Tag Archives: Holocaust in Belarus

Igor Kanonik. Minsk ghetto through the eyes of my father (part 2)

(continued; beginning here)

At the end of 1972, the city authorities began to hatchet a project – how to fill up the “Pit” and dismantle the monument. Everyone already understood that this place was becoming symbolic and anti-Soviet. In their turn, the Jews began to collect signatures under a petition to the city executive committee not to touch the monument. Someone suggested writing the same petition in English, so two parallel notebooks appeared. I saw them at our house on Grushevka when my father went to collect signatures from the Jews. Many were afraid to sign, and my father tried to persuade them.

May 9, 1973 was a big rally at the “Pit”, there were already thousands of people.

At the end of the summer of 1973, the KGB knew about this petition. Most likely because my father and another former ghetto prisoner made an appointment with the chairman of the city executive committee, and they said for what issue they came for and left all their data. From that moment, the authorities launched surveillance of my father. In mid-September, a meeting was scheduled at the city executive committee. One day in early September, when I returned from work, I found out that our house was searched, it immediately became clear what they were looking for. On that day, the KGB officers came to fathers work, took him and drove him home. He was a 6th grade turner by profession, he worked at the motor depot then, he never was a party member. What they could do to him, even checked his locker at work. Everyone, of course, thought that they were looking for some kind of “samizdat” (independent editions)… Fortunately, my father handed over both notebooks to fellow Jews for collecting signatures.

David Kanonik at work in a motor depot, 1973

The appointed day was approaching. On September 15 it was time to go to the city executive committee. My prudent father asked a familiar Russian woman to carry the notebook into the building of the city executive committee. She said at the entrance that she was going to get a job, and she was let in. And father went without anything, only with his passport. Unfortunately, his second colleague did not came, they made an appointment together. Two deputies received my father, they already knew what he was going to talk about, another man in a gray suit was sitting in the corner of the office, but he did not introduce himself.

The conversation lasted more than an hour, father handed them the notebook with a petition full of signatures of Minsk residents, mostly prisoners of the ghetto and their relatives. He told them how he had been in the ghetto from his first day on July 20, 1941 until the beginning of September 1943, when he managed to escape to the partizan detachment. And the fact that almost his whole large family died, including all relatives, its 32 people. At the end of the conversation, they asked him why people do not want creation of a beautiful park on this place, with filling the “Pit”.

Father realized that everything he told them was not interesting. Then he became angry and before leaving he said that if they would break this monument, then they can kill him right there. And that many years will pass, there will be neither them, nor these offices, and the monument will still stand in the “Pit”…

…On the next day, the director of the motor depot told father to work calmly, the question of his dismissal is not even worth the time.

But another question remained, how to hand over the second notebook with a petition in English. So that it reaches at least to the American correspondent in Moscow. Everyone understood that international publicity was needed, that only it could stop this madness in Minsk.

Jewish identity in the USSR began to rise after the victorious Six Day War in June 1967, in which Israel fought a coalition of Arab countries (Egypt, Syria, Iraq and Jordan). The euphoria after this war was long-lasting. New waves of Jewish activities took place also after the “aircraft affair” – attempts to hijack a plane from Leningrad on June 15, 1970 and the arrest of eleven people, almost all of whom were Jews. After the killing of eleven Israeli athletes at the Munich Olympics in September 1972. And after the Mossad operation, carried out on the personal order of the Israeli Prime Minister Golda Meir, with the aim of capturing and eliminating all the terrorists involved in the killing of the athletes.

With publicity, everything was resolved. In early October 1973, the last few families were to leave Minsk, for which all the documents had already been ready. They went to Moscow, and there, at the Dutch embassy, they were supposed to receive the remaining documents and train tickets to Vienna.

On June 10, 1967, the USSR broke off diplomatic relations with Israel. After the victory of Israel in the Six Day War, the Israeli embassy was closed, and the interests of Israel were represented only by the consul, who received at the Embassy of the Netherlands.

The idea was to persuade one of the families to take the notebook with signatures to Moscow and hand it over to the consul. And so it happened. After this family left Moscow, moscow friends called their relatives in Minsk and said that they had escorted them to the train station, and that they had transferred everything as planned.

Literally in these days, on Saturday, October 6, 1973, at two in the afternoon, on the eve of the Jewish holiday of Yom Kippur, the armies of Egypt and Syria attacked the positions of Israeli troops along the ceasefire line of the previous Six Day War of 1967. This is how began the fourth Arab-Israeli war – the Yom Kippur War.

It was interesting to observe such a picture, as in the Minsk GUM department of radio products on Lenin Street there was a long line of Jews only. Everyone wanted to buy the “Ocean” radio of the Minsk Radio Plant – of course, in order to listen to “enemy voices” and to know the whole truth about the war in Israel. Jews were already aware of what bluffs all Soviet newspapers wrote during the Six Day War. Therefore, no one was going to trust the Soviet newspapers.

I remember it like it was now, on the evening of October 24, 1973, all Jews listened to “enemy voices” – such as the DW, Radio Liberty, and Voice of America. It was the last day of the Yom Kippur War in Israel. Then the “voices” spoke only about this, and also read chapters from the “Gulag Archipelago” by Solzhenitsyn. And suddenly in the middle of the news they say that the Belarusian authorities want to demolish the monument to the Jews who died in the Minsk ghetto. The first monument to the Jewish victims of fascism in the entire Soviet Union, erected by surviving Jews in 1947. They talked about this for several days in a row, and also wrote about it in the newspapers in Israel and in West Germany. It was a real big win.

Now you can only imagine what elevated tones Peter Mironovich Masherov was talking with then chairman of the city executive committee Mikhail Vasilievich Kovalev. And the insult was great – how did it happen that in the midst of the ardent state antisemitism that was generated by the state, ordinary Minsk Jews were able to spin all the Belarusian authorities? As you know, 1973 was the heyday of the era of stagnation in the USSR.

Igor and Lena Kanonik on their wedding day March 1, 1985 near the monument at the “Pit”

A little more about my father.  Soon, he went to work at a factory of medicaments, he worked there for a long time. Then he began to work at a radio factory. It was a branch of a radio factory for the production of wooden cases for TVs and radios, which had previously exploded. The explosion occurred due to spontaneous combustion of dust during the second shift on March 10, 1972, in a new workshop that worked for only three months.  At fifteen degrees below zero, firefighters flooded everything with water.  According to official figures, 106 people died.

My father worked at a radio factory until his retirement in 1989.

My dad, Kanonik David Efimovich, and my mother, Kanonik (Meisels) Maya Izrailevna, lived in the same house on Grushevka, without any luxury.  Although then, in December 1973, three months after the scandalous visit to the city executive committee, my father was called to the same executive committee. That time it was the housing department. They said that they knew that he was a prisoner of the Minsk ghetto, and offered him a new three-room apartment. But my father refused, saying that he did not need anything from them. It should be noted that my father never asked anyone to improve his living conditions, it was their initiative.

In the mid-1980s, working at a radio factory, father talked to the chairman of the factory society of war veterans. Father said that he was in the partizans, but the chairman of the society grinned and replied that the Jews were in the ghetto. Then father said that he had been in the Minsk ghetto for more than two years and fled to the partizans. But to the question, where are your documents of the war participant and the partizan of Belarus, my father had nothing to answer. He had to look for witnesses, former partizans, and go to Orsha to the commander of the partizan detachment. The commander did not remember him, probably because he was already very old, but he asked my father to tell him everything that he remembers from the life of the detachment. Father began to tell what he was doing, that he was guarding the hospital on the swamp island, and his mother Elizabetha Davidovna Kanonik (Goberman) was a cook and worked in the hospital. Then the commander remembered. He sent father to the republican party archives, where all the papers were kept. And only after that my father received an extract from the diary of the partizan detachment, in which the meticulous clerk wrote down everything. The certificate clearly stated that on September 5, 1943, Kanonik David Efimovich was arrived to the partizan detachment named after Kirov, the brigade named after Kirov, Minsk region, and in the column “from where he arrived” there were indicated “Minsk ghetto”.

… For the first time, at the beginning of August 1943, father and his mother fled from peat mining along the Mogilev highway, where they were taken daily from the ghetto. The security was weak – one, sometimes two police officers, who were already tired to count Jews (how many were leaving the ghetto and how many were returning). But there was a German post ahead of the road, and my father had no papers. In addition, almost all men and teenagers were forced to take off their pants (this way the Nazis looked for Jews). He had to go back to peat mining. His mother passed all the posts, as she had an “Ausweis” with a note that she lives in the village of Shpakovschina. She already knew how and where to find the partizans. Ausweis was prepared in advance by her husband, my grandfather, Kanonik Efim Yakovlevich, who was connected with the underground in the ghetto and died shortly before that, in early July 1943, in one of the raids at the meat factory. He never managed to take advantage of his “Ausweis”.

Before the war, my grandfather worked at a meat factory, where more than half of the workers were Jews. When all the Jews were driven into the ghetto, the Germans realized that a meat factory would not be able to work without Jews. They selected all the former workers according to the documents of the meat plant and began to take them to work from the ghetto in an organized manner.

In general, in the Minsk ghetto there was an opportunity through the Judenrat (the Jewish administrative body) to ask for any work team. There were a lot of working teams, every day early in the morning, under the supervision of policemen, they were driven out or taken out for various jobs. This made it possible to prolong one’s life and somehow to eat, as the working teams had reasonable amounts of food, and there was a short lunch break. Nobody fed those who remained in the ghetto; they needed to take care of themselves.

Also, almost every day the ghetto prisoners had to hide, so as not to get into the gas chamber during the next round-up. But in the spring of 1943, everything changed. The Germans began to drastically reduce the size of the already melting ghetto, and began to organize pogroms for working teams. For example, you could leave for work in the morning and not return to the ghetto in the evening. Sometimes after work they were immediately taken away for execution.

So for two years, grandfather and father as part of a working team used to leave the ghetto to work at the meat factory. They were officially registered on this working team. Father was there on the last day in early July 1943.

…The Jews at the meat plant noticed that in the middle of the day more police arrived than usual. So many policemen were not required to accompany the Jews back to the ghetto. Grandfather Efim told my father to slip out of the territory in the area of the rear warehouses quickly and quietly, take off the stripes and calmly go to the train station. Father did just that, stayed in the train station until darkness, and close to the night he crawled under the barbed wire into the ghetto area through the region of the Tatar gardens. Arriving home, and in 1943 they already lived at Sukhaya Street, as the territory of the ghetto was gradually reduced and Jews were resettled, he saw his mother sitting and crying. She already knew everything, she was informed that the cars with the workers from the meat plant drove through the ghetto, she thought that they both died. Usually, all working teams walked to and from work at the meat plant, accompanied by police officers. But this last time, after work, all the Jewish workers from the meat factory were transported through the ghetto directly to Tuchinka and immediately shot in the clay quarries of an old brick factory.

The Germans often drove through the territory of the ghetto, entering through the gates on Nemiga Street, along the Respublikanskaya and Opansky streets and leaving through the gates at the railway.

Also in Tuchinka the younger brother of grandfather Efim, Nissim Kanonik, born in 1910, who was on the same working team, was shot. He, like Grandfather Efim, before the war worked at a meat factory. Nissim was drafted into the army and, on July 23, on the day of conscription, he was sent to the front, which was advancing towards Minsk. After the first battles, the remnants of its broken detachment, retreating by forests, came to Minsk, the city was already occupied. Just near Minsk, Nisim met his elder brother Honya Kanonik, born in 1906, who was also drafted into the army on July 23. Honya with the remnants of his military unit went east to the front line. Honya categorically dissuaded Nissim from entering the occupied Minsk. But Nissim was not afraid, he knew the city well, which helped him to get to his house on Chervensky road at night, where his wife Lida and two young sons, Yakov, born in 1936 and Victor, born in 1939, remained.

Honya Yakovlevich Kanonik – one of the first cash messengers in post-war Minsk

It was just the beginning of July, and the commandant’s order to create a Jewish ghetto from July 20 was already hung around the city. All Jews were obliged to move to this area in the center of Minsk. Nissim Kanonik decided to go to the ghetto alone, and his Russian wife Lida with two sons remained in their house on Borisovskaya Street, near Chervensky road. Having slightly corrected her documents, this strong and smart woman survived three years of occupation and saved her children.

Nissim Kanonik with his wife Lida and eldest son Yakov. Photograph of 1937

On the picture from the year 1931 is the father of my father Khaim (Efim) Kanonik, born in 1903. Both were shot in Tuchinka in July 1943 during a round-up at a meat factory. This is how the whole working team was destroyed. Father was there too, but miraculously escaped.

There were many mixed families in the Minsk ghetto, and non-Jewish wives followed their husbands in to the ghetto, taking on all the hardships. They also wore stripes on their clothes and shared the sad fate of all their Jewish relatives.

Translation from the original by Igor Shustin

(to be concluded)

Published 04/15/2020 16:36

 

Igor Kanonik. The Minsk ghetto through the eyes of my father (part 1)

The story is written in a form where the events of 1941-1944 sometimes overlap with the events of the early 1970s. This is a real and true story of two families, Kanonik and Goberman, of which 32 people died in the Minsk ghetto. History unfolds in two time planes. Oddly enough, the past is connected with the present by the chain of events arising from one another.

The story was written in 2013, on the occasion of the 70th anniversary of the destruction of the Minsk ghetto, and corrected in 2019. Some photos are published for the first time.

*

On June 28, 1941, the Germans, not meeting much resistance, entered Minsk. The family of my father, David Kanonik, lived before the war near the Chervensky tract on Krupskaya Street. It was a large area of private houses behind the train station. All lived together in his house: grandfather Efim (Khaim) Yakovlevich Kanonik, born in 1903, grandmother Liza Davidovna Kanonik (maiden name Goberman) born in 1906, the elder sister of my father Luba, born in 1926, my father David, born in 1929, and grandmother Gita, the mother of grandfather Efim. Also in this house lived grandmother Esther, the sister of grandmother Gita. Both of two young children: father’s sister Rita, born in 1931, and brother Marat, born in 1938, died of dysentery before the war.

For several days, the Kanonik’s could not decide whether to leave to the east or stay in Minsk, and left the city only on June 26. Many families who left Minsk on June 23-24 managed to go far, and to cross the bridge over the Berezina River. But father’s family traveled only 40 kilometers when German troops in the uniform of the Red Army were dropped directly onto the refugee column.

My father David Kanonik (1929-1999, died in Israel). He spent more than two years in the ghetto; since September 1943 he was a partizan

Saboteurs told the refugees so that everyone would return to their homes, that in front of the Berezina River, there is no bridge and no opportunity to cross to the opposite bank. The bridge was indeed blown up on June 25 by Soviet military units during the retreat in order to detain the Germans on the Berezina River. Therefore, many refugees, including Jews, turned back to Minsk.

As early as on June 24, the top leaders of the republic and the city, hastily and secretly fled from Minsk to Mogilev, without informing the population that they needed to leave. Their escape caused the deaths of hundreds of thousands of people, and first of all the complete destruction of the Jewish population of Minsk and its environs, who ended up in the Minsk ghetto. It was a real betrayal of the city population.

Almost a month later, in mid-July, an order from a military commandant was posted throughout the city. All Jews were ordered to leave their homes and relocate to the ghetto area from July 20.

My father and his family got there and for more than two years they were prisoners of the Minsk ghetto – from July 20, 1941 until the beginning of September 1943. When my father managed to escape to the partizan detachment, the last 3,000 Jews remained in the ghetto. It was a month and a half before the last ghetto destruction action. On the twenties of October 1943, the Minsk ghetto, the largest of two hundred Jewish ghettos in Belarus, ceased to exist.

According to the archives and museums of Germany, about 150 thousand Jews died in Minsk, more than 40 thousand of them were Jews from Germany, Austria and the Czech Republic. Foreigners were clustered in the “Sonderghetto”, a special one inside a larger ghetto. There is a memorial in the park on Sukhaya Street, on the site of an old Jewish cemetery, in the territory of the former ghetto, which is dedicated to the Jews of Europe.

The only place where it is noted that 150 thousand Jews passed through the Minsk ghetto is the Berlin Holocaust Museum. Even on Wikipedia, the data is not accurate.

Of the 250 thousand pre-war population of Minsk, more than 100 thousand were Jews. The Minsk ghetto lasted two years and three months. Throughout this time, all those who died and were killed in small pogroms, which took place almost constantly, were buried in common grave-ditches in the territory of this cemetery. The cemetery existed from the middle of the 19th century; Jews were buried there after the war, until the early 1950s. In the early 1970s, the cemetery was closed, and in 1990 it was razed to the ground.

Father told how after the war they paved cobblestone on Collectornaya street (former Jewish) on the site between the street Nemiga (during the war it was called “Khaimstrasse”) and up to the street Sukhaya, and how they laid a road straight through the graves.

The convoy that left Berlin on November 14, 1941 was the third convoy of European Jews to the Minsk ghetto. The first, according to the German archives, was a convoy train, which left Dusseldorf on November 10, 1941. The second was a convoy from Frankfurt, sent on November 11, 1941.

And today, walking along the old part of Dusseldorf, right at the houses where the Jews lived, you can see copper square tablets. They, like in Berlin, are walled up on the sidewalk with the names of former residents deported to the Minsk ghetto. Later, in the winter of 1941–1942, there were many more trains from Hamburg, Berlin, Bremen, Cologne, Bonn, Dusseldorf, Frankfurt and Vienna – all to the Minsk ghetto.

These data are from Berlin museums and archives in Germany. It is better not to argue about statistics with the German pedants. In Soviet times, the number of Jews who died in the Minsk ghetto was belittled. For example, on the territory of the Khatyn memorial complex, created in 1969, there was a memorial plaque-niche in a long wall (I think it is still in the same place), which lists several streets that entered the Minsk ghetto region, and it says that 75 thousand peaceful Soviet citizens died there.

The Holocaust of Jews in the territories of the former Soviet Union remained a secret for several decades after the end of the war. For ideological and political reasons, the Soviet regime did not recognize the uniqueness and scale of the extermination of Jews by the Nazis. Only after the collapse of the Soviet Union the documentation and perpetuation of the memory of Holocaust victims become possible.

… Father told me that at first they lived in the ghetto on Ostrovsky Street, not far from the entrance gate from the side of Nemiga Street. Almost every day three enormous gas chambers drove into the ghetto; they stopped near a public park on Ostrovsky. There followed a raid on the Jews – those who did not go to work or could not hide in the pre-prepared “malinas.” “Malina” was the name for hiding places under the floor of the house, between the floor and the ground, or for a small secret room, which was obtained after making an extra large wall. Policemen caught all who came across, and driven them into the gas chamber. Cars drove the Jews to “Maly Trostenets” and burned them there.

The first commandant in the Minsk ghetto was Major Richter, he often liked to go around the ghetto, accompanied by policemen and with a whip in his hand. And God forbid if someone does not take off his headgear when he met him, or catch his eye with a poorly sewn armor. These were round yellow stripes on the clothes, front and back, which should have been worn even by children from 12 years old. Later, under the yellow stripes, they forced to sew a small white ones, but only on the chest. Last names and numbers corresponding to the house number in the ghetto were written on these small stripes, since all the houses were numbered. It was a kind of residence permit.

During the next, largest, fourth pogrom (July 28-31, 1942), in which about 30 thousand Jews died, the elder sister of my father Lyuba died. Police officers, as usual, walked the ghetto streets and handed out leaflets. Lyuba told her mother that she would go outside and take the leaflet. Her mother tries to dissuadedher, but Lyuba came out and no one saw her since than…

My father’s sister Lyuba, b. 1926, Photo1939

It turned out that like this the policemen lured people from houses and shelters, where there was still the opportunity to hide.

Also during this pogrom, died grandmother Esther, the sister of grandmother Gita. When everyone who was in the house managed to hide in the “malina”, she closed the hole, laid a rug on top and sat on the bed in the bedroom. She told to the Germans and policemen who entered, in Yiddish that she is blind and can not see nothing. Then a German took her arm and slowly led her out into the street towards the gas chamber. And thus Esther left, taking away the danger from her family…

July 28, on the first day of the great pogrom, my father and grandfather Efim, as part of the work team, managed to leave the ghetto to work at a meat factory early in the morning. On the way to work, a group of Jews was constantly accompanied by several policemen. They met a large convoy of Ukrainian policemen (from July 10, 1941, several convoys of the 1st Ukrainian police battalion stationed in Minsk), which marched towards the ghetto. Soon after, shots were heard from the ghetto.

By the end of the working day, all Jews were informed that they will not return to the ghetto, but remain at work for the night. The same way they spent the next two nights. The pogrom in the ghetto ended at exactly three in the afternoon on July 31. When father and grandfather returned to the ghetto in the evening, they realized that only mother, Liza, was alive, but the sister and two grandmothers were gone. This was the fourth large pogrom planned by the Germans.

Liza Kanonik (Goberman) born in 1906, my father’s mother. She escaped from the ghetto in early August 1943. Almost a year was a cook and worked in the hospital of the partizan detachment. Photo taken in 1946

It is officially known that in Maly Trostenets, the Germans killed 206,500 people, and more than half of them are prisoners of the Minsk ghetto. It is also known that this figure is greatly underestimated.

The outstanding German intellectual-historian Hans-Heinrich Wilhelm in his book “Operational Group A of the Security Police and SD 1941–1942 ”confirms and reliably states that in 1942, 1,000 Jewish transports (railroad cars) were observed in the vicinity of Minsk. This German historian claims that the number of foreign Jews deported to the Minsk region in 1942 is, according to conservative estimates, 75 thousand people. Most of these European Jews, bypassing the Minsk ghetto, went directly to the extermination camp Maly Trostenets.

But even earlier there was a third big pogrom. There was a large sand pit in the ghetto. And it was there that in 1947, with funds raised by surviving Jews, one of the first monuments to the victims of the Holocaust was erected on the territory of the entire Soviet Union. The inscription on it was made in Yiddish. But at that time, for well-known reasons, they could not write on the monument that these 5,000 Jews were the victims of the third pogrom, organized on the Jewish holiday of Purim on March 2, 1942.

The pogrom began by shooting 200 children of the orphanage, along with teachers and medical workers. The orphanage was located on Ratomskaya Street (later Melnikaite) next to the quarry. The Gauleiter of Belarus Wilhelm Kube was present when they were shooting the children, he threw candy to them. After the execution of 5,000 Jews, the Germans did not allow the quarry to fall asleep for several days. Father said that after the execution, the snow fell, and the executed Jews lay for several days, covered with snow.

Unfortunately, even in 2000, when the “Pit” Memorial was created on this site, they also forgot or did not want to indicate the total number of Jews who died in the Minsk ghetto.

There was one more place of mass executions of Jews from the ghetto – the victims of the first two large pogroms were mostly shot there. The first big pogrom, dedicated to the holiday and due to the lack of space for the resettlement of European Jews, took place on November 7, 1941. The Germans “loved and tried” to organize large-scale pogroms for the Soviet or Jewish holidays. They forced the Jews to form columns and walk along the central square of the ghetto, Yubileynaya square, as in a demonstration. These columns immediately after the “parade” drove to Tuchinka. Thus perished 12 thousand Jews.

The second big pogrom, connected with the urgent preparation of a place for the resettlement of European Jews (“sonderghetto”), took place on November 20, 1941, in which another 20 thousand Minsk Jews died. All this happened in the village of Tuchinka, in clay quarries on the territory of three old brick factories. Over 30 thousand Jews were shot there on the outskirts of Minsk during the existence of the ghetto.

Unfortunately, in the postwar years this place was forgotten. Perhaps one of the reasons for oblivion is that before the war, the 6th NKVD colony was located next to Tuchinka. That is, both Germans and Chekists inherited there. Today it is a territory near Kharkovskaya Street, in the direction of the Calvary Cemetery. A modern Tuchinka park barely overlapes this territory.

All the surviving ghetto prisoners had a peculiar psychological syndrome for 25 years after the war. They walked around the streets where the ghetto was. They didn’t tell anyone about this, and in general they tried not to touch the ghetto subject. Of course, the postwar state policy contributed to this. Persecution of Jews in the late 1940s. The murder of Solomon Mikhoels in Minsk in January 1948 (there were rumors in Minsk that the death of Mikhoels was an officially organized murder). Destruction of Jewish culture, August 12, 1952 in the cellars of the Lubyanka were shot 13 members of the JAC – the “Jewish Antifascist Committee.” An anti-cosmopolitan company that acquired anti-Semitic forms. The “doctors’ plot” at the beginning of 1953. And state antisemitism, which intensified in the late 1960s and in the 1970s.

How did Minsk Jews manage to perpetuate the memory of their fellow compatriots in the years when no one wanted to hear about the Holocaust?

The first organized Jewish rally at the Pit took place on Victory Day in 1969. Fifty people gathered, mostly Jews who lived close to the Pit, and their relatives. My father’s brother Edik Goberman, born in 1945, lived with his family in Zaslavsky Lane.

Not many Minsk residents know that the first two flower beds on both sides of the monument were made by Jews living near the Pit. But in front of the round flowerbeds, two large flowerbeds were made in the form of Magen David, this was in the early May 1969. These flower beds did not stand even a day, there even did not manage to put flowers. It remained a mystery how the KGB found out about them, but in the evening of the same day four persons in gray suits immediately went to the house of the organizer of these community workers in the Pit.

In the courtyard, where the Chekists entered, stood dozens of shovels and a rakes. KGB officers said they were aware that work was underway at the Pit to clear the area. And then it sounded in an imperative tone: “Get rid of these flower beds of yours until the morning!”

It had to redo the six-pointed flower beds into round ones at night. And when on May 9, 1969, the Jews first rallied at the Pit, everyone saw two round flower beds with flowers.

A few words about the organizer of the community workers. This was one of the first Minsk Zionists, everyone called him Feldman, perhaps this was not his real last name. According to the stories of his former neighbors, he was like a bone in the throat for the KGB. At the end of 1972, he was taken to Moscow and put on a plane flying to Vienna, from where he allegedly flew to Israel. In the early 1990s, after almost 20 years, his former neighbors searched for him in Israel, but never succeeded…

During Brezhnev’s time the Jews, who had something to lose, were afraid to come to the “Pit” on Victory Day. I myself have seen many times how Jewish intellectuals walked from Yubileynaya Square down Ratomskaya Street (later Melnikaite) past the market, constantly looking over their shoulder. It was rumored that disguised KGB officers photographed people. But every year more and more Jews came to the Pit.

Translation from the original by Igor Shustin

(to be continued)

Published 04/12/2020 02:19

Life is like a miracle (3) / (החיים כמו נס. שמעון גרינהויז (3

(English text is below)

  סוף, התחלה והמשך  

לפני המלחמה, הייתי רק בכיתה א‘ או ב‘ , הלכתי ללמוד אצל הרב, אבל מיד אחרי המלחמה, הלכתי ישר לכיתה ז‘. לא ידעתי טוב את השפה הרוסית,  הייתי אומר “שתי גברים” …  במקום “שני“. בישראל, ילדים מדברים כך, משלוח מעורב, אין בזה שום דבר נורא, אבל באמצע שנות ה-40 צחקו עליי מאוד בבית הספר. כאשר פתחתי את הפה שלי בכיתה, היה כזה צחוק שאפילו מכיתות אחרות באו לראות. הייתי היהודי היחיד בכיתה, ובמתמטיקה תמיד הייתי חזק. אחרי חודש או חודשיים, התחלתי לשלוט בשפה והתחלתי אפילו ללמד את חבריי. היה מורה אחד למתמטיקה שהגיע מהחזית. הוא אהב לשתות. לפעמים הוא היה עושה טעויות, אבל אני הייתי מתקן אותו בכל הכבוד – זה היה בידור נהדר. החברים שלי היו אומרים, “ובכן, סיימון – תיגש לתקן את השגיאות שם.“

https://i0.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2256.jpg?resize=621%2C466

סיימתי את חטיבת הביניים הבלארוסית. רוסית נלמדה בה רק כמקצוע. בשיעורים קראנו את שיריהם של יעקוב קולאס וינקי קופלה. סיימתי את לימודיי עם מדליית זהב, זה נתן לי את ההזדמנות להיכנס ללא בחינות לאוניברסיטה. הלכתי לאוניברסיטת המדינה הבלארוסית לפקולטה לפיסיקה ומתמטיקה, ובמקביל למדתי משפטים. המכון למשפטים היה קרוב יותר לפארק צ‘ליוסקינטסב, כעבור כמה שנים צורף מוסד זה לאוניברסיטה, והפך לפקולטה.

   https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2276.jpg?zoom=2&resize=274%2C372 

שמעון גרינהויז בשנת 1949 יחד עם אימו ליד האנדרטה בקראסנה ( 1950 ).

אני זוכר שני שחקני שחמט ששיחקו ללא לוח, והחליפו בקול רם את המהלכים ביניהם. תמיד עקבנו אחריהם והקשבנו לאיך שהם משחקים. אחד מהם, כך נראה, היה רב אומן איזק בולסלבסקי.

סיימתי שתי פקולטות בהצטיינות. קיבל מלגה; אני, כסטודנט מצטיין, קיבלתי העלאה של 150%.

באותה תקופה בברית המועצות היה טוב, מי שהיה מסיים את הפקולטה למשפטים בהצטיינות התקבל מיד לעבודה או במשרד התובע או במשרד הפנים – לא עם השכר הגבוה ביותר, אבל גם לא הנמוך ביותר. אבל היתה גם אנטישמיות חזקה … אני זוכר כשהתחלתי ללמוד משפטים, רוב המורים היו יהודים וליברלים … התזה המרכזית שלהם היתה זו: “אפשר להגן על כל פשע, הוא יכול היה להיות יותר קשה“. בסוף, כשהייתי כבר בקורס הרביעי, כולם נעלמו. הגיעו פרופסורים שקשורים לביטחון המדינה. תמיד צחקנו על עמדתם: “תנו לנו בן אדם, וימצא עליו מאמר“.

אז הבנתי שאני לא אצליח לעשות קריירה בשום משרד ממשלתי, כי אני יהודי, וזה “פשע” ,הוא מורכב על ידי העובדה כי ההורים שלי – הקפיטליסטים, והבורגנים … אבי, כפי שאמרתי קודם, היה איש עסקים ואמי רוזה עבדה במשק בית, אבל הקדישה הרבה מזמנה לעזרה לעניים. לפני המלחמה, חיילים יהודים ששירתו בעיירה הצבאית היו מגיעים אלינו לארוחת צהריים וערב. אני זוכר, גם, את בני הישיבות שהיו באים. אמא עבדה קשה מאוד עם קבוצה של נשים שעזרו לאוכלוסייה. לאחר המלחמה, היא עבדה במשך שנים רבות בבית חרושת לשימורים בקראסנה – כעובדת פשוטה. אחיה ומשפחתה – מדוקשיץ, היו עשירים מאוד. אבל היא אהבה את הרעיונות הקומוניסטיים, גם כשהגענו לישראל.

החלטתי שאני אהיה מורה, והלכתי ללמד באזור שבו לחמתי כפרטיזן. בין איליה ווילייקה. לא היו שם מסילות ברזל ולא אוטובוסים, ביצות בכל מקום. תלמידים הגיעו בחורף דרך היער, הלכו 10 ק“מ, לפעמים בשלג עד המותניים  …

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2280.jpg?zoom=2&resize=312%2C286

נסיעה לבית ספר בחורף על המשאית, שנת 1955

בשנת 1956 היתה מלחמת סיני בישראל. אני זוכר שהלכנו לפגישות שבהן היינו צריכים “לגנות את התוקפים“. אבל הבטתי בתמונות הטנקים הישראליים, והנשמה שמחה.

ב -1957 התקיים במוסקבה פסטיבל הנוער. אני זוכרת שהגענו מבלארוס לראות את הישראלים, רק להאחז בבגדיהם, לשמוע את דבריהם … ואז הבנתי שאין לי מקום בברית המועצות, למרות שאני אזרח סובייטי. יכולתי לנסוע לפולין, שם שלט בכל גומולקה. אבל לא היו לי מסמכים המאשרים כי יש לי אזרחות פולנית.

מבלארוס היה קשה לצאת לחו” ל. הלכתי לווילנה, התחתנתי שם חתונה פיקטיבית והגשתי ניירות. בראדושקוביצ‘י כתבתי למפקד המשטרה מכתב שאני אזרח פולני, והוא חתם עליו, והעביר אותו לווילנה. זה היה בשנת 1958. קולונל של משרד הפנים העביר את הבקשה למעלה, אבל היא חזרה, נשלחה שוב לראדושקוביצ‘י לאימות. נתנו כסף למפקד המשטרה, הוא בדק אותה שוב, העביר אותה – ובסוף השנה קיבלנו אישור ועברנו. בפולין הייתי בערך שנה וחצי, שם הורשנו, אמי ואני לעלות לישראל. עד שההיתר הגיע, אני עבדתי כאינסטלטור בחברת “ג‘וינט” על הגבול עם גרמניה. היו . בתים מאבן. הורו לי לקדוח חורים – לפעמים זה לקח שבוע שלם לקדוח חור אחד, עד כדי כך הקירות היו חזקים. אני נחשבתי לתלמיד של אינסטלטור פולני, בשבילו זה היה טוב, הוא קיבל תשלום על זה.

בפברואר 1960 הגעתי לישראל, בידע של מאה מילים בלבד בעברית. הלכתי לאולפן. היו לי דודות בקיבוצים עין חרוד ויפעת, אז לקחו אותנו לשם (ליפעת – אותי ואת אמי, זה בצפון, בין נצרת לעפולה). נתנו לנו דירה קטנה, וכמעט שלא גרתי שם, הייתי במעונות באולפן בגבעתיים. למדתי ארבעה חודשים, ואז עברתי קורס מיוחד במינוח פיסיקלי-מתמטי. הייתי יכול לעבור קורס למשפטים ולהיות עורך דין בישראל, אבל משום מה לא הלכתי על זה. גם בברית המועצות לא עבדתי כעורך דין. התחלתי ללמד ב -1960, קיבלתי דירה בפתח תקווה … והתחלתי לעבוד בבית הספר, בכמה בתי ספר. הדירה היתה 30 או 35 מטר ברחוב יצחק שדה. לא ידעתי את כל המילים , אבל התקבלתי טוב, התלמידים עזרו לי. אצלי בכיתה היו מעט מאוד ילדי עולים. אולי 3-4, מתוך 30-40.

התחלתי לעבוד בבית ספר טכני, לא בגימנסיה, שנקראה “עמל“. המנהל היה גם מרוסיה, כמו רוב המורים. הרגשתי כאילו אני ברוסיה. עבדתי גם בגימנסיה, לימדתי פיסיקה. בשלב זה הם בנו כור אטומי – לא בדימונה, אלא בנחל שורק. על חוף הים. כדי להוליך שולל, הם אמרו לכולם שזה מפעל טקסטיל … והמדינה בחרה 10 בתי ספר בארץ כדי ללמד שם פיזיקה גרעינית. נראה שהמפקח אהב איך אני מלמד, או שהתלמידים היו טובים, וגם בית הספר שלנו נבחר. הלכנו כל שבוע לשם, לאתר הבנייה, והטכנאים והפרופסורים הסבירו, נתנו משימות ועבודות במעבדה. בפעם היחידה בחיי ראיתי איך בונים מרכז גרעיני, איך מזריקים דלק.את כל זה הראינו  לתלמידים. נפרדנו טוב מאוד, והתלמידים התנהגו בצורה מאוד מכובדת באתר הבנייה.

אחרי כמה זמן אני מקבל מכתב מטעם המפקח לפיסיקה, שהיה בן 80, והוא אומר כי התנהגתי כמו בריון, הפרופסורים והלבורנטים נפגעו ממני ושהתלמידים שלי שברו הכלים … ראיתי שחור בעיניים. אני חושב לעצמי: “מה עליי לעשות?” חשבתי: אני אחזור לראות את פרופסורים והטכנאים, אנחנו הרי התחבקנו איתם  כאשר סיימנו את הפרקטיקה … לא היה אז תחבורה ישירה, נסעתי לרחובות, ומשם הלכתי ברגל לתחנת הכח הגרעינית … ואז שרות  “ש.ב” עצר אותי. לא נתנו לי אפילו לדבר עם אף אחד, הם חשבו שמצאו מרגל מרוסיה! שני סוכנים של השירות החשאי, בדיוק כמו בסרטים:  אחד טוב ואחד רע. אחד מהם כאילו עוזר לך והשני מאיים … ובסוף היום הם שברו אותי, כבר חשבתי לחתום על כל מה שרצו, הייתי מוכן לאשר שהכל נכון. אבל הם כנראה פנו למישהו יותר בכיר, והוא אמר להם, “תעזבו אותו.” ובערב, הם שחררו אותי, “הסוכן הטוב” ליווה אותי, והוא אמר: “אני מציע לך להתרחק מכאן. אם תתקרב לפה אתה תעלם והמשפחה שלך לא תראה אותך שוב. “

לא ידעתי מה לעשות, איך להיות בבית הספר? הלכתי למנהל וסיפרתי לו את כל הסיפור, בלי לדעת אם הוא קיבל עותק של המכתב מהמפקח. המנהל אומר: “אתה יודע מה, אני מאמין לך. בואי נשלח לו מכתב“. לא ידעתי לכתוב, אז הוא בעצמו כתב ושלח. המפקח גר בחיפה, במשך זמן רב לא היתה תשובה. יום אחד אומר המנהל:“אני עצמי אסע אליו“. הוא נסע, הם לקחו את המסמכים עם המפקח, וזה מה שהם מצאו. שם המשפחה שלי הוא גרינהויז, והם בילבלו אותי עם איזשהו גרינברג מקיבוץ שהגיע למרכז לא מוכן … וקיבלתי מכתב בהתנצלות, אותו אני שומר עד עכשיו.

אני תמיד אומר את זה ומספר איך הגורל בעבודה עשוי להיות תלוי באמון של הבוס שלך… אנחנו חייבים להאמין לאדם. ומה יכול היה להיות? הייתי מפוטר – ושום מקום אחר לא היה לוקח אותי.

אחר כך התמניתי לסגן מנהל (מחנך כיתה), וכשהמנהל פרש התמניתי במקומו. לא רציתי להיות מנהל בכלל, זה היה טוב בשבילי לעבוד כמחנך כיתה. המנהל התעניין יותר בנושאים פוליטיים, אחיו היה אחד האנשים הקרובים ביותר למנחם בגין, כמעט החבר הכי טוב. וגם כשהייתי מחנך כיתה, ביצעתי בפועל תפקידים רבים של מנהל, אבל לא קיבלתי שום כבוד או עונש על זה. אבל המורים, כנראה, היו מרוצים ממני, אז הם כתבו מכתב למשרד החינוך…

כשהוזמנתי לראיון, כנראה התנהגתי קצת בחוצפה. כי לא חשבתי על התפקיד: אם הם ימנו אותי למנהל – אז טוב, אבל אם לא, אז לא. ובכל זאת הם מינו אותי. זה היה ב -1978, ובמשך 20 שנה עבדתי כמנהל.

כשלקחתי את בית הספר “עמל ב“, היו בו כ -300 תלמידים, כשעזבתי את התפקיד היו בו 1500. עשיתי דברים מסוכנים: אם אפשר היה לפתוח מחלקה חדשה, תמיד הייתי מוכן לכך. ביקשתי רשות ופתחתי אותה.

https://i0.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2293.jpg?resize=621%2C561

בכיסא המנהל

הייתי ביחסים מאוד טובים עם התלמידים. בכיתה הייתי מאוד נוקשה, דיקטטור. אבל אני דיקטטור ליברלי – נתתי לתלמידי לנשום! והם חייבים להקשיב לי, אני חייב תמיד לראות את זה. אני לא מבין איך יכול להיות משמעת רעה לתלמידים. אצלי, הם תמיד חייבים לשבת, לא יכולים לדבר, אני צריך לראות את העיניים שלהם, אחרת אני לא מרגיש טוב .

כמנהל, המשכתי ללמד. בנוסף לשיעורים, ניסיתי לעזור לתלמידים, הם תמיד הצטופפו במשרדי, המזכירה הביאה להם קפה. כשפרשתי, לא היה לי יום בלי עבודה. התחלתי לעבוד כמורה ועד היום אני עובד. כבר יותר משישים שנה.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2309.jpg?resize=405%2C515

ביחד עם נשיא המדינה שמעון פרס. גם בעלי אותו שם וגם נולדו באותה המדינה.

חשבתי שאלוהים וגורל כבר עזבו אותי – הם היכו אותי בי כל כך  חזק… אבל הם לא עזבו אותי. בני גיל חלה ברצינות בגיל 13 והוא נלחם 20 שנה במחלה. היה לו גידול במוח – לא ממאיר, אלא תוקפני. הוא עבר ניתוחים בקנדה ובישראל … הוא הצליח לסיים את לימודיו בבית הספר  ובאוניברסיטה. הוא הבין מאוד במחשבים: הוא פתח חברת “היי-טק” ברמה בינלאומית עם חבריו. ביומו האחרון הוא עדיין נתן הוראות לעובדים. חברה זו קיימת עד עצם היום הזה.

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2299.jpg?resize=621%2C627

 

בשבילי מחלתו היתה גרועה עוד יותר מאשר המלחמה. אבל אני מרגיש שהוא נמצא איתי כל הזמן. אני תמיד מתייעץ איתו על מה שאני אדבר. שנתיים לאחר מותו, חליתי בסרטן -הרופאים אומרים שזה בהשפעת מותו. אבל הגורל או אלוהים עשו את זה כך שהמחלה התגלתה לפני החגים, בפסח. באותו זמן הכנתי את התלמידים במתמטיקה ברמה הגבוהה ביותר. ומיד ביום החופשה הראשון עשו לי ניתוח – ארוך, שבע עד שמונה שעות.

אחרי הניתוח התעוררתי מהר מאוד. הלכתי לרופא שניתח אותי, לשאול מה התחזית. הוא אמר: “תחזית טובה מאוד – 50% נותרים בחיים“. כאשר קמתי בתוך יומיים, הוא נראה לא מרוצה, הוא אמר: “אתה כזה… לא רזה, לא צעיר, זקן, איך קמת כל כך מהר?” בהתחלה, היו הרבה תרופות. בשעה שבע עברתי כימותרפיה, ובשמונה אשתי לקחה אותי  לעבודה. זה היה בשנת 2003. מאז כל שישה חודשים אני הולך להבדק, הרופא נותן מכתב … אני מסתכל על המכתב הזה כאילו זה אישור לעוד שנה של חיים.

עכשיו אני עובד שישה ימים בשבוע. אני מגיע לבית הספר בשבע ורבע – הלימודים מתחילים בשמונה וחצי … אני עוזר לתלמידים לפתור בעיות במתמטיקה. לכולם יש את הטלפון שלי, הם מתקשרים אליי גם אחרי תשע בלילה, אנחנו פותרים בעיות, הם יכולים לשאול שאלות עד חצות. אישתי לא מרוצה, כמובן. אני הולך לישון בדרך כלל ב-1 בלילה, ואני קם בחמש וחצי בבוקר. אני מניח שאני כמו גמל ביחס לשינה. כשהייתי באוניברסיטה, לא ידעתיי כמעט כלום  שבוע לפני הבחינה. שותפיי צחקו: “מה, אתה לא יודע את זה” יכולתי לשבת במשך 80-100 שעות – לא ישן, לא אוכל, רק שותה ולומד, לומד, לומד … שלושה ימים לפני הבחינה, הגעתי לרמה של חבריי,  ויומיים לפני הם כבר התאספו סביבי, ואני לימדתי אותם.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2257.jpg?resize=300%2C225 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_114807.jpg?resize=300%2C225

דיפלומוט, פרסים, תעודות הוקרה ומתנות אישיות של שמעון גרינהויז

כאשר אני עושה בחינות, אני בודק הכל באותו יום. עד הבוקר אני כבר מכניס למחשב את הציונים . התלמידים מתעוררים – וכבר יודעים כמה הם קיבלו.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2318.jpg?resize=619%2C468

עם הספורטאים הצעירים

פעם בית הספר שלנו זכה באליפות העולם בכדור יד (בין בתי הספר, כמובן). ולא, התלמידים לא עוסקים הרבה בשחמט כרגע. הרבה זמן הם מבזבזים על מחשבים ואלקטרוניקה. הם כותבים תוכניות לבניית רובוטים.

מה הסיפור עם הבית משפט?

כן, שלוש פעמים תבעו אותי ההורים. פעם הלכנו עם התלמידים לסיור לסיני, החבר‘ה התגלצ‘ו מהר תלול, והמורים עמדו בתחתית, לא אפשרו להם להגיע לכביש המהיר. אז לא הייתי עדיין מנהל, אבל הייתי בין המורים האלה. בחור אחד נפגע בראשו, חוליותיו זזו. הלכתי אליו לבית החולים, כי הרגשתי אשמה. הבחור טופל במשך זמן רב, ואז הלך לאוניברסיטה, אבל לא הצליח לסיים – ההשלכות של הפגיעה נתנו את אותותיהם. כילד, הוא התאמן כדורעף; ההורים ראו הכנסות של שחקן כדורעף מפורסם וביקשו מבית הספר לשלם לו 10% מההכנסות. זה נגמר בכלום.

בפעם השנייה תלמיד אחד מסיים את הלימודים, כיתה י ‘(אצלנו 10 שנות לימוד) יצר קשר עם קבוצה של גנבים. הוריו לא נתנו לו להתראות עם “החברים” האלה, אז הוא תלה את עצמו. תבעו אותנו, כך הם אומרים, שהתעלמנו – מזה שהוא לא הגיע לבית הספר במשך 40 יום (למעשה, הוא החמיץ 40 שעות לימוד ).

והמקרה השלישי, כאשר התלמידים נסעו למקום כלשהו עם ארגון נוער, ואחד מהם נהרג מפגיעת מכונית. לא היה לי שום קשר לזה, אבל נראה שלעורכי הדין יש צו כזה – לתבוע את בית הספר ואת המנהל. בפעם הזאת, אפילו לא הופעתי בבית המשפט.

מה עוד היית רוצה לגלות?

לפני כמה שנים הגענו לקראסנה. אני חושב, שאחרי שעזבתי לישראל, באתי לבלארוס שלוש פעמים, פעם אחת עם המשפחה שלי. כן זה נכון, אני הזמנתי אנדרטה חדשה לקורבנות השואה בקראסנה. מי שיישם אותה, שם את האנדרטה גם בעיירה.

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2272.jpg?resize=284%2C234 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2308.jpg?resize=307%2C234

בבלארוס במהלך הצילומים לסרט ; ליד האנדרטה בקראסנה

נפגשתי עם שגריר בלארוס בישראל, אי שם בשנת 2001. גם אביו היה פרטיזן, השגריר עצמו סיפר לי על כך.

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2312.jpg?resize=372%2C207  https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2304.jpg?resize=220%2C203

פולין 1995; הדלקת נר בהר הרצל

השתתפתי במצעד החיים הראשון בפולין. לפני מספר שנים, נבחרתי להדליק משואה ביום השואה – בירושלים (בחרו שישה אנשים). וגם השנה קיבלתי את הפרס “על  מפעל חיים“. הנשיא-העניק, ומסר לי אותו שר החינוך נפתלי בנט. בפעם הראשונה ניתן פרס כזה למורה. לפעמים הוא ניתן לפרופסורים או למדענים.

https://i0.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2311.jpg?resize=275%2C224 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2315.jpg?resize=329%2C224

ראש הממשלה עם שמעון גרינהויז; בטקס פרס הנשיא

אני לא עוקב מקרוב אחר מה שקורה בלארוס. אבל אני שומר על קשר עם מורה בבית ספר בקראסנה. לפעמים אנחנו מדברים בסקייפ, או שהיא מתקשרת בערב. שמה אלה שידלובסקיה. היא שלחה לנו ספר של סרגיי סטאריקביץ‘.

https://i0.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2305.jpg?resize=361%2C206  https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2321.jpg?resize=252%2C205

.שמעון עם מורים ותלמידי בית הספר בקראסנה; כותבת א. שידלובסקיה

בני הבכור טל נולד ב -1963. הוא סיים את הגימנסיה בתל אביב, הלך ללמוד בטכניון הנדסה … הוא שירת במודיעין, בעל דרגה גבוהה, אבל הוא פרש כבר לפני יותר מ -20 שנה  לגמלאות. הוא בודק מעליות ומנופים. אשתו צילה היא עורכת דין בעירנו, מוצאה מטורקיה. יש להם בן ובת.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2294.jpg?resize=308%2C465  https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2297.jpg?zoom=2&resize=287%2C462

צילה וטל. בנם גיא ובתם עמית

בני ניר, יליד 1971, מהנדס אלקטרוניקה, בוגר אוניברסיטת תל אביב, עובד בחברת“פנסוניק“, מספק ציוד מחשבים לארגונים גדולים. אשתו ענבל היא רופאה, עובדת במרפאת תל-השומר, אביה ממרוקו, לאמה שורשים בהונגריה. יש להם גם בן ובת. משפחתם גרה בגבעתיים.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2301.jpg?resize=329%2C254  https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/SAM_2302.jpg?resize=271%2C255

ניר זוכה לדרגת רב סרן; נורית בזמן שרותה הצבאי

הבת נורית נולדה בדיוק במלחמת יום כיפור (1973), וליזה ילדה אותה במרפאה שלה. התקופה הייתה מדאיגה, הם ציפו שיהיו פצועים רבים. האחות הבכירה שואלת: “מה, גם את הגעת עכשיו על הראש שלי?“, והאישה – שהיא עצמה מיילדת – עונה: “אני אעשה הכל בעצמי“. בעלה של בתי הוא עופר בר, אבותיו הגיעו גם הם ממדינות שונות (רומניה, מרוקו). יש להם שלושה ילדים. אני רוצה במיוחד לציין את נכדתי יעל, שלומדת בכיתה ג ‘, אבל כבר מכירה את המחשבים היטב ועושה לי מצגות.

איך עברתי את כל מה שעברתי במלחמה, ואחר כך? אני עצמי לא יודע. לא, לא האמונה באלוהים עזרה. עבדתי קשה וחשבתי הרבה על קרובי.

https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_115120.jpg?resize=294%2C392  https://i2.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_115114.jpg?resize=293%2C391

https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_120919.jpg?resize=300%2C225 https://i1.wp.com/belisrael.info/wp-content/uploads/2017/07/IMG_20170623_123102.jpg?resize=300%2C225

הקליט וולף רובינצ’יק לטובת האתר

Belisrael.info

נ.ב.

ממערכת האתר

Belisrael.info

אנחנו מחכים לסיפורים שלכם ממפגשים עם אנשים מעניינים, שיש להם סיפורים משפחתיים שונים וכתבות אחרות ובבקשה לא לשכוח מהפרוייקט הגדול שלנו לשנה הבאה כשנחגוג 10 שנים לאתר ו-70 שנה למדינת ישראל. ביחד נוכל לעשות הרבה. אנחנו מחפשים מתרגמים מתנדבים לתרגום טקסטים מעניינים מרוסית לאנגלית ולעברית. תשלחו הצעות לדואר

Amigosh4@gmail.com

בסוף אפריל 2018 בקראסנה ( בין מינסק למולודצ’נו ), יתקיים טקס לכבוד 75 שנה להריסת הגטו. בין המארגנים- מורה להיסטוריה מקומית, אלה שידלובסקאיה, לטקס מתכנן להגיע שמעון גריהויז עם משפחתו. אנחנו מזמינים להגיע לקראסנה את תושבי בלארוס וכמו כן גם מדינות אחרות, כולל ישראל. ניתן לארגן טיולים בבלארוס ובליטא למשתתפים.

לשאלות בכל נושא ניתן לפנות בדואר

Amigosh4@gmail.com

המקור ברוסית

(Igor Shustin) תרגום על ידי איגור שוסטין
פורסם 14.10.2017 04:51
_____________________________________________________________________________________________
***

The Shimon Greenhouse’s story (3)

(end, beginning and continuation

Before the war, I was only in first or second grade, and for a short time I studied with a rabbi, but immediately after the war, I went straight to seventh grade. I did not know well the Russian language. In Israel children often confuse inflections and cases, and that is only natural, but in the mid-1940s my environment laughed at me very much at school. When I opened my mouth in class, there was such a laugh that even other classes came to see. I was the only Jew in the class, and in mathematics I was always strong. After a month or two, I began to master the language and even started teaching my friends. There was one mathematics teacher who came from the front. He liked to drink. Sometimes he made mistakes, but I corrected him with all due respect – it was great entertainment for all. My friends would say, “Well, Simon – go and fix the errors there.”

I graduated from a Belarusian-language middle school, and there I learned Russian only as a part of curriculum. In the classes we read the poems of Yakub Kolas and Yanka Kupala. I finished the school with a gold medal, this gave me the opportunity to enter university without exams. I went to the State University of Belarus to the Faculty of Physics and Mathematics, and at the same time I studied law. The Institute of Law was closer to the Cheluskintsev Park in Minsk, and a few years later this institution was attached to the university and became a faculty.

Shimon Greenhouse: in 1949; with his mother near the monument in Krasnaye (1950).

I remember two chess players who played without a board, and exchanged loudly the moves between them. We often followed them and listened to how they played. One of them, it seems, was the grandmaster Isaak Boleslavsky.

I finished two faculties with honors. I received a scholarship; as an outstanding student, I had a 150% raise.

At that time in the Soviet Union was a custom, according to which those who graduated from the law faculty cum laude were immediately accepted to work in the prosecutor’s office or the Interior Ministry – not in the highest positions, but not in the lowest, either. But there was also strong anti-Semitism… I remember when I entered the Institute of law, most of the teachers were Jews and liberals… Their main idea was: “You can protect any crime, it could have been more difficult.” In the end, when I was in fourth year, everyone disappeared. Professors of state security came. We always laughed at their position: “Give us a man, and we will find him guilty for something.”

Then I realized that I would not succeed in making a career in any government office because I am a Jew, and this was a “crime”, aggravated by the fact that my parents were capitalists… My father, as I said before, was a businessman, and my mother Rosa kept the house, but she also devoted much time to helping the poor. Before the war, Jewish soldiers who served in the military town came to us for lunch and dinner. I also remember yeshiva students who came. My mother worked very actively with a group of women who helped the population. After the war, she worked for many years in a cannery of Krasnaye as a simple worker. Her brother and her family from Dokshitsy were very rich. But she liked the Communist ideas, even when we came to Israel.

I decided that I would be a teacher and went to teach in the area where I fought as a partisan. Between Ilya and Vileyka. There were no railroads or buses, swamps everywhere. Pupils had to go in the winter through the forest, to overcome 10 km, sometimes in the snow till the waist.

A trip to school in the winter, 1955

In 1956 there was the Sinai Campaign in Israel. I remember going to meetings where we had to “condemn the aggressors.” But I looked at the pictures of the Israeli tanks, and my soul was happy.

In 1957 the international youth festival was held in Moscow. I remember that we came from Belarus to see the Israelis, just to hold on to their clothes, to hear their words… and then I realized I had no place in the Soviet Union, even though I was a Soviet citizen. I could go to Poland, where Gomulka ruled at that time. But I had no documents confirming that previously I’d been a Polish citizen.

From Belarus it was difficult to go abroad, so I went to Vilnius, I arranged a fictitious marriage, and I submitted papers. I wrote to the police chief a letter that I was a Polish citizen, and he signed it and transferred it to Vilnius, but my petition was rejected. The request was sent to Radashkovichy for confirmation, we gave money to the police chief, he checked it again, passed it on – and by the end of the year we received a permit and went away. In Poland I was for about a year and a half, then my mother and I were allowed to immigrate to Israel. I worked as a plumber in a company assisted by the “Joint” commitee on the border with Germany. There were stone houses all around, and I was instructed to drill holes. I was considered a student of a Polish plumber, for him it was good, he got paid for it.

In February 1960 I came to Israel with only a hundred words of Hebrew. I went to an ulpan. I had aunts in kibbutzim Ein Harod and Yifat, so they took us there (to Yifat, me and my mother, in the north, between Nazareth and Afula). They gave us a small apartment, and I rarely came there. I went to an ulpan with dormitory in Givatayim. I studied for four months, and then I took a special course in physical-mathematical terminology. I could take a law course and become a lawyer in Israel, but for some reason I did not go for it. I did not work in the Soviet Union as a lawyer either. I started teaching in 1960, I got an apartment in Petah Tikva… and I started working at school, in several schools. The apartment was 30 or 35 meters on Yitzhak Sadeh Street. At that time I did not have enough Hebrew words, but I was well received, the students helped me. In my class there were very few immigrant children. Maybe 3-4 from 30-40.

I started working in a technical school, not in the gymnasium, which was called “Amal”. The principal was also from Russia, like most teachers. I felt like I was in Russia. I also worked at a gymnasium, taught physics there. At this stage Israel built an atomic reactor – not in Dimona, but in Nahal Sorek, on the shore. To deceive enemies, they told everyone it was a textile factory… and the state chose 10 schools in the country to study nuclear physics there. The supervisor seemed to like how I was teaching, or, maybe the students were good, anyway our school was also chosen. We went to the construction site every week, and the technicians and professors explained, gave assignments and lab work. For the only time in my life I saw how a nuclear center was being built, and how to inject fuel. We parted very well, and the students behaved very respectably at the construction site.

After a while I got a letter from an 80-year-old physics inspector who wrote that I had behaved like a bully, the professors and the Laboratory technicians had been hurt and my students broke some tools… I saw black in my eyes. I thought to myself, “What should I do?” I decided: I would go back to see the professors and technicians, because we embraced them when we finished the practice… There was no direct transportation, I went to the streets, and from there I walked to the nuclear power station… Then the “Shin Bet” organization stopped me. They did not even let me talk to anyone, they thought they had found a spy from Russia! Two agents of the Secret Service, just like in the movies: one good and one bad. One of them seems to be helping you and the other threatening… And at the end of the day they broke me, I was already thinking about signing whatever they wanted, I was willing to confirm that everything was true. But they probably turned to someone more senior, and he told them, “Let him go.” And in the evening, they released me, “the good agent” accompanied me, and he said, “I suggest you stay away from here, and if you get close to here you will disappear and your family will not see you again.”

I did not know what to do, how to be in school? I went to the manager and told him the whole story, not knowing if he had received a copy of the letter from the inspector. The manager said, “You know what, I believe you, let’s send him a letter.” I did not know how to write, so he himself wrote and sent. The inspector lived in Haifa, and for a long time there was no answer. One day the manager says, “I will go to him myself.” He went, they took the documents with the inspector, and that’s what they found. My last name is Greenhouse, and they confused me with some kind of Greenberg from a kibbutz who came to the center unprepared… and I received a letter apologizing, which I keep up until now.

I always say this and tell how fate at work may depend on the trust of your boss… we must believe him. And what could it have been? I would have been fired, and no other employer would have taken me.

Then I was appointed deputy director (grade teacher), and when the director retired, I was appointed to his place. I did not want to be a principal at all, it was good for me to work as a grade educator. The principal was more interested in political issues, his brother was one of the closest people to Menachem Begin, almost the best friend. And even when I was a class educator, I had many executive functions, but I did not get any respect or punishment for it. But the teachers, apparently, were pleased with me, so they wrote a letter to the Ministry of Education in my favour.

When I was invited for an interview, I have been a bit insolent. Because I did not think about the job: if they appointed me as principal – all right, but if they don’t, nothing special. Nevertheless they appointed me. It was in 1978, and for 20 years I worked as a principal.

When I took the “Amal B” school there were about 300 students, when I left the position, there were 1500. I did dangerous things: If a new department could be opened, I was always ready for it. I asked permission and opened it.

In his principal’s chair

I was in a very good relationship with the students. In class I was very stiff, a dictator. But I am a liberal dictator – I let my students breathe! And they must listen to me, I must always see it. I do not understand how bad discipline can be for students. For me, they always have to sit, are not allowed to chat, I have to see their eyes, otherwise I do not feel well.

As a principal, I continued to teach. In addition to classes, I tried to help the students, they were always crowded in my office, the secretary brought them coffee. When I retired, I had no day without work. I started working as a teacher and I still work today. For more than sixty years.

Together with former President Shimon Peres. Both were born in the same country.

I thought God, or fate, had already grace for me – previously they molested me so hard… But they сome down on me once again. My son Gil got seriously ill at the age of 13 and was fighting with his disease for 20 years. He had a brain tumor – not malignant, but rather aggressive. He underwent surgery in Canada and Israel… He managed to finish his studies at school and university. He understood in computers very well: he opened an international high-tech company with his friends. On his last day he still gave orders to the workers. This company exists to this day.

Gil and his parents in Europe, 1995

For me, his illness was even worse than the war. But I feel he is still with me all the time. I always agree with him about what I’ll talk. Two years after his death, I got cancer, and my doctors told it was under the influence of his death. But fate or God did it so that the disease was discovered before the holidays, on Passover. At the same time I prepared the students in mathematics at the highest level. And immediately on my first day off I was given an operation – a long one, it lasted between seven and eight hours.

After the surgery I awoke very quickly. I went to the doctor who operated me, to ask what the forecast was. He said: “A very good forecast, 50 percent stay alive.” When I got up in two days, he looked dissatisfied, he said: “You’re like that… not thin, not young… old, how did you get up so fast?” At first, there were lots of drugs. At seven I had chemotherapy, and my wife took me to work at eight o’clock. It was in 2003. Since the operation every six months I go to the surveys, the doctor gives me a letter… I look at this letter as if it’s a pass for another year of life.

Now I work six days a week. I get to school at seven-fifteen, and my studies start at eight-thirty… I help students solve math problems. They all have my phone, they call me after nine at night, we solve problems, and they can ask questions until midnight. My wife is not pleased, of course. I usually go to sleep at 1 AM, and I get up at five-thirty in the morning. I suppose I’m like a camel in relation to sleep. When I was at university, I knew almost nothing a week before the exam. My partner laughed: “What, you do not know that?” I could sit for 80-100 hours – not sleeping, not eating, just drinking and learning, learning, learning… Three days before the exam, I jumped up to their level, two days before the exam they already gathered around me, and I taught them.

Diplomas, awards, certificates of appreciation and personal gifts belonging to Shimon Greenhouse

When I do exams, I check everything that day. By morning I’m already putting in the grades. The students wake up, and they already know how much they got.

With the young athletes

Once our school won the World Handball Championship (between schools, of course). And no, the students do not deal much with chess at the moment. They spend a lot of time on computers and electronics. They write plans to build robots.

Testimony of Shimon Greenhouse for Yad Vashem and his opinion on Israeli youth.

What was the story with the court?

Yes, three times parents of the students sued me.

Once we went with the students on a trip to Sinai, the guys hung up at a steep speed, and the teachers stood at the bottom, trying not to let them reach the highway. So I was not a principal yet, but I was among those teachers. One guy was hit in the head, his cells moved. I often went to the hospital because I felt guilty. The boy was treated for a long time, then he went to the university, but could not finish – the consequences of the injury took their toll. As a child, he practiced volleyball. The parents saw the income of a famous volleyball player and asked the school to pay him 10% of the income. It ended in nothing.

The second time a student who was finishing school, studying his 10th year (in our school there are 10 years of schooling) contacted a group of thieves. His parents did not let him see these “friends”, so he hanged himself. They sued us, as they wrote, for not caring about him, as if he did not go to school for 40 days (in fact, he missed 40 hours of study).

And the third case, when the students traveled somewhere with a youth organization, and one of them was killed by a car. I had nothing to do with it, but the lawyers seemed to have such an order – to sue the school and the principal. This time, I did not even appear in court.

What else would you like to know?

A few years ago, we reached Krasnaye. I think that after I left for Israel, I came to Belarus three times, once with my family. Yes, that’s right, I ordered a new monument to the victims of the Holocaust in Krasnaye. The person who built that monument set up a memorial in Haradok neae Maladziechna as well.

 

In Belarus during making the film “Sioma – visit in Belarus.”

I met with the Belarusian ambassador in Israel, somewhere in 2001. His father was also a partisan, the ambassador himself told me about it.

 

Poland, 1995; lighting a memorial candle on Mount Herzl

I participated in the first march of life in Poland. A few years ago, I was chosen to light a torch on Holocaust Remembrance Day – in Jerusalem (six people were chosen). And this year I also received the “Life Work” award. The President signed the order, and the Minister of Education, Naftali Bennett, handed me the prize. For the first time, such a prize was given to the teacher. Sometimes it is given to professors or scientists.

Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu with Shimon Greenhouse; at the President’s Award Ceremony with the President of Israel Reuven Rivlin

I do not follow closely what is happening in Belarus. But I keep in touch with a school teacher in Krasnaye. Sometimes we talk on Skype, or she calls in the evening. Her name is Alla Shidlovskaya. She sent us a book by Sergei Starykevich.

Shimon with teachers and pupils of the school in Krasnaye, Belarus; messages from Alla Shidlovskaya

My eldest son Tal was born in 1963. He graduated from the Gymnasium in Tel Aviv, went to study engineering at the Technion. He served in intelligence, with a high degree, but he retired more than 20 years ago. He checks elevators and cranes. His wife Tzila is a lawyer in our city, she is from Turkey. They have a son and a daughter.

Tzila and Tal at their marriage day; their son Guy and daughter Amit

My son Nir, born in 1971, is an electronics engineer and a graduate of Tel Aviv University. He works for “Panasonic”, providing computer equipment for large organizations. His wife Inbal is a doctor, works at the Tel Hashomer clinic, her father is from Morocco and her mother has roots in Hungary. They also have a son and a daughter. Their family lives in Givatayim.

Nir is promoted to Major degree; Nurit during her army service

Her daughter Nurit was born exactly during the Yom Kippur War (1973), and Lisa gave birth to her in her clinic. The period was worrisome, the doctors expected there would be many wounded. The senior sister asked, “Why have you come on my head now?” And my wife – who herself is a maternity nurse – answered: “I will do everything myself.” My daughter’s husband is Ofer Bar, and his ancestors also came from different countries (Romania, Morocco). They have three children. I particularly want to mention my granddaughter Yael, who is in third grade, but already knows the computers well and makes presentations for me.

How did I get through everything I went through in the war, and then? I do not know myself. No, not religious faith helped me. I worked a lot and always thought about my relatives.

Shimon @ Wolf Rubinchyk   Photo by Aaron Shustin

(translated by Igor Shustin)

 

P.S.

  1. Editorial staff of belisrael.info reminds: we are waiting for your stories about interesting people, for various family tales and so on. And please do not forget about a big project for the next year. This project will be devoted to the 10th anniversary of our site and to the 70th anniversary of the State of Israel. Together we are able to do much good. We are looking for volunteers to translate important texts from Russian to English, and from Russian to Hebrew. Contact us just now via e-mail: amigosh4@gmail.com
  2. By the end of April, 2018 a memorial event will take part in Krasnaye (between Minsk and Maladziechna). Ms. Alla Shidlovskaya, a history teacher from Krasnaye, intends to remember the local Jewish ghetto that was destroyed 75 years ago, and its inmates. Shimon Greenhouse and his relatives are going to come. We invite residents as well as guests of the Republic of Belarus, including Israeli ones, to visit Krasnaye. Special tours around Belarus and Lithuania may be organized for the participants. Any questions? Please contact us via amigosh4@gmail.com    Published 10/14/2017 04:51 

Life is like a miracle (2) / (החיים כמו נס. שמעון גרינהויז (2

(English text is below)

. המשך, התחלה

ב -1942 החליטו אחי ואחותי ללכת לפרטיזנים, אבל הפרטיזנים לא קיבלו יהודים ללא נשק. גם מנדל והניה עבדו, כמוני, בעיר הצבאית, ובעיקר התעסקו בכלי נשק שהובאו מהחזית. הם הצליחו לגנוב כמה אקדחים – בכל פעם הם גנבו אחד . בסוף השבוע קיבלנו מנות: כיכר לחם, שכללה 50% נסורת, ו -50% קמח, שכבר לא כשיר. בנוסף ללחם, קיבלנו כמה קילוגרמים של תפוחי אדמה, אבל גם הוא לא היה כשיר, רקוב. אז אח שלי פירק את האקדח, החלק הראשי הוכנס לכיכר לחם, השאר הסתיר בתפוחי אדמה ונתן לי להעביר. הצלחתי להעביר כמה אקדחים.

אחי ארגן קבוצת צעירים והעביר אנשים לפרטיזנים. והוא חזר על כך כמה פעמים … אפילו הצליח להעביר שני חיילים של הצבא הגרמני. אני חושב שהם לא היו גרמנים – נראה לי, ההולנדים, האנטי-פאשיסטים. היודנראט כבר היה שונה, בראשו עמדו אנשים לא ישרים, לפעמים אפילו פושעים, וגם במשטרה היהודית היו כאלה … על הסף. הם מכרו, קנו, עשו כל מיני עסקאות בינם לבין עצמם. היה שוטר יהודי אחד, ששנאנו יותר מהגרמנים. הוא תמיד הרביץ לנו, צחק ואמר, “אני אתקשר לקצין גרמני, הוא יירה בכם”. זאת היתה אצלו בדיחה כזאת.  נודע ליודנראט שאחי מעורב בקשרים עם הפרטיזנים, הם עצרו אותו. בחורף, כשהוא לבוש רק בחולצה אחת, הכניסו אותו למרתף ואמרו שהם יימסרו אותו לגרמנים. הם אספו הרבה דברים – הם נתנו לשוטר הראשי ולראש היודנראט כופר. הם הסכימו לשחרר את אחי, אבל הוא היה צריך לחתום על מסמך שהוא מפסיק את פעילות הגרילה, ואם לא, אז יעביר היודנראט את כל המשפחה (אני, אחותי) להוצאה להורג.

בסביבה, למשל בעיר אולחנוביץ, רדושקוביץ’, אפילו במולודצ’נו, כבר נהרגו כל היהודים. אבל הצעירים משם הגיעו אלינו, כי הגרמנים היו זקוקים לידיים של פועלים. כך גדל גטו קרסנה, יחד עם המחנה הסמוך היו בו 5,000 יהודים.

הרגשנו שהסוף מתקרב. והחיים נמשכו בגטו. עוד לפני כן, פתחו בתי ספר יהודיים, חוג שחמט (אני עצמי שיחקתי, מאוחר יותר שחמט באוניברסיטה, הייתי אלוף הפקולטה, י  ואלוף אזור מולודצ’נו בדמקה), אפילו התיאטרון נפתח. אחי ואחותי גם השתתפו בזה. לאחי היתה חברה ולאחותי היה חבר …

בגטו עזרו זה לזה, אבל באותו זמן גם רימו. המסחר נערך. עם סכין על הגרון, אבל הם המשיכו לסחור וניסו לרמות … ואני זוכר עדיין דבר מכוער למדי. קבוצת חוליגנים נסעה עם שוטרים. הגרמנים לא הרשו לנשים להיכנס להריון, אבל אם האישה היתה קרובה יותר ליודנראט, זה איכשהו עבר. הם הכינו רשימה גדולה, וכשראו שהאישה בהריון חיכו ממש לקראת הלידה, וכשבעלה יצא לעבודה פרצו לבית, השכיבו אותה על הארץ ורקדו על בטנה. הם חיכו שהעובר ייצא, ואם הוא כבר מת, אז הם צחקו, ואם הוא עדיין היה בחיים, הם הרגו אותו … אלה לא שוטרים, אלה נבלים קרובים למשטרה.

בית הספר אורגן על ידי הנוער ומורה כלשהו, ​​אני לא זוכר בדיוק. בגטו היו מורים רבים. חזרנו אחרי שש בערב מהעבודה, באנו לשעה ללמוד מתמטיקה או עברית. זה לא היה בדיוק בית ספר. בגטו היו שני בתי כנסת, שם התגוררו גם משפחות. אבל היו חלקים שהיו עדיין מופרדים כמקומות קדושים. הם שמו שולחנות וכיסאות …היינו באים – 20, 10 ילדים, לפעמים 5 – וכל ערב לומדים קצת, לפעמים הלכתי לראות מחזות (אני כבר לא זוכר איזה, אני חושב שחלק מהאסירים כתבו אותם בעצמם, היו הרבה אנשים אינטליגנטים בגטו).

בית הספר “תרבות” בקראסנה לפני המלחמה – מורים ותלמידים. יושב ראש המועצה, יקותיאל (קושל), יושב שלישי מימין בשורה השנייה 

התיאטרון התאים גם לצעירים, כולל אחי ואחותי. היתה עזרה הדדית – רבים באו ממקומות אחרים בידיים ריקות, קיבלו אוכל, מקום מגורים … כל זה היה מאורגן מאוד, אבל אני לא זוכר את שמות המארגנים. אבל אני זוכר עוד מעשה גבורה. בגטו היו שתי אחיות, ולאחת היה תינוק. היא היתה בלי בעל. היא כנראה היתה קומוניסטית – ומישהו, כנראה, אמר את זה לגרמנים. הם פרצו לבית שלה, שאלו מי פה הקומוניסטית. אז אחותה הלא נשואה אמרה: “אני קומוניסטית”, הם ירו בה במקום. היא הקריבה את חייה כדי שלתינוק תהיה אם.

אני זוכר שהכינו רדיו (אספנו את השפופרת בעצמנו), והקשבנו למה שקורה בחזית, ברוסיה. השנה 1942 – קרבות גדולים היו ליד לנינגרד, ליד מוסקבה, וב -1943 הקרב על סטלינגרד … הבנו שהגרמנים כנראה יפסידו את המלחמה הזאת.

היה סחר סודי – קנינו לחם, וכל מיני דברים כאלה. שרנו שירים כמעט כל שבוע. באחד הבתים התאספו צעירים, אולי אפילו כל יום, לא תמיד השתתפתי, הייתי רק בן 12. השירים היו אופטימיים יותר. אני גם זוכר שהיו לנו כל מיני בדיחות. כשעבדנו במחנה הצבאי – מייננו ותיקננו נשק – כשהרכבת הגיעה מהחזית עם טנקים שנפגעו מנשק. אז תמיד צחקנו ואמרנו: “זה הגאולה (הגאולה), מגיע ההצלה שלנו”. הסתכלנו מבעד לחלון, עבדנו – וראינו איך הרכבת מתקרבת ותמיד שמחנו. ידענו מה קורה בחזיתות, האזנו לרדיו, ואיכשהו כולם ידעו. בעיקר, מה קורה בחזית הרוסית,  פחות באמריקאית.

אני לא זוכר שבעבודה נפל עלינו ייאוש. בישלנו את האוכל שלנו, צחקנו, התבדחנו כדי להרים קצת את רוחנו.

ראינו שהסוף קרב, כי כל היהודים מסביבנו כבר נהרגו. גרנו באולם גדול – כמה משפחות. הרצפה היתה עשויה עץ. היה מרתף גדול בבית, אז בנינו קיר ועשינו מחלק מהמרתף  בור. ואני זוכר שערב פורים היה צריך לבוא. בבוקר – כנראה שביום שישי ראינו שהגרמנים נכנסים, הם מקיפים את הגטו, והבנו שזה הסוף. הגרמנים באו כשהגברים הלכו לעבודה כדי שלא תהיה התנגדות. אנחנו, 30 איש, נכנסנו לבור הזה, וסבתי השנייה העמידה את הקרשים, ושמה  עליהם כל מיני סמרטוטים ומזרנים. שמענו את הגרמנים פורצים לבית ויורים בסבתי. אני לא זוכר אפילו איך קוראים לה – אולי גולדה.

ואנחנו ישבנו בבור. בהתחלה היה לנו קצת מזון ומים, ואחרי כמה ימים (לא יכולנו לצאת, היה שומר) המים כמעט נגמרו. התחילו לתת לנו מים במנות קטנות מאוד. היתה לנו ילדה קטנה אחת – אולי היא היתה בת שנתיים. והיא צרחה מאוד חזק – פחדנו שהגרמנים ישמעו. היא רצתה עוד מים – לא נתנו לה, אבל נתנו לה לשתות שתן, והיא שאגה בקול רם עוד יותר. חששנו שהגרמנים ימצאו אותנו, ואילצו את אמה לחנוק אותה. האמא ניסתה, אבל לא היה לה כוח – לא מוסרי ולא פיזי. אז שני גברים חנקו את הילדה. לא יכולנו לבכות, פחדנו לבכות, כדי שלא ישמעו אותנו. אבל אחרי 20 דקות אנחנו שומעים את קולה, אם כי צרוד למדי. היא נשארה בחיים, שמרנו על קשר, היא עזבה  לאמריקה, אני חושב. אחרי המלחמה היא לא יכלה לדבר, היו לה הרבה ניתוחים של הגרון … נשארו סימנים על צווארה מהחניקה.

ביום הרביעי, הגרמנים אפשרו לאוכלוסייה המקומית  להתחיל לבזוז רכוש יהודי. ואנחנו שומעים מעל ראשינו את שם משפחתינו, שם האבא, האמא … והאנשים האלה  כל כך מאושרים, הם לוקחים הכל , שודדים … ולקראת הערב הם החלו לדפוק על הרצפה, ראו שיש שם משהו, וחשבו שזה “העושר היהודי”. הם החלו להילחם בינם לבין עצמם על הרכוש, באו שני שוטרים גרמנים ואמרו: “אנחנו נמצאים כעת בעבודה, אל תפתחו את הרצפה היום. אנחנו גם רוצים לקחת חלק בטוב היהודי, נבוא מחר בבוקר. ” ובאותו לילה יצאנו, לא היתה שמירה, ועברנו דרך הגטו, זה היה ליד הנהר אושה.

ידענו שאנחנו צריכים ללכת לכיוון הפרטיזנים. ראינו אש גדולה, הרחנו את הריח, כאילו צלו בשר. מאוחר יותר סיפרו לנו שיש אורווה ענקית ליד הנהר, הגרמנים לקחו את כל היהודים מהעבודה (אמרו שצריך לעשות חיטוי) ושרפו אותם. בניהם היו גם אחי ואחותי. אני חושב שכמה אלפי יהודים נשרפו חיים. סיפרו לנו שהנהר היה אדום מדם, אשר במשך ימים אחדים נשפך מן האסם, וכשהיהודים ניסו לצאת מהאש, דחפו אותם הגרמנים בחזרה לאש במקלות ארוכים. הגרמנים הביאו עשרות ילדים יהודים קטנים, הניחו אותם על כידונים. והתחרו בניהם, מי יטיל יותר עמוק לתוך האש. ולאחר מכן הם חגגו  עם – וודקה, נקניק, סיגרים …

דיוקנם של האח מנדל והאחות הניה, שנתלה בחדר של שמעון גרינהויז. פתח תקווה, יוני 2017

המשכנו, הלכנו כאילו בחלום. בדרך, הגרמנים או המשטרה המקומית ירו עלינו, חצי נהרגו. כשהיינו על המגרש – הם ירו, כשנכנסו ליער, הם נעצרו, הם השתעממו. ככה היה כמה פעמים. מתוך שלושים איש נותרו  10 אנשים, אולי 12.

קטע מרשימת הקורבנות מגטו קראסנה, לקוח מתוך ספרו של ס.ו. סטאריקביץ’. הסודות של קראסנה. מולודצ’נו 2012. האבא, האח והאחות של שמעון מצויינים שם תחת שם המשפחה “גרינגאוש”.

האוכלוסייה המקומית לא הסגירה אותנו לגרמנים, להפך, הם הראו לנו איך ללכת לכיוון הפרטיזנים. וכעבור יומיים הגענו אל הפלוגה. הפרטיזנים לא קיבלו אותנו בפרחים, אבל הם גם לא עשו לנו שום דבר רע. הם הרשו לנו להצטרף לפלוגה שלהם, להיות קרובים. אבל בשבילי זאת הייתה תקופה גרועה יותר מאשר בגטו. לא היו לי נעליים, ואפילו המכנסיים שלי נקרעו. קטפנו עלים מן העצים, הצתנו אש, התיישבנו וחיממנו קצת את הגוף, והפנים שלנו הפכו ממש לקרח. ואז הסתובבתי וחיממתי את פני. באותה תקופה עדיין לא היו מחילות. כך זה נמשך חודש או יותר, באביב 1943. אחר כך גויסתי לפרטיזנים, הייתי בן 13.

בפלוגה הזאת – כך נראה, על שמו של וורושילוב – היו כמה יהודים. הם באו ובחרו, והם גייסו גם אותי. שאר היהודים – נשים, זקנים – חפרו מחילות. הגענו לביצה ענקית, רק מדי פעם נתקלת באיים שבהם יכולת לחפור מחילה, אבל גם שם אם חפרת יותר מדי וכבר הגעת למים. והשאר – ביצות, שאדם לא הלך עליהם, אולי במשך עשרות שנים. ואני זוכרת שהיו רק שני תפרים שאפשר היה ללכת אליהם. אם אדם החליק ונפל לתוך הביצה, ואף אחד לא עזר לו, אז האיש היה נעלם ללא עקבות.

זה היה מקראסנה לכיוון איליה, לכיוון מזרח, מחוטנצ’יטס לכיוון פלשניץ … היה שם יער גדול.

בנינו מחילות לנשים – והחיים השתפרו. ואני הייתי בפרטיזנים, והיחידות הפרטיזניות היו כמו צבא. נשלחו לנו מטוסים עם נשק, אספקה ​​הגיעה מרוסיה. הגיעו קצינים צבאיים רבים וקומיסרים. היתה משמעת, כמו ביחידות צבאיות. אני לא זוכר שהיה משהו אנטישמי, היחס אלינו היה נדיב.

האזור מחולק לשלושה חלקים: הערים שבהן חיו הגרמנים ושם עמדה המשטרה; אחרי זה היה החלק שאליו הגרמנים פחדו לבוא, כאילו זה היה אזור של ברית המועצות, ואת החלק השלישי, החלק הגדול ביותר – איפה שביום הייתה ההשפעה של הגרמנים, ובלילה שלנו. האוכלוסייה היתה ידידותית למדי כלפי הפרטיזנים. הם נתנו לנו אוכל – ואפילו לא היינו צריכים לגנוב .

חלק מעבודתנו כללה חיפוש אחר שותפי הגרמנים. נניח שנאמר לנו שבכפר מסוים יש כמה משפחות שעזרו לגרמנים, אז הלכנו לשם בלילה … היינו חוקרים, שופטים ומבצעים גם יחד. בדרך כלל התיק הסתיים בירי. השתתפתי גם במבצעים כאלה יותר מפעם אחת.

הגרמנים היו מאורגנים יותר. אם אמרו להם – כאן, בכפר הזה עוזרים לפרטיזנים  – הם היו באים בלילה, אוספים את כולם באסם ושורפים אותם. כמו שבקרסנה היה עם היהודים,  בחטין היה עם הבלארוסים.

כמובן, היו אנשים שונים בין הבלארוסים. לדוגמא האחים סטאריקביץ’- אחד מהם שירת במשטרה, השני היה בפרטיזנים.

אתה שואל מי לימד אותי לירות? היה מספיק נשק,  יכולת ללכת לאמן את עצמך. כל יום הלכנו והתאמנו. חומרי נפץ גנבנו מהגרמנים, או שהורידו לנו מהמטוס. כמעט כל לילה המטוס הוריד משהו – נשק, עלונים או אפילו קצינים.

פוצצנו רכבות שנשאו נשק לחזית. לא הייתי גיבור גדול שם – רק בן 13 … אני זוכר שהיו לי שני חברים. אחד נקרא יאשה, השני סאשה – מבוגר ממני ב-17 שנים, לא מהעיר שלנו. היינו חברים, אבל לא דיברנו על המתרחש, ואני אפילו לא ידעתי אם הם יהודים או לא. היו קרבות רבים, באחד מהם ניסינו לפוצץ בונקר גרמני. ירו ממנו כל כך הרבה שאפילו לא יכולנו להרים את הראש. ולכן יאשה קם, פוצץ רימון ליד הבונקר הזה כדי שנוכל להתקדם.

אתה זוכר, כמובן, את הסופר איליה ארנבורג. אגב, נכדו   היה תלמיד שלי בבית הספר בפתח תקווה, שחקן שחמט טוב. אז איליה ארנבורג כתב את המאמר “תגמול”. והם שלחו לנו במטוס אלפי עיתונים עם המאמר הזה, כמו עלון. אני זוכר שכל לוחם פרטיזני שמר את הכתבה הזאת בכיס קרוב ללב, וזה נתן לנו כוח נוסף נגד הגרמנים.

וכך המשכנו. הכדור פגע בלבו של יאשה ובמאמר הזה. במשך זמן רב שמרתי עיתון עם חור ודם. עכשיו אני לא יודע איפה היא.

גרמנו כזה נזק לגרמנים שהם החליטו לחסל את יחידת הגרילה שלנו. הם הביאו חלקים מהחזית – והחלו להרחיק אותנו עמוק לתוך היער. היה לנו סוס, ועליו היינו מעבירים נשק, והסוס נפל מהתפרים. ואז, כמו האקדח שהגרמני כיוון אליי, (אצל האישה, כאשר הגרמני כמעט הרג אותנו), אותו אני רואה מפעם לפעם, את הסוס הזה אני רואה כל הזמן … הוא מסתכל עליך, רגליו מתחילות להיעלם, הבטן נעלמת הגב נעלם. אתה רואה רק את פיו, עיניו מתחילות להיעלם אתה רואה אוזן , ואז מתחילות להיעלם האוזניים – וכאילו כלום לא היה … התמונה הזו אינה עוזבת עד היום.

אחר כך יצאנו מהכיתור הזה, באחד הקרבות איבדתי את הרגש באצבעותיי מהפיצוץ. לא היו תרופות, אפילו מים נקיים לא היו. בביצה היו מים צהובים – ובתוכו הרבה חרקים קטנים. ומישהו לחץ את ידי בחוזקה רבה מדי, והתחיל נמק. זה היה כבר בקיץ 1944, כשהצבא האדום שחרר את המחוז, ושם הקימו בית חולים – זמני, ללא תרופות … לקחו אותי לשם. כשהרופאים הגיעו, הם לא הבינו למה אני עדיין חי. החלטנו שאנחנו צריכים לעשות קטיעה. היה שם רופא צעיר, איש צבא, הוא אמר: “תנו לי אותו , אני אנסה”. הוא לקח מסור והתחיל לחתוך … מיד איבדתי את ההכרה.

ליד המחנה, של בית החולים, הייתה מזקקה. שם היה ספירט 95%, הרופא הביא לי אותו. והאלכוהול הזה שורף הכול מבפנים, אז הוא לימד אותי איך לשתות אותו. קח קצת מיץ או מים – אסור לערבב, לעשות , לשפוך אלכוהול, עוד קצת מיץ. ואז האלכוהול מקיף, נכנס לבטן, ושם הוא מתפשט… מיד איבדתי את ההכרה, והוא המשיך את הניתוח והציל את היד שלי, אני לא יודע איך.

אחר כך, אמי ואני חזרנו לקראסנה. הבית שלנו נשרף, הכל נשרף, אבל היה חלק – תל ישן, מחסן כזה, ואנחנו גרנו בו. היה זה חורף, המים הפכו לקרח, שערי היה קופא על הכר. אז היה לי כלב וחתול. והיה כל כך קר שכאשר ישבתי ליד השולחן, הם נצמדו אלי כדי להתחמם. אחר-כך מצאתי איזה תנור ברזל, אבל כנראה לא הרכבתי אותה כמו שצריך. בלילה, יצא עשן מהתנור שנשרף  ואיבדנו את ההכרה. בבוקר, השכנים ראו שהבית סגור, אף אחד לא היה שם. הם נכנסו, הוציאו אותנו, ניגבו אותנו בשלג … אבל החתול והכלב לא שרדו. אדם – הוא חזק יותר מכל בעל חיים.

סיפרתי לך רק חלק מהמקרים, שבהם הייתי כחוט השערה ממוות.

הקליט וולף רובינצ’יק, הסיום בהמשך

המקור ברוסית

(Igor Shustin) תרגום על ידי איגור שוסטין
פורסם 02.10.2017 13:46 
_____________________________________________________________________________________________
***

The Shimon Greenhouse’s story (2)

(continuation; part 1 

In 1942, my brother and sister decided to go to the partisans, but the partisans rarely accepted Jews without weapons. Mendel and Henya worked as well in the military camp, and mainly dealt with weapons brought from the front. They managed to steal a few guns – every time they used to steal one. At the end of the week we received food: a loaf of bread, which included 50% sawdust, and 50% flour, which was already almost uneatable. In addition to the bread, we got a few kilos of potatoes, but rotten. Then my brother dismantled the gun, the main part was put into a loaf of bread, the rest hid in the potatoes and let me move. I managed to get some guns.

My brother organized a group of young people and transferred people to the partisans. And he repeated it several times… he even managed to transfer two soldiers of the German army. I think they were not Germans – probably, the Dutch, the anti-fascists.

The Judenrat was already different, headed by dishonest people, sometimes even criminals, and the Jewish police as well… on the threshold. They sold, bought, made all sorts of deals among themselves. There was one Jewish policeman, hated more than the Germans. He always beat us, laughed and said, “I’ll call a German officer, he’ll shoot you.” Such was his preferable joke. Finally the Judenrat learned that my brother was involved with the partisans. They arrested him. In the winter, dressed only in one shirt, he was brought into the cellar and told he would be handed over to the Germans. His friends collected many valuable things, and they gave a ransom to the chief policeman and the head of the Judenrat. These people agreed to release my brother, but he had to sign a document that he would stop guerrilla activities, and if not, the Judenrat would transfer the entire family (including me and my sister) to execution.

Everywhere around Krasnaye, for example, in Haradok, Alyakhnovichy, Radashkovichy, even in Maladziechna, all the Jews had already been killed. But the young men were transferred to us because the Germans needed the manpower. This is how the Krasnaye ghetto grew, and along with the nearby camp, included about 5,000 Jews.

We felt the end was coming, still life was going on in the ghetto. Even before that, activists had opened Jewish schools, a chess circle (I played chess from time to time, and later at the university I was the champion of the faculty, and the leader of the Maladziechna region in draughts), even a small theater. My brother and sister also took part. By the way, my brother had a girlfriend and my sister had a boyfriend.

In the ghetto people helped each other, but sometimes also cheated. Trade was quite active. With a knife on their throat the inmates continued to trade and tried to cheat… and I still remember even more ugly thing. A group of hooligans traveled with policemen. The Germans did not allow women to become pregnant, but if a woman was close to the Judenrat, it somehow passed. They prepared a large list, and when they saw that the pregnant woman was waiting for the birth, and when her husband went to work they broke into the house, tossed her on the ground, and danced on her belly. They waited for the fetus to get out, and if he was dead, they laughed, and if he was still alive, they killed him.

The school was organized by the youth and some teacher, I do not remember exactly. There were many teachers in the ghetto. We returned from work after six in the evening. We usually went for an hour to study math or Hebrew. It was not exactly a school. There were two synagogue buildings in the ghetto, where families also lived. But there were parts still separated as holy places. Activists put tables and chairs. We used to come – 20, 10 children, sometimes 5 – and every evening we used to learn a little. Sometimes I went to see theatrical plays (I don’t remember much about them, I think some of the inmates wrote them themselves, there were many talented people in the ghetto).

Teachers and students of the Таrbut school in Krasnaye before WWII. Mr. Iekutiel (Kushel) Greenhouse, Shimon’s father, was the head of the school’s council. He seats in the 2nd row from below (3rd from the right).

The theater was also set up by young people, including my brother and sister. There was mutual help – many Jews came from other places with empty hands, and they received food, a place to dwell… All the system was well organized, but I do not remember the names of the organizers. But I remember another act of heroism. There were two sisters in the ghetto, and one of them had a baby. She had no husband. She must have been a Communist – and someone, apparently, laid information to the Germans. They broke into her house and asked where was the Communist. Then her unmarried sister said, “I’m a Communist,” so they shot her on the spot. She sacrificed herself in order to continue life of the mother and the baby.

I remember that some inmates constructed a radio (we picked up the receiver ourselves), and listened to what was going on at the front, in Russia. In the year of 1942 great battles were fought near Leningrad, near Moscow, and in 1943 the battle of Stalingrad… We understood that the Germans would probably lose this war.

There was a secret trade – we bought bread, and other food. We sang songs almost every week. One of the houses gathered young people, maybe even every day, I did not always participate, I was only 12. The songs were rather optimistic than not. I also remember that we had all kinds of jokes. We worked in the military camp, sorting and repairing weapons. When the train arrived from the front with broken tanks and weapons, we always laughed and said: “This is redemption, here comes our rescue.” We looked out the window, worked – and saw the train approaching and we were always happy. We knew what was happening on the fronts, listened to the radio, and somehow everyone got news. Mainly, what was happening on the Russian front, less in America.

I do not remember that we were overcome by despair at work. We cooked our food, laughed, joked to raise our spirits.

We saw that the end was approaching, because all the Jews around us had already been killed. We, several families, lived in a large hall. The floor was made of wood. There was a large cellar in the house, so we built a wall and made part of the basement a pit. And I remember that Purim evening was about to come. In the morning – apparently on Friday – we saw that the Germans were entering, they were surrounding the ghetto, and we understood that this was the end. The Germans came when the men went to work in order to prevent the resistance. We, 30 people, entered this pit, and my other grandmother put down the boards and put all kinds of rags and mattresses on them. We heard the Germans break into the house and shoot my grandmother. I do not even remember her name – probably, Golda.

And we sat in the pit. At first we had some food and water, and after a few days (we could not leave, there was a guard outside) the water was almost over. The elders started giving us water in very small doses. We had one little girl – maybe she was two years old. And she screamed very hard, we were afraid the Germans would hear. She wanted more water – they would not let her, but they let her drink urine, and she roared even louder. We were afraid that the Germans would find us, and forced her mother to strangle her. The mother tried, but she had no strength – neither moral nor physical. So two men tried to kill the child. We could not cry, we were afraid to cry, so they would not hear us. But after 20 minutes we hear her voice, though rather hoarse. She stayed alive, after the war we were keeping in touch, she left for America, I think. After the war she could not talk, she had a lot of throat surgery… There were signs of strangulation on her neck.

On the fourth day, the Germans allowed the local population to start looting Jewish property. And we heard over our heads the name of our family, where the father, the mother… and these people are so happy, they began taking everything, robbing… and by the evening they started knocking on the floor, saw that there was something there, and thought it was “Jewish wealth.” They began fighting for the property, two German policemen came and said, “We are at work now, do not open the floor today, we also want to take part in the Jewish good, we will come tomorrow morning.” The ghetto, it was near the Usha River.

We knew we had to go toward the partisans. We saw a big fire, felt the smell, as if they had roasted meat. Later we were told us that there was a huge stable near the river, the Germans took all the Jews from work (they said that all dwellers had to be disinfected) and burned them. Among the victims were my brother and sister. I think that a few thousand Jews were burned alive. We were told that the river was red with blood, which for several days was spilled from the barn, and when the Jews tried to get out of the fire, the Germans pushed them back into the fire with long sticks. The Germans brought dozens of small Jewish children, put them on bayonets. And they competed with each other, who would sink deeper into the fire. And then they celebrated the massacre with vodka, sausage, cigars…

Portrait of brother Mendl and sister Henya, which is hung in Shimon’s flat. Petah-Tikva, June 2017.

We walked as if it was in a dream. On the way, the Germans or the local police shot at us, and half of us were killed. When we were on the field – they shot, when we entered the forest, they stopped, they got bored. It was like that a few times. Of the thirty people, 10 remained, perhaps 12.

Excerpt from the list of victims of the Krasnaye ghetto taken from the book: С. В. Старыкевіч. Красненскія таямніцы. Маладзечна, 2012. Shimon’s father, brother and sister listed there under the name «Грингавш» (Greenhawsh).

The local population did not hand us over to the Germans, on the contrary, they showed us how to go toward the partisans. And two days later we reached a guerilla unit. The partisans did not welcome us with flowers, but they did not do us anything wrong either. They allowed us to join their troop, to be close. But for me it was even a worse time than in the ghetto. I had no shoes, and my pants were all torn. We picked leaves from the trees, lit a fire, sat down and warmed our bodies a bit, and meanwhile our faces were getting ice. Then I turned and warmed my face. At that time there were still no dugouts. This lasted for a month or more, in the spring of 1943. Afterwards I was drafted into the partisans, I was 13 years old.

In this unit – it seems, named after Voroshilov – there were several Jews. They came and chose comrades, and they recruited me too. The rest of the Jews – women, the elderly – dug earth-houses. We reached a huge swamp, only occasionally encountering the islands where it was possible to dig a hole, but there, too, if dig too much, you reach the water. And the rest were marshes, where no one walked, perhaps for decades. And I remember there were only two stitches to go through. If a person slipped and fell into the marsh, and no one helped him, then the man would disappear without a trace.

It was between Krasnaye and Ilya, eastward, between Khatsenchytsy and Plieshchanitsy… There was a big forest.

We made dugouts for women, and life improved. And I was in the partisans, and the partisan units resembled an army. Planes with weapons were sent for us, supplies came from Russia. Many military officers and commissars arrived. There was discipline, like within military units. I do not remember that there was something anti-Semitic, the attitude toward us was generous.

The area came to be divided into three parts: the cities where the Germans lived and where the police stood; areas where the Germans were afraid to appear altogether, as if these were areas of the Soviet Union, and the third, the largest part, controlled by the Germans on the day, and by us at night. The population was quite friendly towards the partisans. They gave us food, so we did not even have to steal.

Our work included searching for German collaborators. Suppose we were told that in a certain village there were some families that helped the Germans, so we went there at night… We were interrogators, judges and executors at the same time. Usually the case ended with gunfire. I also participated in such operations more than once.

The Germans were more organized. If they were told – here, in this village people were helping the partisans – they would come at night, gather them all in the barn and burn them.

Of course, there were different people among the Belarusians. For example, the Starykievich brothers – one of them served in the police, another in the partisans.

You ask who taught me to shoot? There was enough weapons, you could go and train yourself. Every day we went and practiced. Explosives we stole from the Germans, or people from Russia took them off the plane for us. Almost every night the plane took off something – weapons, leaflets, or even officers.

We blew up trains carrying weapons to the front. I was not a big hero there even because of my age (I was only 13…) I remember having two friends. One was called Yasha, the other Sasha, he was maybe 17 years old, not from our town. We were friends, but we never talked about what was going on, and I did not even know if they were Jewish or not. There were many battles, in one of them we tried to blow up a German bunker. They fired so much that we could not even raise our heads. So Yasha got up, blew a grenade near the bunker, and we could move forward.

You remember, of course, the writer Ilya Ehrenburg. By the way, his grandson was a student at my school in Petah Tikva, a good chess player. Ilya Ehrenburg wrote an article entitled “Retaliation.” And the Soviets sent us in the plane thousands of newspapers with this article, like a newsletter. I remember that every partisan fighter kept this article in a pocket close to his heart, and that gave us additional strength against the Germans.

And so we went on. The bullet hit Yasha’s heart and this article. For a long time I kept home the newspaper with a hole, and covered by blood. Now I do not know where it is.

We caused such damage to the Germans that they decided to liquidate our guerrilla unit. They brought troops from the front – and began to push us deep into the forest. We had a horse, and we were carrying weapons, and the horse fell from the stitches. And then, if the gun pointed at me (remember, when a German almost killed us at the woman’s house) I see only from time to time, this horse I see all the time… He looks at you, his legs begin to disappear, you see only his mouth, his eyes begin to disappear, you see ears, and then the ears begin to disappear – and as if nothing had happened… This picture does not leave me until today.

Then we hardly got out of that trap, in one of the battles I lost parts of my fingers due to an explosion. There were no medicines, not even clean water. The swamp had yellow water with lots of small insects inside. And someone squeezed my hand too hard and it began to rot. It was already in the summer of 1944, when the Red Army liberated the district, and there they set up a hospital – temporary, without medication… They took me there. When the doctors arrived, they did not understand why I was still alive. They decided for an amputation, but there was a young doctor there, a military man, he said, “Give him to me, I’ll try to come over”. He took a saw and started cutting… I immediately lost consciousness.

Next to the camp, of the hospital, there was a distillery. The doctor found bottles with 95% alcohol and brought them to me. And that alcohol burns everything inside, so he taught me how to drink it. Take some juice or water – do not mix, just pour alcohol, some more juice. Then the alcohol goes around, enters the belly, and there it spreads… I immediately lost consciousness, and he continued the operation and saved my hand, I do not know how.

Then my mother and I went back to Krasnaye. Our house burned down, everything burned, but it was just a part – a stone building, something like a warehouse, and we started dwelling there. It was winter, the water became ice and my hair was freezing on the pillow. I had a dog and a cat, and it was so cold that when I sat at the table, they clung to me to keep warm. Then I found some iron stove, but I probably did not fix it properly. At night, smoke came out of the burning furnace and we all lost consciousness. In the morning, the neighbors saw that the house was closed, no one was there. They came in, took us out, wiped us in the snow… but the cat and the dog died. Man is stronger than any animal.

I have told you only some of the cases in which I was on a threshold of death.

(to be continued)

(translated by Igor Shustin)

Published on October 02, 2017 13:46

Life is like a miracle (1) / (החיים כמו נס. שמעון גרינהויז (1

(English text is below)
 צוות מיוחד של האתר שלנו נפגש עם שמעון גרינהויז ואשתו בדירתם הנעימה ברחוב בילו, ממש במרכז פתח תקווה. זה היה בסוף יוני, עבר כבר חודש ואני עדיין לא מצליח לחזור לעצמי מהסיפורים שלו. על זוועות המלחמה הוא דיבר בטון מאוד רגוע, על איך שהוא ניצל ממוות עשרות פעמים.

זהו הרחוב וזהו הבית…

כמה זה מופלא, שהזיגזגים האלה מעצבים את החיים. ילד, שיצא מבין הגוויות, שכמעט מת מקור, ולאחר מכן גם מנמק, השקיע כל כך הרבה בהשכלתו וקם על רגליו בכזאת יציבות, שלאחר 18 שנה לאחר הגעתו לישראל הוא יתמנה למנהל של אחד התיכונים במובילים במדינה. אהוד ברק, בנימין נתניהו וראובן ריבלין הרגישו ( ולדעתי עדיין מרגישים ( כבוד לידו. וכמה כיף שליד שמעון יש את בת הלוויה שלו לחיים, אשתו ליזה ( עליזה ), ילידת בליטא.

 

הם כבר מזמן חגגו את “חתונת הזהב” שלהם. יש להם שלושה ילדים – הבנים טל וניר, והבת נורית, ושבעה נכדים. כולם, אם לשפוט לפי הסיפורים והתמונות, הסתדרו מעולה. עוד בן אחד שהיה להם, גיל, נפטר בגיל צעיר, ולזכרו בני הזוג גרינהויז פתחו קרן ודרכה הם תורמים לאנשים נזקקים. בתיכון עמל הוא גם כן מוצלח, למרות שב-20 שנה שהוא מנהל, היו אצל שמעון כל מיני תקריות  ( ההורים הגישו נגדו 3 פעמים תביעות לבית משפט בגלל כמה מקרים עם המורים, אבל הכל נגמר לשביעות רצונם של כולם, כי אם לא, המנהל לשעבר לא היה מקבל פרס בשנת 2017, פסלון מנשיא מדינת ישראל).

בתחילת המאה הנוכחית, הכינו על שמעון גרינהויז סרט דוקומנטרי “סיומה, ביקור בבלארוס”, את הסרט צילמו בפתח תקווה ובקראסנה שבמחוז מולודזייצ’נה. באותם מקומות בויליישינה, היכן שלחם הגדוד הפרטיזני של הגיבור שלנו. בסוף הצילומים היה צריך להראות את החומר שצולם לשלטון הבלארוסי- לא היו להם טענות. הספר על שמעון נקרא ” מורה לכל החיים”, הוא יצא בישראל לפני 8 שנים במהדורה מוגבלת. הספר יצא לאור שוב ב-2012 וממנו לקחנו חלק מהתמונות לכתבה הזאת.

 

באמצע ובסוף שנות ה-40 שמעון למד בבי”ס בלארוסי, היכן שהשפה הרוסית נלמדה רק בתור מקצוע. המורה הישראלי עד אז קורא רק בבלארוסית, הוא מבין קצת מיצירותיהם של יעקב קולוס וינקי קופאלי, ומכניס ליצירות מילים בבלארוסית. בשונה מרוב הותיקים ( העולים שהגיעו לישראל לפני הרבה זמן ), הוא מדבר ברוסית כמעט ללא מבטא. רק לעיתים רחוקות, אני והעורך של האתר עזרנו לו לתרגם איזושהי מילה בעברית.

כאן אני מסיים ונותן את הבמה ליליד קראסנה עם הביוגרפיה שלו.

ו. רובינצ’יק

***

שמי שמעון, בלידה נרשמתי כשמריהו , אבל ברוסיה ובבלארוס, נקראתי סמיון. אבא – יקותיאל, הגרסה הרוסית של השם הזה – קושל, ואני נקרא סמיון קושלביץ.

נולדתי בשנת 1930 (אם כי תעודת הלידה נרשמה בשנת 1932) בעיר קראסנה, אז זה היה בפולין. היו הרבה מאוד יהודים במקום, וביניהם היו עשירים מאוד. היו להם חנויות, כל מיני מפעלים ומפעלים ששירתו עשרות אלפי אנשים. לא היינו הכי עשירים ולא הכי טובים, אבל חיינו לא רע.

הבית שלנו היה במרכז העיר, עם זה היו לנו הרבה אדמות, מבנים, אחוזות שונות. היה מרתף גדול, שאליו בחורף היו מביאים מטר של קרח, ושם, כמו במקרר, מאחסנים מוצרים במשך כל השנה. לאבי, קצין לשעבר של הצבא הפולני, הייתה חנות משקאות גדולה, אך מאחר שהיתה אנטישמיות בפולין, הוא לא הותר רשמית לעשות עסקים, והחנות נרשמה על ידי קצין פולני, חברו. בנוסף, אבי קנה הרבה דונמים של עץ שעמד בביצות, ובחורף, על פי פקודת אבי, הם חתכו את העצים האלה, ואז הם הובילו אותם למערב אירופה על ידי רכבות.

אבא היה דתי למדי. היו לו אנשים שהביאו הרבה סרטנים מביצות ונהרות, ואני עדיין זוכר איך לתפוס אותם כדי שלא ינשכו . הסרטנים היו מקופלים בקופסאות עם איזוב – והועברו באלפים ועשרות אלפים למערב אירופה (בדרך כלל לגרמניה וצרפת). היו שם סוגי סרטן רגילים – חומים – והיו שם גם כחולים , שנחשבים לאריסטוקרטיה בקרב סרטנים.

 

הוריו של שמעון גרינהויז

שמה של אמי היה רוזה. היה לי אח ואחות גדולים, קראו להם מנדל וגניה. הם היו חברים בארגוני נוער יהודיים. כמה פעילים התכוונו לעלות לארץ ישראל. אני זוכר שאבי תמיד צחק ואמר להם: “לאן אתם רוצים ללכת, לביצות האלה, לחול. כאן בפולין יש לנו חיים טובים “.

קרובי משפחה של האמא רוזה 

בבית שלנו שמרנו על כשרות , על כל דבר בבית שלנו היה צריך לקרוא תפילה כלשהי. “אתה בחרתנו מכל העמים , שמע ישראל, אדוני אלהנו, אדוני אחד”. והרגשנו בטוחים, החיים היו טובים. היתה לנו אומנת, טבחית והרבה אנשים. אבל באמצע שנות השלושים (35 או 36), כשרידז’ סמיגלי,  הפך לראש ממשלת פולין במקום פילסודסקי,  אדם הנוטה להשקפות אנטישמיות. כבר הרגשתי את השפעת גרמניה, שבה עלה היטלר לשלטון. ובפולין הם החלו לזרוק אבנים על חלונות של חנויות יהודיות, ולתלות שלטים “אל תקנו מהיהודים”. המדינה הפסיקה להזמין מהיהודים, החיים השתנו לגמרי, זה נהיה הרבה יותר גרוע. אני זוכר את הדבר החשוב ביותר שהדאיג את אבי: אחי ואחותי היו צריכים להתחיל ללמוד באוניברסיטה, ושם כמעט הפסיקו לקבל יהודים. התנכלו להם בבחינות , הם שאלו שאלות קשות יותר, “חצופות”. ומי, שאחרי הכל, התקבל לאוניברסיטה, הם היו צריכים לשבת מאחורי מחיצות  מיוחדות.

וב -1939, בהסכם ריבנטרופ מולוטוב, ברית המועצות וגרמניה חילקו את פולין. מבחינתנו, ברית המועצות הגיעה אלינו, ורוב האנשים לקחו את זה טוב מאוד. עם זאת, ארגונים גדולים הוחרמו על ידי המדינה, אך אבי קיבל איזשהו תפקיד … עבור אנשים צעירים נפתחו הרבה הזדמנויות בברית המועצות. ואני זוכר שאחי היה במעגל התעופה, עשה איזשהו פרוייקט בעיצוב כנף המטוס, ושלח אותו למכון  באומן במוסקבה. שם קיבלו את זה טוב מאוד והזמינו אותו ללמוד. אבל הוא לא הספיק, ב-22  ביוני  גרמניה תקפה.

אני גם זוכר שאחי היה “שמאלני”, ואחותי – “ימנית” שייכת לבית”ר. בית”ר לבשו חולצות שחורות עם כפתורי זהב, מעט נראה דומה  לחולצות של הגסטפו. ואחי, אם כי אהב את אחותי, קם בלילה לחתוך את הכפתורים. בבוקר אבא שלי היה צריך לעשות שלום ביניהם.

  

האח מנדל והאחות הניה

בקיץ 1941 נתפסו עשרות אלפי ואולי מאות אלפי חיילים רוסים בשבי. הצבא האדום איבד את כל התיאום,  וכעבור יומיים הצבא הגרמני כבש את העיר שלנו. זה עצוב לומר, אבל ראיתי כי היהודים העשירים לבשו עניבות, בגדים מיוחדים חגיגיים ויצאו לקבל את הצבא הגרמני. הם זכרו את גרמניה של מלחמת העולם הראשונה, שבה החזית עברה לידנו. הם זכרו שהגרמנים היו אנשי תרבות,  ושאצלהם חוזה זה חוזה, והיהודים סחרו איתם . באותה תקופה היו היהודים מוכרים סחורות לצבא הרוסי ולצבא הגרמני, וכמה מהם התעשרו מאוד.

אבל ב- 1941 הכול השתנה. היו צווים, פקודות – “זה אסור”, “וזה אסור”, ועונש אחד עבור כל ההפרות – מוות. יהודים לא יכלו ללכת על המדרכות, אלא בקבוצות, כי היהודים לא נחשבו כבני אדם בעייני הנאצים, היינו עבורם כמו חיות המביאות למחלות וזיהומים בלבד.

בקראסנה היתה עיר צבאית, עוד מימי הצבא הפולני, והגרמנים עשו שם בסיס גדול, משם הוענקו להם נשק ומדים לחזית עם רוסיה. הם היו זקוקים לידיים עובדות, אז הם לקחו אותנו לעבודה. הייתי בן 11, אבל הם לקחו אותי. כל אחד מאיתנו קיבל פיסת נייר, תעודת “חיים”. אומרים כי אם אנחנו עובדים, הגרמנים צריכים אותנו, ולכן הם ישאירו אותנו בחיים. והלכנו בבוקר לעבודה בקבוצה גדולה על הכביש המהיר תחת ליווי שוטרים גרמנים, הם היכו אותנו. והיה לנו נפח כזה – איש גדול וחזק, וכולם פחדו ממנו. הוא לא הבין איך אסור לו ללכת איפה שהוא רוצה, ובעקשנות הלך לאורך המדרכה. בהתחלה גם הגרמנים פחדו ממנו, אבל אחרי כמה ימים עצרו אותנו, עצרו אותו – עשרה שוטרים, כולל מקומיים … והם התחילו לירות בו – ברגליים, בגוף – עד שהרגו אותו. זה היה הקורבן הראשון בעיר שלנו.

ככלל, חיי היהודים היו תלויים על חוט. ירי והרג הפך לאירוע יומיומי. אני זוכר שהיהודים הלכו להתפלל בבוקר בטלית, והגרמנים עצרו אותם. הם הורו להם לכרוע על ברכיהם ואמרו: “התפללו לאלוהים ובקשו סליחה על הפשעים שעשיתם נגד העם הגרמני”. גרמני אחד, לבוש כפפות לבנות, הוציא את האקדח והרג יהודי. אבל דמו של הנרצח ניתז על מגפיו של הרוצח, הוא התרגז מאוד והרג את כולם. 

אמרו לנו שיש בניין משטרה, והיה בו אולם גדול. על הקיר כתבו השוטרים “וי” בכל פעם שהם הרגו יהודי. עד מהרה על הקיר לא נותר מקום לרשום . הם כל הזמן ערכו חגיגות, שתו וודקה, עישנו את הסיגרים שקיבלו, אכלו נקניקיות. אמרו לנו שיש שם שוטר, שהיה קם בבוקר ונכנס לחדר הזה ואמר: “אני רעב, היום עוד לא הרגתי יהודי”.

לאחר זמן מה נלקחנו לכיכר וחולקנו לשתי קבוצות. אז הגרמנים בדרך שלהם פתרו את הבעיה, מי הוא “שמאלני” ומי “ימני”. לקבוצה אחת הגיעו יותר גברים ונשים בריאים, ולשניה – חולים, ילדים, שנראו לא בריאים לגמרי, אנשים זקנים … גם אני הלכתי לקבוצה הזאת עם סבתא אלטה. סבתא הבינה שמשהו רע מגיע, ודחפה אותי לקבוצה אחרת, צעירה ובריאה. לא ראיתי את סבתא שלי שוב, לא ראיתי את החברים שלי … אמרו לנו אחר כך שהם נלקחו כולם ליער, והיה בור גדול, תעלה ארוכה. הם אפילו לא ירו בהם, פשוט כיסו אותם בחול. האדמה נשמה שעות רבות, עד שכולם מתו. זה היה בסביבות אוגוסט-ספטמבר 1941.

הסתיו התחיל והועברנו לגטו – השומרים היו עם הכלבים, עם נשק בידיהם, היכו את היהודים. התיישבנו באזור אחד ליד הנהר, שם 20-30 בתים. בכל בית היה “סלון”, הוא חולק לארבעה חלקים, ובכל אחד מהם התגוררה משפחה. ללא שירותים, מים … החלו מחלות, בעיקר טיפוס. הטמפרטורה של החולים הגיעה ל-42 ו-43 מעלות, מחציתם מתו. ממש ברחובות הגטו היו קורבנות רבים. היו קבוצות של יהודים שאספו אותם והסיעו אותם לבית הקברות. לא יכולנו לבקש להביא תרופות. אם הגרמנים היו יודעים, הם היו מיד הורסים את הגטו.

הגטו היה מגודר, אבל לפעמים היה אפשר לצאת. אבל אם יהודי נתפס ללא תג, חיכה לו המוות. אני לא זוכר בדיוק מה לבשנו, רצועה או כוכב (נראה, אחרי הכל, כוכב), אבל כל יהודי היה צריך ללכת עם תג.

הם בחרו ביודנראט, ובראשו היה איש נבון מאוד. כל שבוע היה עליהם למסור תרומה – הם אספו דברים יקרי ערך ומסרו לידי הגרמנים, על “הפשעים” שעשה העם היהודי נגד העם הגרמני. ושבוע אחד לא הספיק ראש היודנראט  לאסוף את התרומות. הגרמנים – קצינים, בכפפות לבנות, עם אקדחים בידיהם – פרצו לגטו, אספו אותנו ודרשו ממנו שייתן רשימה של עשרה אנשים שירו ​​בהם. הוא סירב לתת להם את הרשימה. הוא כרע על ברכיו וקצין בכפפות לבנות ירה בו מאחור … ראש היודנראט היה שבתאי ארליוק, הוא היה שען.

היתה גם משטרה יהודית בגטו, בתחילה היו בה פחות או יותר אנשים הגונים. אבל כאשר ירו בארליוק הם הצביעו על עשרה אנשים – וגם הם נורו. הכל בחלק האחורי של הצוואר … גם בכפפות לבנות ואקדחים. והם עזבו. וגם אנחנו עזבנו. קבוצת יהודים שליוו את המנוחים, לקחה אותם לבית הקברות וקברה אותם. כעבור זמן מה, באסם אחד, שהיה פעם בבעלות יהודים (לא בגטו), שם עמדו סוסים גרמנים, נפל סוס אחד לתוך בור ושבר את רגליו. הגרמנים האשימו את היהודים שזה קרה בגללם הם פרצו שוב לגטו, אספו אנשים, ואבי ודודי היו שם, . הגרמנים הצביעו על עשרה אנשים, והם צעדו עשרה צעדים קדימה, ושוב ירו בכולם. היה זה בחורף, בפברואר 1942, בקור מקפיא של מינוס 30. אבי, כשהוא נפל, משך אותי, וגם אני נפלתי. הוא שכב מעליי, דמו זרם עלי. נדמה היה לי שכבר נהרגתי; רק תהיתי איפה אני בגן עדן או בגיהינום ואיבדתי את ההכרה.

כשהגרמנים עזבו, קבוצה של יהודים מקבוצת ההלוויות הניחה את הגופות על המזחלת והובילה אותנו לבית הקברות. כנראה שחזרתי להכרה והזזתי את רגלי. היהודי הזה, שנטל את המזחלת,  ראה אותי והוציא אותי משם. אז שוב נשארתי בחיים, אחרת הייתי קבור.

חזרתי לגטו. חייתי עם אמי, אחי ואחותי. לא היו מוצרי אוכל. אמא לקחה אותי, עזבנו את הגטו, אם כי זה היה מסוכן. הלכנו אל השכנה שלנו, שזכרנו לטובה, לבקש אוכל. היא נתנה, אבל באותו זמן נכנס קצין גרמני לחצר. הוא ראה אותנו, הצמיד אותנו לקיר, הוציא אקדח – אני עדיין רואה את האקדח עד עצם היום הזה, כיוון שהוא מופנה אל מצחי – ורצה לירות. והאישה הזאת רצה הביתה, הביאה לו הרבה נקניקיות ווודקה. היא נפלה על ברכיה, נישקה את נעליו, ביקשה שיניח לנו ללכת – היא לא רוצה דם יהודי על הקיר שלה ובחצר. והוא היכה אותנו – בחוזקה רבה – והורה לנו לחזור לגטו. אז שוב נשארנו בחיים.

הוקלט ע”י וולף רובינצ’יק המשך יבוא….

המקורברוסית
(Igor Shustin) תרגום על ידי איגור שוסטין
 
פורסם 25.09.2017 15:42

 

***

The Shimon Greenhouse’s story

A working team of our site met with Shimon Greenhouse and his wife at their pleasant apartment on Bilu Street, right in the center of Petah Tikva. It was in the end of June 2017, so some months have been passed, but I still can’t calm down from his stories. Shimon talked with a peaceful ton about the horrors of the war and how he was saved from death dozens of times.

Here is the street, here’s the house…

It is so wonderful, to realize that these zigzags are shaping our lives. A kid, who came out among the dead bodies, who almost died of cold, later from gangrene… has invested so much in his education and recovered with steadiness, that 18 years after he immigrated to Israel, he will be appointed as the director of one of the top high schools in this country. Ehud Barak, Benjamin Netanyahu and Reuven Rivlin felt (and, of course, still feel) respect for him, and how much fun Shimon has over his life companion, his wife Lisa (Aliza), who was born in Lithuania.

They celebrated their golden wedding a long time ago. They have three children – the boys Tal and Nir, and their daughter Nurit, and seven grandchildren. Everyone, judging by the stories and the pictures, got along fine. Another son, Gil, passed away at an early age, and in his memory the Greenhouses opened a fund and donated to needy people. At the Amal high school he is also successful, despite the fact that in 20 years he was running the school, Shimon had different incidents (the parents filed three cases with him for court cases because of some cases with the teachers, but everything ended to everyone’s satisfaction, unless he has not have been awarded a prize in 2017, a figurine from the President of the State of Israel).

At the beginning of this century, a documentary film “Sioma, A Visit to Belarus” was prepared for Shimon Greenhouse. The film was filmed in Israel, then in Krasnaye, Maladziechna district (in Belarus), as well as in those places around Vilejka, where our hero’s partisan battalion was fighting. At the end of the filming, it was necessary to show the rough material to the Belarusian authorities – happily, they had no complaints. The book about Mr. Greenhouse under the title “Teacher for Life” was published in Israel 8 years ago in a limited edition. The book was published again in 2012 from which we took some of the pictures for this article.

In the middle and late 1940s, Shimon studied at a Belarusian school, where the Russian language was taught only as a profession, the Israeli teacher until then reading only in Belarusian, he understands some of the works of Yakub Kolas and Yanka Kupala, In contrast of most of the veterans, he speaks Russian almost with no accent, and only occasionally did I and the editor of the site help him translate a word in Hebrew.

Here I finish and give the stage to the native of Krasnaye with his extraordinary biography.

W. Rubinchyk

* * *

My first name is Shimon. At birth I was listed as Shmaryahu, but in Russia and Belarus, I was called Semyon. My father’s first name is Yekutiel, the Russian version of that name is Kushel, so I was called Semyon Kushelevich with my patronymic.

I was born in 1930 (although the birth certificate was recorded in 1932) in the town of Krasnaye, by that time it belonged to Poland. There were many Jews in the area, and among them were very rich. They had shops, ateliers and factories that served tens of thousands of people. We were not the richest and the best, but our lives were not bad.

Our house was in the downtown, and we had lots of land, buildings, various estates. There was a large cellar, where in the winter they brought a shower of ice, and there, like in the refrigerator, they stored products all year long. My father, a former officer of the Polish army, had a large liquor store, but since there was anti-Semitism in Poland, he was not officially allowed to do business, and the store was registered by a Polish officer, his friend. In addition, my father bought many acres of wood that stood in the swamps, and in the winter, at my father’s command, men used to cut these trees, and then they took them to Western Europe by train.

Father was quite religious. He had people who brought a lot of crawfish from swamps and rivers, and I still remember how to catch them so they would not bite. The animals were folded into boxes with moss and transported in thousands and tens of thousands to Western Europe (usually to Germany and France). There were regular crawfish – brown – and there were also blue ones, considered aristocrats among crawfish.

 

Shimon Greenhouse’s parents

My mother’s name was Rosa. I had a big brother and sister, they were called Mendel and Henia. They were members of Jewish youth organizations. Several activists intended to immigrate to Israel. I remember my father always laughing and saying to them: “Where do you want to go, to these swamps, to the sand. Here in Poland we have a good life.”

His mother’s relatives

In our house we kept kosher, on everything in our house we had to read a prayer. “You have chosen us from all the nations, Sh’ma Yisrael Adonai Eloheinu Adonai Ehad.” And we felt safe, life was good. We had a governess, a cook and a lot of people. But in the mid-1930s (35 or 36) Rydz-Smigly became prime minister of Poland instead of Pilsudski. Rydz-Smigly was a man prone to anti-Semitic views, and we already felt the influence of Germany, in which Hitler came to power. And in Poland they began to throw stones at the windows of Jewish shops and to hang signs “Do not buy from the Jews.” The state stopped inviting Jews, life changed completely, it got much worse. I remember the most important thing that worried my father: my brother and sister had to start studying at the university, where they almost stopped accepting Jews. The university authorities asked “insolent”, harder questions during the exams. And those who, after all, were admitted to the university, had to sit behind special partitions.

In 1939, after the Molotov-Ribbentrop Pact, the Soviet Union and Germany divided Poland. The Soviet Union came to us, and most people took it very well. Indeed, large firms were confiscated by the state, but my father was given some role… Young people saw many opportunities in the Soviet Union. And I remember that my brother was in the aviation circle, did some project designing the wing of the airplane, and sent this project to the Bauman Institute in Moscow. They accepted it very well and invited him to study. But he didn’t make it, on June 22, 1941, Germany attacked us.

I also remember that my brother was a “leftist” and my sister – “rightist” – belonged to Betar, and Betar wore black shirts with gold buttons, a little similar to those of the Gestapo. And my brother, though he loved my sister, got up at night to cut the buttons. In the morning my father had to make peace between them.

   

Brother Mendel and sister Henya

In the summer of 1941, tens of thousands or perhaps hundreds of thousands of Russian soldiers were captured. The Red Army lost all coordination, and two days later the German army conquered our town. Sorry to say, but I saw that some rich Jews wore ties, special festive clothes and went out to receive the German army. Probably they remembered the Germany of World War I, where the front passed by us. They remembered that the Germans were civilized people, and that they had a contract with them, and the Jews traded with them. At that time, the Jews sold goods to the Russian army and to the German army, and some of them became very rich.

But in 1941, two days later, everything changed. There were decrees, commands – “this is forbidden, and that is forbidden,” and one punishment for all violations was death. Jews could not walk on pavements, were not allowed to walk individually but in groups, because the Jews were not considered human beings in the eyes of the Nazis, we were like animals that lead to diseases and infections only.

In Krasnaye there was a military campus, remained from the Polish army, and the Germans made a large base there, from which they were given arms and uniforms to the front with Russia. They needed labor, so they took us to work. I was 11 years old, but they took me. Each of us received a piece of paper, a “life certificate”. They say that if we work, the Germans need us, so they will keep us alive. And we went to work in the morning on a large group on the highway under the escort of German policemen, they beat us. And we had such a blacksmith, a big strong man, and everyone was afraid of him. He did not understand how he was not allowed to go where he wanted to, and stubbornly walked along the sidewalk. At first even the Germans were afraid of him, but after a few days they stopped us. They stopped him – ten policemen, including local people… and they began to shoot him – in the legs, in the body – until they killed him. He was the first victim in our town.

In general, the life of Jews was hung by a thread. Shooting and killing became a daily occurrence. I remember that the Jews went to pray in the morning in prayer shawls, and the Germans arrested them. They ordered them to kneel and said, “Pray to God and ask forgiveness for the crimes you have committed against the German people.” One German, wearing white gloves, took out the gun and killed a Jew. But the blood of the murdered man splashed on the murderer’s boots, he got very angry and killed them all.

We were told that there was a police building and there was a large hall. On the wall, police officers wrote “V” every time they killed a Jew. Soon there was no place to write on the wall. They kept celebrating, drinking vodka, smoking their cigars, eating hot dogs. We were told that there was a policeman there, who would get up in the morning and go into this room and say, “I’m hungry, today I have not killed a Jew yet.”

After a while we were taken to the square and divided into two groups. So the Germans in their own way solved the problem, who was “leftist” and who was “rightist”. One group had more healthy men and women, and the other – patients, children, who looked completely unhealthy, old people… I went to this group with Grandma Alta. Granny realized that something bad was coming, and pushed me into another group, young and healthy. I did not see my grandmother and my friends anymore… Some people told us later that the victims were all taken to the forest, and there was a big pit, a long canal. They did not even shoot them, just covered them with sand. The earth breathed for many hours, until everyone died. It was around August-September 1941.

The fall began and we were transferred to the ghetto. The guards were with the dogs, with weapons in their hands, beating the Jews. We sat in one area by the river, where 20-30 houses were located. Each house had a “living room,” divided into four parts, each with a family. Without toilets, water… diseases started to spread, especially typhus. The patients’ temperature reached 42 and 43 degrees, half of them died. Many victims just covered the streets of the ghetto. There were groups of Jews who gathered the bodies and drove them to the cemetery. We could not ask for medicine. If the Germans knew, they would immediately destroy the ghetto.

The ghetto was fenced, but sometimes it was possible to leave. But if a Jew was caught without a badge, death awaited him. I do not remember exactly what we wore, a strip or a star (looks, after all, a star), but every Jew had to go with a badge.

They chose the Judenrat, and it was headed by a very intelligent man. Every week they had to make a contribution, they collected valuable things and handed them over to the Germans for the “crimes” committed by the Jewish people against the German people. And for one week, the head of the Judenrat could not collect the donations. The Germans – officers, in white gloves, with pistols in their hands – broke into the ghetto, gathered us and demanded that he give a list of ten people to shot them. The head of the Judenrat refused to give them the list. He knelt and an officer in white gloves shot him from behind… The head was Shabtai Arliuk, a watchmaker.

There was also a Jewish police force in the ghetto, at first there were more or less decent people. But when the Nazis shot at Arlyuk they pointed to ten people – and they too were shot. All in the back of the neck… Also in white gloves and pistols. And they left. And we left too. A group of Jews who accompanied the deceased took them to the cemetery and buried them. After a while, in one barn, once owned by Jews (not in the ghetto), where German horses stood, one horse fell into a pit and broke his legs. The Germans accused the Jews that it was because of them. They broke into the ghetto again, gathered people, and my father and uncle were there. The Germans pointed at ten people, and they took ten steps forward, and again shot them all. It was winter, February 1942, freezing cold of 30 degrees. My father, when he fell, pulled me, and I fell too. He laid above me, his blood streaming down me. I thought I had already been killed; I just wondered where I was in heaven or hell and lost consciousness.

When the Germans left, a group of Jews from the funeral group put the bodies on the sled and led us to the cemetery. I must have regained consciousness and moved my legs. This Jew, who took the sled, saw me and took me out of there. So I was alive again, otherwise I would have been buried.

I returned to the ghetto. I lived with my mother, brother and sister. There were no food products. Mother took me, we left the ghetto, although it was dangerous. We went to our neighbor, who was fondly remembered, to ask for food. She gave, but at the same time a German officer entered the courtyard. He saw us, pinned us to the wall, took out a pistol – I still see the gun to this day, because it was directed at my forehead – and wanted to shoot. And this woman ran home, brought him a lot of sausages and vodka. She fell to her knees, kissed his shoes, asked to let us go – she did not want Jewish blood on her wall and in the yard. And he beat us – very hard – and ordered us to return to the ghetto. So we stayed alive again.

(translated by Igor Shustin)

to be continued

Published on September 25, 2017 15:42