Tag Archives: סיפורים משפחתיים

An interview with Alla Vainer from Ariel / ראיון עם אלה ויינר מאריאל

 I first heard about Alla several months before the last Israeli municipal elections held on October 30 last year, when paying attention to how the election campaign in Ariel is going. At  the same time we agreed for an interview.
Please tell about your family, your roots.
I was Born in 1984 in Odessa, in the family of Alexander and Lyudmila Safransky. My father is a mechanical engineer by education, a native of Odessa, the son of dentists Arkady and Bella. Grandfather Arkady grew up in Moldavanka in a rather religious Jewish family, he graduated from a Jewish school and, unfortunately, died before I was born. Grandma Bella grew up in a more secular family, repatriated to Israel and retains an excellent sense of humor in her 90s. I wish her many more years and good health.
The grandfather fought against the fascists and had the Order of the Red Star among his awards, reached the Kursk Bulge and was wounded. My grandmother was in the evacuation with her family, and from an early age she worked because she was the eldest daughter in the family.
My mother, a philologist by education, was born in the city of Kramatorsk (Donetsk region) in the family of Victor and Claudia. Mother’s father, grandfather Vitsya, a man of the old school, who fought on the front line, but never boasted of it, worked all of his life on physical jobs, but never complained and always found the strength to play with his grandchildren. Grandma Klava knew firsthand what is dispossession, during the war, participated in the partizan movement and cooked the most delicious borsch in the world. Unfortunately, grandfather Vitya and grandmother Klava are no longer with us.
 
 
                                                                    
With mother Lyuda, Odessa 1985                                       In the Odessa Zoo 1987
After marriage, my mother devoted all of her free time to my education and creating a warm atmosphere in the house. In the early 1990s, my father became involved in business and was a co-founder of a small tar sheets plant. The family has never been rich, rather belonged to the middle class.
 
 

First grade 1991                                    Odessa, Chanuka 1995, Alla is the second from right
 
                                                                                                                                 
The Theater of opera, Odessa 1989, Alla with grandmother Bella Israeli. Independence day 1994
Despite the fact that I was brought up at home before going to school, I grew up to be a very active and sociable child. Easily acquainted with children and loved society. At  preschool age I visited the Studio of Aesthetic Education, from birth I spent a lot of time in the fresh air and, of course, on the sea. At the age of 7 I went to the 1st grade of the 69th school, attended various circles and sections. From the age of 8 I played in the theatrical circle “Fairy Tale” at the Center for Jewish Culture in Odessa. The family honored and respected Jewish traditions; not being religious people, my parents always celebrated all Jewish holidays. Therefore, neither the post of Yom Kipur, nor the matzoh on Pesach, nor the apples with honey on Rosh Hashanah, upon their arrival in Israel, were a wonder.
In what year did you end up in Israel, how did life begin in a new country?
 
The parents, Lyuda and Sasha, Bat Yam, 1997
In 1997, the family repatriated to Israel. I was 12 and my parents were 40 years old. We arrived in the city of Bat Yam. A real estate broker brought us to Bat Yam, whom Dad’s brother and my uncle (who came to Israel for a whole 3 years earlier) turned to. The apartment cost 550 dollars a month, for that period it was not cheap at all, and only years later we realized that we paid good money for a “barn” in the Amidar area (where almost all the housing was social). In addition, the broker charged us for each year of the extension of the contract commission in the amount of a monthly fee, and then, after moving out, we found out that he was not a broker, but the landlord of the apartment. This and many other tricks were common in those years.
Mother and father went to the ulpan, but did not finish it, because it was necessary to earn money. I went to school and matured very quickly. My father started having health problems, my mother, who did not work a single day after marriage, went out for cleaning. Father Sasha also worked on clean-ups, as his Hebrew, naturally, was at a very low level. He cleaned in the building of the municipality of Tel Aviv and always laughed, saying that he never thought that after coming to Israel he would immediately get a position at the mayor’s office. And I, who quickly grabbed the language, had to become responsible for my family. After 2 years, my dad was gone, and at 14 I was left alone with my mother Lyuda.
I would like to hear a little about school and about your husband.
 
                                                                                           
With friends from school, Bat Yam, 1998                       Class trip (Ramot high school), 2001
After graduating from junior school, I successfully entered the fairly prestigious High School “Ramot” in Bat Yam and graduated from it in 2003 with a full diploma , passing 5 units of English, Russian, physics and French. After graduating from school, I was called to the army for the border troops and served on the border with Jordan at the checkpoint “Allenby bridge”. In 2005, I was demobilized as a sergeant and in the same year moved with my mother to the city of Ariel, where I entered the university in the economics department.
 
                                             
 
Army service                                                                    Alla receives the rank of sergeant, 2005
 
                                               
 
Alla and Uri, 2004                                                                             Alla and Uri, 2018
 
                                               
 
Elinor, 2009                                                              Uri with the children: Elinor and Lidor, 2016.
 
                                               
 
With children, 2017                                                    Family, 2018.
 
                                              
 
Elinor and Lidor, 2018                          Alla with children and grandmother Bella, 2018
 
 
Alla with her mother Lyuda, 2017
 
                                            
 
Elinor (left) 1st place, 2018              Ariel Competition, 2019
While still a student of the 10th grade, I met Uri Vainer, who served in the Israeli Air Force, and this first love turned into a strong marriage. In 2006, we got married, today we have two wonderful children. The eldest daughter, Elinor, was born in 2009, and the youngest, Lidor, in March 2016. Elinor is our athlete, she has been involved in artistic gymnastics since the age of 2.5, and has often taken first places in competitions in Israel and abroad, including the Israeli Championship. We are very proud of her, and in general, children are the best that we have.
My husband and I both consider it important to receive education and continuous self-development. Therefore, we are eternal students :). In 2008 I received the 1st degree in economics and management. Then Uri went to study engineering as a production engineer. After receiving the first degree, he continued his studies at the second in business management, and today works as a production director at the Spiral enterprise (glass products). I continued my studies at the second academic degree in 2017 and entered the faculty of public administration and political science at Bar-Ilan University.
When and How you start  working in Ariel?
In 2009, I started working in the municipality of Ariel as head of the mayor’s office (then it was the legendary Ron Nachman). In 2013, Ron Nachman died of a serious illness, Eli Shviro became mayor. In 2015, I was appointed head of the department for absorption and public projects. From childhood I was not indifferent to social activities, I was engaged in volunteering since I was 14 years old, I joined a group of volunteers in emergency situations, and always had a clear civil position. With my right-wing views, I immediately joined the IOH ( Israel Our Home ) party after the army, and was its activist in the city, but rather quickly became disillusioned and realized that it was not a liberal and democratic party. It also became clear that where there is naked populism, there will never be real deals. A long period I was without a party, but stayed true to the right views. In 2014, I joined the Likud party and in 2017, together with my colleague, created the movement “Unified Ariel”. The goal of this movement is to increase political activity among the younger generation. There was no thoughts about the political career at the municipal level, but over the years in the municipality, I earned the name of an honest, responsible and not indifferent person. Residents of the city often turned to me with questions that were not directly related to my work, and I always sought to help.
 
After winning the election. In the enter Mayor Eli Shviro
 
 
Eli Shviro with activists. On the wright Isabella Gorbatova, born in Bobruisk, 
In 2018, before the municipal elections, more and more residents of the city, as well as colleagues, began to offer me to try my hand at politics. Upon reflection, I decided to respond, especially by that time I managed to finish the 2nd degree in public administration and political science at Bar-Ilan University. And in the proposal of the mayor to join his team, I saw a chance to reach a new level, get more influence on what is happening in the city, as well as the opportunity to promote more ambitious projects for the development of the city, for the benefit of its residents. So, in the last election in Ariel, I was number 3 in the list of Eli Shviro, besides that I headed his election headquarters. Having won the elections and became a deputy of the City Council, I took under my own responsibility issues of teenagers, youth, pensioners and absorption, and also became a member of the board of directors of the city company Gvanim Ariel.
Tell me a little about the city. How can it, apart from a good climate and that is located three dozen kilometers from Tel Aviv, attract new repatriates?
I can talk about this for a very long time. I fell in love with this city and, like everyone in love, tend to idealize it. But more seriously and briefly, we have an unusual atmosphere, some people are very open and everyone gets along, respects each other, although they belong to different communities. In addition, in Ariel we have a high level of education, lots of circles and urban cultural events for both adults and children, and most importantly – the experience of receiving and integrating new repatriates, accumulated over the years.
But after all, not all was well during the last municipal elections (in the autumn of 2018). Moreover, even after summing up, an appeal was made to the High Court, and repeated elections were held at three polling stations. What would you say about that?
That period was very hard and tense. I headed the campaign headquarters for the first time and ran for the first time. Our cozy town was filled with negativity, and in social networks the activists of some candidates shamelessly vilified their opponents. When the arguments were over, insults were followed and taken over to personal notes. I believed in our victory, we came to it with dignity and deservedly. Unfortunately, not everyone is able to accept defeat, and one of the candidates (from IOH) filed a lawsuit about violations. I will not blame anyone; I want to believe that the cause of it was technical deficiencies ( talking about careless protocol ) that is in the human factor. The only reason for which the mayor Eli Shviro, whose team I belong to, decided to challenge the lawsuit, is to avoid the extra expenses of the state budget. We understood that the victory would be ours, since the people had their say and trusted Eli. And this is what happened. The court decided that re-election was needed, and the results showed that 69% of the voters want to see the current mayor continue as the head of the city. I am most pleased that the elections are over, that we can continue to work and promote new ideas in a pleasant and friendly atmosphere that I love so much in Ariel.
I think Alla set an example of how, after going through the difficulties of repatriation, you can become happy in your personal life, succeed in work and social activities.
Interviewed by Aaron Shustin, Petah Tikva

 

Translation from original in russian by Igor Shustin

***

From founder and administrator of the site: Do not forget about the importance of supporting the site

 45:Published March 31, 2019 21

 =============================================================================
שמעתי לראשונה על אלה כמה חודשים לפני הבחירות המוניציפליות האחרונות שנערכו ב -30 באוקטובר בשנה שעברה, כששמנו דגש על האופן שבו מערכת הבחירות באריאל נערכת. במקביל סיכמנו על ראיון.
 
בבקשה תספרי על המשפחה שלך, השורשים שלך.
נולדתי בשנת 1984 באודסה, במשפחתם של אלכסנדר וליודמילה ספרנסקי. אבא שלי הוא מהנדס מכני בהשכלתו, יליד אודסה, בנם של רופאי השיניים ארקדי ובלה. סבא ארקדי גדל במולדבאנקה במשפחה יהודית דתית, הוא סיים את בית הספר היהודי, ולמרבה הצער נפטר לפני שנולדתי. סבתא בלה גדלה במשפחה חילונית יותר, עלתה לישראל ושומרת על חוש הומור מצוין בשנות ה -90 לחייה. אני מאחלת לה עוד שנים רבות ובריאות טובה.
הסבא נלחם נגד הפאשיסטים והיה לו את מסדר הכוכב האדום בין פרסיו, הגיע לקורסק ונפצע. סבתי היתה בפינוי עם משפחתה, ומגיל צעיר עבדה כי היא הייתה הבת הבכורה במשפחה.
אמי, פילולוגית בהשכלתה, נולדה בעיר קראמטורסק (דונצק) במשפחתם של ויקטור וקלאודיה. אבא של אמא, סבא ויטסיה, איש מהדור הישן, שלחם בקו החזית, אבל מעולם לא התפאר בכך, עבד כל חייו בעבודות פיזיות, אבל מעולם לא התלונן ותמיד מצא את הכוח לשחק עם הנכדים שלו. סבתא קלאווה ידעה ממקור ראשון מהו נישול, בזמן המלחמה, השתתפה בתנועת הפרטיזנים ובישלה את הבורשט הטעים ביותר בעולם. למרבה הצער, סבא ויטסיה וסבתא קלאווה כבר לא איתנו.
                                                          
                          בגן החיות באודסה, 1987                                                            עם אמא ליודמילה, אודסה 1985
לאחר הנישואין הקדישה אמי את כל זמנה הפנוי לחינוך וליצירת אווירה חמה בבית. בתחילת שנות התשעים, אבא שלי היה מעורב בעסקים והיה מייסד שותף של מפעל זפת קטן. המשפחה מעולם לא היתה עשירה, אלא יותר שייכת למעמד הביניים.
                                                  
כיתה א’, 1991                                           אודסה, חנוכה 1995, אלה השניה מצד ימין
                                                                   
בית אופרה, אודסה 1989, אלה עם סבתא בלה                             יום העצמאות של ישראל 1994
למרות שגודלתי בבית לפני שהלכתי לבית הספר, גדלתי להיות ילדה מאוד פעילה וחברותית. הכרתי בקלות ילדים ואהבתי חברה. בגיל הגן ביקרתי בסטודיו לחינוך אסתטי, מלידה ביליתי הרבה זמן באוויר הצח וכמובן בים. בגיל 7 הלכתי לכיתה א ‘של בית ספר מספר 69, השתתפתי בחוגים ובקטעים שונים. מגיל 8 שיחקתי בחוג בתיאטרון “אגדה” במרכז לתרבות יהודית באודסה. המשפחה כיבדה את המסורת היהודית. למרות שהם לא היו אנשים דתיים, הורי תמיד חגגו את כל החגים היהודיים. לכן, הם לא הופתעו עם הגעתם לישראל לא מהצום של יום כיפור, ולא מהמצות של פסח, ולא מהתפוח בדבש בראש השנה.
באיזו שנה הגעת לארץ ואיך התחילו החיים במדינה חדשה?
 
 

הורים ליודה וסשה, בת ים 1997
ב -1997 המשפחה הגיעה ארצה. הייתי בת 12 והורי היו בני 40. הגענו לעיר בת-ים. מתווך נדל”ן הביא אותנו לבת ים, שאחיו של אבא ודודי (שהגיע לישראל 3 שנים לפנינו) פנה אליו. הדירה עלתה 550 דולר לחודש, באותה תקופה זה לא היה זול בכלל, ורק כעבור שנים הבנו ששילמנו כסף טוב על “אסם “באזור של עמידר (שבו כמעט כל הדיור היה חברתי). בנוסף, המתווך גבה מאתנו על כל שנה של הארכת חוזה עמלה בסכום של תשלום חודשי, ורק לאחר מכן, לאחר שעברנו דירה, גילינו שהוא לא היה בכלל מתווך, אלא בעל הדירה. זה ועוד הרבה טריקים היו נפוצים באותן שנים.
אמא ואבא הלכו לאולפן, אבל לא סיימו, כי היה צריך להרוויח כסף. הלכתי לבית הספר והתבגרתי מהר מאוד. לאבא שלי התחילו בעיות בריאותיות, ואמא שלי, שלא עבדה יום אחד אחרי הנישואים, יצאה לעבוד בניקיון. האב סאשה עבד גם בניקיון, שכן העברית שלו, כמובן, היתה ברמה נמוכה מאוד. הוא ניקה בבניין עיריית תל אביב ותמיד צחק ואמר כי מעולם לא חשב שאחרי שיגיע ארצה הוא יתקבל מיד למשרדו של ראש העיר. ואני, שתפסתי במהירות את השפה, נאלצתי להיות אחראית על משפחתי. אחרי שנתיים, אבא שלי נפטר, ובגיל 14 נשארתי לבד עם אמי ליודה.
אני רוצה לשמוע קצת על בית הספר ועל בעלך.
 
 
                                              
עם חברים מבית הספר, בת ים 1998                                      טיול עם הכיתה (תיכון רמות), 2001
לאחר סיום הלימודים בחטיבת הביניים, התקבלתי בהצלחה לבית הספר התיכון “רמות” היוקרתי בבת ים וסיימתי אותו בשנת 2003 עם תעודת בגרות מלאה, עברתי 5 יחידות של אנגלית, רוסית, פיזיקה וצרפתית. לאחר שסיימתי את לימודי בבית הספר, נקראתי לצבא למשמר הגבול ושירתתי על הגבול עם ירדן במחסום “גשר אלנבי”. ב -2005 שוחררתי בדרגת סמלת ובאותה שנה עברתי עם אמי לעיר אריאל, שם התקבלתי לאוניברסיטה למגמת כלכלה.
עוד כשהייתי תלמידת כיתה י ‘, פגשתי את אורי ויינר, ששירת בחיל האוויר הישראלי, והאהבה הראשונה הפכה לנישואים חזקים. ב -2006 התחתנו, היום יש לנו שני ילדים נהדרים. הבת הבכורה, אלינור, נולדה ב -2009, והצעיר ביותר, לידור, במארס 2016. אלינור היא הספורטאית שלנו, היא מתאמנת בהתעמלות אומנותית מגיל 2.5, ולעתים קרובות היא לקחה מקום ראשון בתחרויות בישראל ובחו”ל, כולל אליפות ישראל. אנחנו מאוד גאים בה, ובכלל, הילדים הם הדבר הכי טוב שיש לנו.
                                          
השירות הצבאי                                                                        אלה מקבלת דרגת סמל, 2005
                                             
אלה ואורי 2004                                                                                     אלה ואורי   2018
                                          
אלינור 2009                                                                        אורי והילדים: אלינור ולידור, 2016
                                            
עם הילדים,  2017                                                                               משפחה, 2018
                                          
אלינור ולידור, 2018                              אלה עם הילדים וסבתא בלה, 2018
אלה עם אמא ליודה, 2017
                                                
אלינור (משמאל) במקום הראשון, 2018       תחרות באריאל 2019
בעלי ואני רואים בקבלת חינוך ופיתוח עצמי מתמשך כדבר חשוב ביותר. לכן, אנחנו תלמידים נצחיים :). בשנת 2008 קיבלתי תואר ראשון בכלכלה וניהול. אחר כך אורי למד הנדסה בהנדסת ייצור. לאחר קבלת התואר הראשון, הוא המשיך את לימודיו לתואר השני במנהל עסקים, וכיום עובד כמנהל הפקה במפעל ספירל (מוצרי זכוכית). אני המשכתי את לימודי במכללה האקדמית לתואר שני בשנת 2017 ונכנסתי לפקולטה למינהל ציבורי ומדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.
מתי ואיך התחלת לעבוד באריאל?
בשנת 2009 התחלתי לעבוד בעיריית אריאל כראש לשכת ראש העיר (אז זה היה רון נחמן האגדי). ב -2013 רון נחמן נפטר ממחלה קשה, אלי שבירו הפך לראש העיר. בשנת 2015 מוניתי לראש המחלקה לקליטה ופרויקטים ציבוריים. מילדותי אף פעם לא הייתי אדישה לפעילות חברתית, התנדבתי מאז גיל 14, הצטרפתי לקבוצת מתנדבים במצבי חירום, ותמיד היתה לי עמדה אזרחית ברורה. עם דעותי הימניות הצטרפתי מיד אחרי הצבא למפלגת ישראל ביתנו, והייתי פעילה בעיר, אבל במהרה התפכחתי והבנתי שלא מדובר במפלגה ליברלית ודמוקרטית. התברר גם כי במקום שבו יש פופוליזם עירום, לעולם לא יהיו מקרים אמיתיים. תקופה ארוכה הייתי בלי מפלגה, אבל נשארתי נאמנה להשקפותי הימניות. בשנת 2014 הצטרפתי לליכוד ובשנת 2017, יחד עם עמיתי, יצרנו את תנועת “אריאל מתלכדת”. מטרת התנועה היא להגביר את הפעילות הפוליטית בקרב הדור הצעיר. לא היו לי מחשבות על הקריירה הפוליטית ברמה המוניציפלית, אבל במשך השנים בעירייה קיבלתי שם של אדם ישר, אחראי ולא אדיש. תושבי העיר פנו אלי לעתים קרובות בשאלות שלא היו קשורות ישירות לעבודתי, ותמיד ניסיתי לעזור.
לאחרי הזכייה בבחירות. במרכז, ראש העיר אלי שבירו

אלי שבירו עם הפעילים. איזבלה גורבטוב, ילידת בוברויסק, מימין
בשנת 2018, לפני הבחירות המוניציפליות, החלו יותר ויותר מתושבי העיר, כמו גם עמיתים לעבודה, להציע לי לנסות את ידי בפוליטיקה. לכן החלטתי להגיב, ובאותה עת הצלחתי לסיים את התואר השני במינהל הציבורי ומדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. ובהצעה של ראש העיר להצטרף לצוות שלו, ראיתי הזדמנות להגיע לרמה חדשה, לקבל יותר השפעה על מה שקורה בעיר, כמו גם את ההזדמנות כדי לקדם פרויקטים שאפתניים יותר לפיתוח העיר, לטובת תושביה. אז בבחירות האחרונות באריאל הייתי מספר 3 ברשימה של אלי שבירו, חוץ מזה שעמדתי בראש מטה הבחירות שלו. לאחר שזכינו בבחירות והפכתי לסגנית מועצת העיר, לקחתי תחת אחריותי את הילדים, הנוער, הגמלאים והקליטה, וכמו כן  נהייתי חברה במועצת המנהלים של חברת העיר “גוונים אריאל”.
ספרי לי קצת על העיר. מה חוץ מאקלים הטוב, וזה שהיא נמצאת במרחק של שלושים קילומטרים מתל אביב, מושך אליו עולים חדשים?
אני יכולה לדבר על זה הרבה מאוד זמן. התאהבתי בעיר הזאת, וכמו כל המאוהבים, אני נוטה להעצים אותה. אבל יותר ברצינות ובקצרה, יש לנו אווירה יוצאת דופן, יש פה אנשים מאוד פתוחים וכולם מסתדרים, מכבדים זה את זה, למרות שהם שייכים לקהילות שונות. בנוסף, באריאל יש לנו רמה גבוהה של השכלה, הרבה חוגים ואירועי תרבות עירוניים למבוגרים ולילדים, והכי חשוב – החוויה של קבלה ושילוב של עולים חדשים, שנצברו לאורך השנים.
אבל אחרי הכל, לא הכל היה טוב במהלך הבחירות האחרונות בעיר (בסתיו 2018). יתרה מזאת, גם לאחר הסיכום הוגש ערעור לבג”ץ, ונערכו בחירות חוזרות בשלושה קלפיות. מה יש לך לאמר על זה?
תקופה זו היתה קשה ומתוחה מאוד. עמדתי בראש המטה בפעם הראשונה ורצתי בפעם הראשונה. העיר הנעימה שלנו היתה מלאה בשליליות, וברשתות החברתיות הפעילים של כמה מהמועמדים השמיצו את יריביהם ללא בושה. עם תום הנימוקים, נעשו עלבונות וירדו לפסים אישיים. האמנתי בניצחון שלנו, הגענו אליו בכבוד ובצדק. למרבה הצער, לא כולם יכולים לקבל תבוסה, ואחד המועמדים (מישראל ביתנו) הגיש ערעור על הפרות. אני לא אאשים אף אחד; אני רוצה להאמין שהסיבה לכך היתה ליקויים טכניים (מדובר על חוסר זהירות בפרוטוקול) שמקורם בגורם האנושי. הסיבה היחידה שבגללה ראש העיר אלי שבירו, שאל נבחרתו אני שייכת, החליט לאתגר את התביעה, היא כדי למנוע הוצאות נוספות מתקציב המדינה. הבנו שהניצחון יהיה שלנו, שכן העם אמר את דעתו והאמין באלי. וזה מה שקרה. בית המשפט החליט כי יש צורך בבחירות מחדש, והתוצאות הראו כי 69% מהבוחרים רוצים לראות את ראש העיר הנוכחי ממשיך כראש העיר. אני מאוד שמחה שהבחירות נגמרו, שאנחנו יכולים להמשיך לעבוד ולקדם רעיונות חדשים באווירה נעימה וידידותית שאני אוהבת כל כך באריאל.
 
אני חושב שאלה הראתה דוגמה טובה איך, אחרי שעברה את הקשיים של הקליטה, אפשר להיות מאושר בחיים האישיים שלך, להצליח בעבודה ופעילויות חברתיות.
 
ראיין: אהרון שוסטין פתח תקוה
תרגום מרוסית במקור מאת איגור שוסטין
***
ממייסד ומנהל האתר:
אל תשכחו את החשיבות של התמיכה האתר

 

פורסם ב -31 במרץ 2019 21:45 

טטיאנה נוריצינה על משפחתה וחייה בישראל ובקנדה

אני יודעת על המשפחה שלי מרצ’יצה דרך סבתי מצד אמא, אליזבטה יעקובלבנה, היא וסבא שלי בוריס גידלו אותי, כך קריאות הספרים הראשונות שלי היו משולבות עם זיכרונות ילדותם והפינוים.

סבא בוריס בצעירותו

המשפחות היו גדולות בשני הצדדים. סבי, בוריס שוסטין, היה אחד מחברי הקומסומול הראשונים ברצ’יצה ואחד הקומוניסטים נאמנים שלא קיבל “שוחד.”.

הוא עשה את עבודתו בצניעות: תחילה בחנות נעליים ברצ’יצה, ואחר כך בבית חרושת בקאזאן, שם תפרו נעליים לחזית. ואחרי המלחמה, הוא מצא את אשתו וילדיו האבודים, תיקן ותפר נעליים, כולל אלה של הרכבים מפורסמים.

  

סבא בוריס וסבתא ליזה

סבתא שלי ממשפחת פלוטקין. לאביה היתה חנות מכולת משלו, וסבתה מתה לאחר שחייל גרמני היכה עם קת הרובה שלו בחזה שלה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

רחל פייגה פלוטקינה, אמא של סבתא שלי

אמה הלכה בעקבותיה ומתה בגיל 32 מסרטן (בגלל תסכול), וסבתא שלי, ילדה בת 13, החליפה את אמה לתינוקות, לארבעת אחיה הצעירים. חלק מהמשפחה – דוד של סבתא שלי עם ילדיו – עזבו במלחמת העולם הראשונה לדרום אמריקה.

סבתי ילדה את אמי באוגוסט 1941 ממש בדרך לסיביר, ליד סטלינגרד, שם נעלם אחד מאחיה בחזית (השאר מתו). היא סיפרה איך נשים זרקו את התינוקות שלהן לנהר ונשכבו בצד הכביש … היא גרה עד 1945 בכפר סיבירי, קברה את אביה בדרך, שלא יכל לעמוד בדרך הקשה מבלארוס לסיביר .

סבא בוריס עם אחיותיו שנהרגו ברצ’יצה

כל קרוביו של סבא בוריס שוסטין מתו ברצ’יצה – אחיותיו עם ילדיהם בקבר משותף. הם היו, על פי הסיפורים, קשורים לפרטיזנים. אבא של סבא שלי נהרג על ידי הפשיסטים בימים האחרונים – הוא אולץ לטפל בסוסים במהלך הכיבוש. סבא וסבתא שלי מצד אבי היו מבוברויסק.

אמא רעיסה

לרוע המזל, לא נשארו תצלומים – האלבום נעלם לאחר מותה של אמי רעיסה. היא היתה רופאת ילדים והיא נפטרה מסרטן לפני 11 שנה בערב השנה החדשה בידיו של דוד שלי יעקב, אחיה הצעיר (הוא היה בוס גדול בנמל הדיג). סביר להניח שהאלבום נזרק על ידי אבי החורג, אדם נורא.

רק כמה תמונות נותרו מדודה פאני (לסבתא שלי היו ארבעה ילדים: יצחק, אביו של בן דודי יבגני, הועלה לדרגת קולונל, מת לאחרונה), פאינה היא הדודה האהובה עלי, שנולדה ב- 1931, חירשת אילמת מילדות, בשל דלקת קרום המוח, אחד מבניה מת מאותה סיבה.

ניקולאי וליזה עם ההורים שלהם 1993

סיימתי את אוניברסיטת קלינינגרד, הפקולטה התעשייתית-פדגוגית. כשילדתי בשנים 1991-1992. שני ילדים, הגיע הזמן לקואופרטיבים. בקורסים האחרונים של האוניברסיטה ואחרי שעבדתי כמורה במוסד פדגוגי, שבו לימדו מקצועות שונים, ילדתי את ניקולאי, וליזה נולדה אחרי שנה וחצי. אלמנטים בשוק של “שנות ה-90 ” כבשו אותנו, ניסינו לפתוח חנות ספרים וכו ‘, אבל עדיין לא היה לנו דיור משלנו, גרנו בדירה משותפת עם סבתא שלי – היה חדר אחד עבור ארבעתנו עם חתול וכלב. אחרי שהיינו מעורבים בחברות בנייה שונות והפסדנו המון כסף. סוף סוף, ב -1997, ברחנו מגנגסטרים ועלינו לארץ, דרך התוכנית “הבית הראשון במולדת” – עם הילדים והחתול .

בקיבוץ דן, שהוזכר בספר על לימוד יסודות העברית (למדנו את השפה בעצמנו מראש, ובגלל זה הלכנו לעבוד במקום ללכת לאולפן הקיבוצי), ירו שם קצת. גם הילדים המקומיים וגם העולים היו רבים עם הילדים שלנו, אבל עד מהרה אבא שלנו תיקן חצי מהטלוויזיות השבורות ומכשירי החשמל, כמו גם את האופניים של הסבים המקומיים, שבמהרה נזכרו בשפה הרוסית (משנות ה -30 של המאה הקודמת הם שכחו :)) והמצב כולו התפתח לאווירה ידידותית מאוד. עבדנו במפעלים לייצור ממטרות. אבל לבעלי לא היתה עבודה כזאת, הוא התחיל לחתוך ירקות (ואצבעות) במטבח.

שנה וחצי לאחר מכן, למרות שהקיבוצניקים היו מאושרים, אם היינו נשארים איתם לנצח, עברנו לראשון לציון. הקשבנו לעצתו של דודני יבגני שוסטין, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ואשתו אמיליה פרידמן, גם היא פרופסור באותה האוניברסיטה – “טוב יותר לגור ליד בתי ספר”. למדתי, ובמקביל ניקיתי דירות של אנשים אחרים וטיפלתי בקשישים, אבא שלנו למד כמתכנת, הוא היה המבוגר ביותר בגיל 40+, הילדים הלכו לבית הספר.

באותה תקופה התחלנו להכין מסמכים למעבר לקנדה – לאבא שלנו היה חם מאוד בישראל.

לימדנו שחמט ילדים בני 3-4  … דרך דמקה. אבא שלנו היה שחקן דמקה נלהב (“תחת הסוציאליזם” הוא הצליח לשחק בעבודה, ולא רק בדק וכיוון מכשירים :)) בבית אנחנו כל הזמן שיחקנו אחד עם השני. יחד עם זאת, לימדנו אותם לכתוב ולקרוא ברוסית – עוד לפני ישראל, פחדנו שהם “יאבדו את השפה”. תמכנו ברוסית כל הזמן, עסקנו בה עם הילדים הצעירים שנולדו בקנדה, אז הרוסית שלהם היא כמו שלך ושלי. הילדים יודעים הרבה על התרבות ועל הספרות, והם מתבדחים וקוראים בדיחות ברוסית, אם כי בזכות בית הספר יש להם אנגלית מצוינת (לאחר מכן הם למדו גם צרפתית).

בקיבוץ היו חוגים לילדים. בשמחה רשמנו את הבכורים למועדון השחמט, ואיכשהו, באופן בלתי צפוי, ניקולאי, בלי לדעת את התיאוריה, התחיל לנצח את כולם. כשעברנו לראשון, התחלתי לחפש משהו מתקדם יותר, ומצאתי מועדון נהדר. אנחנו מאוד אסירי תודה למועדון השחמט בראשון – בשבתות היינו הולכים לשם כמה קילומטרים, כדי לשחק עם הקבוצות. הילדים, ליזה וניקולאי, אהבו לשחק שם. בגיל 8.5 החל ניקולאי ללמוד ובמשך כחצי שנה או שנה למד אצל מאמן נפלא, ואדים קרפמן, שהחל ללמד אותו את התיאוריות שלו. לאחר מספר חודשים זינק הרייטינג של ניקולאי מ -1300 ל -1700. הוא יכול היה לצאת לאירופה לאליפות לילדים, אבל אז הגיע הזמן להיפרד מישראל – עזבנו לקנדה ב -30 בדצמבר 2001.

לא השתמשנו באינטרנט באותו זמן, ולא היו לנו מכרים, עברנו לשם באמצעות עורך דין ש”האכלנו ” טוב גם פה וגם שם. כשעברנו לשם חשבנו כך: “טורונטו היא עיר גדולה, המשמעות שיש בה גם שחמט. אבל אז השחמט הוצג כאן בצורה גרועה מאוד בהשוואה לסטנדרטים הישראליים.

בתחילה עבדנו בקו ייצור במאפיות בלילה – בשכר מינימום. בגלל המהירות המטורפת של הקו, הגב, הזרועות, המפרקים – הכל “הלך”. לאחר שנה של עבודה כזו נולד לנו סריוז’ה ופתחנו גן ילדים “מעונות יום נוריצין” – מורשה, ארבע שנים מאוחר יותר נולד וניה.

אלכסיי (בעלי) התחיל לעזור לי עם הילדים בגן. במשך השנים חינכנו מאתיים ילדים. התחלנו עם דוברי אנגלית, ואז עברנו לדוברי רוסית, כשהמחוז שלנו הפך מ”קנדי “ל”רוסי-יהודי”. החוקים השתנו עם הזמן וניתן היה להשאיר רק 5 ילדים בבית, אבל עכשיו קיבלנו רישיון לילד שישי.

ילדים רבים מגן הילדים שלנו נכנסו לתוכנית לילדים מחוננים, מכיוון שאנחנו “בשורת הנושא” – שניים מילדינו הצעירים לומדים שם, לאחר שעברו בהצלחה את המבחנים. הילדים מתחילים בגן שלנו מ 10-12 חודשים ואנחנו מחנכים אותם עד בית הספר – עד ארבע שנים. איוון מלמד אותם מוסיקה, מורה ליוגה מגיעה, ואני מלמדת אותם את כל השאר. אנחנו עושים הרבה, אבל העיקר הוא ללמד ילדים לכבד אחד את השני “דו קיום בשלום”, כלומר מיומנויות חברתיות.

לאחר שהגענו לקנדה, כמעט מיד לקחנו משכנתא וקנינו בית קטן וישן. אחר כך עברנו למקום חדש יותר וגדול יותר, בגלל שכל המשפחה שלנו כבר לא התאימה לבית הישן, כי היה לנו ילד רביעי, איוואן. עבדנו משבע בבוקר עד שבע בערב, בשנים הראשונות לקחנו תינוקות גם בלילות וגם בסופי שבוע.

סרגיי במרכז-נותן שיעורים ואיוון-מצד ימין

כל ארבעת הילדים שלנו משחקים שחמט, הם עוסקים בהרבה ענפי ספורט – הם הפכו לאלופי אמריקה בסמבו ובג’ודו, ואז היו כמה שנים של בית ספר לשחייה, ציור רציני, הצעיר רצה ללמוד פסנתר וכינור, ועכשיו הם נחשפו לשיעורי תכנות. הצעירים – הם בכיתה ו’ ו -י’ עכשיו – הם מקבלים הרבה שיעורי בית, הרבה מתמטיקה נוספת. הילדים משתתפים בתחרויות מתמטיות וזוכים בפרסים.

ליזה-סיימה אוניברסיטה

 

הבת שלי ליזה סיימה אוניברסיטה, עובדת בחברת תרופות, והתחתנה עם יליד קנדה, אלכסנדר מאי.

ניקולאי באולימפיאדה לשחמט 2018 בבאטומי

ניקולאי הפך להיות אלוף קנדה בשחמט בקרב המבוגרים בגיל 16 – הצעיר ביותר בהיסטוריה של המדינה. הוא מאסטר בינלאומי ומאמן של “פידה”, מאז שהיה בן 12 הוא אימן את תלמידיו.

הארמוני ז’ו-תלמיד של ניקולאי, אלוף העולם עד גיל 8, 2013

אליפות העולם 2017

ילדים מעריצים אותו, כמה מתלמידיו זכו בפרסים באליפות העולם, רבים הפכו לאלופי המדינה לגילם . בתי שיחקה באינטרנט זמן רב בפורטלים של שחמט. באוניברסיטה היא היתה ממארגני מועדון השחמט.

ניקולאי משחק עם סרגיי בתחרות

האמצעי, סרגיי, התחיל לשחק בתחרויות למבוגרים מגיל 4 , הוא היה אלוף המדינה עד גיל 8, 10 ו-12. הוא יצא לאליפות העולם עם אחיו הבכור (ניקולאי היה מאמן הקבוצה, וסרגיי שיחק בקטגוריה שלו). בפעם האחרונה, הוא שיחק טוב מאוד בגיל 14 – אני חושבת. הוא חילק את המקומות 15-17  “בעולם”. הוא גם נותן שיעורים לילדים מגיל 12, והילדים אוהבים אותו מאוד.

איוון, הצעיר ביותר, משחק בתחרויות של יום ראשון ובמועדון

אנחנו מקדמים שחמט

החיים בקנדה ככלל, כמובן, הרבה יותר רגועים. בשנים האחרונות בולט זרם עצום של אוכלוסיית אסיה, המשתקף באופן פעיל בשחמט, קובע את הקצב בבתי הספר ובאוניברסיטאות ויוצר תחרות. למרות תערובת של הרבה אומות, עם רמות התפתחות שונות (בנוסף להגירה מקצועית, מספר עצום של פליטים ממדינות עוינות המקיפות את ישראל נכנסים לקנדה, שכבר החלה לשנות את מראה המדינה ואת הלך הרוח הפנימי) , רובם עדיין מצייתים לחוקים. הסדר פחות או יותר נשמר, אם כי הפשע , כמובן, גדל עם השנים, ויש הפחתה בבתים מעוטרים לליל כל הקדושים וחג המולד בשל שינויים בהרכב הלאומי.

יש מספיק בירוקרטיה בכל מקום, בעיקר בקונסוליה הרוסית. אבל כל השאר ממוחשב, מה שהופך את החיים לקלים הרבה יותר.

האקלים בעיר הוא די חם בקיץ, בחורף – קשה, רוחות חזקות מגיעות מן האגמים. אנשים רבים דוברי רוסית ודוברי עברית מתגוררים בסמוך לטורונטו ובתוכה, אפילו רחובות רבים בעיר קרויים “אור יהודה” ו”נר שדרות “, הרבה בתי כנסת, בתי ספר ומועדונים יהודיים פרטיים, הורים רבים שומרים על העברית עם ילדיהם וכו.

הטבע הוא יפהיפה, דביבונים, סנאים, שועלים, וארנבים – הם קופצים ממש בפארקים.

קשה מאוד לשפוט את הטיפול הרפואי, עדיף שלא יהיו בעיות בריאותיות. אני אפילו מפחדת לחשוב על פרישה – הפנסיה היא מאוד צנועה. לכן, אני מאחלת לכולם בריאות ושנים ארוכות!

(טטיאנה נוריצינה (פרנקל

טורונטו,

קנדה

תורגם מהמקור ברוסית מאת איגור שסטין

********************************************************************************

תשלחו סיפורים משפחתיים ועוד

אנו מזמינים מתנדבים המדברים מספר שפות. בואו לעשות טוב ביחד!
למד כיצד להעביר כסף כאן.
פורסם בתאריך 12/29/2018 16:24