Tag Archives: אלכסיי נוריצין

טטיאנה נוריצינה על משפחתה וחייה בישראל ובקנדה

אני יודעת על המשפחה שלי מרצ’יצה דרך סבתי מצד אמא, אליזבטה יעקובלבנה, היא וסבא שלי בוריס גידלו אותי, כך קריאות הספרים הראשונות שלי היו משולבות עם זיכרונות ילדותם והפינוים.

סבא בוריס בצעירותו

המשפחות היו גדולות בשני הצדדים. סבי, בוריס שוסטין, היה אחד מחברי הקומסומול הראשונים ברצ’יצה ואחד הקומוניסטים נאמנים שלא קיבל “שוחד.”.

הוא עשה את עבודתו בצניעות: תחילה בחנות נעליים ברצ’יצה, ואחר כך בבית חרושת בקאזאן, שם תפרו נעליים לחזית. ואחרי המלחמה, הוא מצא את אשתו וילדיו האבודים, תיקן ותפר נעליים, כולל אלה של הרכבים מפורסמים.

  

סבא בוריס וסבתא ליזה

סבתא שלי ממשפחת פלוטקין. לאביה היתה חנות מכולת משלו, וסבתה מתה לאחר שחייל גרמני היכה עם קת הרובה שלו בחזה שלה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

רחל פייגה פלוטקינה, אמא של סבתא שלי

אמה הלכה בעקבותיה ומתה בגיל 32 מסרטן (בגלל תסכול), וסבתא שלי, ילדה בת 13, החליפה את אמה לתינוקות, לארבעת אחיה הצעירים. חלק מהמשפחה – דוד של סבתא שלי עם ילדיו – עזבו במלחמת העולם הראשונה לדרום אמריקה.

סבתי ילדה את אמי באוגוסט 1941 ממש בדרך לסיביר, ליד סטלינגרד, שם נעלם אחד מאחיה בחזית (השאר מתו). היא סיפרה איך נשים זרקו את התינוקות שלהן לנהר ונשכבו בצד הכביש … היא גרה עד 1945 בכפר סיבירי, קברה את אביה בדרך, שלא יכל לעמוד בדרך הקשה מבלארוס לסיביר .

סבא בוריס עם אחיותיו שנהרגו ברצ’יצה

כל קרוביו של סבא בוריס שוסטין מתו ברצ’יצה – אחיותיו עם ילדיהם בקבר משותף. הם היו, על פי הסיפורים, קשורים לפרטיזנים. אבא של סבא שלי נהרג על ידי הפשיסטים בימים האחרונים – הוא אולץ לטפל בסוסים במהלך הכיבוש. סבא וסבתא שלי מצד אבי היו מבוברויסק.

אמא רעיסה

לרוע המזל, לא נשארו תצלומים – האלבום נעלם לאחר מותה של אמי רעיסה. היא היתה רופאת ילדים והיא נפטרה מסרטן לפני 11 שנה בערב השנה החדשה בידיו של דוד שלי יעקב, אחיה הצעיר (הוא היה בוס גדול בנמל הדיג). סביר להניח שהאלבום נזרק על ידי אבי החורג, אדם נורא.

רק כמה תמונות נותרו מדודה פאני (לסבתא שלי היו ארבעה ילדים: יצחק, אביו של בן דודי יבגני, הועלה לדרגת קולונל, מת לאחרונה), פאינה היא הדודה האהובה עלי, שנולדה ב- 1931, חירשת אילמת מילדות, בשל דלקת קרום המוח, אחד מבניה מת מאותה סיבה.

ניקולאי וליזה עם ההורים שלהם 1993

סיימתי את אוניברסיטת קלינינגרד, הפקולטה התעשייתית-פדגוגית. כשילדתי בשנים 1991-1992. שני ילדים, הגיע הזמן לקואופרטיבים. בקורסים האחרונים של האוניברסיטה ואחרי שעבדתי כמורה במוסד פדגוגי, שבו לימדו מקצועות שונים, ילדתי את ניקולאי, וליזה נולדה אחרי שנה וחצי. אלמנטים בשוק של “שנות ה-90 ” כבשו אותנו, ניסינו לפתוח חנות ספרים וכו ‘, אבל עדיין לא היה לנו דיור משלנו, גרנו בדירה משותפת עם סבתא שלי – היה חדר אחד עבור ארבעתנו עם חתול וכלב. אחרי שהיינו מעורבים בחברות בנייה שונות והפסדנו המון כסף. סוף סוף, ב -1997, ברחנו מגנגסטרים ועלינו לארץ, דרך התוכנית “הבית הראשון במולדת” – עם הילדים והחתול .

בקיבוץ דן, שהוזכר בספר על לימוד יסודות העברית (למדנו את השפה בעצמנו מראש, ובגלל זה הלכנו לעבוד במקום ללכת לאולפן הקיבוצי), ירו שם קצת. גם הילדים המקומיים וגם העולים היו רבים עם הילדים שלנו, אבל עד מהרה אבא שלנו תיקן חצי מהטלוויזיות השבורות ומכשירי החשמל, כמו גם את האופניים של הסבים המקומיים, שבמהרה נזכרו בשפה הרוסית (משנות ה -30 של המאה הקודמת הם שכחו :)) והמצב כולו התפתח לאווירה ידידותית מאוד. עבדנו במפעלים לייצור ממטרות. אבל לבעלי לא היתה עבודה כזאת, הוא התחיל לחתוך ירקות (ואצבעות) במטבח.

שנה וחצי לאחר מכן, למרות שהקיבוצניקים היו מאושרים, אם היינו נשארים איתם לנצח, עברנו לראשון לציון. הקשבנו לעצתו של דודני יבגני שוסטין, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ואשתו אמיליה פרידמן, גם היא פרופסור באותה האוניברסיטה – “טוב יותר לגור ליד בתי ספר”. למדתי, ובמקביל ניקיתי דירות של אנשים אחרים וטיפלתי בקשישים, אבא שלנו למד כמתכנת, הוא היה המבוגר ביותר בגיל 40+, הילדים הלכו לבית הספר.

באותה תקופה התחלנו להכין מסמכים למעבר לקנדה – לאבא שלנו היה חם מאוד בישראל.

לימדנו שחמט ילדים בני 3-4  … דרך דמקה. אבא שלנו היה שחקן דמקה נלהב (“תחת הסוציאליזם” הוא הצליח לשחק בעבודה, ולא רק בדק וכיוון מכשירים :)) בבית אנחנו כל הזמן שיחקנו אחד עם השני. יחד עם זאת, לימדנו אותם לכתוב ולקרוא ברוסית – עוד לפני ישראל, פחדנו שהם “יאבדו את השפה”. תמכנו ברוסית כל הזמן, עסקנו בה עם הילדים הצעירים שנולדו בקנדה, אז הרוסית שלהם היא כמו שלך ושלי. הילדים יודעים הרבה על התרבות ועל הספרות, והם מתבדחים וקוראים בדיחות ברוסית, אם כי בזכות בית הספר יש להם אנגלית מצוינת (לאחר מכן הם למדו גם צרפתית).

בקיבוץ היו חוגים לילדים. בשמחה רשמנו את הבכורים למועדון השחמט, ואיכשהו, באופן בלתי צפוי, ניקולאי, בלי לדעת את התיאוריה, התחיל לנצח את כולם. כשעברנו לראשון, התחלתי לחפש משהו מתקדם יותר, ומצאתי מועדון נהדר. אנחנו מאוד אסירי תודה למועדון השחמט בראשון – בשבתות היינו הולכים לשם כמה קילומטרים, כדי לשחק עם הקבוצות. הילדים, ליזה וניקולאי, אהבו לשחק שם. בגיל 8.5 החל ניקולאי ללמוד ובמשך כחצי שנה או שנה למד אצל מאמן נפלא, ואדים קרפמן, שהחל ללמד אותו את התיאוריות שלו. לאחר מספר חודשים זינק הרייטינג של ניקולאי מ -1300 ל -1700. הוא יכול היה לצאת לאירופה לאליפות לילדים, אבל אז הגיע הזמן להיפרד מישראל – עזבנו לקנדה ב -30 בדצמבר 2001.

לא השתמשנו באינטרנט באותו זמן, ולא היו לנו מכרים, עברנו לשם באמצעות עורך דין ש”האכלנו ” טוב גם פה וגם שם. כשעברנו לשם חשבנו כך: “טורונטו היא עיר גדולה, המשמעות שיש בה גם שחמט. אבל אז השחמט הוצג כאן בצורה גרועה מאוד בהשוואה לסטנדרטים הישראליים.

בתחילה עבדנו בקו ייצור במאפיות בלילה – בשכר מינימום. בגלל המהירות המטורפת של הקו, הגב, הזרועות, המפרקים – הכל “הלך”. לאחר שנה של עבודה כזו נולד לנו סריוז’ה ופתחנו גן ילדים “מעונות יום נוריצין” – מורשה, ארבע שנים מאוחר יותר נולד וניה.

אלכסיי (בעלי) התחיל לעזור לי עם הילדים בגן. במשך השנים חינכנו מאתיים ילדים. התחלנו עם דוברי אנגלית, ואז עברנו לדוברי רוסית, כשהמחוז שלנו הפך מ”קנדי “ל”רוסי-יהודי”. החוקים השתנו עם הזמן וניתן היה להשאיר רק 5 ילדים בבית, אבל עכשיו קיבלנו רישיון לילד שישי.

ילדים רבים מגן הילדים שלנו נכנסו לתוכנית לילדים מחוננים, מכיוון שאנחנו “בשורת הנושא” – שניים מילדינו הצעירים לומדים שם, לאחר שעברו בהצלחה את המבחנים. הילדים מתחילים בגן שלנו מ 10-12 חודשים ואנחנו מחנכים אותם עד בית הספר – עד ארבע שנים. איוון מלמד אותם מוסיקה, מורה ליוגה מגיעה, ואני מלמדת אותם את כל השאר. אנחנו עושים הרבה, אבל העיקר הוא ללמד ילדים לכבד אחד את השני “דו קיום בשלום”, כלומר מיומנויות חברתיות.

לאחר שהגענו לקנדה, כמעט מיד לקחנו משכנתא וקנינו בית קטן וישן. אחר כך עברנו למקום חדש יותר וגדול יותר, בגלל שכל המשפחה שלנו כבר לא התאימה לבית הישן, כי היה לנו ילד רביעי, איוואן. עבדנו משבע בבוקר עד שבע בערב, בשנים הראשונות לקחנו תינוקות גם בלילות וגם בסופי שבוע.

סרגיי במרכז-נותן שיעורים ואיוון-מצד ימין

כל ארבעת הילדים שלנו משחקים שחמט, הם עוסקים בהרבה ענפי ספורט – הם הפכו לאלופי אמריקה בסמבו ובג’ודו, ואז היו כמה שנים של בית ספר לשחייה, ציור רציני, הצעיר רצה ללמוד פסנתר וכינור, ועכשיו הם נחשפו לשיעורי תכנות. הצעירים – הם בכיתה ו’ ו -י’ עכשיו – הם מקבלים הרבה שיעורי בית, הרבה מתמטיקה נוספת. הילדים משתתפים בתחרויות מתמטיות וזוכים בפרסים.

ליזה-סיימה אוניברסיטה

 

הבת שלי ליזה סיימה אוניברסיטה, עובדת בחברת תרופות, והתחתנה עם יליד קנדה, אלכסנדר מאי.

ניקולאי באולימפיאדה לשחמט 2018 בבאטומי

ניקולאי הפך להיות אלוף קנדה בשחמט בקרב המבוגרים בגיל 16 – הצעיר ביותר בהיסטוריה של המדינה. הוא מאסטר בינלאומי ומאמן של “פידה”, מאז שהיה בן 12 הוא אימן את תלמידיו.

הארמוני ז’ו-תלמיד של ניקולאי, אלוף העולם עד גיל 8, 2013

אליפות העולם 2017

ילדים מעריצים אותו, כמה מתלמידיו זכו בפרסים באליפות העולם, רבים הפכו לאלופי המדינה לגילם . בתי שיחקה באינטרנט זמן רב בפורטלים של שחמט. באוניברסיטה היא היתה ממארגני מועדון השחמט.

ניקולאי משחק עם סרגיי בתחרות

האמצעי, סרגיי, התחיל לשחק בתחרויות למבוגרים מגיל 4 , הוא היה אלוף המדינה עד גיל 8, 10 ו-12. הוא יצא לאליפות העולם עם אחיו הבכור (ניקולאי היה מאמן הקבוצה, וסרגיי שיחק בקטגוריה שלו). בפעם האחרונה, הוא שיחק טוב מאוד בגיל 14 – אני חושבת. הוא חילק את המקומות 15-17  “בעולם”. הוא גם נותן שיעורים לילדים מגיל 12, והילדים אוהבים אותו מאוד.

איוון, הצעיר ביותר, משחק בתחרויות של יום ראשון ובמועדון

אנחנו מקדמים שחמט

החיים בקנדה ככלל, כמובן, הרבה יותר רגועים. בשנים האחרונות בולט זרם עצום של אוכלוסיית אסיה, המשתקף באופן פעיל בשחמט, קובע את הקצב בבתי הספר ובאוניברסיטאות ויוצר תחרות. למרות תערובת של הרבה אומות, עם רמות התפתחות שונות (בנוסף להגירה מקצועית, מספר עצום של פליטים ממדינות עוינות המקיפות את ישראל נכנסים לקנדה, שכבר החלה לשנות את מראה המדינה ואת הלך הרוח הפנימי) , רובם עדיין מצייתים לחוקים. הסדר פחות או יותר נשמר, אם כי הפשע , כמובן, גדל עם השנים, ויש הפחתה בבתים מעוטרים לליל כל הקדושים וחג המולד בשל שינויים בהרכב הלאומי.

יש מספיק בירוקרטיה בכל מקום, בעיקר בקונסוליה הרוסית. אבל כל השאר ממוחשב, מה שהופך את החיים לקלים הרבה יותר.

האקלים בעיר הוא די חם בקיץ, בחורף – קשה, רוחות חזקות מגיעות מן האגמים. אנשים רבים דוברי רוסית ודוברי עברית מתגוררים בסמוך לטורונטו ובתוכה, אפילו רחובות רבים בעיר קרויים “אור יהודה” ו”נר שדרות “, הרבה בתי כנסת, בתי ספר ומועדונים יהודיים פרטיים, הורים רבים שומרים על העברית עם ילדיהם וכו.

הטבע הוא יפהיפה, דביבונים, סנאים, שועלים, וארנבים – הם קופצים ממש בפארקים.

קשה מאוד לשפוט את הטיפול הרפואי, עדיף שלא יהיו בעיות בריאותיות. אני אפילו מפחדת לחשוב על פרישה – הפנסיה היא מאוד צנועה. לכן, אני מאחלת לכולם בריאות ושנים ארוכות!

(טטיאנה נוריצינה (פרנקל

טורונטו,

קנדה

תורגם מהמקור ברוסית מאת איגור שסטין

********************************************************************************

תשלחו סיפורים משפחתיים ועוד

אנו מזמינים מתנדבים המדברים מספר שפות. בואו לעשות טוב ביחד!
למד כיצד להעביר כסף כאן.
פורסם בתאריך 12/29/2018 16:24