איך דניאל בן השש חצה את הגבול הסגור של ישראל

כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מומחה בפוסטים, במיוחד לא בפוסטים ארוכים, אבל השבוע קרה לי סיפור מדהים שאני רוצה לחלוק איתכם … כידוע, יש לי בן שגר בבלארוס והוא מגיע אליי בכל 6-7 שבועות, הוא בן 6, ומגיל 5 הוא טס לבד (עם מלווה שמעלה את הילד למטוס ופוגש אותו בנחיתה). אבל ה”קורונה “שינה את התוכניות לכולנו ודניאל שלי נשאר בבלארוס. הבעיה היא שבלארוס התבררה כאחת המדינות שלא נוקטת כל פעולה במאבק נגד הקורונה. החיים ממשיכים שם כרגיל, ישנם משחקי כדורגל מקומיים שמשודרים כיום ברחבי העולם … לא המקום הכי בטוח להיות בו ובעיקר לא לילד. ביום שישי האחרון ראיתי שביום ראשון יש טיסה ישירה ממינסק לבן- גוריון, קניתי כרטיס לילד והתחלתי לסדר את הבית))) כידוע, מטוס מניו יורק נחת בבן גוריון בשבת וכל המגיעים הלכו הביתה ללא שום פיקוח מטעם משרד הבריאות הישראלי, ולכן בשבת התקבל חוק המחייב כל אזרח שחוזר לישראל להיות מבודד בבית מלון. ביום ראשון רציתי לברר איך ילד בן 6 ישב בבידוד לבד, אבל בשבת בערב גיסי התקשר אלי ואמר: “ראיתי את המספר של שר התחבורה בתגובות באחד הפוסטים בפייסבוק, תתקשר אליו ותשאל מה לעשות עם הילד. ” עניתי לו בציניות שעדיף היה למצוא את הטלפון של ביבי “…

לקח לי כמה שעות כדי לכתוב לבצלאל סמוטריץ ‘. ליתר דיוק כתבתי לו בשבת בשעה 22:59, וכעבור מספר דקות קיבלתי תשובה שהוא מבין את המצב ויידע את משרד הביטחון על הבעיה שלי וביקש ממני למחרת לשוחח עם ראש אגף הביטחון איתי הרשקוביץ. היה לי מאוד מוזר, כאזרח פשוט, לקבל תשובה מהנהגת המדינה בתוך זמן כה קצר. אני חושב שכולם היו מרגישים דומה במצב כזה, וזו רק תחילת הסיפור …

למחרת, ביום ראשון, כתבתי הודעה לאיתי, וכמה שעות לאחר מכן התקיימה שיחת ועידה איתי ועם מפקדי פיקוד העורף. היה להם מוזר לשמוע שהילד טס לבדו … אבל הם הבטיחו לי שידאגו להכל. נרגעתי והתחלתי להתכונן לנסיעה הקרובה לנתב”ג.

ועכשיו לסיפור עצמו….

הטיסה לישראל הייתה אמורה להתקיים בשעה 19:10. מכיוון שהילד טס לבדו, המלווה לוקח אותו מאזור הצ’ק אין, לפני תחילת העלייה למטוס, בערך 30-45 דקות לפני ההמראה. אמו של דניאל מגיעה איתו לדלפק הצ’ק-אין ומקבלת תשובה מנציג חברת התעופה BELAVIA כי הילד לא יוכל לעלות לטיסה, מכיוון שבישראל ישנה הנחייה חדשה, להכנס לבידוד במלונות לכל מי שמגיע למדינה וחברת התעופה לא תהיה אחראית למצב כזה עם הילד. היא הסבירה להם שהבעיה נפתרה וכי ישראל יודעת על המצב, יתר על כן, הכל נפתר ברמה הגבוהה ביותר במדינה. הם עדיין סירבו בכל תוקף לקחת את הילד למטוס תוך כדי שהם צוחקים לה בפנים, ואומרים שאיש לא יוכל לעזור לה, אפילו  לא מנכ”ל BELAVIA.

אמו של דניאל רצה למנכ”ל שדה התעופה וקיבלה אותה תשובה שלילית.

18:45 כל הנוסעים במטוס מצפים להמראה, אמו של דניאל מתקשרת אליי ואומרת שאין מה לעשות, הילד לא יטוס.

באיזו תדירות בחיים אנו מתמודדים עם מצבים של אי צדק ולעתים קרובות מוותרים כי אין ברירה. באיזו תדירות אנו שומעים את הביטוי “היו חכמים ולא צודקים”, כמה פעמים אנו מוותרים בגלל חוסר התקווה …

באותו הרגע חוויתי תחושה של אי צדק מוחלט והבנתי שאני משאיר את הילד במדינה שאינה יודעת את ערך נשמת האדם.

בידיים רועדות הרמתי את הטלפון וחייגתי שוב לאיתי הרשקוביץ.

בשעה 18:46 אני מסביר לו שהילד שלי לא יטוס בסוף. הוא אומר לי שכל האישורים מונפקים וכי עם הגעתם למדינה לא יהיו בעיות. אני משיב שהבלארוסים לא מאפשרים לו לעלות על הטיסה. “אם היית מתקשר לשגריר ישראל במינסק, והשגריר היה מתקשר למנכ”ל BELAVIA, ומנכ”ל BELAVIA היה מתקשר לדלפק הצ’ק אין, אולי זה היה נותן לילד שלי את ההזדמנות לעלות על הטיסה.”

אני לא יודע מאיפה עזרתי את האומץ או את החוצפה לבקש את זה, אבל הייתי המום לשמוע בקצה השני של הקו “אני אעשה את זה.”

ושוב, אני מבין שביקשתי משהו לא מציאותי, וכמו כל הורה שחושב על בריאות הילד שלו, אני מבין שהמצב מצער, ואין לי דרך להשפיע עליו.

אמו של דניאל בוכה בטלפון, דניאל לא מבין מה קורה.

18:53 אני מקבל שיחה מאיתי: “דיברתי עם השגריר, השגריר דיבר עם מנכ”ל BELAVIA. המנכ”ל פנה לדלפק הקבלה, ילדכם יטוס בטיסה זו. ” על זה עניתי לו: “אבל נותרו רק 15 דקות לפני היציאה של הטיסה.” קיבלתי תשובה קצרה: “המטוס הזה לא יטוס בלי בנך.”

ברגע זה, מחצית משדה התעופה של מינסק החל לטפל בדניאל, הטיסה התעכבה והילד הוכנס למחלקת לעסקים. כשהילד נחת בישראל שאלתי אותו איך הייתה הטיסה. עליה השיב: “הכל היה כרגיל, רק היום הם שינו את התפריט במטוס – האוכל היה טעים” … כמו שאומרים, מחלקת עסקים זה מחלקת עסקים 🙂

קיבלתי את בני בריא ושלם, ושעה לאחר מכן איתי התקשר אלי ושאל אם הכל בסדר. מיותר לציין שנכנסנו לרכב שלי, נסענו הביתה וכמובן שאנחנו נמצאים עכשיו בבידוד של שבועיים.

כך אני מסיים את סיפור הצלת ילד ישראלי על ידי אנשים שנלחמים בביטחון ב- COVID-19 מסביב לשעון ולא חסרים להם בעיות גלובליות נוספות במלחמה נגד אויב בלתי נראה.

אנשים שלא מכירים אותי ולא מכירים את דניאל, אבל הם מכירים את ערך נשמת האדם. כשאני כותב את הסיפור הזה, נמלים עדיין עוברים מתחת לעורי. רבים מכם עשויים לחשוב שזה סיפור אישי, אבל זה לא. ברגעים אלה אני גאה בכך שאני אזרח ישראל!

עליתי לארץ בגיל 15 בפרויקט נעלה 16, שירתתי בצבא ההגנה לישראל, ומעולם לא הרגשתי כל כך גאה בישראל כמו שאני עכשיו.

אז מדוע כתבתי את כל הסיפור הזה – פשוט לא מצאתי דרך אחרת להודות לשר התחבורה בצלאל סמוטריץ’ וראש אגף הביטחון איתי הרשקוביץ’ על עזרתם ועל היחס האנושי שלהם.

“מי שמציל נפש אחת – כאילו הציל עולם ומלואו.”

באמת.

השר נפתלי בנט היקר, אני מבקש ממך להעביר את הכרת התודה העמוקה ביותר לאיתי, שבתגובה להכרת תודה שלי בהודעה, ענה לי – זו העבודה שלי.

חג חירות שמח.

איגור, אביו של דניאל, גאה להיות ישראלי!

נלקח מהפייסבוק של איגור רובין

תרגום מרוסית מאת איגור שוסטין

פורסם בתאריך 04/16/2020 20:10