יוחנן בן יעקב. נסיעה לבלארוס, פסח 1990

לבקשתי. יוחנן בן יעקב שלח לי פרק קצר מכתב יד לספר שהכין בעקבות נסיעתו הראשונה לברה”מ, פסח 1990

שיפורסם גם בשפה הרוסית והאנגלית בהמשך

.אהרון שוסטין

 

בס”ד, ער”ה תשע”ו, 9.2015

יוחנן בן יעקב, כפר עציון

“תקע בשופר גדול לחירותנו

ושא נס לקבץ גלויותנו”

פרקי מסע לברה”מ, מתוך כתב יד – “גחלים לוחשות באפר”

ערב פסח תש”ן, אפריל 1990, יצאתי במשלחת ישראלית, אחד מ-34 עורכי סדרי פסח לברה”מ. הייתה זו המשלחת הישראלית הראשונה שיצאה לפגוש את יהודיי ברה”מ אחרי נפילת מסך הברזל. שובצתי לערוך סדר פסח במוֹזֵיר, עיר קטנה בדרום בלורוס, רוסיה הלבנה, לא הרחק מאתר צ’רנוביל.

ליד המקום שבו הנאצים הרגו את יהודי קאלינקאביצ’י והסביבה ב-22 בספטמבר 1941, בתמונה: מצד שמאל אדיק גופמן ממוזיר והשאר יהודי קלינקביצ’י גרישה ווינגר (1920-1994), אהרון שוסטין וליובה סוחרנקו

כאשר הגעתי למוזיר, שהייתה סגורה ומסוגרת לתיירות ולביקורי זרים, גיליתי כי חיים בה 5,000-3,000 יהודים. אין מניין לתפילה, אין מקום תפילה, אין מורים לעברית, אין מועדון תרבות יהודי, אין כל מסגרת קהילתית יהודית. מצאתי שני ספרי לימוד עברית שהובאו לכאן לפני בואי. יהודי קשיש זכר מעט מילים בעברית, הוא נוסע לפעמים בשבת ובמועד להתפלל במניין זקנים בעיירה הסמוכה, קלינקוביצ’י, שם הוא קורא בתורה, היחיד באזור שיודע לקרוא בגווילי התורה.

    

ינקל מופסיק                                                   מצד שמאל ליובה (לייבה) שניטמן 

יוסף מלכין

יהודים מקאלינקביצ’י וממוזיר, ליד ביתו של מיכול אורצקי ברחוב קאלינינה 31 שבאחד החדרים היה בית כנסת.

בתמונה באמצע עם הסוודר החום זה אני אהרון שוסטין, עורך האתר 

www,belisrael.info

קשיש זה, יוסף מלכין שמו, היה גיבור ליל הסדר הראשון שערכתי במוזיר. את אולם המסעדה המקומית הדהוי והמאובק, עיטרנו לקראת ליל הפסח בעשרות תמונות ארצי-ישראליות צבעוניות ומרהיבות ביופיין, דגלי הלאום היהודי התנוססו בכל פינה, צילומי שבעת המינים ונופי ארץ ישראל, הקיפו את הציבור היהודי הרב שהתקבץ עם ערב, והאפילו על חיטובי העץ של דמויות בלורוסיות סִמליות, שהיו קבועות על גבי קירות האולם … את ליל הסדר פתחתי בתיאור “כס אל דומי” המוצב ברגע זה ממש בסדר ליל הפסח בביתי בכפר עציון וברבבות בתים יהודים בישראל, המתכנסים כמונו לחוג את הפסח במועדו. הכיסא הפנוי ליד שולחן הסדר ממתין להם, לאלה היושבים עמנו עתה. באמירת ה”קידוש”, כיבדתי את יוסף מלכין הקשיש, שהופיע  מעוטר בשפע אותות הצטיינות מימי היותו לוחם בצבא האדום, במלחמת העולם השנייה. לפני יומיים עלה בידי לאתר קשיש חביב זה והוא ניאות לבקשתי לקדש ולהשתתף בעריכת הסדר. היהודי היחיד במוזיר שזכר מעט מאורחות החיים היהודיים מימי ילדותו.

 

 

 

בידיים רועדות נטל מר מלכין את גביע הכסף הגדול מלא על גדותיו יין אדום מישראל והחל לקרוא בעברית, בהברה אשכנזית כבדה, את מילות ה”קידוש”. קולו נשנק מהתרגשות שגאתה והציפה את עיניו בדמעות חמות. הציבור סביבנו לא הבין את עוצמת הרגשות שהמו בו, אני הבנתי. מי יודע אלו תמונות עברו במוחו של זקן יהודי זה, שבילדותו הכיר סביבו עולם יהודי עשיר ומלא, חיים יהודיים תוססים שפרחו ב”תחום המושב”, קהילות יהודיות וותיקות, ישיבות ידועות ומפורסמות, חסידות משגשגת, תנועה ציונית מתעוררת. את אלה הכיר יוסף מלכין בילדותו בוולוז’ין ומינסק, בוברויסק ופינסק, וויטבסק וגרודנו, בריסק ווילנה, דווינסק ודובנה, מיר וברנוביצ’י, סלונים ורָקוֹב, לִידָה ואוּשְמִיאָנֶה, ועוד ועוד ערים ועיירות באזור. כל אלה הושמדו בידי צוררי ישראל, עברו ונמחקו מן העולם. מעוצמת הרגשות רעדו ידיו של יוסף, דמעות חנקו את גרונו, לא עלה בידו להשלים את הקידוש. נאצלתי לעשות זאת בעצמי ולהמשיך בניהול הסדר…

בתום הסדר ביקשני יוסף מלכין שאבוא לביתו. השעה הייתה מאוחרת מאד, ולכן סיכמנו שאבוא לביקור ביום הראשון של חול המועד פסח. בדירה הקטנה הצטופפו כל בני המשפחה, בנותיו, חתניו ונכדיו ועוד בני משפחה. התפתחה שיחה לבבית בניסיון שלי לעמוד על זיכרונות הילדות שלהם. הזקן סיפר כי כמה פעמים בעשרות השנים החולפות, זכה לטעום בפסח מעט מצה, שהגיעה אליו בסודי סודות ובדרכי עקיפין.

 

בכיסא בתמונה השמאלית יושבת זינה זלצר (וינוקור) המתורגמנית מאנגלית לרוסית של יוחנן בן יעקב

לפתע ניגש הזקן לפינה חבויה במרומי הקיר מתחת לתִקרה, הסיר מסווה, נפער פתח ממנו שלף שקית בד מאובקת. בתוכה עטיפות בד עבש שהציף את החדר בענן אבק מעופש. מתוכם חשף יוסף שופר! התדהמה הייתה עצומה. איש במשפחתו לא ידע על כך, נראה היה שאף אשתו לא ידעה על חפץ זה השמור עמו בהיחבא. יוסף הגיש לי את השופר וציטט שבר פסוק במבטא יידישאי כבד: “תקע בשוֹיֵפר גֹדֶל לחֵירוּסֵיני …”. שאלתי, האם מישהו מכל בני המשפחה יודע מהו חפץ מוזר זה? – איש לא השיב, איש לא ידע. שאלתי את יוסף מלכין בהיסוס: מדוע הסתיר זאת מהם, מדוע אף אחד מבני משפחתו אינו יודע דבר על השופר? – הזקן השיב בלחש, כמו מבקש להמתיק סוד: גם אשתי לא יודעת. אם הם היו יודעים ודאי היה מי מהם מלשין עליו וסופו היה מר. למרבה התדהמה הגיבה רעייתו הקשישה, שכל הערב האזינה בדומייה בלא לפצות את פיה, ואמרה: אני ידעתי! השופר התגלתה לה באקראי, אך היא חששה לגלות לבעלה שהיא יודעת, פן ילשין הוא עליה! שני הקשישים החביבים הללו דמעו וכולנו עמהם. היושבים שם הבינו, עבורי היה הסיפור בחזקת תמיהה גדולה. שבעים שנה שמר ר’ יוסף מלכין את השופר, אולי אף עשה בו שימוש מפעם לפעם, אך לרעייתו, אשת חיקו, לא יכול היה לגלות את הסוד.

כאשר שבתי ארצה למדתי דבר מה על מהותו של המשטר הסובייטי. נחמן רז, חבר קיבוץ גבע, שכיהן אז כיו”ר ועדת החינוך של הכנסת, הפנה אותי לספרה של נדייז’דה מנדלשטאם, תקוות השיר (עם עובד, 1977). ספר שקרע עבורי צוהר לעולם הסובייטי וליהודים בו. אימי משטר הטרור של סטלין חרצו בנשמותיהם של זוג קשישים אלה חריצים כה עמוקים, שאינם יכולים עוד להירפא. על המושג “סטוקאצ'” = מלשין, למדתי עוד ועוד בשנות עבודתי הרבות במרחב ברה”מ. החשש של בני הזוג היה אמיתי, הסוד היה מפלטם היחיד.

יוסף מלכין העניק לי את השופר, אחרי שהסביר בקצרה לבני משפחתו מה פשרו, וביקשני בדמעות כי אטול אותו לארץ ישראל, על מנת שיתקעו בו בימים הנוראים. הקהילה היהודית במוזיר תעבור מן העולם, אמר, הוא האחרון היודע מה זה שופר בעיר זו. ציטטתי בפניו את הפסוקים: “תְקַ‏ע בְשׁוֹ‏פָ‏ר גָ‏דוֹ‏ל לְחֵרוּ‏תֵנוּ‏ וְשָׂ‏א נֵס לְקָ‏בֵץ גָ‏לֻיוֹ‏תֵינוּ‏ וְקַ‏בּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מְהֵרָ‏ה מֵאַ‏רְבַ‏ע כַ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ‏”! הוצאת השופר מגבולות ברה”מ הייתה משימה מסוכנת. הוזהרנו הזהר היטב שלא נעז לנסות להוציא משם דבר מה. אני מודה שהרצון לחלץ את השופר ולהביאו ארצה, גבר על החשש. השופר עלה אתי למטוס בלא שהתגלה ועלה ארצה. בראש השנה תשנ”א ובשנים הבאות תקענו בשופר זה בבית הכנסת בכפר עציון. השופר שמור עמדי, והוא מהחפצים היקרים ביותר שיש לנו.

מאז אותה נסיעה הגיעו ארצה רוב המשפחות אִתן הייתי בקשר במוזיר ובסביבתה. בשבת פרשת כי תבוא, תשע”ה, הצטרף לתפילת שחרית בבית הכנסת, המח”ט החדש שלנו, אל”מ רומן גופמן. בתפילה עמד לידי ובסופה הושיט יד ואמר: שבת שלום, קראתי את דברייך על גוש עציון ולמדתי ממך על האזור עליו התמניתי למפקד. תמהתי, שהרי מעולם לא נפגשנו. רומן השיב, נכון, אבל את החומרים מצאתי באינטרנט, קראתי ושמעתי הרצאות שלך. משם אני מכיר אותך. המבטא הרוסי שלו ניכר היטב, שאלתי: רומן, מהיכן עלית. הוא השיב מעיירה קטנה בבלורוס, אף אחד לא מכיר. שמה בוודאי לא יאמר לך דבר.  כשהתעקשתי, הפטיר בשקט, ממוזיר! רומן ומשפחתו עלו משם כמה חודשים אחרי פסח תש”ן. סביר להניח שהוריו נכחו בסדר הפסח שערכתי שם, או במפגש הגדול שקיימנו עם בני הקהילה.

:לאחר שהיה במוזיר יוחנן בן יעקב נסע לבוברויסק ואלה התמונות משם

 

דינה לויקומוביץ’ –  עלתה לארץ ובשלב מסוים הייתה בשליחות מטעם הסוכנות בברה”מ      

דינה לויקומוביץ’ ופאבל      

 

                       **************

תמונה של המחבר, 2016

                                                    : מכתב מיוחנן בן יעקב

 כאשר חזרתי מבלארוס הזמין אותי שר החינוך, זבולון המר ז”ל, לכהן כיועץ השר והמומנה על קליטת העולים במערכת החינוך וגם על תוכנית החינוך היהודי בברה”מ, אותה הקמתי יחד עם כמה שותפים לדרך. את התוכנות הכתרתי בשם “חפציב”ה (= חינוך פורמלי ציוני-יהודי בברה”מ), המילה חפציב”ה נזכרת באחד מפרקי הנבואה של ישעיהו הנביא, בתארו את השיבה מהגלות לארץ ובניין הארץ. באותה תקופה ובעקבות נסיעתי הראשונה לברה”מ, יזמתי גם את הקמת תוכנית נעל”ה (נוער עולה ללא הורים).

אני כבר גמלאי חמש שנים, התוכניות הללו ממשיכות לפעול.

שנה טובה ומבורכת!

יוחנן בן יעקב

 

 פורסם ב-25 לאוגוסט 2018 בשעה 17:05

 

***

העבודה שלנו ראויה לתמיכה שלכם