Tag Archives: Sergey Noritsin

טטיאנה נוריצינה על משפחתה וחייה בישראל ובקנדה

אני יודעת על המשפחה שלי מרצ’יצה דרך סבתי מצד אמא, אליזבטה יעקובלבנה, היא וסבא שלי בוריס גידלו אותי, כך קריאות הספרים הראשונות שלי היו משולבות עם זיכרונות ילדותם והפינוים.

סבא בוריס בצעירותו

המשפחות היו גדולות בשני הצדדים. סבי, בוריס שוסטין, היה אחד מחברי הקומסומול הראשונים ברצ’יצה ואחד הקומוניסטים נאמנים שלא קיבל “שוחד.”.

הוא עשה את עבודתו בצניעות: תחילה בחנות נעליים ברצ’יצה, ואחר כך בבית חרושת בקאזאן, שם תפרו נעליים לחזית. ואחרי המלחמה, הוא מצא את אשתו וילדיו האבודים, תיקן ותפר נעליים, כולל אלה של הרכבים מפורסמים.

  

סבא בוריס וסבתא ליזה

סבתא שלי ממשפחת פלוטקין. לאביה היתה חנות מכולת משלו, וסבתה מתה לאחר שחייל גרמני היכה עם קת הרובה שלו בחזה שלה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

רחל פייגה פלוטקינה, אמא של סבתא שלי

אמה הלכה בעקבותיה ומתה בגיל 32 מסרטן (בגלל תסכול), וסבתא שלי, ילדה בת 13, החליפה את אמה לתינוקות, לארבעת אחיה הצעירים. חלק מהמשפחה – דוד של סבתא שלי עם ילדיו – עזבו במלחמת העולם הראשונה לדרום אמריקה.

סבתי ילדה את אמי באוגוסט 1941 ממש בדרך לסיביר, ליד סטלינגרד, שם נעלם אחד מאחיה בחזית (השאר מתו). היא סיפרה איך נשים זרקו את התינוקות שלהן לנהר ונשכבו בצד הכביש … היא גרה עד 1945 בכפר סיבירי, קברה את אביה בדרך, שלא יכל לעמוד בדרך הקשה מבלארוס לסיביר .

סבא בוריס עם אחיותיו שנהרגו ברצ’יצה

כל קרוביו של סבא בוריס שוסטין מתו ברצ’יצה – אחיותיו עם ילדיהם בקבר משותף. הם היו, על פי הסיפורים, קשורים לפרטיזנים. אבא של סבא שלי נהרג על ידי הפשיסטים בימים האחרונים – הוא אולץ לטפל בסוסים במהלך הכיבוש. סבא וסבתא שלי מצד אבי היו מבוברויסק.

אמא רעיסה

לרוע המזל, לא נשארו תצלומים – האלבום נעלם לאחר מותה של אמי רעיסה. היא היתה רופאת ילדים והיא נפטרה מסרטן לפני 11 שנה בערב השנה החדשה בידיו של דוד שלי יעקב, אחיה הצעיר (הוא היה בוס גדול בנמל הדיג). סביר להניח שהאלבום נזרק על ידי אבי החורג, אדם נורא.

רק כמה תמונות נותרו מדודה פאני (לסבתא שלי היו ארבעה ילדים: יצחק, אביו של בן דודי יבגני, הועלה לדרגת קולונל, מת לאחרונה), פאינה היא הדודה האהובה עלי, שנולדה ב- 1931, חירשת אילמת מילדות, בשל דלקת קרום המוח, אחד מבניה מת מאותה סיבה.

ניקולאי וליזה עם ההורים שלהם 1993

סיימתי את אוניברסיטת קלינינגרד, הפקולטה התעשייתית-פדגוגית. כשילדתי בשנים 1991-1992. שני ילדים, הגיע הזמן לקואופרטיבים. בקורסים האחרונים של האוניברסיטה ואחרי שעבדתי כמורה במוסד פדגוגי, שבו לימדו מקצועות שונים, ילדתי את ניקולאי, וליזה נולדה אחרי שנה וחצי. אלמנטים בשוק של “שנות ה-90 ” כבשו אותנו, ניסינו לפתוח חנות ספרים וכו ‘, אבל עדיין לא היה לנו דיור משלנו, גרנו בדירה משותפת עם סבתא שלי – היה חדר אחד עבור ארבעתנו עם חתול וכלב. אחרי שהיינו מעורבים בחברות בנייה שונות והפסדנו המון כסף. סוף סוף, ב -1997, ברחנו מגנגסטרים ועלינו לארץ, דרך התוכנית “הבית הראשון במולדת” – עם הילדים והחתול .

בקיבוץ דן, שהוזכר בספר על לימוד יסודות העברית (למדנו את השפה בעצמנו מראש, ובגלל זה הלכנו לעבוד במקום ללכת לאולפן הקיבוצי), ירו שם קצת. גם הילדים המקומיים וגם העולים היו רבים עם הילדים שלנו, אבל עד מהרה אבא שלנו תיקן חצי מהטלוויזיות השבורות ומכשירי החשמל, כמו גם את האופניים של הסבים המקומיים, שבמהרה נזכרו בשפה הרוסית (משנות ה -30 של המאה הקודמת הם שכחו :)) והמצב כולו התפתח לאווירה ידידותית מאוד. עבדנו במפעלים לייצור ממטרות. אבל לבעלי לא היתה עבודה כזאת, הוא התחיל לחתוך ירקות (ואצבעות) במטבח.

שנה וחצי לאחר מכן, למרות שהקיבוצניקים היו מאושרים, אם היינו נשארים איתם לנצח, עברנו לראשון לציון. הקשבנו לעצתו של דודני יבגני שוסטין, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ואשתו אמיליה פרידמן, גם היא פרופסור באותה האוניברסיטה – “טוב יותר לגור ליד בתי ספר”. למדתי, ובמקביל ניקיתי דירות של אנשים אחרים וטיפלתי בקשישים, אבא שלנו למד כמתכנת, הוא היה המבוגר ביותר בגיל 40+, הילדים הלכו לבית הספר.

באותה תקופה התחלנו להכין מסמכים למעבר לקנדה – לאבא שלנו היה חם מאוד בישראל.

לימדנו שחמט ילדים בני 3-4  … דרך דמקה. אבא שלנו היה שחקן דמקה נלהב (“תחת הסוציאליזם” הוא הצליח לשחק בעבודה, ולא רק בדק וכיוון מכשירים :)) בבית אנחנו כל הזמן שיחקנו אחד עם השני. יחד עם זאת, לימדנו אותם לכתוב ולקרוא ברוסית – עוד לפני ישראל, פחדנו שהם “יאבדו את השפה”. תמכנו ברוסית כל הזמן, עסקנו בה עם הילדים הצעירים שנולדו בקנדה, אז הרוסית שלהם היא כמו שלך ושלי. הילדים יודעים הרבה על התרבות ועל הספרות, והם מתבדחים וקוראים בדיחות ברוסית, אם כי בזכות בית הספר יש להם אנגלית מצוינת (לאחר מכן הם למדו גם צרפתית).

בקיבוץ היו חוגים לילדים. בשמחה רשמנו את הבכורים למועדון השחמט, ואיכשהו, באופן בלתי צפוי, ניקולאי, בלי לדעת את התיאוריה, התחיל לנצח את כולם. כשעברנו לראשון, התחלתי לחפש משהו מתקדם יותר, ומצאתי מועדון נהדר. אנחנו מאוד אסירי תודה למועדון השחמט בראשון – בשבתות היינו הולכים לשם כמה קילומטרים, כדי לשחק עם הקבוצות. הילדים, ליזה וניקולאי, אהבו לשחק שם. בגיל 8.5 החל ניקולאי ללמוד ובמשך כחצי שנה או שנה למד אצל מאמן נפלא, ואדים קרפמן, שהחל ללמד אותו את התיאוריות שלו. לאחר מספר חודשים זינק הרייטינג של ניקולאי מ -1300 ל -1700. הוא יכול היה לצאת לאירופה לאליפות לילדים, אבל אז הגיע הזמן להיפרד מישראל – עזבנו לקנדה ב -30 בדצמבר 2001.

לא השתמשנו באינטרנט באותו זמן, ולא היו לנו מכרים, עברנו לשם באמצעות עורך דין ש”האכלנו ” טוב גם פה וגם שם. כשעברנו לשם חשבנו כך: “טורונטו היא עיר גדולה, המשמעות שיש בה גם שחמט. אבל אז השחמט הוצג כאן בצורה גרועה מאוד בהשוואה לסטנדרטים הישראליים.

בתחילה עבדנו בקו ייצור במאפיות בלילה – בשכר מינימום. בגלל המהירות המטורפת של הקו, הגב, הזרועות, המפרקים – הכל “הלך”. לאחר שנה של עבודה כזו נולד לנו סריוז’ה ופתחנו גן ילדים “מעונות יום נוריצין” – מורשה, ארבע שנים מאוחר יותר נולד וניה.

אלכסיי (בעלי) התחיל לעזור לי עם הילדים בגן. במשך השנים חינכנו מאתיים ילדים. התחלנו עם דוברי אנגלית, ואז עברנו לדוברי רוסית, כשהמחוז שלנו הפך מ”קנדי “ל”רוסי-יהודי”. החוקים השתנו עם הזמן וניתן היה להשאיר רק 5 ילדים בבית, אבל עכשיו קיבלנו רישיון לילד שישי.

ילדים רבים מגן הילדים שלנו נכנסו לתוכנית לילדים מחוננים, מכיוון שאנחנו “בשורת הנושא” – שניים מילדינו הצעירים לומדים שם, לאחר שעברו בהצלחה את המבחנים. הילדים מתחילים בגן שלנו מ 10-12 חודשים ואנחנו מחנכים אותם עד בית הספר – עד ארבע שנים. איוון מלמד אותם מוסיקה, מורה ליוגה מגיעה, ואני מלמדת אותם את כל השאר. אנחנו עושים הרבה, אבל העיקר הוא ללמד ילדים לכבד אחד את השני “דו קיום בשלום”, כלומר מיומנויות חברתיות.

לאחר שהגענו לקנדה, כמעט מיד לקחנו משכנתא וקנינו בית קטן וישן. אחר כך עברנו למקום חדש יותר וגדול יותר, בגלל שכל המשפחה שלנו כבר לא התאימה לבית הישן, כי היה לנו ילד רביעי, איוואן. עבדנו משבע בבוקר עד שבע בערב, בשנים הראשונות לקחנו תינוקות גם בלילות וגם בסופי שבוע.

סרגיי במרכז-נותן שיעורים ואיוון-מצד ימין

כל ארבעת הילדים שלנו משחקים שחמט, הם עוסקים בהרבה ענפי ספורט – הם הפכו לאלופי אמריקה בסמבו ובג’ודו, ואז היו כמה שנים של בית ספר לשחייה, ציור רציני, הצעיר רצה ללמוד פסנתר וכינור, ועכשיו הם נחשפו לשיעורי תכנות. הצעירים – הם בכיתה ו’ ו -י’ עכשיו – הם מקבלים הרבה שיעורי בית, הרבה מתמטיקה נוספת. הילדים משתתפים בתחרויות מתמטיות וזוכים בפרסים.

ליזה-סיימה אוניברסיטה

 

הבת שלי ליזה סיימה אוניברסיטה, עובדת בחברת תרופות, והתחתנה עם יליד קנדה, אלכסנדר מאי.

ניקולאי באולימפיאדה לשחמט 2018 בבאטומי

ניקולאי הפך להיות אלוף קנדה בשחמט בקרב המבוגרים בגיל 16 – הצעיר ביותר בהיסטוריה של המדינה. הוא מאסטר בינלאומי ומאמן של “פידה”, מאז שהיה בן 12 הוא אימן את תלמידיו.

הארמוני ז’ו-תלמיד של ניקולאי, אלוף העולם עד גיל 8, 2013

אליפות העולם 2017

ילדים מעריצים אותו, כמה מתלמידיו זכו בפרסים באליפות העולם, רבים הפכו לאלופי המדינה לגילם . בתי שיחקה באינטרנט זמן רב בפורטלים של שחמט. באוניברסיטה היא היתה ממארגני מועדון השחמט.

ניקולאי משחק עם סרגיי בתחרות

האמצעי, סרגיי, התחיל לשחק בתחרויות למבוגרים מגיל 4 , הוא היה אלוף המדינה עד גיל 8, 10 ו-12. הוא יצא לאליפות העולם עם אחיו הבכור (ניקולאי היה מאמן הקבוצה, וסרגיי שיחק בקטגוריה שלו). בפעם האחרונה, הוא שיחק טוב מאוד בגיל 14 – אני חושבת. הוא חילק את המקומות 15-17  “בעולם”. הוא גם נותן שיעורים לילדים מגיל 12, והילדים אוהבים אותו מאוד.

איוון, הצעיר ביותר, משחק בתחרויות של יום ראשון ובמועדון

אנחנו מקדמים שחמט

החיים בקנדה ככלל, כמובן, הרבה יותר רגועים. בשנים האחרונות בולט זרם עצום של אוכלוסיית אסיה, המשתקף באופן פעיל בשחמט, קובע את הקצב בבתי הספר ובאוניברסיטאות ויוצר תחרות. למרות תערובת של הרבה אומות, עם רמות התפתחות שונות (בנוסף להגירה מקצועית, מספר עצום של פליטים ממדינות עוינות המקיפות את ישראל נכנסים לקנדה, שכבר החלה לשנות את מראה המדינה ואת הלך הרוח הפנימי) , רובם עדיין מצייתים לחוקים. הסדר פחות או יותר נשמר, אם כי הפשע , כמובן, גדל עם השנים, ויש הפחתה בבתים מעוטרים לליל כל הקדושים וחג המולד בשל שינויים בהרכב הלאומי.

יש מספיק בירוקרטיה בכל מקום, בעיקר בקונסוליה הרוסית. אבל כל השאר ממוחשב, מה שהופך את החיים לקלים הרבה יותר.

האקלים בעיר הוא די חם בקיץ, בחורף – קשה, רוחות חזקות מגיעות מן האגמים. אנשים רבים דוברי רוסית ודוברי עברית מתגוררים בסמוך לטורונטו ובתוכה, אפילו רחובות רבים בעיר קרויים “אור יהודה” ו”נר שדרות “, הרבה בתי כנסת, בתי ספר ומועדונים יהודיים פרטיים, הורים רבים שומרים על העברית עם ילדיהם וכו.

הטבע הוא יפהיפה, דביבונים, סנאים, שועלים, וארנבים – הם קופצים ממש בפארקים.

קשה מאוד לשפוט את הטיפול הרפואי, עדיף שלא יהיו בעיות בריאותיות. אני אפילו מפחדת לחשוב על פרישה – הפנסיה היא מאוד צנועה. לכן, אני מאחלת לכולם בריאות ושנים ארוכות!

(טטיאנה נוריצינה (פרנקל

טורונטו,

קנדה

תורגם מהמקור ברוסית מאת איגור שסטין

********************************************************************************

תשלחו סיפורים משפחתיים ועוד

אנו מזמינים מתנדבים המדברים מספר שפות. בואו לעשות טוב ביחד!
למד כיצד להעביר כסף כאן.
פורסם בתאריך 12/29/2018 16:24

Tatyana Noritsyna about her family and life in Israel and Canada

I know about my family from Rechitsa through my grandmother from mother’s side, Elizaveta Yakovlevna, she and my grandfather Boris raised me, so the readings of the first
books interspersed with memories of their childhood and evacuation.
Grandfather Boris is in his youth
Families were large on both sides. My grandfather, Boris Shustin, was one of the first  Komsomol members in Rechitsa and a loyal Communists who did not get out of the “trough”.
He modestly did his job: first in a shoe shop in Rechitsa, then at a factory in Kazan, where they sewed boots for the front. And after the war, he found the lost wife and children, repaired and sewed shoes, including those for famous ensembles.
 
Grandfather Boris and grandmother Liza
My grandmother from the Plotkin family. Her father had his own grocery store, and her grandmother has gone ill after a German soldier slammed his rifle in her chest during World War I.
Rachel-Feiga Plotkina, my grandmother’s mother

 

Her mother followed her and died at 32 from cancer (due to frustration), and my grandmother, a 13-year-old girl at the time, has replaced her mother to the babies, her four younger brothers. A part of the family – my grandmother’s uncle with his children – left during the First World War to South America.

My grandmother gave birth to my mother in August 1941 right on the road to Siberia, near Stalingrad, where one of her brothers went missing at the front (the rest died). She told how women threw out babies into the river and left to lie along the road … She lived until 1945 in a Siberian village, burying her father on the road, who could not stand the hard way on the supplies from Belarus to Siberia. 

Grandfather Boris with his sisters killed in Rechitsa

All the relatives of grandfather Boris Shustin died in Rechitsa – sisters with children in a common grave. They were, according to the stories, connected with the partizans. My grandfather’s father was killed by the fascists already in the last days – he was forced to take care of the horses during the occupation. My grandparents from my fathers side were from Bobruisk.

Mother Raisa

Unfortunately, there are no photographs left – the album disappeared after the death of my mother Raisa. She was a dental pediatrician and she died from cancer 11 years ago on the New Year’s Eve in the hands of my uncle Yacov, her younger brother (he was a big boss in the fishing port). Most likely, the album was thrown out by my stepfather, a terrible person.

Only a few photos left of Aunt Fani (my grandmother had four children; Isaac, the father of my cousin Yevgeny , was promoted to colonel, died recently), Faina is my favorite aunt, born in 1931, deaf-mute from childhood, because of meningitis, one of her sons died from the same reason.

Nicolay and Liza with their parents, 1993

I graduated from the Kaliningrad University, the industrial-pedagogical faculty. When I gave birth in 1991-92. two children, it was time for cooperatives. On the last courses of the university and after I worked as a teacher in a pedagogical institution, where schoolchildren studied different professions, I gave birth to Nicholay, and Liza was born after a year and a half. The market elements of the “dashing 90s” captured us, we tried to open a bookstore and etc., but we still didn’t have a housing of our own, we lived in a communal apartment with my old grandmother —there was one room for the four of us with a cat and a dog. After being involved into various construction companies and losing a lot of money … At last, in 1997,we ran away from gangsters and  We immigrated to Israel, with the program “First House in Homeland” – with the children and a cat into the bargain.

In Kibbutz Dan, who was mentioned in the book on the study of elementary Hebrew (we learned the language ourselves in advance, and because of it we were able to work instead of the kibbutz ulpan), we fired a little bit. Both local and olim children of ours were beating, but soon our dad fixed half of the broken TVs and electrical appliances, as well as bicycles to local grandparents, who quickly remembered Russian (from the 1930s they forgot :)) and the whole situation has developed to a very friendly atmosphere. We worked at the factories for the production of sprinklers. But for my husband there wasn’t such work, he began to cut vegetables (and his fingers) in the kitchen.

A year and a half later, despite the fact that the kibbutzniks would have been happy, if we stayed with them forever, we moved to Rishon Lezion. We listened to the advice of my cousin Yevgeny Shustin, a professor of mathematics at Tel Aviv University and his wife Emilia Friedman, also a professor of the same university – “living where schools are better”. I studied, and at the same time cleaned other people’s apartments and looked after the elderly, our dad studied as a programmer, he was the oldest there by age of 40+ years, The children went to school.

At that time, we began to prepare documents for moving to Canada -to our dad it was very hot in Israel.

We taught chess to children from 3-4 years … through checkers. Our dad was an enthusiastic checkers player (“under socialism” he managed to play at work, and not only checked and tuned instruments :)) At home we constantly played with each other. At the same time, we taught them to write and read Russian – even before Israel, we were afraid that “they would lose the language”. We supported Russian all the time, engaged with them and with the younger children who were born in Canada, so their Russian is the same as your and mine. The children know a lot about the culture and literature, and they make jokes and read jokes on Russian, although, thanks to the school, they have an excellent English (later they learned French).

In the kibbutz there were clubs for children. We gladly gave the elders to the chess club, and somehow, unexpectedly, Nikolay, not knowing the theory, started winning all. When we moved to Rishon, I began to look for something more advanced, and I found a wonderful club. We are very grateful to the Rishon Chess Club – on Saturdays we used to walk there for several kilometers, to play with the teams. The children, both Liza and Nikolay, loved to play there. At the age of 8.5, Nikolai began to study and for about six months or a year he studied with a wonderful trainer, Vadim Karpman, who began to teach him his theories. After a couple of months, Nikolai’s rating jumped from 1300 to 1700. He could go to Europe for the children’s championship, but it was time to say goodbye to Israel – we left for Canada on December 30, 2001.

We didn’t use the Internet at that time, and didn’t have acquaintances, we went there through a lawyer who we “fed” very well here, and there. We went, thinking this: “Toronto is a big city, which means that there is chess in it too. But then the chess was presented here very poorly comparing to Israeli standards.

Initially, we worked as a transporter in bakeries at night – at a minimum wage. Because of the mad speed of the line, the back, the arms, the joints – everything was “gone”  After a year of such work  we gave birth to Serezha and organized a home kindergarten “Noritsyn daycare” – licensed, four years later we gave birth to Vanya.

Alexey (my husband) began to help me with the children in the kindergarten. Over the years we have educated two hundred children. We started with English speakers, then switched to Russian speakers, when our district became from “Canadian” to “Russian-Jewish”. Laws changed over time and it became possible to keep only 5 children in the house, but now we have passed licensing and have taken a sixth.

Many children from our kindergarten get into the program for gifted children, since we are “in the subject line” – two of our younger children study there, having successfully passed the test. The children starts in our kindergarten from 10-12 months and we bring them until the school – up to four years. Ivan teaches them music, a yoga teacher comes, and I teach everything else. We do a lot, but the main thing is to teach children to respect each other and “peaceful coexistence”, i.e. social skills.

After arriving in Canada, we almost immediately took a mortgage and bought a house, small and old. Then we moved to a newer and a larger one, because our entire household did not fit in to the old one, because we had a fourth child, Ivan. We worked from seven in the morning to seven in the evening, in the first years we took babies both at nights and on weekends.

Sergey in the center – gives gives first lessons and Ivan – on the right

All our four children play chess, they play a lot of sports – they became American champions in sambo and judo, then there were several years of swimming school, serious drawing, the youngest wanted to learn piano and violin, and now they have introduced programming lessons. The younger ones – they are in the 6th and 10th grades now – there are a lot of home lessons, a lot of additional mathematics. The children participate in mathematical competitions and win prizes.

Liza – graduated from university

My daughter Liza graduated from a university, works in a pharmaceutical company, and married a native Canadian, Alexander May.

Nicolay at the 2018 chess Olympics in Batumi

Nikolay became the champion of Canada in chess among adults at the age of 16 – the youngest in the history of the country. He is an international master and coach of FIDE, since he was 12 he has been training his students.

Harmony Zhu – Nicolay’s student, world champion under 8 years old, 2013

world championship of 2017

Children adore him, several of his children won prizes at world championships, many became champions of the country at their group age. My daughter played on the Internet for a long time on the chess portals; at the university she was one of the organizers of the chess club.

Nicolay plays with Sergey in the competition

The middle one, Sergey, started playing in adult competitions from 4 years old, he was the champion of the country up to 8, 10, 12 years old, went to the world championships with his elder brother (Nikolay was the team coach, and Sergey played in his category). At the last time, he played very well at the age of 14 -I think. he divided 15-17th places “in the world”. He also gives lessons to children from the age of 12, and children love him very much.

Ivan, the youngest one,  plays in Sunday competitions and in the club

We are promoting chess

Life in Canada as a whole is, of course, much calmer. In recent years, a huge influx of the Asian population is evident – its actively reflects on chess, and sets the rhythm in schools, and in universities it creates competition. Despite the mixture of many different nations, with different levels of development (in addition to professional emigration, a huge number of refugees from hostile territories surrounding Israel are entering Canada, which has already begun to change the country’s appearance and the internal state of mind), most still obey the laws. Order is more or less maintained, although crime has, of course, increased over the years, and the houses decorated for Halloween and Christmas have diminished due to changes in the national composition.

There is enough bureaucracy everywhere, especially in the Russian consulate  But everything else is computerized, which makes life much easier.

The climate in the city is quite hot in the summer, in the winter – severe, strong winds blow from the lakes. Many Russian-speaking and Hebrew-speaking people live around Toronto and in it, even many streets near us are called “Or Yehuda and “Ner Sderot”. A lot of synagogues, private Jewish schools and clubs, many parents sustain Hebrew with their children and etc.

The nature is beautiful, many wild, but half-domesticated raccoons, squirrels, foxes, rabbits – they jump right in the parks.

It is difficult to judge health care, it’s better not to have problems.  I’m even afraid to think about retirement – The pension is very, very modest. Therefore, I wish you all health and long years!

Tatyana Noritsyna  (Frenkel)

Toronto, Canada

Translation from Russian in original  by Igor Shustin

***

From the editor belisrael.info

We continue to publish interesting and useful materials in various languages. Do not forget to support the site

Send us your family memories and stories about life.

Posted 12/03/2018 21:54