים ואז יחליט. הוא הגיש את הבקשה, קיבל את ההכרה בקלות, אך בכל זאת יצא לגיבושים. הוא עבר את הגיבוש של יחידת החילוץ 669 ובאבחון הפסיכולוגי הוא היה מאוד אמיתי וכן, אמר לפסיכולוגית שהוא לא יודע אם הוא רוצה להיות ספורטי מצטיין או חייל קרבי ולכן המועמדות שלו נפסלה”.

“כשנפרדנו לשלום נתתי לו חיבוק. בדרך כלל לא היינו מתחבקים, תמיד היינו הולכים מכות ומציקים אחד לשני, אך הפעם משהו הרגיש לי לא טוב. משהו בחיבוק הזה הרגיש לי לא נעים ועזבתי את הבית בתחושה כבדה”

גם מאמנו דאז הרשקוביץ’ זוכר את הלבטים של בר: “לפני שהוא התגייס הוא אמור היה לקבל הכרה כספורטאי מצטיין. גם אני הייתי, אז הסברתי לו מה זה ואיך זה עובד. אבל בסוף, למרות שכנועים רבים, הוא הודיע לי שהוא לא מוכן ושהוא רוצה לתרום לצבא. אז הלכתי צעד אחורה ואמרתי שאני לא אכנס בינו לבין הצבא. זה הראה מי הוא היה, בר ויתר על החיים הקלים ונתן מעצמו. וככה זה נגמר”.

בר רהב ז"ל עם דודו מורן. התעקש על השירות הקרבי
בר רהב ז”ל עם דודו מורן. התעקש על השירות הקרבי

“באיזושהו שלב”, מספר מורן, “לא יודע אם בגלל הלחץ החברתי או בגלל הערכיות עליה גדל, הוא החליט ללכת על השירות הקרבי. הוא ביטל את ההכרה כחייל מצטיין ושובץ לחיל התותחנים. השיבוץ לא היה לרוחו בלשון המעטה, הוא לא חשב שזה מספיק קרבי בשבילו והוא פעל לשנות את השיבוץ הזה. אני מכיר אנשים בצה”ל וגם אביו היה קצין קבע, אבל בר לא הסכים שאף אחד יעזור לו ואמר שהוא ישנה את השיבוץ הזה לבדו. הוא כתב מכתב למפקד הבקו”ם והסביר לו שהוא יכול היה להיות מוכר כספורטאי מצטיין, שכעת הוא רוצה להצליח ושהוא מעוניין לשנות את השיבוץ לחי”ר או להנדסה קרבית”.

השיחה האחרונה, החיבוק הלא נעים והבשורה המרה מכל
וכך היה. רהב שובץ להנדסה קרבית והתגייס ב-20 למארס 2012. “התגייסנו בדיוק עשר שנים אחד אחרי השני”, נזכר מורן. “הוא שובץ לגדוד 605, שם עשה טירונות ואימון מתקדם. הוא סיים את הטירונות כמצטיין מופת מפלוגתי וקיבל את הכומתה מקצין הנדסה ראשי. לאורך כל הזמן הוא המשיך לשחק כדורמים בקבוצת החובבנים של הפועל קריית טבעון. בכל שבת שהיה חוזר הביתה הוא היה מגיע לאימונים ולמשחקים, ואפילו היה הקפטן של הקבוצה. הוא לא היה נח בסופי השבוע, הוא היה חוזר מהצבא, מתאמן ומשחק. הבית השני שלו היה הבריכה”.

אחרי שירות סדיר של שנתיים ולמרות שהיה חריג בפז”ם הוא השתכנע לצאת לקורס מ”כים ולקורס קצינים. “כשיצא לדרך מבצע ‘שובו אחים’ הוא בדיוק סיים את בה”ד 1 ואמרו לו שהוא לא יכול להשתתף במבצע כי הוא לא מחי”ר”. אמר מורן. “אני זוכר את השיחה שלנו, הוא מאוד כעס על זה שלא תפסו ממנו לוחם ביחידה קרבית מספיק כדי לקחת חלק”. בר יצא לרגילה, במהלכה פרץ מבצע “‘צוק איתן”. אחרי מספר ימים הוא הוקפץ בחזרה לבסיס.

בר רהב ז"ל מסיים טירונות כמצטיין מופת פלוגתי
בר רהב ז”ל מסיים טירונות כמצטיין מופת פלוגתי

“בשמיני ביולי, יום אחרי יום ההולדת שלי, התראינו בפעם האחרונה”, הוסיף מורן. “הוא בא לסבא וסבתא שלו, שהם ההורים שלי, ובמקרה נפגשנו שם ואכלנו יחד ארוחת ערב. כשנפרדנו לשלום נתתי לו חיבוק. בדרך כלל לא היינו מתחבקים, תמיד היינו הולכים מכות ומציקים אחד לשני, אך הפעם משהו הרגיש לי לא טוב. משהו בחיבוק הזה הרגיש לי לא נעים ועזבתי את הבית בתחושה כבדה”.

“הוא סיפר על חבר שלו שנכנס לאותה פומה באחד ממטחי הטילים, מכסה הפלדה שבר לו את היד ופינו אותו משם. אמרתי ‘הלוואי שזה היה קורה לך’, אז הוא ענה לי: ‘נראה לך? אני רוצה להיות פה, אני מבסוט כאן. מה אני רוצה לחזור לקורס?!’ אז המשכנו לשוחח ונפרדנו לשלום. שלחתי אותו לדרכו ואמרתי לו: ‘בר, אל תיקח את זה בקלות. תהיה מוכן, תשפצר את עצמך, קח מספיק מחסניות, רימון, הכל’. ביקשתי ממנו שלא יתנדב יותר מדי ושיחזור הביתה”

“דיברנו כמעט כל יום, הייתה לנו שפת קוד כדי לדעת האם הוא יורד לשטחי כינוס או נכנס לרצועה. בזמן הזה הצוות שלו הוכשר כדי להיות כוח הנדסי שיצטרף לחטיבת הצנחנים. דיברנו בפעם האחרונה ב-17 ביולי, יום חמישי. הוא התקשר אליי ברבע ל-11 בבוקר ושאל אותי מה העניינים, מה חדש, בירר על אשתי שהייתה אז בהריון והייתה צריכה ללדת את בתי הבכורה וניסה לחשב האם המבצע ייגמר עד שהיא תלד”.

“שאלתי אותו אם יש טילים בשטחי הכינוס, כי תמיד יורים גם לשם, אז הוא אמר שיש לא מעט טילים אך שלא אדאג, שהוא שוכב בין שתי פומות (כלי הנדסי שמזכיר טנק, ג.ב.) ושום טיל לא יפגע בו. הוא סיפר על חבר שלו שנכנס לאותה פומה באחד ממטחי הטילים, מכסה הפלדה שבר לו את היד ופינו אותו משם. אמרתי ‘הלוואי שזה היה קורה לך’, אז הוא ענה לי: ‘נראה לך? אני רוצה להיות פה, אני מבסוט כאן. מה נראה לך שאני רוצה לחזור לקורס?’ אז המשכנו לשוחח ונפרדנו לשלום. שלחתי אותו לדרכו ואמרתי לו: ‘בר, אל תיקח את זה בקלות. תהיה מוכן, תשפצר את עצמך, קח מספיק מחסניות, רימון, הכל’. ביקשתי ממנו שלא יתנדב יותר מדי ושיחזור הביתה”.

בר רהב ז"ל ונבחרת ישראל בכדורמים
בר רהב ז”ל ונבחרת ישראל בכדורמים

“בערב שמענו שיש כניסה קרקעית. הטלפון הסגור לא השאיר ספק לגבי מיקומו של בר, והתחילה שגרה כזאת של יומיים שאתה כל היום עם הטלפון ביד רק מחכה שאולי הוא יתקשר ואולי הוא כבר בחוץ. וזהו, ביום שבת אחר הצהריים אשתי ניסתה להוציא אותי קצת מהמתח שהייתי שרוי בו ואמרה לי ‘בוא נלך לאכול גלידה עם חברים’. אמרתי לה ‘עזבי אותי רגע, אני מרגיש לא טוב’. ובאמת בשעה הזו פחות או יותר הכוח של בר היה בפעיליות בדרום הרצועה ליד רפיח, הפומה שלהם נתקעה יום קודם והם טיפלו בה”.

כשבר וחבריו סיימו לטפל בפומה, הם החזירו אליה את הציוד. הוא שאל את המ”מ אם יש עוד משהו שצריך לעשות והוא ענה לו שילך לצד השני לבדוק אם הם לא שכחו משהו מאחור. ובזמן שהוא עשה את הצעדים אחורה, טיל נ”ט נורה לעברם ופגע בזחל של הפומה. בר ספג את ההדף והרסיסים, ונפצע אנושות. הוא עוד הספיק לקום, כך סיפרו בתחקיר, וקרס.

בר רהב ז"ל. הפומה נתקעה סמוך לרפיח
בר רהב ז”ל. הפומה נתקעה סמוך לרפיח

“הייתי באיזה קניון ברמת ישי, אכלתי גלידה עם חברים”. גולל מורן את אותם רגעים. “אחרי כמה דקות קיבלתי טלפון ממספר שלא הכרתי ובחור נרגש בצד השני של הקו דרש לדעת היכן אני גר. לא הסכמתי לתת לו את המידע ובסופו של דבר לא הייתה לו ברירה והוא אמר לי: ‘מדבר שוקי מקצין העיר, אני צריך אותך דחוף’. הוא הגיע לאסוף אותי להוריי בזמן שנעמה ואפי כבר ידעו. וזהו, פה הכל התחיל. התחיל מחול השדים הזה שממשיך עד היום”.

הזכייה של טבעון בגביע המדינה וההקדשה המרגשת לבר
מורן המשיך לספר על ההתמודדות לאחר הבשורה המרה: “החיבוק הכי חם שקיבלנו היה ממשפחת הכדורמים, מטבעון ומכל הארץ. ראשי אגודות, שחקנים, כולם. בדיוק שבוע אחרי שבר נהרג, בסוף השבעה, היה משחק לקבוצה שלנו, הקבוצה שבר היה מארגן מדי שבוע כדי שיגיעו מספיק שחקנים. אפילו כשהיה בכניסה לעזה הוא היה משכנע אותנו לבוא למשחקים כדי שנזכה באליפות, אז באנו לשחק אני ואחיו הקטנים ניר ורותם במשחק שאיבד כל משמעות ספורטיבית. ניסיתי להמשיך בכדורמים אבל היה לי קצת קשה ללכת לבריכה אחרי מותו של בר ולכן עזבתי את הקבוצה”.

אותה קבוצה, הפועל קריית טבעון אותה הדריך הרשקוביץ’, ניצחה בסוף ינואר האחרון 8:11 את הפועל גוש זבולון בגמר גביע המדינה לכדורמים גברים שנערך בוינגייט וזכתה בתואר לראשונה אחרי ארבע שנים. את הגביע הקדישו השחקנים לבר. “לא היו לי כוחות נפשיים להיות שם”, הודה מורן, “אך רותם אחיו הקטן של בר שעדיין משחק כדורמים היה שם. הבריכה הייתה בשביל בר כל העולם”, הוסיף, “וזה מרגש שזוכרים אותו שם”.

בר רהב. יהי זכרו ברוך
בר רהב. יהי זכרו ברוך

סג”מ בר רהב ז”ל, נפל במהלך מבצע “צוק איתן” לאחר שנפגע מטיל נ”ט שנורה לעברו בדרום רצועת עזה כשהוא בן 21 בלבד. יהי זכרו ברוך.

 ***

בגלל הבנים אנחנו פה

רק אחרי שהילדים שלהם נפלו במדי צה”ל, רוני הירשנזון, ג’וחא אנגל וציון בירי, שלושה אבות שכולים, התחילו לתפוס את מקום הבנים ביציעי הפועל ירושלים וממשיכים את המורשת. מאז, בלב שבור ובגאווה גדולה, הם פשוט לא יכולים לעזוב

רוני הירשנזון, ג'וחא יוסף אנגל, ציון בירי, אוהדי הפועל ירושלים (ברני ארדוב)
מימין לשמאל: רוני הירשנזון, ג’וחא אנגל, ציון בירי (צילום: ברני ארדוב)
כאילו ציירת במלחה משולש, והצבת אחד מהם בכל קודקוד, והם נמצאים ברדיוס של פחות מ-50 מטר אחד מהשני.בקודקוד אחד יושב ציון בירי, בשער 2. בחולצה שההדפס עליה נראה כמו מטרה או ביצת עין, ועם הקול הכי נעים שפגשתם, זו השנה הראשונה שהוא מגיע לכל משחק של הפועל ירושלים אחרי הרבה שנים שרצה אבל לא יכול היה; בקודקוד שני, בדיוק מול בירי ומעליו מתפללים האוהדים במחצית, יושב לו “ג’וחא” אנגל, אחד מיועציו של הנשיא שמעון פרס. לצווארו צעיף של הקבוצה, בידיו מצלמה של פרופשנלס והשפם שלו מפואר כמו שפמים של פעם; ובראש המשולש עומד רוני הירשנזון. יש לו מנוי לשער 2, אבל הוא לא יכול לשבת. הוא עומד מעל אחד הסלים, בחולצה שחורה ומעליה מכופתרת. הוא עומד כשני מטרים מעל הכיתוב הזהוב שאומר “יציע אמיר”. בגלל אמיר הוא בכלל פה. גם בגלל אלעד. וג’וחא פה בגלל יאיר. וציון בגלל דוד. הם פה בגלל הבנים שלהם. והבנים שלהם כבר מזמן לא פה.  
***

 

אמיר הירשנזון ז"ל (באדיבות המשפחה)
“מאז החיים התהפכו, פתאום, ואתה חי בעולם אחר. עולם שמי שלא נמצא בו לא יכול להבין אותו ואי אפשר להסביר אותו. את הכאב הזה, את הצער של אבדן ילד, אי אפשר להסביר. רק אם אתה בפנים אתה יודע”. אמיר הירשנזון ז”ל (הצילום באדיבות המשפחה)
22.1.1995.בבוקר הגיעו החדשות על הפיגוע הכפול בבית ליד. רוני הירשנזון ידע שבנו אמיר, לוחם בצנחנים, עשה שבת בבסיס במחנה סנור. “הייתי רגוע”, הוא אומר, “ואני זוכר שאפילו אמרתי ‘מסכנים ההורים שלא יודעים איפה הילדים שלהם עכשיו'”. אחר הצהריים הבן הצעיר אלעד התקשר לאבא רוני ואמר שבאו מהצבא. “ואז ידעתי”, הוא אומר בעיניים בורקות. “הגעתי מהר הביתה ואני רואה את אלעד, ואימא שלו על הרצפה והוא מנסה בכוח להרים אותה. מאז החיים התהפכו, פתאום, ואתה חי בעולם אחר. עולם שמי שלא נמצא בו לא יכול להבין אותו ואי אפשר להסביר אותו. את הכאב הזה, את הצער של אבדן ילד, אי אפשר להסביר. רק אם אתה בפנים אתה יודע. אתה לא מאמין שזה קורה לך, אתה מבולבל. זה דבר שלא יכול לקרות והוא קורה, זה לא יכול להיות”.
4.12.1996.ברבע לשש בבוקר חזר ג’וחא אנגל משמירת לילה. “איך שנכנסתי למיטה הבת שלי, שאז היתה בת 12, אומרת ‘אבא, יש פה חיילים בחוץ’. חיילים? עכשיו? אפילו לא חשבתי. יצאתי מהמיטה, פתחתי להם את הדלת בתחתונים. אומרים לי ‘יאיר נעדר’. מה נעדר? איפה, איך, מי? סגן מפקד השייטת היה, יחד עם עוד קצינה ורופא”. הבן, יאיר אנגל, לוחם שייטת, השתתף בתרגיל צלילה במפרץ חיפה. הוא היה קשור בחבל לחברו לצוות מתן פוליבודה. 16 שעות חיכו ג’וחא ומשפחתו להודעה משמחת. “אני זוכר שהיתה לנו תקווה”, הוא אומר. “אמרנו אולי נכנסו לאיזה חור, אולי מצאה אותם איזו אונייה. אחרי 16 שעות קיבלנו את ההודעה. מצאו אותם מתים. אחד ליד השני. אתה לא מבין את זה. ופתאום מתחילים חיים חדשים ואתה אומר לעצמך ‘נו, יש לך עוד ארבעה ילדים – מה הלאה?'”.
יאיר אנגל ז״ל (באדיבות המשפחה)
“אחרי 16 שעות קיבלנו את ההודעה. מצאו אותם מתים. אחד ליד השני. אתה לא מבין את זה. ופתאום מתחילים חיים חדשים ואתה אומר לעצמך ׳נו, יש לך עוד ארבעה ילדים – מה הלאה?'”. יאיר אנגל ז”ל (צילום: באדיבות המשפחה)
28.9.2000.“ערב ראש השנה, 12 בלילה, שומעים רעשים ואשתי חנה אומרת ‘נדמה לי שדופקים בדלת'”, משחזר שמואל (ציון) בירי. “אני הולך, מציץ, רואה חבר’ה עם מדים. הייתי בטוח שזה קשור אליי כי בדיוק סיימתי מילואים וחשבתי ‘הפסיכים האלה בטח לא קיבלו איזה טופס’. ואז פתחתי את הדלת…”. הבן, דוד בירי מסיירת גבעתי, נפצע אנוש ממטען צד ליד נצרים. “אתה אפילו לא מעז לשאול מה קרה”, ממשיך ציון. “ואז אתה נוסע לסורוקה, שעה וחצי שמרגישה כמו נצח. אתה מגיע לבית החולים, רץ לילד ורואה ילד שלם, שוכב ככה על הגב. ואשתי אומרת, ‘תשמע אין לו כלום’. היא עוד דאגה מהשריטה שיש לו ברגל, כנראה בזמן הנפילה. הוא נפגע מרסיס. ומחכים כמה שעות ואז אתה מבין שזה הסוף. לפנות בוקר הרופאים קראו לנו ואמרו שכל מה שיש לעשות זה להיפרד ממנו”. מההרוג הראשון של אינתיפדת אל אקצה. “זה סרט רע מאוד. אתה לא תופס שהבן שלך… כשיצאנו ונכנסו לאוטו ונסענו חנה עוד אומרת לי ‘רגע, השארתי שם את הילד. איך השארתי שם את הילד?'”.
18.10.2000.כשאמיר הירשנזון נהרג בבית ליד, אחיו אלעד היה רק בן 13. אם בכלל התחיל להתגבר על הסבל הבלתי נסבל, זה הרבה בגלל החבר הכי טוב שלו, דוד. הם היו כמו אחים. אבל אז גם דוד נהרג, ואת הסבל הכפול הזה, של איבוד האח אמיר והחבר דוד, אלעד כבר לא יכול היה לשאת. אבא רוני היה על מטוס בדרך לפורטוגל. המטוס כבר גרר עצמו למסלול ההמראה, לפתע עצר, והקברניט אמר שחוזרים לכמה דקות לרחבת הטרמינל. “מהקצה של המטוס ראיתי את הדייל מצביע עליי”, אומר רוני. “הוא התקרב ואמר ‘יש פה טלפון, כדאי שתצלצל הביתה’. ענתה לי מישהי, אמרה ‘בוא הביתה. זה אלעד’. ידעתי. הוא הלך”. במכתב שהשאיר הסביר אלעד שלא יכול היה לשאת את הכאב הכפול, ושהאבדן והצער הכריעו אותו.כך, באופן נורא ואיום, התברר שלפעמים מעגל השכול הוא לא מטפורי בכלל. ברדיוס של 500 מטרים בירושלים גדלו להם ארבעה ילדים, וכולם נפלו. יאיר אנגל מרמת רחל, שגדר הקיבוץ נוגעת בשכונת ארנונה, שכונה שבה גרו אמיר ואלעד הירשנזון ודוד בירי. אבל המעגל של שלושת גיבורי הסיפור הזה הוא לא רק של שכול. הוא של הנצחה וזיכרון, ושל הפועל ירושלים.
דוד בירי ז״ל (באדיבות המשפחה)
“אתה מגיע לבית החולים, רץ לילד ורואה ילד שלם, שוכב ככה על הגב. ואישתי אומרת ׳תשמע אין לו כלום׳. היא עוד דאגה מהשריטה שיש לו ברגל, כנראה בזמן הנפילה”. דוד בירי ז”ל (צילום: באדיבות המשפחה)
רוני הירשנזון הדביק את הבן אמיר בחיידק של האדומים ממלחה. ואמיר נדבק חזק. היה מגיע לכל משחק, יושב ביציע של הילדים המשוגעים (לטובה), על הג’ריקן בצבא הוא כתב הפועל ירושלים. כשאמיר נפל בפיגוע, כל הקבוצה בראשות דני קליין הגיעה לנחם ומשכה את האב האבל למשחקיה. השילוב הזה – אוהדים, מנהלים – ביחד עם אגף ההנצחה של משרד הביטחון בראשות אייל לוי, הם אלה שעשו את החיבור הזה לאפשרי ולחזק.”אנחנו עוד עזרנו להביא את נחום מנבר לקבוצה”, נזכר רוני, שהחיבור בינו לבין האדומים נהיה כל כך חזק בכל כך הרבה רמות. “מאז האסון לא חושב שהפסדתי משחק של הקבוצה, בית, חוץ, חו”ל. אולי משחקים ספורים”, הוא אומר.גם אלעד המשיך את המסורת. כשהאח אמיר נפל, הוא והחבר דוד הרחיבו את גבולות הטירוף אחר הקבוצה. הם ישבו בגוש המעודד, ושניהם צבעו את קירות החדר שלהם באדום. אחרי שגם אמיר נפל, אוהדי הקבוצה החלו במחווה לתלות שלטים בשני יציעי האוהדים הצעירים שמאחורי הסלים. לאחד הם קראו ‘יציע אמיר’ ולשני ‘יציע אלעד’. ראשי הקבוצה אימצו את המחווה וראש העיר אהוד אולמרט סייע בכך שמשלטים פשוטים ההנצחה תהפוך לאותיות זהב מעל הטריבונות.כשיאיר אנגל נפל, גם ג’וחא זכה לחיבוק עוטף מהקבוצה. יאיר שיחק בקבוצה מגיל צעיר ועד שהתגייס לשייטת. כשחקן במועדון, הוא גם היה אוהד שרוף שלו. במשחקים הוא היה קופץ באותם יציעים שנקראים היום ‘אמיר’ ו’אלעד’. אחרי שנפל נערך טקס לכבודו. “לפני המשחק נגד בני הרצליה”, אומר ג’וחא, “לא אשכח את זה. דני קליין חיבר ביני לבין הקבוצה, קיבלתי את גופיה מספר 13, של יאיר. מאז אני יכול לספור על יד אחת כמה משחקי בית הפסדתי. התחברתי להפועל”.
אלעד הירשנזון ז"ל (באדיבות המשפחה)
״מהקצה של המטוס ראיתי את הדייל מצביע עליי״, אומר רוני. ״הוא התקרב ואמר ׳יש פה טלפון, כדאי שתצלצל הביתה׳. ענתה לי מישהי, אמרה ׳בוא הביתה. זה אלעד׳. ידעתי. הוא הלך״. אלעד הירשנזון ז”ל (צילום: באדיבות המשפחה)
אצל ציון הסיפור קצת אחר. “לא הייתי אוהד הפועל”, הוא אומר. “אני מאוד אוהב ספורט, מכור לשידורי ספורט אבל לא הייתי הולך למשחקים. אחרי שקרה מה שקרה עם דוד, היה לי קשה להגיע לפה. אני אפילו לא בטוח שרוני יודע את זה, אבל היה לי קשה לראות את השמות של אמיר ואלעד על היציעים. כל זריקה לסל אתה רואה את זה. לא הייתי עוקב אחרי הכדור אלא רק מסתכל על השמות שלהם. זה נשמע קצת פסיכי אבל זו האמת. היה לי מחסום. עם דוד אין לי בעיה, דווקא עם אמיר ואלעד. אומר משהו שלדעתי לא אמרתי אף פעם – אחרי מה שקרה עם אלעד, הסתובבתי זמן רב בתחושה של… לא יודע אם רגשות אשם, אבל משהו הציק לי. הרי כל הסיפור עם אלעד קרה בגלל מה שקרה לדוד. והירשנזון זו משפחה נפלאה, אף פעם לא נתנו לי להרגיש ככה. אבל זו היתה ההרגשה ואי אפשר להשתחרר ממנה”.אבל העונה משהו השתנה. אייל חומסקי, אחד הבעלים החדשים של הקבוצה והחתן של רוני הירשנזון (אמרנו לכם שהכול קשור בסיפור הזה), העניק לבירי מנוי ובירי הרגיש שהוא חייב לנסות לעשות מאמץ. והוא הגיע, ומאז הוא מגיע לכל משחקי הבית. “גם היום קשה לי”, הוא אומר, “אבל אני רואה את המשפחות ממול ורואה את רוני וג’וחא, ויש בזה משהו מעורר. זה נותן לי את הכוח לבוא גם למשחק הבא. לראות את כל האוהדים הצעירים האלה, את הנוער ביציעים, זה עושה טוב”.אז שלושתם שם, בכל משחק ביתי, והמשפחות גם. בירי בשער 2 ואנגל מולו והירשנזון עומד מעל הסל, זועם קצת על ההגנה הרכה של הפועל ירושלים במשחק מספר 1 בסדרה מול חולון.והקשר, כפי שהבנתם, סבוך ואדוק, ולא רק בגלל שהילדים של הירשנזון ובירי, אמיר ודוד, היו כאחים. כל צלע במשולש, מתברר, היתה קיימת הרבה לפני השכול. “ג’וחא בטח אפילו לא יודע”, אומר בירי ומסתכל על הגבוה המשופם, “אבל כשהייתי נער והיינו נשלחים לעבוד בקטיף, ג’וחא היה האחראי עלינו. פחדנו ממנו פחד מוות”. “ורוני ואני היינו שנים במילואים ביחד”, מספר ג’וחא. “זה הגלגול של גדוד 163, הגדוד שכבש את הכותל. אנחנו היינו שם ראשונים, זה שמוטה גור עשה רעש בתקשורת זה משהו אחר”. והפועל ירושלים מעורבבת בכולם. אחד מחברי הצוות של יאיר ז”ל הוא בעצם אחד החברים הכי טובים של אורי אלון, הבעלים של הקבוצה, והוא זה ששכנע אותו להגיע. ואז אלון הגיע לחומסקי, החתן של הירשנזון, והציע לו שותפות. “אלון הציע ותוך 10 דקות חומסקי הסכים”, מספר רוני. “והוא בכלל היה אוהד בית”ר”. “ההנהלה החדשה היא כולה הצוות של יאיר”, אומר ג’וחא.
יציע אלעד הירשנזון ז"ל באולם מלחה (ברני ארדוב)
“אני אפילו לא בטוח שרוני יודע את זה, אבל היה לי קשה לראות את השמות של אמיר ואלעד על היציעים. כל זריקה לסל אתה רואה את זה. לא הייתי עוקב אחרי הכדור אלא רק מסתכל על השמות שלהם. זה נשמע קצת פסיכי אבל זו האמת” (צילום: ברני ארדוב)
אז מה בעצם הם עושים, שלושת הגיבורים הללו. האם ההגעה למלחה היא תחליף, הדחקה, הכחשה או ניסיון לחיות את החיים של הבנים דרך אהבתם – הפועל ירושלים. “תחליף? לא”, אומר הירשנזון. “זו פעילות שיוצרת הרבה רגעים שמחים, וקצת עצובים, אבל משחק זה משחק ובשבילי זו תמיד חגיגה. זה מוציא אותך החוצה. אתה מרגיש מחובר לדברים שהילדים עברו. אני מרגיש שותף לחוויה שלהם. אני לא מאמין במיסטיקה או בדברים כאלה, אבל הצורה שיכולתי לשאת את האבדן והאבדן השני היא בכך שאני מרגיש שהם נמצאים פה איתי. אני רואה את המשחקים בשבילם, זה ביחד. זו צורת הנצחה, מעודדים פה תמיד, גם כשפחות הולך, ואני אוהב את זה. אנחנו מרגישים מחוברים. כשזכינו בגביע יול”ב כולנו היינו שם ובכינו. הנכד שלי עשה קעקוע של הפועל ירושלים על הרגל. זה משהו שאוסף את כולנו, מנציח, מזכיר, מרפא”.ג’וחא לא מאמין בהתכנסות לתוך השכול. “אני זוכר את זה כאילו זה היה היום – יום אחרי ההלוויה אספנו את כל המשפחה וביחד החלטנו שממשיכים הלאה בראש מורם. צד אחד הנצחה, צד שני חיים. כי יש בשביל מה לחיות. זה קשה, אבל לא התחברנו לארגוני השכול. מהיום הראשון אנחנו חיים כאילו יאיר איתנו. כל הזמן. את התליון שלו אני לא מוריד. הוא איתי כל הזמן. גם הילדים והנכדים קשורים. יש לי 10 נכדים ואחד דומה לו פחד. פחד. הרבה פעמים אני מתבלבל בשם, כמה שהוא דומה לו. ואני עוסק בהנצחה. יש לי מצפה שבנינו לכבודו, אני מחלק מלגות על שמו, יש מרוץ על שמו ויש את הכדורסל”.זה לא מרגיש כמו הדחקה?“להפך. הוא פה ופה ופה ופה. אצלי מעל השולחן בבית יש צילום בגודל גיליון. בצד השני יש תמונה שלו עומד ליד פוסטר של מייקל ג’ורדן. הוא היה משוגע על שיקגו”.”אצל כל אחד זה אחרת”, אומר בירי, “ואי אפשר לפרש את זה לפי פסיכולוגיה. כל אחד אומר משהו ומתנהג איך שבא לו. אצלי למשל אין תמונות בכלל. החדר שלו פתוח, עדיין צבוע באדום, נשאר אותו דבר והנכדים משתוללים בתוכו. אבל תמונות אין. אני לא מרגיש שאני צריך תמונה כדי לזכור אותו. ההתחברות העונה לכדורסל עושה משהו. שמעתי שזה קורה להרבה משפחות שאיבדו את הילדים – אתה כל הזמן מחפש שיזכרו את הבן. לי יש איזה פחד פנימי שישכחו אותו יום אחד. זה נראה אידיוטי כי ברור שזה קורה עם הזמן ויש נופלים טריים ומדברים עליהם יותר וזה ברור שבאיזה שלב זה הולך והופך להיות שם ותאריך וכו’. אבל כל זמן שאני חי יש לי רצון כזה שלא ישכחו אותו. שיזכרו אותו. ואני מרגיש שכל העניין הזה עושה את זה. לאו דווקא הפועל אלא החוויה הזו. שכולנו באים ביחד. גם הבן השני שלי, עוז, מגיע לכל משחק וגרר אותי. והוא נהיה חבר טוב של הנכד של רוני, הבן של חומסקי. והכל מתחבר. דוד לא היה מעריץ שרוף של הפועל, לא היה אובססיבי כמו אלעד”.בעצם כמו שאתה עכשיו.

“כן”, הוא צוחק. “בסדר הגודל הזה”.

יאיר אנגל ז״ל (באדיבות המשפחה)
“הוא פה ופה ופה ופה. אצלי מעל השולחן בבית יש צילום בגודל גליון. בצד השני יש תמונה שלו עומד ליד פוסטר של מייקל ג׳ורדן. הוא היה משוגע על שיקגו״. יאיר אנגל ז”ל (צילום: באדיבות המשפחה)
ושלושתם כל כך מיוחדים. כמו שהם טוענים שאין דרך להסביר את התחושות למי שלא עבר אסון כזה, כך קשה לתאר אותם למישהו שלא פגש בהם. אתה רואה את הכאב ואת הרצון להנצחה בתוך העיניים. אבל הם גם בתוך המשחק. בירי לא לוקח את זה קשה מדי, הדרך חשובה לו. ג’וחא נהנה מכל רגע, מחזיק את המצלמה ומקליק על כל התרחשות. כשיניב גרין נבחר לשחקן המצטיין הוא ממהר ללכוד אותו בעדשה. הירשנזון במתח אדיר. ברבע הרביעי, כשחולון מצמצמת את ההפרש, הוא משתגע. אומר לאנשים לידו “לא ייאמן” ו”לא באו לעשות הגנה היום”. כשהמשחק נגמר, וירושלים ניצחה 83:89, הוא נרגע קצת. “המשחק הראשון בסדרה תמיד הכי חשוב”, הוא מסביר.הקהל מתרוקן ממלחה, והשלושה נפגשים מחוץ לאולם. לחיצת יד, חיבוק, מה עניינים. השחקנים גם יוצאים מחדר ההלבשה, עושים שלום. שלושתם דמויות מוכרות מאוד במועדון, וקשה מאוד להחליף איתם מילה בלי שמנהל או שחקן או אוהד לא יעצור לידם ויזרוק כמה מילים חמות.העונה גם הכדורסל מאיר את פניו, אחרי לא מעט שנים קשות מקצועית. “סוף סוף יש קצת נחת”, אומר ג’וחא, “למרות שבחיים לא הלכתי באמצע משחק, גם כשהיה ממש לא טוב”, חשוב לו להבהיר. “בחיים לא הלכתי, ברור”, מוסיף הירשנזון. ובירי מחדד: “מה שכיף בהפועל זו הדרך. אין פה כל הזמן שאיפה לנצח בכל מחיר. זו לא המטרה פה”.אז מה יקרה השנה?“תרשום – 11 ביוני אנחנו בגמר”, מכריז ג’וחא. הירשנזון מצנן: “אין קבוצה שלא רוצה לנצח, אבל אנחנו מסתכלים לטווח הארוך. כשאתה רוצה לתת אגרוף אתה חושב איך היד שלך עוברת את הפרצוף של הבנאדם, לא נעצרת בו. כשאתה מסתכל שלוש שנים קדימה, אתה יכול להרוויח גם את השנה הזו. הכול יכול לקרות. אתה יכול לתת להם 28 בנוקיה ויכול להילחם על כל נקודה כמו הערב מול חולון”. בירי: “אליפות זו לא הכול. העיקר שנמשיך לבוא, שיהיה פה שמח ושישקיעו. זה מה שעושה את הכיף של הפועל”.
יציע אמיר הירשנזון ז"ל באולם מלחה (ברני ארדוב)
״סוף סוף יש קצת נחת״, אומר ג׳וחא, ״למרות שבחיים לא הלכתי באמצע משחק, גם כשהיה ממש לא טוב״, חשוב לו להבהיר. ״בחיים לא הלכתי, ברור״, מוסיף הירשנזון. ובירי מחדד: ״מה שכיף בהפועל זו הדרך. אין פה כל הזמן שאיפה לנצח בכל מחיר. זו לא המטרה פה״ (צילום: ברני ארדוב) 
***
הם קמים והולכים יחד לעבר החניה, אוטוטו ייפרדו שוב וכל אחד יילך לדרכו. מאחוריהם יניב גרין ויותם הלפרין, כוכבי כדורסל, והפרופורציות מתחדדות לגבי מי הכוכבים האמיתיים של העולם הזה. שלושתם – הירשנזון, בירי ואנגל – מבטיחים שהם ימשיכו להגיע למלחה, הבית השני. שהקבוצה כבר מעורבבת בתוכם והם מעורבבים בתוכה. את אמיר ואלעד ויאיר ודוד אף אחד לא יחזיר להם, אבל את הפועל ירושלים אף אחד לא ייקח. ובגלל שהילדים היו כל כך הפועל ירושלים, אולי הם באמת כאן, במלחה, מעודדים את האדומים וקופצים ומתופפים ושרים וצועקים. אולי תמיד יישארו כאן. אולי, בעצם, אף פעם לא הלכו.
לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il
רוני הירשנזון, ג'וחא יוסף אנגל, ציון בירי, אוהדי הפועל ירושלים (ברני ארדוב)
״תרשום – 11 ביוני אנחנו בגמר״, מכריז ג׳וחא. הירשנזון מצנן: ״אין קבוצה שלא רוצה לנצח, אבל אנחנו מסתכלים לטווח הארוך” (צילום: ברני ארדוב)
דוד בירי ז״ל (באדיבות המשפחה)
דוד בירי ז”ל (צילום: באדיבות המשפחה)
יאיר אנגל ז״ל (באדיבות המשפחה)
(במצפה לזכרו של יאיר אנגל (צילום: באדיבות המשפחה) 
***

כשהלב בוכה: אלון בקל נרצח ואיתו גם האהבה

אלון בקל ז”ל היה מלא בנתינה ואהבה, עד שכדור אחד בליבו עצר את חייו בגיל 27 בלבד. הלפרין מבטיח לנסות להביא לו אליפות (“נשמח מכאן”), האם מתקשה לעכל (“כל המדינה מכירה אותך, עכשיו תחזור הביתה”) והאב נזכר ביום בו התחזה לאוהד מכבי. צפו בכתבה

רועי גלדסטון

רועי גלדסטון  10.05.16 – 18:00

“היינו בדירה של אבי וירדן, כשירדן סיפרה לנו שהיה פיגוע במקום בו עובד אלון, אלון פצוע וצריכים לגשת לבית חולים. מיד, אבל מיד רצנו, שעטנו לבית החולים והגענו עוד לפני האמבולנס. ראינו את האמבולנס מוריד אלונקה. הרגל של אלון הייתה שמוטה, ואני צווחתי ואמרו לי ‘מטפלים בו, מטפלים בו’, נכנסנו לחדר מיון וחיכינו עד שקראו לנו”, כך, כאילו זה קרה רק לפני שעה, מתארת ניצה בקל, אימו של אלון בקל ז”ל, את הרגעים שאחרי פיגוע הטרור בפאב הסימטא ב-1.1.2016.

ניצה זוכרת כל רגע. איך הריחה את בנה, נגעה בו, ליטפה אותו, צבטה, חיבה ונישקה. “הוא היה יפה כל כך, נקי. רק שעתיים לפני כן התקלח. והרצח, הכדור חדר אל תוך הלב הענק הזה. דווקא בלב הזה, הנקי, איך יכול להיות? זה המקום הכי טהור. כדור אחד פילח את ליבו. ומאותו יום זה לא חיים”, מספרת האם בדמעות ומתחננת: “אלון, יאללה. בוא הביתה. זהו, יש מינוף, כל הארץ יודעת מי זה אלון בקל, תחזור”.

בקל ז”ל היה מלא באהבה ונתינה. כזה שכל מי שמכיר מתאהב בו. ילד חיובי, מצחיק. אוהב ספורט, ובעיקר את הפועל ירושלים. אביו, דודו, נזכר באחד מהרגעים בהם הכל התחבר – ואלון התחזה לאוהדי מכבי ת”א כדי להשיג כרטיסים למשחק: “היה משחק נגד מכבי ת”א. לירושלים כבר לא היו כרטיסים ונשארו רק לאוהדי מכבי. מכרו את זה  במועדון של מכבי. אז מה הוא עשה? הלך לשוק הכרמל ואמר, ‘אקנה את החולצה הכי זולה של מכבי ת”א’, לבש אותה, ואמר ‘אבא מה אני אעשה’. הלך וקנה ממכבי ת”א 4 כרטיסים, יצא החוצה, וצילם לי את זה”.

בירושלים הכירו את האוהד המסור, ולפני כמה חודשים ערכו לו טקס מרגש במיוחד במשחק ביתי בארנה, אותו האם ניצה לא מסוגלת לשכוח: “רטט בגוף בטקס. כולם הזדהו. המחיאות כפיים, עם העוצמה, וכל הגוף רועד. אין לך שליטה. פשוט אין שליטה”.

גם יותם הלפרין וליאור אליהו זוכרים את בקל, וממקום מושבו בארנה מבטיח הקפטן: “דיברנו על זה, ואני חושב שאם נצליח להביא לפה עוד תואר להפועל ירושלים, אז עשינו תואר אחד עם אלון, ובעזרת השם נעשה תואר בלי אלון. אם נצליח לעלות לו חיוך ולעוד עשרות אלפי אוהדים בדרך, זה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות. נשמח איתנו מלמעלה ואיתנו כולנו פה ביחד”.

צפו בכתבה המלאה

האב בבית העלמיןהאב בבית העלמין

הנרצחים בפיגוע בתל-אביב הם אלון בקל, מנהל הפאב “סימטא”, ושמעון רוימי, שבא מאופקים לחגוג יום הולדת לחבר. המצוד אחרי היורה נמשך. אביו של אלון: “רק אתמול הוא חגג את הסילבסטר ואמר ‘טוב לי, אני אוהב לחיות'”. חברו של שמעון: “נפגעתי בגב וזחלתי בין הכיסאות ההפוכים למטבח”
01.01.16 , 18:00
01.05.2017  12:25

Leave a Reply