Monthly Archives: April 2017

В. Рубінчык. КАТЛЕТЫ & МУХІ (52)

Lectori benevolo salutem! Чытайце, каму не надакучыла… 21.04.2017 «Вялікае беларускае шчасце» (формулу запазычыў у архівіста-бахаіста Пятра Рэзванава) выканала чарговы неаднагадзінны маналог. Паколькі перлаў 80-га ўзроўню тыпу «я ж прасіў яўрэяў узяць пад кантроль» і «Зісера не можам нармалізаваць», як у 2015 г., не прагучала, а перавод стрэлак на хакеістаў, школьныя сталовыя, аўтараў падручнікаў, заходніх палітыкаў ды інш. даўно надакучыў, не стану і двух абзацаў прысвячаць гэтай «лёсаноснай падзеі». Хто ахвотны да прыколаў, ідзіце туды або сюды.

Куды цікавейшая выявілася праграма «Вольная Беларусь», прэзентаваная прыкладна ў той жа час (надрукаваная тыражом 300 экз., а ў сеціве даступная ўсім і кожнаму; праўда, у адрасе ёсць фрэйдысцкая агаворка, «Bolnaja_Bielarus» :)) Тэкст кніжачкі на 72 старонкі завяршаецца фразай «Чалавецтва жыве сучаснасьцю, але будучыня заўсёды будзе» (хто б сумняваўся…) Аўтары і ўкладальнікі: Зянон Пазняк, Павел Усаў, Сяргей Папкоў, Юрый Беленькі, Павел Мірановіч, Лявон Баршчэўскі, Юры Цехановіч, Мікалай Крыжаноўскі. Сярод гэтых рупліўцаў пра будучыню – пяць былых дэпутатаў Вярхоўнага Савета Беларусі (1990–1995); прынамсі некаторыя з іх дагэтуль уважаюць сябе за палітыкаў, больш ці менш абгрунтавана. Кіраўніком у іх – натуральна, сам Зянон.

Абстрагуючыся ад зместу, які прэтэндуе на ахоп ледзь не ўсіх сфер жыцця ў «новай Беларусі», скажу адразу, што задума сама па сабе мне падабаецца. Грамадства дагэтуль жыве збольшага «ад авансу да палучкі» або «ад пенсіі да пенсіі» (гэта не супярэчыць таму, што я пісаў раней пра наяўнасць годнасці ў бальшыні беларусаў, нават не спрабуйце падлавіць), і важна, каб яно хоць калі-некалі зазірала за далягляд. Cапраўды, жыхары краіны заслугоўваюць лепшай долі; нават утапічныя праекты, якія падштурхоўваюць да роздумаў, памысныя ў гэтым плане.

«Народная Праграма “Вольная Беларусь”» мала чым нагадвае партыйную і прызначана, як падкрэсліваюць аўтары, «для выкарыстаньня будучым Тымчасовым ці Пераходным Урадам дзяржавы альбо іншым палітычным утварэньнем, якое пасьля ліквідацыі антынароднага рэжыму возьме на сябе адказнасьць за лёс і будучыню Рэспублікі Беларусь». Можа, не ўсе заўважылі, але Зянон П., узяўшы на сябе адказнасць за гэтую праграму, як бы распісаўся ў тым, што не з’яўляецца ўжо дзеючым палітыкам: сёлета ва ўзросце 73 гадоў ён перайшоў на «лаву запасных», у разрад экспертаў. Іншымі словамі, пасля 21 года на эміграцыі ён імкнецца хутчэй да канцэптуальнай, чым да рэальнай улады, што і зразумела, і «панятна».

Даўні апанент Пазняка Аляксандр Бур’як – мізантрапічны, аднак зусім не дурны блогер – пісаў так:

Канцэптуальная ўлада можа бачыцца і/або фігураваць як галіна ўлады ў сістэме падзелу ўладаў (на выканаўчую, заканадаўчую, судовую…) або як вышэйшая форма ўлады… Праз тое, што канцэптуальная ўлада не ўвайшла ў свой час (XVIII стагоддзе) у класічную тройку галін улады, не атрымала яўнага фармальнага статусу ў якасці важнай разнавіднасці ўладнай дзейнасці, не зафіксавалася ў менталітэце, мы зараз мае такія праблемы, як дэінтэлектуалізацыя, абсурдызацыя, нізкі канцэптуальны ўзровень дзяржаўнай палітыкі, павышэнне пагрозы глабальнай катастрофы прыродакарыстання.

Рацыянальнае зерне ў гэтых развагах, безумоўна, прысутнічае.

Зянон і раней пісаў «канцэптуальныя» кнігі, часам – якасныя, часам – не вельмі, аднак упершыню гэтак падрабязна расказаў публіцы пра пажаданае, адмаўляючыся ад манаполіі на ідэі, не абмяжоўваючыся колам КХП-БНФ… Тлумачэнне тут можа быць простае. Пазняка прыхільнікі перамен чакалі ў Беларусі перад «выбарамі» 2001 г., 2006 г., 2010 г., дый нават у 2012 г., пасля серыі скандальных інтэрв’ю пра «грошы апазіцыі» са спасылкай на «крыніцы ў КДБ». Маўляў, «Трамп Пазняк прыйдзе – парадак навядзе». У 2015 г. яго ўжо мала хто чакаў – актывісты расчараваліся ў словах, за якімі не стаялі ўчынкі.

У траўні 2016 г. паплечнік Зянона па эміграцыі (таксама ўцёк у 1996 г.) намеснік старшыні Рады БНР Сяргей Н. з’ездзіў на «разведку» ў Мінск. Потым Н., відаць, далажыў «каму трэба», што няма перадумоў для рэалізацыі «Віленскага мемарандуму», падпісанага аж у лістападзе 2012 г. для чарговага «яднання апазіцыі», і неабходна шукаць новыя шляхі. Яму падказалі падзяліцца рэшткамі аўтарытэта з будучым «пераходным урадам» – так і з’явіўся новы «маніфест беларускага нацыяналізму».

Па сутнасці, праграма Пазняка і кампаніі змяшчае шэраг здаровых пажаданняў кшталту: «урад і ўлада Беларусі мусілі б прыкласьці максімум ініцыятывы, энэргіі і працы дзеля стварэньня Балтыйска-Чарнаморскай Супольнасьці Беларусі, Украіны, Латвіі і Летувы» (ці ж не пра тое гаварылася ў «Катлетах з мухамі» тры месяцы таму?), але таксама – ідэі наіўныя ды супярэчлівыя. Напрыклад: «Канцэпцыя стварэньня эфэктыўнага, дзейнага Беларускага войска і рэзэрвовай арміі будзе ўлічваць падыходы і вопыт структурнай пабудовы іншых арміяў сьвету (найперш Швайцарыі і Ізраіля)». Дык Швейцарыі, якая дзвесце гадоў не ваявала (выдаткі на абарону – менш за 1% ад валавага ўнутранага прадукта), ці ўсё ж Ізраіля, уцягнутага ў войны з моманту стварэння (выдаткі – 5-6% ад ВУП)?

У рыторыцы многіх беларускіх нацыяналістаў з 1990-х прысутнічае заклік браць прыклад з ізраільскіх яўрэяў – маўляў, яны мову адрадзілі, ад суседзяў адбіліся… Між тым Ганна Сурмач (якая таксама прыклала руку да «народнай праграмы») тады сама перасцерагала: «Сіянісцкі рух мае свае нацыянальныя інтарэсы, але іх прырода занадта адрознай ад беларускай… Сіянісцкі рух адлюстроўвае інтарэсы нацыі, якая рассеяна па свеце і якая толькі з 1947 года атрымала кавалак зямлі, на якім змагла стварыць сваю дзяржаву. У нас жа зусім іншая сітуацыя. Мы здавён мелі сваю тэрыторыю і дзяржаўнасць і страцілі апошнюю толькі на працягу двух стагоддзяў» (паводле зборніка Ю. Залоскі «Версіі», 1995). Зрэшты, асаблівай ізраілефіліі ў праграме 2017 г. няма. Прапаноўваецца «наладжваць эканамічныя стасункі» з самымі рознымі краінамі, у тым ліку «Ізраілем, Саудаўскай Арабіяй, Іранам». Як гэтыя кірункі спалучыць на практыцы, калі будзе гаворка пра маштабныя гешэфты, няясна. Беларусь замірыць Ізраіль з Іранам?

Цяжка адказаць, ці разлічана кніжачка перадусім на (патэнцыйных) спонсараў па-за межамі «сінявокай», або ўсё ж на тутэйшыя эліты. Калі слушны другі варыянт, то падзіўляе: а) тарашкевіца – амаль 10 гадоў таму яна была пераведзена ў катэгорыю экзотыкі, і сёлета адрасаваць выпускнікам беларускіх універсітэтаў «тарашкевічныя» тэксты – прыкладна тое, што пісаць па-руску з «яцямі» ды «ерамі» дзесьці ў 1927 г.; б) колькасць памылак друку (відаць, Лявон Баршчэўскі вычытваў праграму «на каленцы», у перапынку паміж некалькімі сваімі работамі).

Так ці іначай, праграму тэзісна перадрукавалі найбуйнейшыя электронныя выданні Беларусі, у тым ліку tut.by. Ледзь не рэкордны аб’ём каментаў (на 15:05 23.04.2017 – 2022!) сведчыць пра тое, што народ ссумаваўся па свежых ідэях – або тым, што выглядае як «свяжак» (папраўдзе, многае ў «Вольнай Беларусі» перагукаецца з канцэпцыямі БНФ 25-гадовай даўніны). Прынамсі публікацыя мае псіхатэрапеўтычны эфект: дагэтуль, нягледзячы на перамены да лепшага ў апошнія месяцы, мала хто ведае, куды рухацца, што правакуе песімізм у апанентаў «рэжыму». На фоне традыцыйнага самаедства па-беларуску (падчас апытання ад 09.03.2017 «На што Вы збіраецеся жыць у старасці?» звыш 38% адказалі «Думаю, да старасці не дажыву») канцэптуальная пустэча і пазёрства некаторых дзеячаў «апаізіцыі» не можа не насцярожваць. Паціснуў плячыма ад дзвюх навін пра Вольгу К…

Карацей, на сваёй пляцоўцы Зянон Станіслававіч папрацаваў нямарна, як бы я да яго ні ставіўся – а стаўлюся надзвычай скептычна з розных прычын (гераізацыя Пазняком Булак-Балаховіча, «наезд» на нябожчыка Булахава, скажэнне гісторыі Халакосту…) З другога боку, мне ўсё адно будуць бліжэйшыя тыя, хто побач, хто кудысьці-там-заклікае і дае парады не з «прыўкраснага далёка». Магчыма, Павел Севярынец, Валерый Шчукін або Юрый Шульган – не надта ўмелыя палітыкі, але я жыву з імі ў адным горадзе (нават у адным раёне), хаджу ў тыя самыя крамы… Яны хаця б застаюцца ў курсе лакальных праблем і дзеляць са мною адказнасць за лёс краіны.

Агулам жа ад мясцовага «палітыкуму» стаміўся; лягчэй жылося ў 2011–2014 гг., калі назіраў за ім толькі краем вока. Ды што паробіш, калі, як выпускнік франка-беларускага факультэта ЕГУ, 17 год таму атрымаў сертыфікат міжнароднага значэння?

Хоцькі-няхоцькі даводзіцца трымаць сябе ў форме, час ад часу практыкавацца на кошках на відных дзеячах беларускага адраджэння. Дзякуй і тым каментатарам з «Радыё Свабода», якія звяртаюцца да мяне з мілымі ўшчуваннямі, не дазваляючы «ўпасці ў спячку»: «Вы пастаянна ўводзіце людзей у зман. Гэта адбываецца выключна па адной прычыне – не валодаеце пытаньнямі па тых праблемах па якіх узяліся выказвацца. Здаецца, што шахматы – гэта самы даступны і бескрыўдны для вас занятак» (16.04.2017). Атрымліваючы такую рэакцыю, лішні раз пераконваешся, што правільнай дарогай крочым, таварышы…

У той жа час усведамляю, што для публікі я такі ж «блазен і цыркач», як i замежныя дабрадзеі. Што значная частка, калі не большасць, чытаючы пра палітыку, зверне ўвагу ў першую чаргу на прозвішча (Шрайбман, Рубінчык…), а сэнс напісанага адыйдзе ў іх на другі план. Чаго вартая «народная падтрымка» такога «мудрага» камента на тутбаі (арфаграфія аўтара захаваная): «Государство это територия на которой проживает определенный этнос и каторый должен быть представлен в руководящих и управляющих структурах. И запомните никакой Грузин еврей поляк находясь в руководстве на генетическом уровне не будет беспокоится о белорусе и его земле и это истина. Что мы и сейчас наблюдаем» (21.04.2017, +81-12). Але ў тым і фішка, што не для большасці пішу – галоўным чынам, для сябе. «Сам сабе рэжысёр» і крытык 🙂

* * *

Экскурсіі па яўрэйскіх мясцінах у рамках «Фэсту экскурсаводаў» гэтай вясной ладзяцца не толькі ў Мінску: у Гродне, напрыклад, такую экскурсію распрацаваў гісторык Андрэй Чарнякевіч («Габрэі Гародні: суседзі і ахвяры»), у Віцебску сёння пераняла эстафету Юлія Пухавіцкая («Яўрэйская спадчына Віцебска»). А вось і іншая на 100% добрая навіна: экс-міністр фінансаў Германіі, стаміўшыся ад трагікамедыі ва Украіне (да 2015 г. ён добрасумленна шукаў для краіны грошы), у 70 гадоў стаў комікам і выправіўся ў турнэ. Наводзіць на аптымістычныя думкі аб тым, што і «Вялікае беларускае шчасце» будзе куды прыстроіць на пенсіі… І няўжо нехта яшчэ наважыцца дакараць тутэйшага акцёра Яўгена Крыжаноўскага тым, што ён «лезе ў палітыку»? 🙂

Вольф Рубінчык, г. Мінск

23.04.2017

wrubinchyk[at]gmail.com

Апублікавана 24.04.2017  12:38

Международный День Катастрофы / יום השואה וגבורה

Сегодня в 10.00 жизнь в Израиле остановится на 2 минуты – наступает День Катастрофы и Героизма европейского Еврейства – в память 6 миллионов евреев, зверски убитых в Холокосте только за то, что они были евреями.
Дата этого Дня связана с годовщиной Восстания в Варшавском Гетто, начавшегося в дни Песаха 1943 года.

***

Эти фотографии еврейских женщин, детей, стариков сделаны 16 октября 1941г. в г. Лубны Полтавской обл. Украина за несколько минут перед их убийством
В этот день украинские палачи зверски убили 1 865 евреев – жителей этого городка и окрестных сел

 Опубликовано 24.04.2017  09:43

פורסם 24/04/2017 09:43

Нехама Лифшиц (07.10.1927 – 20.04.2017) / נחמה ליפשיץ

נחמה ליפשיץ

הלכה לעולמה הזמרת נחמה ליפשיץ, 

שהייתה סמל ל”יהדות הדממה”

***

Шломо Громан, “Вести”, 17 июля 2002 года

НЕХАМА ЛИФШИЦ: “НОВЫЕ ПОКОЛЕНИЯ ВОЗРОДЯТ ИДИШ”
Москва. Морозный февраль 1958 года. О еврейской культуре в СССР нельзя сказать даже, что она лежит в руинах. От нее, кажется, не осталось и следа. Пять с половиной лет назад расстрелян цвет еврейской творческой интеллигенции. Вслед за ивритом фактически запрещен идиш. До создания рафинированно-кастрированного журнала “Советиш геймланд” ждать еще три года…
В советской столице идет Всесоюзный конкурс артистов эстрады. Конферансье объявляет: “Нехама Лифшицайте, Литовская филармония. Народная песня “Больной портной”. На сцену входит маленькая хрупкая женщина и начинает петь на идиш דער קראנקער שניידער [дэр крАнкер шнАйдэр].

Председатель жюри Леонид Осипович Утесов ошеломлен: звучит его родной язык! Он встал, подался вперед, непроизвольно потянувшись сквозь стол к сцене, да так и застыл в этой позе до конца песни.
Кроме Утесова в жюри Валерия Барсова, Николай Смирнов-Сокольский, Юрий Тимошенко (Тарапунька) и Ирма Яунзем. Их вердикт: первая премия присуждается Нехаме Лифшицайте!

Родилась Нехама в 1927 году в Ковно (Каунасе) в семье еврейского учителя и детского врача Юдла Лифшица, работавшего директором городской ивритской школы “Тарбут”. Перед войной проучилась несколько классов в “Тарбуте”. Дома говорили на идиш. Юдл хорошо играл на скрипке, под звуки которой семейство во главе с мамой Басей пело песни на идише и иврите.

Уже тогда Нехама мечтала стать еврейской певицей. Но когда ей было 13 лет, Литву оккупировали Советы. Еврейские театры, газеты, школы были закрыты.
Девушка начала петь по-литовски, по-русски, по-украински, по-польски и… по-узбекски. Дело в том, что в начале Второй мировой войны семья эвакуировалась в кишлак Янгикурган, где Нехама работала воспитательницей в детском доме и библиотекарем. (Лет тридцать спустя Нехама, закончив свою сценическую карьеру, поступит учиться на отделение библиотековедения Бар-Иланского университета и успеет дослужиться до должности директора Тель-Авивской музыкальной библиотеки имени Фелиции Блюменталь.)

После возвращения в Литву в 1946 году Нехама поступила в Вильнюсскую консерваторию. Педагог Н.М.Карнович-Воротникова воспитала свою ученицу в традициях петербургской музыкальной школы, где исполнительский блеск сочетался с глубинным проникновением в образ.

Миниатюрная женщина с удивительно мягким и нежным голосом вывела на сцену персонажей, от которых зритель был насильственно оторван в течение десятилетий – еврейскую мать, лелеющую первенца, старого ребе, свадебного весельчака-бадхена и синагогального служку-шамеса, ночного сторожа и бедного портного, еврея-партизана и “халуца”, возрождающего землю предков. И вся эта пестра толпа соединилась в ее концертах в один яркий многоликий образ еврейского народа.

В 1951 году Нехама Лифшиц дала свой первый концерт. Чуть позже она стала первой в СССР исполнительницей, включившей в свой репертуар песни на иврите.
Специально для нее писали талантливые композиторы и поэты. Александр Галич, вдохновленный ее искусством, обратился к еврейской теме. Благодаря ей его песни получили международную известность. Она первой вывезла записи песен Галича за рубеж. А вот Владимир Шаинский, начинавший как еврейский композитор, посотрудничав немного с Нехамой, наоборот, переключился целиком на песни для “русских” детей.

После победы на всесоюзном конкурсе, рассказывает Нехама, у меня появилась надежда надежда, что вокруг меня что-то возникнет, что-то будет создано… Но после пятнадцати концертов в Москве, в которых участвовали все лауреаты, мне быстро дали понять, что ничего не светит: езжай, мол, домой.

Одиннадцать лет колесила Нехама по всему Советскому Союзу. И в районных клубах, и в Концертном зале имени П.И.Чайковского ее выступления проходили с аншлагами. Повсюду после концертов ее ждала толпа, чтобы посмотреть на “еврейского соловья” вблизи, перекинуться фразами на мамэ-лошн, проводить до гостиницы…

Но везде, где можно было как-то отменить выступление Нехамы, власти не отказывали себе в этом удовольствии. Каждую программу прослушивали, заставляли певицу отдавать все тексты с подстрочниками.

– В Минске, – вспоминает Нехама Лифшиц, – вообще не давали выступать, и, когда я пришла в ЦК, мне сказали, что “цыганам и евреям нет места в Минске”. Я спросила, как называется учреждение, где я нахожусь, мол, я-то думала, что это ЦК партии. В конце концов, мне позволили выступить в белорусской столице, после чего в газете появилась рецензия, в которой говорилось, что “концерт был проникнут духом национализма”.

Кишинев принимал Нехаму радушнее. Здесь жили и творили друзья Нехамы – замечательные еврейские писатели Мотл Сакциер и Яков Якир. Теперь представительство Еврейского агентства (Сохнут) в Молдавии возглавляет дочь Нехамы Лифшиц. Роза Бен Цви-Литаи – редкой красоты, ума и обаяния женщина, свободно владеющая ивритом, идишем, русским, литовским, английским языками. На этом ответственном посту ярко проявляются ее организаторские способности. Профессиональный фотохудожник, она обладает магнетическим даром сплачивать вокруг себя творческих людей.

В конце 1959 года Киев после долгих “раздумий” соизволил организовать восемь концертов Нехамы.

– Надо сказать, столица Украины даже Аркадию Райкину устраивала проблемы, славилась она этим отношением. У меня в программе была песня “Бабий Яр”. Спустя восемнадцать лет после того, как Бабий Яр стал могилой стольких евреев, я на сцене запела об этом. Причем самой мне даже в голову не пришло, что из этого может получиться. Песня тяжелая, и я всегда исполняла ее в конце первого отделения, чтобы потом в антракте можно было передохнуть. Спела. Полная тишина в зале. Вдруг поднялась седовласая женщина и сказала: “Что вы сидите? Встаньте!” Зал встал, ни звука… Я была в полуобморочном состоянии. Только в этот момент я по-настоящему осознала всю силу, которой обладает искусство. “Я должна петь то, что нужно этим людям!” – решила я и переиначила свою программу, заменив оперные арии и другие “абстрактные” произведения на еврейские песни, находящий больший отклик в душе слушателя.

На следующий день Нехаму вызвали в ЦК. Дело в том, что в те, доевтушенковские, годы советская власть всеми силами замалчивала трагедию Бабьего Яра. На месте гибели киевских евреев проектировали не то городскую свалку, не то стадион. На все претензии Нехама отвечала, что все ее песни разрешены к исполнению, что она их поет всегда и всюду, а если есть какая-то проблема, так это у них, а не у нее.

Дальнейшие концерты в Киеве были запрещены, а вскоре вышел приказ министра культуры, из-за которого Нехаме Лифшиц целый год не давали выступать. Допросы, обыски, постоянная слежка и угроза ареста – “не каждая певица удостаивалась такой чести”, напишет потом Шимон Черток в статье к 70-летию Нехамы, заметив, что труднее всего преследователям певицы было понять, “каким образом выросший в коммунистическом тоталитарном государстве человек остается внутренне свободным”.

– Я билась, как могла, но это была непробиваемая стена, – говорит Нехама. – Переломил ситуацию министр культуры Литвы. Он сказал мне: дескать, готовь программу, и мы послушаем, где там у тебя национализм. Я спела, и они дали заключение, что не нашли ничего достойного осуждения. Потрясающий был человек этот министр – литовец-подпольщик, коммунист, но если бы не он, меня как певицы больше не существовало бы.

Но таких, как он, было мало. “Люди в штатском” преследовали актрису по пятам. В конце 60-х годов Нехама, приехав с концертами в очередной город, в гостиничном номере говорила воображаемому “оперу”: “С добрым утром! А мы все равно отсюда уедем!”

– Мы долго думали об отъезде в Израиль, – рассказывает певица. – Поначалу, конечно, даже мечтать об этом не могли. Но в 60-х годах появились отдельные случаи репатриации в рамках воссоединения семей. Вызов мы получили от моей тети Гени Даховкер. Документы подали еще до Шестидневной войны. В марте 1969 года разрешили выехать мне одной – без дочери Розы, без родившегося к тому времени внука (назвали его Дакар – в честь погибшей израильской подводной лодки), без родителей, без сестры. На семейном совете было решено, что тот, кто первый получит разрешение, поедет один. В июле здесь уже была Роза, к Йом-Кипуру – родители, а сестре с детьми пришлось прождать до 1972 года.

Принимали меня… как царицу Савскую – вся страна бурлила.

В аэропорту меня встречала Голда Меир.

Такие концерты были! Все правительство приходило. Вместе с военным оркестром я проехала с концертами по всем военным базам.

Но продлить свою певческую карьеру в Израиле мне удалось всего на четыре года. Было тому много причин. Обанкротился единственный импресарио, с которым я могла работать – другие были просто халтурщики. Наступил этап, когда я почувствовала, что не могу петь для тех, кто не чувствует мою песню так, как те, прежние зрители, “евреи молчания”. Можно было переключиться на оперный репертуар, но еврейская песня привела меня на лучшие сцены США, Канады, Мексики, Бразилии, Венесуэлы, Великобритании, Бельгии и других стран – я не могла ее ни на что променять. И я пошла учиться в Бар-Илан.

“Еврейский соловей” надолго замолчал.

Четыре года назад Нехама организовала в помещении библиотеки, где до этого работала (Тель-Авив, ул. Бялик, 26) студию, точнее мастер-класс для вокалистов, желающих научиться еврейской песне. Начинали с шести человек, теперь двенадцать. Занимаются два раза в неделю. Субсидирует студию Национальное управление по еврейской (идиш) культуре.

– Я – счастливый человек, – говорит певица. – Тридцать три года я здесь, сменилось поколение, а меня все еще помнят. Чего еще может человек хотеть?
В семье больше никто не поет. И я занимаюсь с теми, кто хочет научиться петь на идише. Это замечательные ребята, в основном, новые репатрианты. Я их всех очень люблю…

– 12 августа исполняется полвека со дня расстрела деятелей еврейской культуры в СССР. Знали ли вы этих людей лично?
– К сожалению, не успела. Однако получилось так, что они сыграли в моей судьбе решающую роль.

После победы на московском конкурсе в 1958 году меня тесным кольцом окружили вдовы и дети расстрелянных писателей и актеров. Алла Зускина, Тала Михоэлс, ныне покойная Фейга Гофштейн морально поддержали меня – а я ведь, признаться, – не была готова к столь головокружительному успеху – и напутствовали меня словами: “Нехама, пой от имени наших погибших отцов и мужей”. И вот уже 44 года каждое лето я зажигаю поминальные свечи в их честь. И делаю всё от меня зависящее для увековечения их памяти.

В СССР мне удавалось сделать не так много. В апреле 1967 года я дала свой последний концерт в Москве. На нем прозвучали песни на стихи замученных в подвалах Лубянки поэтов.

В Израиле я 33 года и – пусть это звучит чересчур помпезно – посвящаю все свои силы тому, чтобы жизнь и творчество Михоэлса, Зускина, Маркиша, Гофштейна, Бергельсона, Квитко, Фефера не были забыты последующими поколениями. Каждый год 12 августа мы приходим в сквер на углу улиц Герцль и Черняховски в Иерусалиме и проводим митинг у обелиска, на котором начертаны имена погибших…
– Как вы оцениваете сегодняшнее состояние идиша и связанной с ним богатейшей культуры?

– Сложный вопрос. Во время Второй мировой войны и сталинских “чисток” был уничтожен почти целый “идишский” народ. Немногие выжившие в большинстве своем перешли на русский, английский, иврит и другие государственные языки стран проживания. Поколение, родившееся перед самым Холокостом и в первые послевоенные годы, оказалось потерянным для идиша. И не надо по старой еврейской привычке обвинять весь мир! Лучше посмотрим в зеркало. Много ли родителей говорили на мамэ-лошн со своими сыновьями и дочерьми? Обычным делом это было только у нас в Литве. Даже дети корифеев еврейской культуры в большинстве своем владеют идишем, мягко говоря, не вполне свободно.

– Есть ли “свет в конце тоннеля”?

– Вы ведь бываете на ежегодных концертах воспитанников моего мастер-класса? На сцену вышло новое поколение сорока-, тридцати- и даже двадцатилетних людей. Они выросли без мамэ-лошн, но наверстывают упущенное.

– Я оптимистка. Верю в возрождение идиша. Оно уже началось.

– Что вы можете посоветовать молодым и среднего возраста людям, озабоченным судьбой идиша и еврейской культуры?

Во-первых, обязательно говорите на идише. Ищите собеседников где угодно и практикуйтесь. Тем самым вы убиваете двух зайцев: не забываете язык сами и порождаете стимул для окружающих. Пусть хотя бы один человек из десяти, из ста захочет понять смысл вашей беседы и примется за изучение идиша.

Во-вторых, не ругайтесь между собой. Это я обращаюсь не к отдельным личностям, а к организациям, ведающим идишем. Пусть все ваши силы и средства уходят не на мелочные разборки типа “кто тут главный идишист”, а на дело. На дело возрождения нашего прекрасного еврейского языка.

 

***

Шуламит Шалит (Тель-Авив), “Форвертс”, май 2004 года

“ЧТОБ ВСЕ ВИДЕЛИ, ЧТО Я ЖИВА”

В День независимости Израиля легендарной еврейской певице Нехаме Лифшиц присвоено звание “Почетный гражданин Тель-Авива”. Сегодняшний наш рассказ – об удивительном творческом пути “еврейского соловья”, нашей Нэхамэлэ

Микрофонов на сцене не было. Певец рассчитывал только на самого себя, на свой голос, на свой артистический талант. А голос должен быть слышен и в самых последних рядах, и на галерке, иначе зачем ты вышел на подмостки?

Когда Нехама Лифшиц начинала петь, сидевшие в зале замирали, не просто слушали и слышали ее, они приникали к ней слухом, зрением, душой, всей своей жизнью. На сцене микрофонов не было, но они были в стенах ее квартиры и в домах многих ее друзей.

Правда, узнавали об этом иногда слишком поздно. И за Нехамой тоже следили работники КГБ. В Израиле ей долго не верилось, что она ушла “от их всевидящего глаза, от их всеслышащих ушей”.

В СССР ее репертуар менялся, и, хотя цензура свирепствовала, Лифшиц делала свое дело – тонко и артистично. Иногда шла по острию ножа. Выйти на сцену и произнести всего лишь три слова из библейской “Песни песней” царя Соломона на иврите – для этого в те годы нужно было великое мужество. И так она начинала: “hинах яфа рааяти” (Ты прекрасна, моя подруга), а потом продолжала этот текст на идиш по “Песне песней” Шолом-Алейхема, по спектаклю, который С. Михоэлс ставил в своем ГОСЕТе на музыку Льва Пульвера:

Как хороша ты, подруга моя
Глаза твои как голуби,
Волосы подобны козочкам,
Скользящим с гор…
…Алая нить – твои губы, Бузи,
И речь твоя слаще меда,
Бузи, Бузи…

Бузи и Шимек – так звали героев Шолом-Алейхема. Шимек видел в своей Бузи библейскую героиню… Нехама едва успевала произнести “Бузи, Бузи”, еще звучал аккомпанемент, а зал взрывался аплодисментами.

И тогда она переходила к песне “Шпил же мир а лиделэ ин идиш” (“Сыграй мне песенку на идиш”), мелодия которой казалась всем знакомой. Действительно, когда-то это было просто “Танго на идиш”. Кем написана мелодия – неизвестно. Это танго привезли в Литву в начале Второй мировой войны беженцы из Польши. Затем его стали петь и в гетто Вильнюса и Каунаса. Знали эту мелодию и отец Нехамы – Иегуда-Цви (Юдл) Лифшиц, ее первый учитель музыки, и еврейский поэт Иосиф Котляр. По просьбе отца поэт написал новые слова:

Спой же мне песенку на идиш.
Играй, играй, музыкант, для меня,
С чувством, задушевно,
Сыграй мне, музыкант, песню на идиш,
Чтоб и взрослые и дети ее понимали,
Чтоб она переходила из уст в уста,
Чтоб она была без вздохов и слез.
Спой, чтоб всем было слышно,
Чтоб все видели, что я жива
И способна петь еще лучше, чем раньше.
Играй, музыкант, ты ведь знаешь,
О чем я думаю и чего хочу.

При этих словах выражение ее глаз и движения рук были таковы, что каждый понимал истинный смысл сказанного, тот, который она вкладывала в эту песню: я хочу, чтобы моя песня звучала на равных с другими, чтобы живы были наш язык, наша культура, наш народ – этот пароль был понятен ее публике. А для цензуры песня называлась стерильно: “За мир и дружбу”, вполне в духе ее требований и духа времени. Позднее к ней вернулось настоящее название: “Шпил же мир а лидэлэ ин идиш“.

Она пела еврейские песни не так, как их поют многие другие, выучившие слова, – она пела их, как человек, который впитал еврейскую речь с молоком матери, с первым звуком, услышанным еще в колыбели. Сегодня такой идиш на сцене – редкость, если не сказать, что он исчез совсем.

Нехама родилась в 1927 году в Каунасе. Семья матери была большой: сестры, братья – отец же был единственным ребенком. Он расскажет девочке, как ее бабушка, его мама, ранней весной, когда по реке Неман еще плавали огромные льдины, для него – айсберги, усаживала его в лодку и так, лавируя между льдинами, они перебирались на другой берег, чтобы ее мальчик, не дай бог, не пропустил занятий у учителя, меламеда. Одновременно его обучали игре на скрипке. Учительницу звали Ванда Богушевич, она была ученицей Леопольда Ауэра. Это она вызволила Лифшица из тюрьмы в 1919 году, где его, тогда уже преподавателя еврейского учительского семинара, сильно избили польские жандармы, сломав ключицу. Тем не менее он всю жизнь, даже став врачом, играл на скрипке…

И у Нехамы была скрипочка. У них в доме царил культ еврейской культуры, культ знаний вообще. С 1921 по 1928 годы Иегуда-Цви Лифшиц был директором школы в сети “Тарбут” и одновременно изучал медицину в университете. Мама тоже занималась музыкой, любила петь и играть, но ее учеба оказалась недолгой. Семья была большая, а средств не хватало. Первый подарок отца матери – огромный ящик с книгами, среди них еврейские классики – Менделе Мойхер-Сфорим, Шолом-Алейхем, Залман Шнеур, Бялик в русском переводе Жаботинского, Грец, Дубнов, библейские сказания, ТАНАХ – на иврите и в переводе на идиш, сделанном писателем Йоашем (Йегоаш-Шлойме Блюмгартен, 1871-1927). Но были и Шиллер и Шекспир, Гейне и Гете, Толстой и Достоевский, Тургенев и Гоголь. Нехама помнит, что ее тетя продырявила “Тараса Бульбу” во всех местах, где было слово “жид”. Странно, что такая деталь запомнилась на всю жизнь.

У Нехамелэ были большие, беспричинно грустные глазенки и петь она начала раньше, чем говорить. Все, что отец играл, она пела, но о карьере певицы никогда и речи не было, а мечтала она, когда вырастет, играть на скрипке, как Яша Хейфец или Миша Эльман… Нехаме было пять лет, когда родилась ее сестричка Фейга, Фейгелэ, пухленькая, миленькая, смешная, – всем на радость. Тогда, в 1932 году, мамина сестра Хеня уехала в Палестину. Она ждала семью сестры всю жизнь и умерла накануне их приезда. Среди родных и близких, встречавших в Лоде, находился сын тети Хени, огромный детина, полицейский. Потом в газетах напишут, что, сойдя с трапа, знаменитая еврейская певица Нехама Лифшиц от радости бросилась на шею “первому израильскому полицейскому”. Хорошо сделала тетя Хеня, что уехала, потому что другие мамины сестры при немцах погибли. Берту убили, и мужа ее, и детей их. Тете Соне, правда, повезло больше – она умерла в гетто на операционном столе… Мало кто остался в живых из большой родни.

А их семье повезло. Эвакуация была ужасной, но они выжили. Где-то под Минском начался ад – взрывы бомб, огонь, крики бегущих и падающих людей. Мать тащила единственный баул с вещами, на котором отец, уже в Смоленске, написал: “Батья Лифшиц, ул. Сосновская, 18, Каунас”. Вдруг потеряет – чтоб добрые люди вернули. Логика честного и наивного человека. А надписал он баул потому, что в Смоленске расстался с семьей – его мобилизовали на фронт. А скрипочка потерялась. Сгорела, наверное, в пламени под Минском. И туфелька потерялась. Убежала девочка от войны босиком. Запомнила толпу перед товарным вагоном. Втолкнули их с мамой и с Фейгелэ… И вдруг – о чудо! – появился отец. Литовцы, в том числе литовские евреи, были всего год советскими гражданами, и их в добровольцы пока не брали, не доверяли их лояльности. Только отъехали от перрона – на вокзал посыпались бомбы. Как в Минске, были сполохи огня, стлался черный дым, и слышались крики.

Повезло Нехаме. И с детством, и с семьей, и, хоть без скрипки и обуви, но и от гетто и от смерти убежала. И в том, что в Узбекистан попала, в Янги-Курган, тоже повезло. Выучила узбекский, пела, плясала, научилась двигать шейными позвонками. Это было очень важно, тоже часть культуры, как в ином месте надо уметь пользоваться вилкой и ножом. Верхом на лошади, как отец к больным, разъезжала и она по колхозам, собирая комсомольские членские взносы. Впитывала чужие традиции, уклад жизни, историю, изучала людей, их психологию. В 1943 году впервые оказалась на профессиональной сцене в Намангане. Беженец из Польши, зубной врач Давид Нахимсон приходил к ним домой, и они устраивали концерт: Давид играл на скрипке, отец – на балалайке, мать – на ударных, то есть на кастрюльных крышках, Фейгелэ – на расческе, а Нехама – пела… И на русском – “Темную ночь”, “Дан приказ – ему на Запад”, и на иврите, и на идиш, и на узбекском… “Они никогда не уберутся отсюда, – судачили соседи, – им тут хорошо, все время поют”. А у семьи Лифшиц на столе сухари – лакомство, а в редкие дни – картошка и лук. Но они и впрямь были счастливы – молоды, вместе… И жили надеждой. Но что с родными, соседями, друзьями? Неужели убиты? Неужели такое могло случиться? Даже в семье Нехамы говорили, что немцы – нация культурная, и с литовцами вроде жили мирно. Даже отец, который знал все-все, не мог найти ответа.

Он добивался возвращения в Литву. Тогда, в 1945, когда ей было восемнадцать лет, она впервые в жизни столкнулась с явным антисемитизмом. Абдуразакова, первого секретаря партии, перевели в Ташкент, прислали нового, и тогда некто Комиссаров, второй секретарь, заорал ей в лицо: “Знаю я вашу породу, ты у меня сгниешь в тюрьме, а в Литву не уедешь”. Вызов из литовского Министерства здравоохранения на имя доктора Лифшица пролежал в МВД Узбекистана ровно год! И тут помогло ее знание узбекского языка. И кое-что еще. Да, дерзость. Ее часто спасала дерзость: “или пан – или пропал”. Добилась, отдали вызов. Начались сборы в дорогу.

Грустным было прощание с людьми. Доктора и его семью полюбили. Дурных людей было все-таки меньше. Или им не попадались. Как только Нехаму не называли в этом захолустном милом городке: и Накима и Накама-Хан и даже Нахимов! Да будут благословенны твои люди, Янги-Курган, простые и добрые, которые помогли в трудную минуту. Она не учила многих предметов, ни химию, ни физику, но так многому научили ее университеты жизни… Приехала девочкой-подростком, уезжала взрослым человеком. Мира тебе, шептала она, моя зеленая деревня, и прощай… В первые же гастроли по Средней Азии, потом, она сделает крюк, чтобы повидаться с Фатимой и другими друзьями…

На привокзальной площади в Каунасе их встречал чужой человек. Оставшись в живых, этот одинокий еврей приходил встречать поезда – других живых евреев… Потом устраивал их, как мог. По крупинкам, по капелькам набиралась кровавая чаша – где, кто и как был замучен, расстрелян, сожжен. Все родные, все учителя, все друзья. На Аллее свободы (тогда это уже был проспект Сталина), когда-то магнитом собиравшей еврейскую молодежь – ни одного знакомого лица. Исчезли еврейские лица. Где вы все – Ривка, Мирэле, Йосефа, Рая, Яков, Израиль, Додик? Почему она никого не видит, не встречает? И спросить некого.

На пороге дома управляющего мельницей Миллера их встретила его пожилая служанка. Мама еще в дверях потеряла сознание. Скатерть тети Берты, ее же ваза для цветов, в буфете – незабываемый кофейный сервиз, почти игрушечные чашечки, блюдца… Нехама с трудом вывела мать на улицу, а сама вернулась, поднялась на чердак – новая хозяйка ей не препятствовала, смутилась, и тут Нехама нашла старую порванную фотографию тетиной семьи: вот Берта, ее муж дядя Мотл, дети – Мирелэ и Додик, младшенький…

Возвращались молча, она и мама. Как выглядели улицы, по которым они шли, не помнит. Для них улицы были мертвы. Их город умер. Но он ведь не умер. Он убит! Убит! Как выплакать эту боль? О, она найдет способ.
После одного из концертов в Москве она добиралась на метро в гостиницу. Ей показалось, что за ней слежка. Кто-то явно шел за ней: Нехама встала – и он встал. И двинулся за ней до эскалатора. Нехама резко повернулась (о, такое будет еще не раз!) и спросила: “Что вам от меня надо, товарищ?” Он ответил: “Я был на вашем концерте. Я – еврейский поэт, мне кажется, у меня есть для вас песня”.

Это был Овсей Дриз, Шике Дриз. Он рассказал ей о родном Киеве, о трагедии Бабьего Яра и познакомил с другой бывшей киевлянкой, композитором Ривкой Боярской. Парализованная Ривка уже не могла сама записывать ноты, она их шептала. Диктовала шепотом, а студентка консерватории записывала. Так появилась великая и трагическая “Колыбельная Бабьему Яру”, которую долгие годы объявляли как “Песню матери”. Это был “Плач Матери”:

Я повесила бы колыбельку под притолоку
И качала бы, качала своего мальчика, своего Янкеле.
Но дом сгорел в пламени, дом исчез в пламени пожара.
Как же мне качать моего мальчика?

Я повесила бы колыбельку на дерево
И качала бы, качала бы своего Шлоймеле,
Но у меня не осталось ни одной ниточки от наволочки
И не осталось даже шнурка от ботинка.

Я бы срезала свои длинные косы
И на них повесила бы колыбельку,
Но я не знаю, где теперь косточки
обоих моих деточек.

В этом месте у нее прорывался крик… И зал холодел.

Помогите мне, матери, выплакать мой напев,
Помогите мне убаюкать Бабий Яр…
Люленьки-люлю…

Голосом, словом, сдержанными движениями рук она создавала этот страшный образ: Бабий Яр как огромная, безмерная колыбель – здесь не тысячи, здесь шесть миллионов жертв! Она стоит такая маленькая, и какая сила, какое страдание! И любовь, и такая чистота слова и звука!

В Киеве – петь колыбельную Бабьему Яру? Тишина. Никто не аплодирует. Зал оцепенел. И вдруг чей-то крик: “Что же вы, люди, встаньте!” Зал встал. И дали занавес…
Не было еврейской семьи, сохранившейся целиком, не потерявшей части родственников или всей родни. Дети-сироты и взрослые-сироты. Сиротство тянуло к себе подобным. Для них просто собраться в этом наэлектризованном зале было пробуждением от оцепенения после всего перенесенного, самой действительности, вызволением души от гнета… Но были в зале и молодые, и совсем юные… Молодежи не с кем и не с чем было ее сравнивать. Нехама Лифшицайте (так ее звали на литовский лад) ударила в них как молния. Пожилые, знавшие язык, слыхавшие до войны и других превосходных певцов, говорили, что Нехама – явление незаурядное. На молодых она действовала гипнотически: знайте, говорила она, это было, нас убивали, но мы живы, наш язык прекрасен, музыка наша сердечна, мы начнем все сначала. Нельзя жить сложа руки…
Поэт и композитор Мордехай Гебиртиг, убитый нацистами в Кракове, в самом огне написал потрясающую душу песню “Сбрент, бридерлех, с*брент” – наш город горит, все вокруг горит, а вы стоите и смотрите на этот ужас, сложа руки, может настать момент, когда и мы сгорим в этом пламени… Если вам дороги ваш город и ваша жизнь, вставайте гасить пожар, даже собственной кровью… Не стойте сложа руки.

Этот призыв вдохновлял и вильнюсских партизан Абы Ковнера, и они брали в руки оружие, на эту тему написал картину художник Иосиф Кузьковский, к нему тоже тянулись молодые. Послевоенное поколение молодых, слушавшее Нехаму Лифшиц, воспринимало это как призыв, прямо обращенный к нему. После гастролей Нехамы во многих городах создавались еврейские театральные кружки, ансамбли народной песни, хоры, открывались ульпаны, тогда же появился и самиздат. Нехама стояла у истоков еврейского движения конца 1950-х и 60-х годов XX века. Кто-нибудь сосчитал, сколько певцов исполняли вслед за Нехамой ее песни?

Доктор Саша Бланк, давний и верный друг, не дождавшись помощи официальных организаций, на свои средства выпустил к 70-летию певицы компакт-диск “Нехама Лифшиц поет на идиш”. Он говорит: “Она сама не понимала высокого смысла своего творчества и своего влияния на судьбы людей, на еврейское движение в целом, на рост национального самосознания и энтузиазма…”

Он прав. Она и в самом деле не осознавала, не умела оценить своей роли в этом процессе.

Когда она, молодая женщина маленького роста, хрупкая и бесстрашная, стояла на сцене и пела, люди думали: если она не боится, если она сумела побороть страх, смогу и я, обязан и я. Молодежь начинала думать, а думающие обретали силу действовать. Спросить у нее, понимает ли она это? Но разве Нехама скажет: да, я вела сионистскую пропаганду, несла людям еврейское слово, рискуя, бросала в зал запрещенные имена, была “лучом света”? Скажите это вы, те, кто знает и помнит, детям расскажите, нет, уже внукам, заставьте послушать себя, чтобы оценили свою свободу, свою раскованность, смех, право жить в свободном мире, право вернуться на родину…
Да, я впадаю в пафос. Простите меня. Но я говорю не просто о певице, я говорю о Явлении, о человеке, чье имя вошло в историю русского еврейства. Пусть одной страничкой. И это немало.

– Как же начинался ваш путь еврейской певицы после войны, когда вы вернулись в Литву из Узбекистана?

– Все началось в тот миг, когда выпускница Вильнюсской консерватории после арий Розины в “Севильском цирюльнике”, после Джильды в “Риголетто” и Виолетты в “Травиате”, после удачных выступлений со вполне сложившимся репертуаром сделала решительный и бесповоротный шаг наряду с ариями из опер и народными песнями, русскими, литовскими, узбекскими, – начала петь на идиш. Тут совпало многое: само время: смерть Сталина, расстрел Берии, краткая оттепель после речи Никиты Хрущева на ЧЧ съезде КПСС, возвращение из лагерей писателей, музыкантов, узников совести… Вернулись певцы Зиновий Шульман, Мойше Эпельбаум, Шауль Любимов, приехали на гастроли в Литву певицы из Риги Клара Вага и Хаелэ Ритова…

Когда Мойше Эпельбаум пел, она внимала каждому звуку. Тогда она поняла смысл фразы, которую часто повторяла ее строгая и требовательная учительница, бывшая генеральская дочка и аристократка из Петербурга, вышедшая замуж за литовца и жившая в Литве Нина Марковна Карнавичене-Воротникова: “Всегда думай – кому это нужно?” Нехама поняла и приняла: мало умения хорошо держаться на сцене,
мало обладать хорошим голосом. То, что делает Эпельбаум, отдавая всего себя, пропуская звук и слово через собственное сердце, – вот что нужно людям, и в этом – истинное искусство.

Затем приехала Сиди Таль. Скорее актриса, чем певица, но сколько волшебства было в ее игре, в ее речи, движениях, мимике. Нехама стояла за кулисами и плакала. Кто-то коснулся ее плеча: “Мейделэ, почему такие слезы?” Это был поэт Иосиф Котляр, вскоре он станет ее большим другом и будет писать стихи для ее песен. Однажды, после ее выступления в паре с Ино Топером – они несколько лет пели дуэтом, к ним подошел Марк Браудо, до войны он работал в Еврейском театре в Одессе и в театре “Фрайкунст”, а теперь был заместителем директора в Вильнюсском русском театре. Он спросил, знает ли она идиш.

“Вы знаете идиш?” Как часто ей задавали этот вопрос. Молодая – и знает идиш?! Так было положено начало еврейской концертной бригаде артистов Литовской филармонии, состав которой будет меняться. Ино Топер через Польшу уедет в Израиль, придут Надя Дукстульская – пианистка, солист Беньямин Хаятаускас, а артист еврейской драмы Марк Браудо будет читать Шолом-Алейхема, конферировать и во всем помогать своим молодым коллегам. Он познакомит Нехаму с московскими композиторами Шмуэлем Сендереем и Львом Пульвером. Позднее она встретит композитора Льва Когана.

Сколько замечательной музыки они напишут, обработают, адаптируют специально для Нехамы!

Ну, например, песня “Больной портной” в аранжировке Льва Пульвера (слова драматурга и этнографа С. Ан-ского, автора “Диббука”). Сама мелодия, как и многие-многие другие, существует только потому, что появилась на свет еврейская певица Нехама Лифшиц. Она разыскивала, собирала редкие публикации еврейских поэтов. Для нее писали или переделывали старые тексты, она находила композиторов, читала им стихи, за музыку, чаще всего, сама и платила…
Когда группа Марка Браудо начинала репетиции, и все слетались посмотреть и послушать, потому что, кто его знает, может, завтра им запретят этот еврейский эксперимент, Нехама сияла от счастья – неужели она споет со сцены то, что всегда пела ее мама для своих, близких, и подпевали только они – папа, она сама, сестра Фейгеле… Например, песню Марка Варшавского “Ди йонтевдике тэг”. Кто уже помнит этого киевского адвоката, песни которого так очаровали Шолом-Алейхема? Какая в этих песнях сладость для еврейского уха, “цукер зис” и только:

Когда приходят праздничные дни,
Я бросаю все дела – ножницы, утюг, иголки…
Куда приятнее выпить рюмочку праздничного вина,
Чем накладывать заплаты…
Перед едой я делаю киддуш,
Беру свою Хану и наших детишек,
И мы отправляемся на прогулку.
Но праздничный день истекает.
И снова шить, резать и класть заплаты.
Ой, Ханеле, душа моя,
Не осталось ли еды от праздника?

Нехама пела, играла в песне все роли, пританцовывала, создавала на сцене атмосферу еврейского праздника, и очень скоро в Вильнюсе, Каунасе, а потом и в Риге, Двинске, Ленинграде, Москве ей будут говорить одно и то же – лишь бы этот праздник продолжался. Какое счастье петь и говорить по-еврейски! Казалось, язык, как живая ртуть, бежит по всем ее жилочкам. Да, она почувствовала себя нужной. И как когда-то Римский-Корсаков благословил своих учеников-евреев, так и Нина Марковна Карнавичене благослови-ла Нехаму – это твой путь, девочка, иди по нему…
Через два года, 6 марта 1958 года, на 3-м Всесоюзном конкурсе артистов эстрады Нехама Лифшиц станет его лауреатом, получит золотую медаль, и начнется ее большое, но нелегкое плавание… Перед ней откроется новый мир, и, прежде всего – еврейский, в ее жизнь войдут замечательные люди…

Нина Марковна, такая скупая на похвалу, придет на ее концерт в зал Госфилармонии, а через несколько дней в газете “Советская Литва” появится ее статья. Нина Марковна писала: “За всю мою многолетнюю педагогическую деятельность я впервые встретилась с ученицей, которая с удивительной волей и упорством добивалась намеченной цели. Голос ее звучит чисто и хорошо, богат красками и интонациями. Но, пожалуй, главное ее достоинство – в удивительном умении раскрыть содержание песни. Очень скупыми, сдержанными, но весьма выразительными жестами, мимикой создает артистка своеобразные и яркие драматические, лирические и комедийные миниатюры. Даже тех, кто не понимает языка, на котором поет Нехама, глубоко волнуют и привлекают исполняемые ею песни.
Я безгранично горда ею…”.

Впрочем, в советской прессе отзывов было немного. Ее успех замалчивали. Директор консерватории сказал Нехаме: “Для Москвы твое имя не подходит, ни имя Нехама, ни фамилия Лифшиц, даже если к нему добавлено литовское окончание “айте”… А для еврейского мира ее имя было приемлемо и более чем понятно: Нехама – утешение, но она стала не только нашим утешением, но и гордостью: весь мир выучил это имя – Нехама.

Прошел всего год со дня фантастического взлета ее популярности. В Москве и в Ленинграде, уже не говоря о Риге, ее носили на руках. Стояли в очереди, чтобы попасть за кулисы. Но выступала она не одна, а с концертной бригадой. Однажды в Ленинграде ей сказали, что в зале находится Михаил Александрович. Эта встреча с замечательным музыкантом, прекрасным тенором дала новый виток в ее судьбе. Александрович сказал ей: “Ты молода и талантлива. У тебя особенный голос, и к тебе пришел твой шанс – не упусти его, тебе нужно сделать сольный репертуар, и никаких дуэтов, никаких концертных бригад”.

…В Москве зал бушевал, как вспененное море. Аплодировали стоя. На втором концерте ей негде было стоять, сцена – вся целиком – была покрыта цветами. Пришел на концерт чудесный еврейский поэт Самуил Галкин (1897 – 1960), единственный уцелевший после разгрома Еврейского Антифашистского Комитета. Нехама бросилась к нему навстречу. Иногда год может вместить столько, что хватит на всю жизнь. Куда бы ни забрасывали ее гастроли, она умудрялась хоть на день, на полдня оказаться в Москве, только бы повидать друзей, посидеть с ним, Галкиным. Он был очень болен, она не входила – влетала, как сама жизнь, и глаза его оживали. Она садилась подле него на скамеечку для ног и слушала, слушала его чтение. Кто мог подумать, что и его скоро не станет?

А как не сказать о преданном разбойнике Марике Брудном – он ведь сломал в ее квартире почти всю мебель. Все разбил и разъял, но нашел-таки упрятанные микрофоны для прослушивания. А какие мудрые советы давал! Например, как держаться в КГБ, куда ее таскали чуть ли не до самого их отъезда из Союза.
Нехама обязана назвать Хавуню, Хаву Эйдельман, бывшую актрису “Габимы”, ученицу Вахтангова, которая тайком обучала еврейскую молодежь ивриту. Когда учебник “Элеф милим” (“1000 слов”) был пройден, она написала собственный учебник…

Необыкновенная жизнь, необычные люди, встречи. Она не всегда знала, кто из знаменитых людей сегодня пришел на ее выступление. Вот Нехама запела еврейскую песню “Зог нит кейн мол аз ду гейст дэм лэцтн вег” (“Никогда не говори, что ты идешь в последний путь”). Кто не любил популярных песен “Дан приказ – ему на запад…”, “Три танкиста”, “Если завтра война”? Их автор, Дмитрий Покрасс, – уж такой “осовеченный” композитор, мало кто знал, что он вообще еврей – находился в тот вечер в зале. Грузный мужчина встает, поднимается на сцену и обнимает Нехаму. По лицу его текут слезы. Он понятия не имел, что его песня “То не тучи – грозовые облака” переведена на идиш (Г. Глик) и стала гимном еврейских партизан.

Что ни встреча – поэма! На концерты Нехамы приходили знаменитые на всю страну певицы Валерия Барсова, Ирма Яунзем, ее любил хорошо знавший идиш Леонид Утесов. После знакомства с Натальей и Ниной, дочерьми великого Соломона Михоэлса, с женами и детьми погибших поэтов Гофштейна, Маркиша, Бергельсона, – она везде и всюду будет произносить их имена, рассказывать о них, читать их стихи. Мало реабилитировать их, надо вернуть их еврейскому народу…

Недавно скончавшийся профессор Зелик Черфас, бывший рижанин, рассказывал мне: “Я помню, она выступала в Риге в черном платье, а на платье у нее был белый талес… Это было непередаваемое зрелище”. Вы знаете, милый профессор, ответила я, Нехама рассказала мне об этой истории: это был не талес, в Париже ей подарили длинный белый шарф с поперечными прозрачными полосками на обоих концах. На фоне черного платья он казался, только казался талесом, или, как мы говорим на иврите, талитом… Это было маленькое чудо, к которому невозможно придраться… Цензура вычеркивала слова, меняла названия песен, но мимика, жест и вот такая мелочь, как прозрачный шарфик, – тут цензура была бессильна.

В зале сидели работники посольства Израиля. Нехама пела песню Яшки из спектакля “Именем революции” М.Шатрова на музыку Д.Покрасса. Это было в Зале имени П.И. Чайковского. Нехама замечает знакомое лицо. Это посол Израиля Арье Харэль. Она подходит к краю рампы и, произнося: “Жаркие страны, жаркие страны, я ведь не сбился с пути…”, раскрывает руки в сторону посла и его команды. Над жестами нет цензуры…

А публика все понимает. Пока только в воображении и певица и ее слушатели переносятся далеко-далеко… Спустя годы профессор А.Харэль рассказал, что боялся инфаркта, так ему стало страшно…

А как она бросала в зал: “Шма Исраэль, а-шем элокейну…” Или “Эли-эли, лама азавтани..” (“Почему ты нас оставил, Всевышний?”). Ее спрашивали, на каком языке текст? Она невинно отвечала: на арамейском. Это звучало непонятно, но приемлемо.
Она пела в больших городах и больших залах, она пела в маленьких городках и поселках, она пела в клубах, где люди все еще боялись аплодировать еврейской песне, еврейской певице. Она пела… Поэт Сара Погреб рассказала мне об одном из таких концертов. Сара работала в Днепропетровске учительницей. Прошел слух, что приезжает певица, будет петь на идиш. Афиш не было. Захудалый клуб швейников. Зал человек на сто: “Она меня поразила, – вспоминает Сара, – она не только пела, она проявляла несгибаемое еврейское достоинство, несклоненность, расправленность, уверенность в своей правоте. Она была насыщена национальным чувством. Какое мужество! Нехама была продолжением восстания в Варшавском гетто”…

Первое выступление в Израиле, 1969 год. Долгоиграющие пластинки. Гастроли во всех концах света. Она не говорит, что под влиянием ее выступлений и Александр Галич обратился к еврейской теме, но подтверждает, что первой вывезла его записи за рубеж. В Уругвае она, кажется, не побывала. Ривка Каплан, репатриантка из Монтевидео, с грустью говорит мне, что ее муж (они оба родом из Польши), узник Освенцима, до сего дня не сказал ни слова о том, что он перенес в концлагере. После войны их никто не принимал, а Уругвай принял. “Нас, евреев, было там примерно 40 тысяч человек. О, даже патефон был еще редкостью. В начале 60-х годов на уругвайском радио существовала двухчасовая передача на идиш. И я вас уверяю, – говорит Ривка, – что 40 тысяч евреев знали имя Нехамы Лифшиц. Мой муж никогда ничего не рассказывает. Но когда Нехама пела, он плакал. А я выучила тогда слова всех ее песен: и “Рейзеле”, и “Янкеле”, и “Катерина-молодица”. Вы можете ей это передать?”

– Могу, говорю я Ривке. – Правда, сейчас она в Санкт-Петербурге. Вот вернется, мы сможем вместе сходить на концерт в ее студию, ее мастер-класс. Она ведь ведет его в тель-авивской музыкальной библиотеке, которой отдала много лет своей жизни в Израиле, уже более пяти лет. Послушаете и ее чудесную ученицу, новую звезду еврейской песни Светлану Кундыш.

Нехама никогда не сидит без дела. В Израиле нет такого мероприятия на идиш, где бы не считали честью видеть Нехаму Лифшиц. То, что она говорит или читает, всегда умно и талантливо. 12 августа, ежегодно, она приезжает из Тель-Авива в Иерусалим и приходит в сквер имени погибших деятелей Еврейского Антифашистского комитета. Вот памятник с их именами. Вокруг него дети и родственники великих людей – дочери С. Михоэлса, дочь Д. Гофштейна, дочь В. Зускина, дочь убитого еще в 1937 году поэта М. Кульбака, сын Д. Бергельсона, племянница Л. Квитко… И все мы, кому дорога еврейская культура.

…Пока Нехама в отъезде, встречаюсь с родственницей моего мужа, Тальмой. Психолог, вдова прославленного генерала Дадо, Давида Эльазара, начальника генерального штаба в войну Судного дня, вспоминает, что Дадо, родившийся в Югославии, любил песни Нехамы Лифшиц. По дороге на Северный фронт он приезжал к любимой певице, забирал ее в свой джип и вез в Галилею, чтобы пела для солдат. “Он считал, что ее пение поднимает дух молодых израильтян”, – говорит Тальма.

И вот Нехама вернулась из Питера. Рассказывает, что еще в 2001 году Еврейский общинный центр Санкт-Петербурга издал сборник песен из ее репертуара, с нотами, составили его Евгений Хаздан и Александр Френкель, предисловие написала Маша Рольникайте. Со всеми встретилась снова. Центр организовал потрясающий концерт. А репетиции вылились в мастер-класс. Среди участников – исполнители еврейской песни из Санкт-Петербурга, Кишинева, Харькова. А с Нехамой были Светлана Кундыш (“майн мэйделэ” была в ударе, просто восхитительна”) и верная, преданная пианистка и композитор Регина Дрикер (партия фортепиано). Принимали их радушно: ” чуть ли не с трапа самолета нас все время снимали на пленку, и репетиции, и концерт”. Надеюсь, мы увидим этот фильм.

И мне она когда-то сказала это слово “мейделэ”. Лет пятнадцать назад я была на выступлении Нехамы Лифшиц вместе с другом, поэтом Гершоном Люксембургом. Странно было видеть в его руках большой букет. “Пойдем, отдадим Нехаме цветы”. Я смутилась, да нет, пусть он сам, я ведь с ней не знакома. Прошло несколько лет. Я начала вести на радио передачу “Литературные страницы”. Одним субботним утром, кажется, сразу после передачи “Песни, воскресшие из пепла”, раздается звонок: “Мейделе, – говорит незнакомая женщина, – спасибо”. Это была Нехама. А я к ней подойти стеснялась. Моя мама простаивала часами в очереди, чтобы “достать” билет на концерт Нехамы Лифшиц. А тут мое 55-летие, и Нехама приходит вместе с Левией Гофштейн и с Шошаной Камин, дочерью упомянутой выше актрисы Хавы Эйдельман. Представляю их маме. “Мама, это Нехама”. Она по-детски всплескивает руками, обнимает Нехаму, целует и повторяет: “Майн тайере, майн тайере (дорогая моя), сколько слез я пролила на твоих концертах, я знаю все твои песни наизусть, они у меня записаны в тетрадках”.
Эти тетрадки я храню и передам своим детям.

Опубликовано 23.04.2017  23:23

Новые белорусские праведники мира

“Чтобы трагедия не случилась снова”. В Минске посмертно наградили еще пятерых праведников-белорусов.


Снежана Инанец / Фото: Дарья Бурякина / TUT.BY

В музее Великой Отечественной войны в Минске наградили еще пятерых праведников мира, посмертно. Памятные награды сейчас часто вручают уже внукам и даже правнукам людей, спасавших евреев в годы Второй Мировой. TUT.BY побывал на церемонии.

Фото: Дарья Бурякина, TUT.BY
Дочь и внучка праведников мира Татьяна Трубило зажигает символические свечи на торжественной церемонии в музее Великой Отечественной войны
 
В Беларуси признаны праведниками мира уже почти 900 человек. Это звание получают люди, с риском для жизни спасавшие евреев в годы Холокоста. 20 апреля, в День памяти катастрофы и героизма европейского еврейства, в Минске сразу пятерым белорусам посмертно присвоили звание праведников мира. Две семьи получили награды для своих уже ушедших предков.
—  Праведники для израильтянина — люди, которые рисковали своей жизнью, люди, которые показывали свет в среде, в которой темнота. Они нас учат человечности, — рассказал посол Израиля в Беларуси Алон Шогам. —  Праведники для нас являются героями. Но они герои не потому, что сделали человечное, а потому, что они сделали что-то человечное в среде, где человечности не было. Это люди, которые восстали против своей среды и сказали: мы будем лучше, чем нас заставляют, даже если это будет причиной, по которой нас убьют. Мы уважаем не только их, но и их детей, внуков. Мы считаем, что на таких людей надо указывать и говорить: вот, были и такие, когда остальные были другими. Для нас праведники — очень важные герои.
Фото: Дарья Бурякина, TUT.BY
Посол Израиля в Беларуси Алон Шогам
 
В Израиле есть институт Яд ва-Шем (национальный мемориал Катастрофы и Героизма), который изучает тему погибших во времена холокоста евреев, а также тему спасенных и праведников, которые помогли этому спасению. Институт работает с документами, которые поступают к ним из разных стран, решение о признании людей праведниками мира принимает специальная комиссия.

Татьяна Трубило пришла получать награды для умерших мамы Валентины, бабушки Анны Пешковой и дедушки Ивана Пешкова.

Фото: Дарья Бурякина, TUT.BY
Татьяна Трубило с семьей
 
Татьяна Порфирьевна пришла на мероприятие с сыном и внуком. Признается: то, что о родных не забыли, — очень приятный момент для их семьи. Семья Пешковых во время войны прятала детей семьи Вихман (Жанну, Майю и Алика) в кладовке дома в Бобруйске. Во время опасности дети спускались из кладовки через тайный подземный ход в подвал. Дети Пешковых заботились о ровесниках: приносили еду, играли с ними. В доме семьи Майя и Алик прятались целый год, а Жанна оставалась здесь до освобождения района Красной армией. Помогла семья Пешковых и тогда, когда Майя и Алик вместе с матерью Софьей попали в гестапо.

— Знаю, что бабушка с подругой попали в гестапо и сказали, что эти дети — не евреи. Бабушка говорила, что это ее дети, — вспоминает рассказы бабушки Татьяна Трубило.

Бабушка признавалась внучке — было страшно. Потому что, если бы правда раскрылась, ее собственных детей могли в любой момент забрать и убить. Но семья все равно спасала соседей.

Татьяна Трубило рассказывает: одна из спасенных, Майя Вихман, до сих пор жива.

— Майя Абрамовна и сейчас в Бобруйске живет. Она хотела приехать на награждение, но не смогла — болят ноги. Сегодня, кстати, у нее юбилей — 80 лет, — рассказывает женщина.

Получала награду и Мария Ружинская — правнучка праведников Ивана и Анастасии Ружинской, жителей Лукомля. Они в годы войны спасли Валентину Филипкову (в девичестве — Каган).

Фото: Дарья Бурякина, TUT.BY
Мария Ружинская, правнучка праведников мира
 
Глава семьи Каган Иосиф отослал жену и дочь к знакомой белоруске, которая жила на другом берегу реки. В это же время немцы начали акцию уничтожения евреев в Лукомле.

Когда супруга Иосифа вернулась в город, ее убили на глазах дочки. Дочка смогла бежать, ее приютила у себя соседка. Спасители Иван и Анастасия были фельдшерами, у них были свои дети. Они заботились о Валентине, несмотря на немецкие облавы. Валентина жила в семье белорусов четыре года оккупации, жила и после освобождения. Всю жизнь она сохраняла связь с семьей.

1 из 5
Фото: Дарья Бурякина, TUT.BY

 

О погибших евреях молились главный раввин Иудейского религиозного объединения в Беларуси Мордехай Райхинштейн и главный раввин Религиозного объединения общин прогрессивного иудаизма в Беларуси Григорий Абрамович.

— У памяти есть очень много понятий, — добавил посол Израиля Алон Шогам. — Мы помним о тех людях, которые выжили, мы считаем их очень уважаемыми. Но есть и такие люди, которые не только помнят, а напоминают. Для нас они настоящие герои. Чтобы выжить, надо очень много сил и энергии, но чтобы выжить и рассказывать об этом потом каждый год — надо намного больше энергии, силы, больше жизни… К сожалению, таких людей становится все меньше и меньше — по естественным причинам, но для нас их слышать и уважать — большая честь. Израиль как страна построен в ответ на катастрофу.

В память о шести миллионах погибших евреев на мероприятии зажгли шесть свечей.

— Эти свечи зажигают люди, которые как-то связаны с этой катастрофой. Это могут быть праведники, это могут быть даже молодые люди, которые помнят о трагедии и занимаются ее изучением. Нам как государству очень важно помнить и напоминать, и верить, что такое не случится снова.

Фото: Дарья Бурякина, TUT.BY

Опубликовано 21.04.2017  20:52

Рубінчык. КАТЛЕТЫ & МУХІ (51)

Калі паважаныя чытачы (не называю «сябрамі», бо далёка не ўсе мне сябры, а ў давер, як асобныя прадстаўніцы клана Ч., уцірацца не люблю і не ўмею) заўважылі, то лейтматывам амаль усіх папярэдніх серый быў заклік жыць сваім розумам. Па-мойму, заклік актуальны, і доўга такім застанецца. У 1930-х Марына Цвятаева кпіла з чытачоў газет, параўноўвала апошнія з «экземай». У 1990-х, прыпамінаю, Гірш Рэлес у адным сваім вершы выказаўся пра «тэлесоску» для гледачоў. Ну, а зараз ад інтэрнэтнай інфы ды пустой балбатні паратунку няма. У нечым меў рацыю расійскі філосаф Аляксандр Зіноўеў: «Інфармацыяй свет завалены… Свет увогуле, з інтэлектуальнага гледзішча, засмечаны настолькі, што спатрэбіцца стагоддзе для яго ачысткі».

Вось і госць № 4 «клуба Алексіевіч» вяшчае: «Сацыяльныя сеткі расчынілі дзверы для папулізму». Праблема яшчэ ў тым, што, дэманструючы маніпулятыўную сутнасць «сучасных тэхналогій», паняволі мусіш карыстацца гэтымі самымі тэхналогіямі… Зрэшты, чаго-чаго, а мабільнага тэлефона ў мяне ніколі не было. Як і акаўнтаў у пэйсбуках.

З надыходам вясны заняўся інвентарызацыяй і «поглядам акінуў шлях» (як не ўспомніць файны зборнік вершаў Фелікса Баторына «Паглядам акідваю шлях» – Мінск, 2001). Вылушчыў з пяцідзесяці папярэдніх серый «Катлет і мух» фразачкі, якія патэнцыйна могуць зачапіць і зараз, а ў цэлым пакідаюць пэўнае ўражанне пра серыял. Да афарызмаў Ларашфуко – і нават Сальвадора Далі – ім далёка, але да рэфлексій кагосьці падштурхнулі ўжо. Ці не?..

  1. «Можа быць, справа ў эпосе, якая высоўвае на першы план людзей з недысцыплінаваным, кліпавым мысленнем» (10.10.2015).
  2. «Трывожыць пашырэнне ў Беларусі паганскіх каштоўнасцей (не блытаць з атэізмам савецкага ўзору)» (22.10.2015).
  3. «Жыццё ў сучаснай Беларусі такое, што кожны – ці амаль кожны – час ад часу мусіць займацца не сваёй справай» (06.11.2015).
  4. «2016 год хацелася б сустрэць без агрэсіі, якую жывіць падманлівая прапаганда з розных бакоў… Ідэі “дэсаветызацыі” беларусаў, выціскання на задні план “чырвонага чалавека” спазніліся – калі не на 15, то на 10 гадоў» (22.12.2015).
  5. «У Беларусі назіраецца сумная заканамернасць – чым горш становішча ў гаспадарцы, тым больш актыўна сябе паводзяць прапагандысты» (18.01.2016).
  6. «Ёсць і ў дзяржаўных установах людзі, якія прафесійна выконваюць сваю працу ды кажуць, што думаюць (асцярожна, але кажуць)… Ад стрыжня ў чалавеку многае залежыць – калі не ўсё» (03.04.2016).
  7. «Не паглядзеўшы ў мінулае без ружовых акуляраў, не прааналізаваўшы памылкі папярэднікаў, не “закрыўшы гештальт”, нікуды мы не прыйдзем. Гэта разумеў украінскі літаратар і журналіст Алесь Бузіна» (24.04.2016).
  8. «Дзякуй Б-гу, нямала шчэ ў нашай краіне прыстойных ды кваліфікаваных людзей. Не ўсё страчана ў бізнэсе, літаратуры, мастацтве, сістэме адукацыі, аховы здароўя… ды нават судовай сістэме» (20.05.2016).
  9. «Аксіёма: без ведання ідыша немагчыма ніякае сур’ёзнае вывучэнне гісторыі і культуры ўсходнееўрапейскіх (у прыватнасці, беларускіх) яўрэяў» (12.06.2016).
  10. «Што да вышэйшых чыноўнікаў РБ – яны з 1990-х гадоў прызвычаіліся ўдаваць з сябе дурнаватых. Магчыма, так ім лягчэй існаваць у гэтым складаным свеце; улічваючы тое, што сеанс “калектыўнай тупаватасці” доўжыцца трэці дзясятак гадоў, не такая дурная тая верхавіна, як часам хоча падавацца» (24.06.2016).
  11. «Не дзяржава павінна кантраляваць інфармацыйныя плыні ў сям’і; стагоддзямі гэтым займаліся бацькі і апекуны, якія неяк давалі рады з выхаваннем дзяцей без цэтлікаў “0+”, “6+”, “12+” і г. д. Збыткоўная паліткарэктнасць, спалучаная з аўтарытарызмам, здольная адно выгадаваць пакаленне прыстасаванцаў і забіць ахвоту да творчасці ў дарослых» (27.06.2016).
  12. «Бяда многіх расійскіх (i беларускіх…) дэмакратаў – ім фатальна не стае глыбіні, і яны, бы тыя “strangers in the night”, блукаюць у прыцемках» (17.07.2016).
  13. «Ёсць прадчуванне, што сёлета і ў “палаце № 6” (сур’ёзна – палата прадстаўнікоў шостага склікання!) з’явіцца кволае прадстаўніцтва «альтэрнатыўных сіл» (15.08.2016).
  14. «Баязліўцаў-перастрахоўшчыкаў замнога ў Беларусі, і не заўсёды яны тояцца ў дзяржаўных установах» (05.09.2016).
  15. «Украінска-яўрэйскія і, шырэй, украінска-ізраільскія адносіны заўсёды былі… не тое што канфліктнымі, а непрадказальнымі. Можа, справа ў тэмпераменце двух народаў. Пры ўсіх глупствах і пераходах на асобы добра тое, што дыскусія па гістарычных пытаннях у нашай паўднёвай суседцы cяк-так вядзецца… У Беларусі ж, выглядае, не так многа людзей, якіх цікавіць мінулае» (07.10.2016).
  16. «Як крыніцай улады з’яўляецца народ, так і крыніцай варожасці да “іншых” з’яўляецца ўсімі любімае грамадства. Калі б з боку апошняга не было запыту на “hate speech”, то мова нянавісці і не вылазіла б на публіку. Што не здымае адказнасці з канкрэтных “-фобаў”» (19.10.2016).
  17. «Беларусі нагвалт патрэбен самавіты Інстытут псіхалогіі, а не адна кафедра пры БДУ. А вось інстытутам журналістыкі (экс-журфак) лёгка можна ахвяраваць: гэта праект познесталінскага часу, калі ўсе газетчыкі лічыліся важнымі ідэалагічнымі работнікамі, таму іх і рыхтавалі ажно пяць гадоў» (06.11.2016).
  18. «Тутэйшым працоўным трэба ўжо адмовіцца ад арыентацыі на сярэднемесячныя паказчыкі, а дабівацца падвышэння мінімальнага заробку за гадзіну працы» (18.11.2016).
  19. «Дастаткова крыху пажыць у Беларусі, каб дазнацца, што ў нас мнагавата службоўцаў, якія дублююць функцыі адно аднаго» (22.11.2016).
  20. «Стаміўся ўжо валтузіцца з прымаўкай “Рыба гніе з галавы”, аднак нічога лепшага пра беладукацыю на розум не прыходзіць» (04.12.2016).
  21. «Cам па сабе клуб “Святлана Алексіевіч запрашае” не вытруціць шэрасць з мінскай публікі, але дае шанс на тое, што нехта з наведнікаў уздымецца над сабою… Зразумела, праблемы ліха і дабра ў рэшце рэшт вырашае кожны для сябе сам, не ў масе» (13.12.2016).
  22. «Ахвяры і пакутнікі не заўсёды становяцца героямі, дарма што з іх раз-пораз лепяць герояў. Папраўдзе, дужа рэдка становяцца» (16.12.2016).
  23. «20 год таму ўмоўны «Захад» мог адносна лёгка стаць на шляху спаўзання Беларусі ў аўтарытарызм, ды не пажадаў… Пара б кандыдатам на ролю “беларускага Гаўла” ўцяміць, што, перш чым ісці “бацьку біць”, трэба хоць міжсобку дамовіцца» (19.12.2016).
  24. «Зараз Беларусі нагвалт патрэбная інтэграцыя з Літвой і Украінай, утварэнне федэрацыі тыпу Злучаных штатаў. Тры названыя краіны маюць розныя сістэмы кіравання, даходы, клімат, але многае іх яднае» (22.01.2017).
  25. «Завабліваць на пяць дзён у Беларусь лепей бы не толькі і не столькі ролікамі, а нiзкiмі цэнамі на жытло» (05.02.2017).
  26. «Людзі, якіх залічваюць у апазіцыю (лепей бы называць іх альтэрнатыўнымі або дэмакратычнымі сіламі), не настолькі бязглуздыя, як часам выглядае. Адсотак “разумнікаў” сярод іх не меншы, а нават большы, чым сярод чыноўнікаў» (15.02.2017).
  27. «Адна з канстант беларускага жыцця – мазахізм, які ў побыце выражаецца формуламі “чым горш, тым лепш”, “мышы плакалі, калоліся, але працягвалі жэрці кактус”… Ахвяра мазахізму, якая імкнецца вылезці з яго цянётаў, часцяком кідаецца ў садызм» (17.02.2017).
  28. «Часцей за ўсё неправавыя рашэнні – на першы погляд, простыя і эфектыўныя – вядуць да ўскладненняў у эканоміцы, дый невыгадныя палітычна» (27.02.2017).
  29. «Любы п’янтос часу дзеяння «антыалкагольнага закона» ахвотна перанёсся б у нашу эпоху… Няхай бы замежнікі паціху ўсю нашу акавіту выпілі або з сабой забралі – дальбог, цвярозым беларусам лягчэй бы жылося» (06.03.2017).
  30. «Заб’еш аднаго чалавека – атрымаеш працяглы тэрмін зняволення. На роўным месцы падпсуеш жыццё тысячам сваіх суграмадзян, забраўшы ў кожнага, магчыма, год-два жыцця – і нічога…» (12.03.2017).
  31. «Жыццё нярэдка імітуе літаратуру. Магчыма, тыя, хто чытаў правільныя мастацкія кнігі, уладаюць перавагай, бо здагадваюцца, чым усё скончыцца – а можа, і не… Дзе шмат ведаў, там шмат смутку» (27.03.2017).
  32. «Без грамадскіх абаронцаў, голасу якіх у Беларусі праз інфармацыйны шум амаль не чуваць, дзяржава захлынецца ў таннай канспіралогіі» (12.04.2017).

А зараз спусцімся ад абстрактнага да канкрэтнага, да інтэрв’ю з чалавекам, якога «Радыё Свабода» пару дзён таму прэзентавала так: «Адзін з самых аўтарытэтных экспэртаў па Беларусі ў сьвеце, аўтар некалькіх манаграфій і прафэсар Альбэрцкага ўнівэрсытэту». Забаўна-сумная выйшла гутарка… Знаны беларусіст скарыстаўся пяцідзённым бязвізавым рэжымам, прагуляўся па Мінску з адной з самых гнуткіх асоб тутэйшай журналістыкі, і выдаў нешта дужа павярхоўнае.

Летась нобелеўская лаўрэатка рэйдала пра агульнае «народнае цела», якое нібыта гойсае па Мінску. Заакіянскі госць Дэйвід Марплз так нас не трактуе, аднак і яму здаецца, што беларусы збольшага – «Эйсавы», якія за ежу гатовыя прадаць «першародства» (дэмакратыю, правы чалавека…) Паблажліва кінуў: «Яны дбаюць пра свой дабрабыт, і калі б я быў на іх месцы, я рабіў бы гэтаксама».

Мала што дзядзька і яго калегі тыпу францужанкі Віржыніі С., якая таксама малявала жыхароў Беларусі ХХІ ст. у вобразе дзікуноў, зразумелі ў нас. Так, апісаны Марплзам псіхатып – не рэдкасць; магчыма, 20-25% тутэйшых яму адпавядаюць, аднак астатнія – людзі з годнасцю, якіх не трэба «цывілізаваць». Дапамагчы паразумецца – іншая справа, ды тое складана. Куды лягчэй даць параду: прыбярыце Леніна з грошай помнікі Леніну і Калініну.

Ці во яшчэ: «Калі гэты дурны дэкрэт аб дармаедзтве будзе спынены, тады можна будзе пазьбегнуць пратэстаў». Чалавек дзесяцігоддзямі вывучаў (?) становішча ў Беларусі, а не сцяміў, што дэкрэт № 3 – толькі вяршыня айсбергу… Не ў ім, па сутнасці, справа, а ў тым, што людзі не бачаць перспектыў пад камандзёрствам «недыктатара». Добра, што ВУП і золатавалютныя рэзервы нарэшце сталі марудна павялічвацца, але даходы пераважнай большасці работнікаў на фоне росту цэн застаюцца ганебна нізкімі. Ліквідацыя беспрацоўя к 1 мая, заробак «па 500» к канцу 2017 г. – хімеры ды ўтопіі, затое для прафесара важна, што развіваюцца сацыяльныя сеткі, якія «даюць людзям усё больш магчымасьцяў выказвацца, атрымліваць інфармацыю. І ніхто ня можа гэтым кіраваць». Нават спрачацца ўжо няма ахвоты.

 

На мінскім вакзале: было і стала (пасля пісьма да Беларускай чыгункі 29.03.2017)

Канспектыўна – добрыя навіны: палітзняволенага, які «пасварыўся» са статуяй гарадавога ў Мінску, нарэшце адпусцілі з СІЗА; 22.04.2017 пройдзе бясплатная экскурсія выпускніцы ЕГУ Марыі Неабердзінай па тэрыторыі былога Мінскага гета (за дзень не было месцаў!) Кіраўнік музычнага партала tuzin.fm задумаў праект «(Не)расстраляная паэзія», у рамках якога Святлана Бень мае заспяваць на словы Ізі Харыка, а Аляксандр Памідораў – на словы Майсея Кульбака: «Усяго паўстане 12 новых кампазыцый ад 12 выканаўцаў… на восень запланавана зладзіць 12 адкрытых лекцый». Гомельскі гісторык Юрый Глушакоў (друкаваўся і ў нас), падрыхтаваў змястоўны артыкул пра землякоў-яўрэяў – праўда, у асобных імёнах дапусціў памылкі, якія tut.by чамусьці не пажадаў выправіць. Гэта ж не Белчыгунка…

Вольф Рубінчык, г. Мінск

21.04.2017

wrubinchyk[at]gmail.com

Ад belisrael.info:

Нагадваем, што ў сваёй аўтарскай серыі В. Рубінчык выказвае асабістае меркаванне, якое не абавязкова ва ўсім супадае з рэдакцыйным.

Апублiкавана 21.04.2017  15:52

Борис Гольдин. Ресторан или Академия наук. (ч. 1)

Рыбацкий причал

На нашей Земле океанов –
Четыре:
ИНДИЙСКИЙ –
Самый соленый в мире,
Океан АТЛАНТИЧЕСКИЙ
Славен сельдями,
ЛЕДОВИТЫЙ
Все время спит подо льдами,
А ТИХИЙ,
Конечно же, вовсе не тихий –
А буйный, глубокий и самый великий!
Андрей Усачёв.

Старинный город Монтерей  стоит на берегу залива … Монтерей в Тихом океане.  Рыбацкий причал здесь является одним из лучших мест  для наблюдения за морскими выдрами.  По сути, он является самой настоящей «ловушкой» для туристов: здесь всего за пару часов  можно повидать диких животных больше, чем за время долгих и утомительных переходов по крупнейшим национальным паркам.

В окна ресторанов с любопытством заглядывают бурые пеликаны, неподалеку от причала неустанно вьются десятки тысяч диких морских и околоводных птиц, на скалах и утесах, окружающих порт, сладко спят пятнистые тюлени. В этом городе можно с близкого расстояния наблюдать даже крайне редких северных морских слонов.

Впрочем, временами здесь бывает немного шумно – и все из-за стихийных, вечно галдящих сборищ калифорнийских морских львов, которые любят поваляться под причалом, без умолку «облаивая» друг друга.

Сам причал некогда был крупной рыболовецкой пристанью, на которой был главным образом развит промысел сардин. В течение первой половины ХХ века главным источником благополучия и процветания Монтерея было производство рыбных консервов, благодаря чему к 1940 году город стал главной сардиновой столицей всего Западного полушария и  был весьма богат до тех пор, пока сардины не исчезли.

Прошло много лет, и сардины снова вернулись в воды залива, что и по сей день несказанно радует крупных рыб и морских млекопитающих обилием и разнообразием ежедневного меню.

Я часто любовался огромным “пастбищем” морских львов, удивлялся гиганским волнам, которые часто прибивали к берегу  всякую всячину. Как-то подумал: к какому  “берегу” прибьет волна и меня? Правда, я ее не ждал, я ее искал.

Жена и сын мне часто напоминали:

–  Сейчас важно учить язык, а работа сама к тебе прискачет.

С женой Юлей

Я слушал и старательно занимался в колледже, да и в домашнем “университете” с “персональным” учителем английского языка – моей женой.

– Когда  начнешь искать работу, то учти одно, что в Америке образование и  позиция  должны быть в полном соответствии. К примеру, если у тебя за плечами только общеобразовательная  школа, то можешь смело протендовать, скажем, на работу дворника. С дипломом университета, да еще при костюме в галстуке, тебя даже на эту позицию на интервью не пригласят.
 
      Но у меня, “героя”, почти без “языка”, на новом месте, не знающего особенностей трудоустройства, была своя философская точка зрения. Случай! Случайность – всему голова! Каждый день я делал обходы своих “владений” – рестораны, гостиницы, спортивные залы, плавательные бассейны…

Ищу работу я, работу,
Ищу, никак я не найду.
Всё от ворот мне повороты –
По возрасту не подойду.
Кретова Татьяна

Стучал во все двери. Но они были на крепком замке. Прямо  был настоящий юмор: искал то, не зная, что. Как в русской народной сказке: пойти туда – не знаю куда, принеси то – не знаю что.

Рыбацкий причал  является одним из самых популярных мест. В этом районе десятки ресторанов, из окон которых открывается прекрасный вид на бухту. Здесь, в итальянском “Rappa’s Seafood Restaurant” и открылась та дверь, которую я так долго искал, прямо, как у Буратино.

ПОСУДУ НЕ МЫТЬ!

Молодой менеджер по имени Шейн (Shane Schoeppner) посмотрел на заполненные бумаги и поморщился. Я писал там, что моя последняя дожность в Советском Союзе была доцент. Дома же говорили о соответствии…

–  Мой английский может быть на уровне вашего русского языка, – сказал я, шутя.- Если есть работа посудомойщика, я был бы рад.

– В данный момент могу предложить только работу busperson.

Я был рад хоть какой. Но он увидел по моему лицу, что я что-то не улавливаю, и коротко добавил:

– Помощник официанта.

Почему приняли на работу? Думаю, что может быть потому, что уж очень был похож на представителя острова Сицилия, которых много здесь проживало. Да, и уж больно мой внешний вид был элегантным. Но главным было то, что я очень хотел работать.
 
    Через год менеджер, положа руку на сердце, чистосердечно признался, что с таким образованием, как у меня, он просто не смог предложить мыть посуду.

Интересно, что это “вкусное” заведение на берегу залива было похоже на филиал “Академии наук”. Часто клиентами ресторана были преподаватели, студенты и слушатели Монтерейского Университета международных отношений, Военной школы переводчиков и Военной академии Министерства Обороны. Эти посещения напоминали мне творческие семинары или форумы. О чем только не шли дискуссии! В их программу обучения входили иностранные языки. Узнав, что я носитель русского языка, часто старались заговорить со мною.

Да, и среди работников ресторана немало было с высшим образованием. Тяжелое  экономическое  положение в стране вынудило людей в прямом смысле  слова крутиться. Искать, где можно заработать. Знакомлюсь с одной официанткой.
 
  – Преподаю в школе историю. Совершенно спокойна была за свое будущее, – рассказала Бетти, – а тут сокращение. Что делать? Вот и запрыгнула в официантки.
 
   Бармен за стойкой поведал  и свою грустную историю:
 
  – Учился в консерватории. У меня был лирический тенор, – делился Билл. – Театр был моим домом. Но потерял голос, вместе с ним и работу.

Со временем познакомился со всеми. Шеф-повар элегантный Говард. Окончил престижный университет. Работал в самой резиденции президента США. Политически очень грамотный. Часто вступал со мной в полемику.

– У всех в жизни быват тяжелые моменты, – сказал он. – Они приходят и уходят, как приливы и отливы. И мы не вечны здесь.

В этой  дружеской остановке и мне нечего было скрывать своего образования и опыта работы в институте инженеров железнодорожного транспорта.

УЧУСЬ СЧИТАТЬ

Ресторан ” Rappas” напоминал мне большую дружную семью. Каждый старался помочь друг другу, особенно новичкам.

У одного из официантов дома была проблема. Жена его оставила вместе с детьми. Но Руди на работу приходил с улыбкой, был очень вежливый и доброжелательный.

В часы пик работы было невпроворот. Все делалось и говорилось на ходу.

–  Хлеб. Стол двадцать пятый.

– Кофе. Стол семнадцатый.

– Заменить скатерть. Стол тридцать второй.

На слух я еще не мог ловить его команды. Хлеб приносил на стол тридцать второй. Кофе – на стол двадцать пятый. Со скатертью бежал к столу семнадцатому. Он видел мои ошибки и тут же сам все делал.

В конце дня официанты делятся чаевыми с помощниками. Когда Руди вручал мне деньги, я сказал:

– Большое спасибо. У меня было много ошибок, и я их не заслужил.

– Ничего тут страшного нет, – ответил он. – Ошибки бывают абсолютно у всех.    Пожалуйста, возьми. Ты их честно заработал.

Рассказал вечером обо всем жене.

– Цифры. Давай ими и займемся.

Юля на листе бумаги нарисовала тридцать столиков, пронумеровала их. У нас получилась игра. Она называла номер, а я находил этот столик. Дала и задание на раннее утро, когда я бегал кроссы. Пробегая мимо автомашин, я должен был  вслух повторять цифры на номерах,  если мимо домов – номера домов. Скоро  проблема с  номерами с повестки дня была снята.

БРАТЬ ИЛИ НЕ БРАТЬ?

Я помнил фильм Романа Цурцумия “Официант с золотым подносом”. Сюжет простой: у главного героя жизнь протекает замечательно, и вдруг он решает не брать чаевые (!). Не хочет и все. Так и я: никогда не брал чаевые и не буду.

После работы менеджер мне сказал:

– Уже давно укоренилась система: клиент, если считает сервис хорошим, оставляет чаевые официантам. Те, в свою очередь, выделяют своим помощниками.

Тогда я попросил менеджера:

– Могли бы вам передавать мои чаевые?

Через несколько дней вижу: менеджер разговаривает с молодым официантом. Я подошел и говорю:

   – Мистер Шейн, разрешите задать уважаемому Брюсу вопрос?

    Он кивнул головой.

– Как я работаю?

  –  У меня нет замечаний,- ответил Брюс.
 
  –  Тогда по какой причине от вас нет чаевых?

   – Хороший вопрос,- сказал менеджер.

     Молодой официант покраснел.

     Менеджер улыбнулся и пригласил его в свой офис.

     Вскоре официант нашел меня.

   –  Ты мог бы спросить – один на один?

   –  Нет. Теперь память тебя не будет подводить.

Как-то после работы меня остановил  Шейн.

–  Знаешь, ко мне подошли помощники официантов. Многие работают по многу лет и попросили, можно ли в одном конверте получать все чаевые, как ты просил. Вижу, что ты настоящий русский революционер.

ПТИЦЫ И ЧАЕВЫЕ

Однажды произошел такой случай. За одним столиком посетительница, элегантная дама, сидела и скучала. У меня было несколько минут свободного времени. Я подошел и разговорился с ней об интересных птицах, которые клювами стучали в окно, о последних новостях в местной газете.

Спустя какое-то время жестом руки она пригласила меня к своему столику. Вежливо протянула купюру в десять долларов.

– Вы приятно обслуживаете.

–  Спасибо. Это моя работа.

Тогда она пошла к менеджеру.

Вскоре он меня нашел:

– Говорят, когда дают- берут.

–  Вы сами учили: клиент – официанту, официант – помощнику.

Он улыбнулся.

– Но есть исключение из правил. На этот раз премия за пунктуальность.

Прибежала на работу официантка Джессика, вся простуженная. Я знал, что растит одна двоих детей, не завершила учебу в колледже. Даже больная работала виртуозно, с улыбкой. В этот день от нее получил много чаевых.

– Джессика, большое спасибо. Но сегодня я не возьму чаевые. Почему? Ты работала больной.

   –  Интересно, все русские такие? Мне сегодня клиенты оставили чаевых намного больше, чем в обычные дни. Значит, – сказала она, – есть и твой вклад.

      Думаю, что человеческие отношения гораздо важнее, чем деньги. Человеческие отношения – это самое ценное сокровище и в то же время одно из самых больших испытаний, которые может преподнести нам жизнь.

Ресторан – это дремучий лес. Никогда не узнаешь, что творится за высокими деревьями.

Как-то вечером сели за угловой столик двое. Одеты, скажем так, не по моде. Да, далеко не молодые. Мне стало их жалко. Я стал носить на этот стол все, что разрешалось “бесплатно” повторять.

Джессика спрашивает меня с улыбкой:

– Родственники пришли?

– Нет. Смотри, как скромно одеты.

Когда клиентов стало меньше, она рассказала мне о специфике работы в ресторане.
 
    – Никогда не оценивай клиента по внешнему виду. Основная ошибка – заранее судить о размере потенциальных чаевых по одежде человека.
 
     Оказывается, что, оценив навскидку платежеспособность гостя, некоторые  официанты заранее «ставят на нем крест»: всячески игнорируют человека, намеренно задерживают вынос заказа, демонстрируют свое пренебрежение мимикой и жестами.
 
    – Помни, что внешность обманчива, – сказала Джессика. – Эти двое оставили мне столько чаевых, что хватило бы порадоваться  нескольким моим коллегам.

Борис Гольдин для belisrael.info 

Автор о себе:

В Киеве любят каштаны. Как они цветут! Чудесная и волшебная пора. Все знают простую истину: цветут каштаны и появляются первые лепестки… любви. Одним прекрасным вечером на берегу Днепра, наверное, каштаны заколдовали красивого парня Якова. Он не на шутку влюбился в прекрасную девушку Полину. Вот я и родился в одном из самых зеленых городов мира.

Но вскоре началась война. Папа ушел на фронт, а маму с двумя маленькими пацанами на руках отправил в далекий Ташкент.

После войны папа так и остался в армии. И мы стали “военными”. Мы – это мама, я и сестренка Маша. За год сменили немало  гарнизонов. Жили в узбекском городе Ургенче, в туркменском – Чарджоу, в каракалпакской столице  Нукусе. Говорят, что Бог любит троицу. Так, в каракалпакском городе Ходжейли, родилась Галочка – еще одной красавицей стало у нас больше.

Встал вопрос: кем быть? Журналистом или учителем физкультуры? Тренер нашей волейбольной команды Юрий Алексеевич Никитин работал еще и в газете “Физкультурник Узбекистана”. Привил любовь к журналистике. Выиграл спорт. Получил вузовский  диплом: учитель физкультуры, анатомии и физиологии человека. Мама поздравила и добавила, что она простой бухгалтер, и, если смогу, то ей очень бы хотелось,чтобы я  получил еще один  диплом для неe. Времени на раздумье в армии  вполне хватило: особенно, когда сидел на политзанятиях в Ленинской комнате или стоял в карауле по охране Боевого Знамени воинской части.

В юности посещал занятия школы молодого журналиста при газете “Комсомолец Узбекистана”. Заметил приятную и серьёзную Юлю. Если я писал о спорте, то у нее был свой конек – искусство. Она училась в институте иностранных языков. Потом наши дороги разошлись. После демобилизации случайно встретились и дошли до ЗАГСа.

Вот и принес маме диплом журналиста. Начал со спортивной прессы, как мой тренер. Закалился в редакции газеты Туркестанского военного округа “Фрунзевец”. Следующая остановка –  общественно-политический журнал «Партийная жизнь». Был принят в Союз Журналистов СССР.

Сестры порадовали родителей. Маша успешно окончила институт иностранных языков и стала сама учить студентов. Гале по душе пришелся факультет дефектологии педагогического института.

Большое горе. Папы не стало – сказались годы на фронте.

Пытался попасть в аспирантуру и штурмовал её, как на армейских учениях. Не получилось. “Подвела”… пятая графа. Стал соискателем при кафедре истории педагогического института. Повезло с руководителями. Защита успешно прошла в Институте истории Академии наук…

Пригласили в Отдел общественных наук Министерства высшего и среднего специального образования Узбекской ССР. Раз есть ученая степень кандидата наук, то нужно стремиться и к научному званию доцента.

По конкурсу прошел в  институт инженеров железнодорожного транспорта. Правда, не на блюдечке с голубой каемочкой, но получил звание доцента.

И опять пришло  горе. Мама ушла от нас скоропостижно.

Порадовали  нас сыновья. Старший Юрий окончил институт инженеров железнодорожного транспорта. С серебряной медалью  завершил младший сын  Константин среднюю школу и стал призером республиканских олимпиад по английскому языку. Первое место было почетное: только для местного населения.
Пришло время и труба позвала в дорогу. Прямо, как в песне “По дoлинам и по взгорьям”:

– И на Тихом океане

Свой закончили поход.

Монтерей. Калифорния. По ту сторону океана началась другая жизнь, не похожая на прежнюю. Снова «Эверест покорить» не удалось. Но не сдавался. Работал помощником официанта и метрдотелем в ресторане, офицером службы безопасности  в театре…  Зарабатывал там, где была работа. И учил английский в колледже и в “Домашнем университете”, где “ректором” была моя жена Юлия Соломоновна. Пришло и мое время   трудиться в колледже и в специальной школе, в спортивных центрах и плавательных бассейнах…

Не забывал свою  вторую любовь – журналистику. Даже собрал команду и попробовал выпустить газету на русском языке для студентов американских университетов, изучающих русский язык. Но дальше первого номера дело не пошло…

Сан-Хосе. Начал печататься в таких изданиях, как “Алеф” ( Москва), “Новое русское слово”(Нью-Йорк), “Калифорния”(Сакраменто), “Кстати” (Сан-Франциско), “Русская Америка” (Нью-Йорк), “Terra Nova” (Сан-Франциско), “Вестник”(Бостон), “24 часа”(Сан- Франциско), “Наш Техас”, ” Чайка”, “Кругозор”.

Принят в члены Международной еврейской информационной ассоциации. С чем меня и поздравили жена, два сына и дочь, четыре внучки и внук.

С внучкой Алисой

Опубликовано 21.04.2017  09:23

І. Мельнікаў. Яны не захацелі быць паслухмянымі рабамі

Повязь часоу 20-04-2017 Ігар Мельнікаў

Паўстанне ў Варшаўскім гета было адным з найбольш моцных узброеных выступаў грамадзян супраць нацыстаў. Даведзеныя да адчаю людзі замест таго, каб паслухмяна ісці на бойню, выбралі загінуць як салдаты са зброяй у руках.

У красавіку спаўняецца 74 гады Паўстанню. Гэта падзея амаль не даследавалася ў айчыннай гістарыяграфіі, а наша грамадства, мабыць, упершыню даведалася пра тую трагедыю толькі паглядзеўшы выдатны галівудскі фільм Рамана Паланскага «Піяніст». А між тым, гэта тэма патрабуе больш глыбокага даследавання і асэнсавання.

Габрэйскі раён

Да пачатку Другой сусветнай вайны габрэйскае насельніцтва Варшавы складала, па розных падліках, каля 400 тысяч чалавек, прычым большая частка, каля 300 тысяч, жыла ў так званым габрэйскім квартале. У тым жа раёне Варшавы жылі і каля 80 тысяч палякаў. Прадстаўнікі габрэйскай інтэлігенцыі жылі ў іншых раёнах польскай сталіцы. Неўзабаве пасля акупацыі Польшчы па загаду губернатара Ханса Франка палякі, якія пражывалі на тэрыторыі будучага гета, былі адселеныя, а іх месца занялі габрэі з іншых раёнаў Варшавы.

У студзені 1940 года пачалося будаўніцтва муроў, якія аддзялялі гета ад горада. Мяжа габрэйскага квартала праходзіла па вуліцах Велькай, Багно, Плац Гжыбоўскі, Зімна, Плац Банковы, Огруд Красіньскіх, Конвікторска, Стаўкі і г.д. Больш за 400 тысяч чалавек аказаліся адрэзанымі ад знешняга свету. Тэрыторыя гета была падзеленая на тры часткі: першая — рамесная, у другой знаходзілася вялікая фабрыка, што вырабляла шчоткі і пэндзлі, а ў трэцяй знаходзіліся прамысловыя прадпрыемствы і адміністрацыя.

У гета быў створаны «Юдэнрат» (Габрэйскі савет), які складаўся з 24 сябраў, прызначаных нацысцкімі ўладамі з ліку багатых і вядомых варшаўскіх габрэяў. Сядзіба гэтай арганізацыі знаходзілася на вуліцы Гжыбоўскай 26/28, там, дзе да вайны была Управа габрэйскай гміны. У функцыі «Юдэнрата» ўваходзіла камплектаванне «працоўных батальёнаў» і арганізацыя адпраўкі габрэяў у Трэблінку — бліжэйшы да Варшавы лагер масавага знішчэння. Была яшчэ адна рэч, якую сябры «Юдэнрата» рабілі ўжо выключна па ўласнай ініцыятыве: гета літаральна кішэла правакатарамі, ад якіх гестапа атрымлівала інфармацыю аб узнікненні падпольных арганізацый, закупцы зброі і месцах яе захоўвання, аб таемных месцах выхаду з гета ў горад.

                                     Варшаўскае гета

Германская ваенная прамысловасць, што набірала ўсё большы размах, вельмі хутка адчула недахоп у кваліфікаванай рабочай сіле. У той жа час, згодна з рапартамі гестапа, «40 працэнтаў з паўмільёна габрэяў, што знаходзіліся ў гета, — былі рамеснікамі высокай кваліфікацыі». Гаворка ішла пра краўцоў, цесляроў і г.д. Немцы выкарыстоўвалі гэтую бясплатную працоўную сілу.

Гета было перанаселенае. На адзін квадратны кіламетр прыходзілася каля 150 тысяч жыхароў. З пачатку існавання гета і да лета 1942 года ад голаду і хвароб там памерлі каля 100 тысяч чалавек. У кастрычніку 1941 года Ханс Франк выдаў загад расстрэльваць на месцы кожнага габрэя, які трапіць у рукі нямецкіх уладаў па-за межамі гета. А таксама кожнага паляка, які будзе ратаваць ці хаваць габрэя.

                    Аб’ява акупацыйных уладаў для жыхароў гета

Неўзабаве рэйхсфюрэр Гімлер аддаў загад «ачысціць Варшаўскае гета». Першая дэпартацыя ў Трэблінку адбылася ў ліпені 1942 года. Каб падмануць габрэяў, нацысты развешвалі на тэрыторыі гета ўлёткі, у якіх інфармавалі, што вываз людзей ажыццяўляецца дзеля таго, каб палепшыць іх жыллёвы стан. Спачатку вывозілі старых і дзяцей, а потым узяліся і за іншых. Да сакавіка 1943 года ў гета засталося каля 55 тысяч чалавек.

Падрыхтоўка да паўстання

Жыхары гета хутка зразумелі, што нацысты адпраўляюць габрэйскае насельніцтва на смерць, таму сярод прадстаўнікоў розных падпольных арганізацый, якія дзейнічалі на тэрыторыі гета, стаў выспяваць план узброенага выступу супраць нацыстаў. Большасць сучасных еўрапейскіх гісторыкаў падкрэслівае, што, у адрозненні ад палякаў, якія ўзнялі ў 1944 годзе Варшаўскае паўстанне і якія пры акрэсленых абставінах мелі шансы на перамогу, габрэйскае ўзброенае выступленне было асуджана на правал. Аднак сэнс паўстання ў гета заключаўся ў дэманстрацыі мужнасці людзей, якія кінулі выклік смерці.

Дарэчы, спробы ўзброенага выступу супраць нацыстаў рыхтаваліся і ў гета, размешчаных на тэрыторыі Заходняй Беларусі. Напрыклад, лідары моладзевых сіянісцкіх падпольных арганізацый Віленскага гета ў 1942 годзе звярнуліся да габрэяў з заклікам, у якім былі словы: «Гітлер плануе знішчыць усіх еўрапейскіх габрэяў. Мы не быдла, якое вядуць на бойню. Трэба змагацца. Лепей загінуць у баі». Тое ж самае адбывалася і ўБеластоцкім гета. І калі ў Вільні ўзброенага выступу так і не адбылося, то ў Беластоку ў лютым 1943 года габрэі ажыццявілі напад на аддзелы СС. Некаторым паўстанцам удалося прабіцца ў лясы і далучыцца да польскіх партызан. Узброеныя выступленні габрэяў адбываліся таксама ў гета ў Брэсце, Браславе, Нясвіжы іКобрыне.

                     Габрэйская паліцыя ў гета

Што ж тычыцца Варшаўскага гета, то галоўную ролю ў падрыхтоўцы паўстання там адыграў «Габрэйскі вайсковы саюз» (ГВС). Варта падкрэсліць, што рыхтаваліся да паўстання і пракамуністычныя падпольныя групы, але ў 1942 годзе большасць з іх была ліквідавана гестапа. У сваю чаргу, ГВС перад пачаткам паўстання ў красавіку 1943 года меў на тэрыторыі гета каля пяцісот падрыхтаваных і ўзброеных байцоў. Армія Краёванакіравала ў гета 4 ручныя кулямёты, 15 аўтаматаў, 50 пісталетаў, 300 гранат. Акрамя гэтага, жыхары гета куплялі зброю ў варшавян. На тэрыторыі гета дзейнічала і іншая падпольная структура — «Габрэйская баявая арганізацыя» (ГБА), у складзе якой было таксама каля 500 сяброў. ГВС перадало ГБА частку зброі і амуніцыі. Тэрыторыя гета была падзелена на дзве баявыя акругі.

Бой за гонар народа

19 красавіка 1943 года нямецкія часткі пры падтрымцы бронетэхнікі, а таксама дапаможных украінскіх і латышскіх падраздзяленняў накіраваліся ў Варшаўскае гета. На гэты дзень была прызначана канчатковая ліквідацыя гета і вываз яго насельніцтва ў лагеры смерці. Але як толькі першыя часткі СС увайшлі на тэрыторыю габрэйскага раёна, на іх пасыпаўся град куль. Вось як тыя падзеі апісваў брыгадэфюрэр СС Юрген Штроп: «З усіх вокнаў і падвалаў стралялі так моцна, што цяжка было падняць галаву, каб заўважыць, адкуль вядзецца стральба. Узарваўся бранявік. Гранаты і бутэлькі з запальнай сумессю затрымлівалі рух. У некаторых месцах мы былі вымушаны ўжываць зянітную гармату. […] Сярод паўстанцаў былі не толькі мужчыны, але і жанчыны».

   Афіцеры СС ў гета

Хутка на адным з дамоў на вуліцы Мураноўскай былі вывешаны бела-блакітны і бела-чырвоны сцягі. Габрэйскіх паўстанцаў падтрымалі байцы Арміі Краёвай пад камандаваннем маёра Хенрыка Іваньскага. Але што маглі зрабіць слаба ўзброеныя жыхары гета супраць рэгулярнага войска…

Калабарацыяністы забіваюць яўрэяў у Варшаўскім гета

8 мая 1943 года немцы захапілі штаб-кватэру ГБА. У ноч з 13 на 14 мая ў небе над Варшавай паказаліся савецкія бамбардзіроўшчыкі, якія скінулі бомбы на казармы войск СС. Падчас бамбардзіроўкі частка паўстанцаў прарвалася з гета. 16 мая нацысты афіцыйна абвясцілі аб заканчэнні акцыі па знішчэнню Варшаўскага гета. Аднак малыя атрады паўстанцаў змагаліся ў развалінах да ліпеня. Усяго ў баявых дзеяннях загінула каля тысячы абаронцаў гета. Яшчэ 5 тысяч згарэлі ў агні. Немцы, па розных падліках, страцілі некалькі дзясяткаў забітымі і параненымі.

                                 Паўстанец у руінах

Адзін з удзельнікаў паўстання Арыя Вільнэр пісаў: «Мы не збіраемся ратаваць сябе. З нас ніхто не выжыве. Мы хочам уратаваць гонар народа». Да гэтага цяжка нешта дадаць. Памяць пра тыя падзеі павінна жыць у стагоддзях.

                     Дом у Варшаве на тэрыторыі гета

Арыгiнал

Апублiкавана 20.04.2017  21:17

А. Израилевич о бизнесе и жизни

Аркадий Израилевич:
Мой самый безумный поступок в жизни – мой бизнес

Тантина ЛАОС, 17 апреля 2017                   Человеческий облик белорусского бизнесмена

В детстве он мечтал стать военным, в школе прослыл сорванцом, был «достаточно высокомерным» юношей в студенческие годы. Самым безумным поступком в своей жизни считает свой бизнес.

Мой самый безумный поступок в жизни - мой бизнес

«Ежедневник» начинает свой новый проект “Человеческий облик белорусского бизнеса“, и в первым своим текстом расскажет об Аркадии Израилевиче – директоре группы компаний ИВ, занимающейся инвестициями в недвижимость.

– Насколько ваша детская мечта о профессии совпадает или расходится с тем, чем вы занимаетесь сегодня?

– Диаметрально! В детстве мне сложно сказать, о чем я мечтал, потому что у меня все шло по нарастающей. Я только 7-й класс закончил без троек. До этого, когда у папы спрашивали «Как учится?», он говорил «Одна четверка». Все думали – пятерки, но у меня там были тройки. Потом уже пошло, и, в общем-то, школу я закончил с одной четверкой по русскому языку.

– Может быть, мечтали стать космонавтом, как большинство детей тогда?

– Нет, ну я же все таки еврей 🙂 Я реально понимал, где при Советской власти находились евреи, а где космонавты. Мечта-то, конечно, была. Я хотел быть военным, поступить в Рязанское десантное училище после школы, но тут уже, конечно, мама устроила скандал. Сказала, что еврейский десантник нам не нужен. Ну и дальше мне уже стало тут немножко неинтересно, мне было все равно.

 

– Легко ли сегодня вести бизнес? Что мешает и как с этим бороться? Или как к этому относиться?

– Относиться как к стихийному бедствию, что ты ничего не можешь сделать. Вести бизнес сейчас безумно сложно, потому что, как всегда, коммерсанты (а я этот уровень) – они враги народа. То есть все у них нажито – это наворованное, отсюда и само отношение… Когда посадили или насчитали по принципу пол, палец, потолок – так ему, мол, и надо…

Даже когда глава государства говорит, что, мол, отпускайте все, разрешайте все делать, если не нарушают закон. Приходишь к чиновнику, смотришь ему в глаза, а он говорит – да я это смотрел, я это слышал, но я не уверен, слышали ли об этом силовики.

– Считаете ли вы себя успешным человеком? Если да, то почему? Если нет, то также почему?

– Тут все относительно. Когда ты читаешь журнал Forbes, то считаешь себя неудачником. Я когда-то придумал такое сравнение. У бизнесмена, который развивается, весь путь – это как подъем по лестнице. Ты поднялся на второй этаж – твои ноги находятся на полу, но это выше, чем голова у людей, которые находятся на первом этаже. Но твоя голова находится ниже тех, что стоит на уровне третьего этажа. Оттуда выскочил, но туда не зашел еще.

Поэтому тут сложно сказать. В своем сегменте, да, мне кажется, что я чего-то достиг. Но тут опять-таки, из-за непонятной перспективы ни экономики, ни страны, ни вообще, что здесь происходит, – большой уверенности нет.

 

– Если бы у вас была возможность изменить в себе какую-то одну черту или одно качество, что бы это было?

– (Задумался…) Не знаю. В детстве – национальность, сейчас уже не хочу.

– Вас есть все устраивает в себе?

– Ну да. То есть каждая черта пригодилась на каком-то периоде жизни, и я не знаю, чего бы я добился, если бы поменял ее на что-то.

– Самое яркое ваше детское впечатление? То, что даже сейчас помнится?

– Ну, оно не совсем детское, это 10 класс. Я уже хорошо учился тогда, но математица у нас была такая непроходная антисемитка. Я очень хорошо знал математику, а она мне ставила 4, иногда 3. И за первую четверть у меня была четверка.

А потом у нас была олимпиада по математике. Я выиграл районную, хотя школа у нас была обычная, а в районе были три математических. И это было таким достижением! А потом на городской я занял третье место. Это было, по-моему, первый и последний раз в истории нашей школы. Я вот помню, что я зашел в школу в понедельник (олимпиады тогда по воскресеньям были), зашел, как герой. И ей от безысходности уже пришлось мне поставить пятерку, и за четверть тоже, но благодарность она мне все равно не дала. Благодарность я получил по физике и химии, по математике не получил. Хотя математику знал лучше всех.

 

– Вы в школе и в университетские годы были примерным ребенком или сорванцом?

– Был смешной очень случай… Часто у меня были неуды, вызывали родителей. Много дрался из-за того, что фамилию неправильно произносили. Даже выпускные экзамены сдавал в гипсе – был сломан во время драки палец 🙂

Так вот, была у нас по химии контрольная. Тоже там 9-10 класс, последние классы, выпускные. И я быстро ее решил и сижу. Вдруг химица, а она была нашей классной, очень хорошо ко мне относилась, говорит: «Израилевич, встань, и приведи родителей в школу, маму в школу». Я недалеко от школы жил. Как раз весна была. Я вышел и пошел. Прохожу и говорю: «Мама, первый раз тебя вызывают, ну вообще ни за что, я не виноват». И мама приходит. Учительница ее отводит в сторону. А потом мама мне рассказывает, что «я конечно, наверное, была не права, но он быстро все сделал и сидел с такой наглой мордой, что я не могла удержаться».) Это тоже мне дало это какой-то урок в жизни.

– Самый забавный случай, который произошел с вами в студенческие годы? Не лазили к девушкам в общежитие по балконам?

– Нет, я в этом плане был поздний. Но, есть две ситуации. Я вам расскажу. По-моему, на втором курсе института сдавал физику. А я никогда формулы не запоминал, я знал, как их вывести. Единственная формула, которую я не знал, как сейчас помню – Закон Ома для жидкостей и газов. Естественно, я беру и вытягиваю этот вопрос. Я физику очень хорошо знал, но почему я не знал именно этого вопроса, для меня это загадка. Я прихожу, сажусь за парту, а парты тогда были такие, откидывающиеся. Я откидываю парту, а на парте как раз написана эта формула. Это был первый случай.

А потом была еще одна ситуация, с чего я сделал тоже очень хороший вывод. У нас в институте играли в демократию. Когда сдавали сессию, потом приходил декан и куратор и при группе голосовали, кому и какую стипендию давать. Ну вот, он читает: «Израилевич – все пятерки, даем 25%». Повышенная была 10% и 25%. Стандартная стипендия тогда было 40 рублей, 46 рублей – повышенная, и 25% – это 50 рублей.

Встает комсорг группы и говорит:

“А мы против”.

“Почему?”

“Он не живет общественной жизнью в группе”.

У нас было много иногородних. Они собирались естественно в общаге. Это меня не интересовало. Я не пил. Интересов у нас общих не было. Я был тогда достаточно высокомерный, мол, вы все дураки, а я умный, о чем мне с вами общаться. Ну, они все голосуют против, я в трансе.

Потом все расходятся, я выхожу и мне куратор группы (женщина) говорит: «Останься». Стоит она, декан (мужчина). И он говорит: «50 рублей стипендию мы тебе, конечно, дадим, но это будет тебе наукой на всю жизнь». И я понял, что какой бы ты, в принципе, не был сильный, но все равно коллектив будет сильнее. Даже  самое слабое государство сильнее отдельного своего гражданина.

Зато потом мы поехали осенью на практику в Украину. Я очень мандражировал. Потому что я один, а они все вместе. Но в общем-то в мозгу что-то перевернулось. И я добился того, что практически каждый из ребят подошел ко мне и сказал, мол, ты нормальный парень. Ведь как говорят, это умный учится на чужих ошибках, дураки учатся на своих. Тогда я прошел это все и понял, что лучше раньше, чем позже.

– Как и в каком возрасте вы заработали свои первые деньги?

– Первые деньги – на разгрузке вагонов. А – нет… Первые деньги я заработал в институте, когда контрольные за деньги делал заочникам по теоретическим основам электротехники. Мой контакт заочники передавали из группы в группы. Тогда 10 рублей стоила контрольная, 40 рублей – курсовая. Потом разгружал вагоны. Вот на вагонах я тогда уже много зарабатывал. Рубль двадцать тонна стоила днем, два – ночью. За ночь мы вчетвером разгружали два вагона по 40 тонн яблок. Вот и считайте… По тем временам, это было неплохо.

– Какой самый безумный поступок, который вы сделали в своей жизни. Если бы могли вернуть время назад, пошли бы на такой поступок снова?

– Да весь бизнес, который я делал. Я вот сейчас с содроганием вспоминаю. На сегодняшние мозги и опыт я бы никогда в это не полез. Те объекты, которые я построил, заправки.

Я вот читал очень интересную статью. Там написано, что нельзя учиться на книжках, написанных успешными людьми. Нужно учиться на книгах неуспешных. Они указывают те ошибки, почему они не смогли это сделать. Вот попробуйте любого миллиардера или просто успешного человека попросить пройти заново этот путь, он никогда не пройдет. Просто был определенный набор случайностей, совпадений, жизненных ситуаций, которые помогали.

Взять хотя бы бизнес-центр на Платонова (Виктория-Плаза), который начинал строиться в начале 2000-х. 20 тыс. метров квадратных площадь, сложнейшая инженерия. Некоторые термины, например, «дымоудаление», я узнал только когда дошли до этого раздела. Ни копейки денег, ни кредитов, ничего… То есть какое-то такое безумное везение. То дольщики придут, то это, то это. И прокручивалось. Вот на теперешние мозги я бы в такой напряг не полез.

 

– Как вы любите проводить свободное время – спорт, путешествия, чтение, может еще что-то?

– Очень много спорт, ну и отдых. Ну вот, например, мы уже много лет катается летом по Европе на велосипедах. То есть мы уже объездили много разных стран. У нас команда, своя компания, 5-6 человек. Тут я тоже катаюсь, очень много занимаюсь единоборствами. Вот даже в Японии аттестовывался по джиу-джитсу. Единоборствами я давно очень занимаюсь. Начинал с карате, потом тайский бокс, а сейчас такое смешанное все.

 

– Что вы больше всего цените в людях?

– Прямоту. То есть отрицательные ответы иногда приятнее получить быстро, чем будут долго полоскать мозги. Я всегда, когда начинаю разговор, говорю: «Вы говорите прямо, отрицательный ответ – он тоже ответ».

– Ну а теперь немножко о личном – семья, дети. Здесь я не буду никаких прямых вопросов задавать. Расскажите сами, чем хотелось бы поделиться с читателями.

– Сейчас  я разведен. Дети есть. Дочка взрослая уже – 30 лет. Сейчас переехала в Израиль, полгода назад. Не знаю почему. Я был категорически против.

– А почему против?

– Ну не знаю. Здесь она хорошо работала… в банке… была начальником отдела. Но с другой стороны, я вот недавно ездил, навещал ее, так она делает вид, что счастлива. Ей нравится, и дай Бог. Тут же мосты она не сожгла – вернуться всегда может. Я с большим удовольствием хотел бы признать, что был не прав. Младший сын учится в Англии. Он доволен.

– Где учится? На кого?

– Есть такой университет Сент Эндрюс, все принцы его заканчивали. У него основное направление математика. Очевидно, в меня пошел. По математике (университет) считается вторым-третьим, в Англии. Очень этим увлечен. У него уже совсем другое представление о мире, обо всем.

– Какие-то планы у него на будущее? Он собирается там оставаться или наоборот, думает о возвращении?

– Он мечтает, конечно, остаться там. То есть, он сначала закончил колледж, а сейчас уже три года учится в институте. Некоторые вещи наши он уже не понимает, когда приезжает сюда. Абсолютно другое мышление.

– Расскажите, как должен выглядеть ваш идеальный день? Можно помечтать немножко!

– О чем мечтать, у меня так оно и есть. Идеальный день – это, чтобы не было ранних утренних встреч, поработать, потом пойти потренироваться. Вечером тоже так. Я люблю готовить. Пришел домой, что-нибудь вкусное приготовил, покушал.

– А какое блюдо самое любимое из тех, что сами готовили?

– Мне очень нравится, и я хорошо его сам готовлю, -лосось, запеченный в томатном соусе.

– Если говорить об идеальном отпуске, то где это должно быть – здесь или где-то у моря?

– Я люблю отдых у теплого моря в хорошей комфортабельной гостинице, с хорошим сервисом, с хорошим окружением. Идеальный отдых для меня в Дубае, был там уже раз 10. Вот, например, Новый год мы отмечали в Мексике. Приехали числа 20-го, взяли автобус и неделю путешествовали по пути майя. Посмотрели все, а потом уже неделю после Нового года пожили в комфортабельной гостинице. То есть, бывает и такое.

– Представьте, что волшебник предложил вам исполнить три ваших любых желания. Что это будет?

– Как в анекдоте, когда еврей словил золотую рыбку, и она говорит ему про три желания. Он ей в ответ: «Хочу машину, дом, жену-красавицу и много денег, – это раз»…

– Ну все-таки?

– Все эти желания, они, во-первых, личные. Во-вторых, говорят, что если желание расскажешь кому-то, то оно не сбудется.

– По вашему мнению, как нужно мотивировать сегодняшнюю амбициозную молодежь?

– Человека обычно начинает что-то мотивировать, когда он это видит это в чужих руках. То есть зависть. Завидовать надо с холодным разумом, четко оценивая свои возможности.

– В заключение – пять важных вещей, которые вы планируете сделать в этом году?

Сейчас я подыскиваю какую-нибудь площадку для того, чтобы что-нибудь построить, в частности – жилой дом. Сейчас это можно сделать, потому что есть финансовые возможности, но наше законодательство так запутано, что это сделать очень сложно.

Насчет 5-ти важных вещей – тут сложно сказать… Я как-то так к кризису подошел очень удачно – кредитов нет, долгов нет, объекты все закончены. В прошлом году последний дом сдали. То есть такой мечты, чтобы пришел покупатель, купил у меня что-то, и я мог вернуть кредит – у меня нет.

Оригинал

Опубликовано 20.04.2017  20:57

ГОД «БЕЛАГА КЛОУНА» (тут Керэт!) / אתגר קרת בבלרוסית

Э. Керэт у Мінску, выступ у лінгвістычным універсітэце (20.04.2016)

Этгар Керэт нарадзіўся ў сям’і выхадца з Беларусі ў горадзе Рамат-Гане, у 1967 годзе. Вучыўся ў Тэль-Авіўскім універсітэце, служыў у войску. Аўтар зборнікаў кароткай прозы «Мая туга па Кісінджэры», «Піцэрыя “Камікадзэ”» ды інш., дзіцячай кнігі «Тата ўцякае разам з цыркам». Кінасцэнарыст, аўтар фільма «Медузы» (і не толькі). Па-беларуску выходзілі зборнік яго выбраных апавяданняў «Кіроўца аўтобуса, які хацеў стаць Богам» (Мінск, 2007) і кніга эсэістыкі «Сем добрых гадоў» (Вільнюс, 2016). «Белы клоун» сучаснага пісьменства, лаўрэат прэміі прэм’ер-міністра Ізраіля (Ізраіль, 1998), стаў кавалерам ордэна мастацтваў і літаратуры (Францыя, 2010). Акурат год таму наведаў Беларусь, чаму і прысвячаецца гэтая публікацыя.

Апавяданні з кнігі «Раптам стук у дзверы» (Вільнюс… а можа, Мінск, 2017)

Гуаява

Шуму самалётных матораў не чуваць. Нічога не чуваць. Акрамя, можа быць, галасістага плачу сцюардэс за пару шэрагаў адсюль. Праз ілюмінатар эліптычнай формы Шакедзі глядзіць на аблачыну, якая лунае проста пад ім. Ён уяўляе, як самалёт валіцца – не раўнуючы камень, робіць у аблачыне гіганцкую дзірку, якая хутка зацягнецца першым ветрам і не пакіне пасля сябе нават шнара. «Не падаць! – кажа сабе Шакедзі. – Толькі не падаць!»

За сорак секунд да смерці прыляцеў анёл увесь у белым і сказаў, што Шакедзі выйграў апошняе жаданне. Шакедзі паспрабаваў высветліць, што значыць «выйграў». Вядзецца пра выйгрыш на манер латарэйнага або гаворка пра перамогу ў нечым больш ганаровым: «выйграў» у сэнсе «заслужыў», як узнагароду за праведныя ўчынкі.

Анёл паціснуў крыламі.

– Не ведаю, – сказаў ён з анёльскай шчырасцю. – Мне сказалі прыляцець і хуценька выканаць тваё жаданне, а чаму – не паведамілі.

– Шкада, – сказаў Шакедзі. – Бо гэта якраз мегацікава. Асабліва цяпер во, калі я хутка пакіну наш свет, і ўсё такое. Мне вельмі важна ведаць, пакідаю я яго проста як шчаслівы пераможца латарэі або як праведнік, якому перад зыходам па-сяброўску ляпаюць па плячы.

– Сорак секунд – і цябе расплюшчыць, як блінец, – сказаў анёл абыякавым голасам. – Калі хочаш укласціся ў гэтую саракоўку, я паспею. Далібог! Толькі давай варушы мазгамі: тваё акно магчымасцяў хутка зачыніцца.

Шакедзі паварушыў мазгамі і хутка загадаў жаданне. Але да таго, як тое жаданне агучыў, зрабіў анёлу заўвагу, маўляў, у таго дзіўная манера выказваць свае думкі. То бок, як для анёла.

Анёл абразіўся:

– Што значыць «як для анёла»? Ты што, чуў як размаўляюць іншыя анёлы, каб казаць мне такое?!

– Не, не чуў, – прызнаўся Шакедзі.

Анёл стаў выглядаць значна менш анёльскім і прыемным. Але яшчэ менш прыязным ён стаў выглядаць, калі пачуў само жаданне.

– «Мір ва ўсім свеце»?! – гняўліва выгукнуў ён. – Мір ва ўсім свеце? Ты здзекуешся?

І Шакедзі загінуў.

Шакедзі загінуў, а анёл застаўся. Застаўся сам-насам з самым прыкрым жаданнем, якое яму толькі замаўлялі. Збольшага людзі просяць новую машыну для жонкі, кватэру для дзяцей. Здзяйсняльныя рэчы. Канкрэтыка. Але «мір ва ўсім свеце»? – той яшчэ клопат на галаву! Спярша хлопец дакучае пытаннямі, нібыта ён, анёл – тэлефонная даведка, потым – абражае наконт яго мовы, і на дэсерт – бач, падсоўвае мір ва ўсім свеце! Калі б хлопец не разбіўся, анёл дачапіўся б да яго не раўнуючы герпес і прымусіў змяніць жаданне. Але хлопец ужо рынуў душою ў сёмае неба, ідзі шукай яе там.

Анёл уздыхнуў. «Ат, пыл і драбяза – мір ва ўсім свеце, – прамармытаў ён сабе, – мір ва ўсім свеце – для анёлаў гэта пыл».

Тым часам душа Шакедзі ўжо паспела забыцца, што колісь была чалавекам, якога звалі Шакедзі, і не раўнуючы ўдала падабраны сэканд-хэнд, паспяхова ўцелавілася па новым коле ў садавіну. Ну, так, у садавіну. У гуаяву.

У новай душы думак не было. У гуаявы няма думак. Але яна адчула. Адчула жуду. Страх, што ўпадзе з дрэва. У яе не было словаў, каб апісаць гэтую жуду. Але калі б нават і былі, гучалі б яны, пэўна, так: «Мамачка, толькі не падаць!»

У час, калі зледзянелая ад жуды гуаява вісела на дрэве, у свеце ўсталяваўся ўсеагульны мір. Людзі перакавалі свае мячы на аралы, а атамныя рэактары пераабсталявалі для мірных мэтаў. Але ўсё гэта гуаяву не суцешыла, бо дрэва было высокае, а зямля – далёкая і мулкая.

«Не падаць, – пераймалася гуаява бязгучна. – Толькі не падаць!»

Іншасвет

Кілеры, яны, як палявыя кветкі, – ёсць усякія-розныя віды. Ведаў я аднаго, якога звалі Максіміліян Шэрман. Напэўна, насамрэч яго клікалі неяк інакш, але так ён заўжды называўся. Супер-кілер, эліта, класіка жанру, з тых, хто заключае кантракт не больш за два разы на год. Колькі ён атрымліваў за галаву – больш і марыць цяжка. Гэты Максіміліян яшчэ падлеткам зрабіўся вегетарыянцам з рэлігійных перакананняў і ўсынавіў хлопчыка Нуры з Судана. Ён ніколі не сустракаў Нуры, але крэмзаў яму доўгія лісты, а Нуры пісаў яму ў адказ і нават дасылаў фотаздымкі. Карацей, звычайны кілер. Максіміліян не быў гатовы забіваць дзяцей. Кабет – праблематычна таксама. Праз гэта за ўсё сваё жыццё ён страціў купу грошаў. Вельмі шмат ганарараў.

Дык вось, ёсць Максіміліян, а ёсць я. Вось што цудоўна ў нашым свеце, што ўсе мы розныя. Я не ўмею так прыгожа размаўляць, як Максіміліян, або паглыбляцца на ўніверсітэцкіх сайтах у артыкулы пра таксіны, што не пакідаюць слядоў у крыві і маюць назвы, якія мне не па сіле нават вымавіць па літарах. Але ж я, у процівагу яму, згаджуся зарэзаць для вас любых дзяцей і баб. Ціха-свята, не міргнуўшы вокам, не патрабуючы за гэта даплаты.

Мой адвакат кажа, што менавіта праз гэтую усёеднасць я атрымаў смяротнае пакаранне. Сёння, кажа ён, не тое што даўней, калі людзі аддавалі перавагу публічнаму павешанню перад сытным абедам. Сёння ў людзей няма ранейшага імпэту забіваць кілераў, ад гэтага ім зробіцца млосна, і яны адчуваюць гвалт над сабою. Але забойцы дзяцей пакуль атрымліваюць па карку. Шчыра? Я не вельмі разумею, з якой прычыны. Жыццё – гэта жыццё. І Максіміліян Шэрман, і прысяжныя-праўдарубы могуць круціць носам хоць да заўтра, але я скажу – звесці са свету дваццацігадовую студэнтку-булемічку з факультэта па гендарных даследаваннях або шасцідзесяцігадовага аматара паэзіі, які робіць шафёрам лімузіна, гэта не менш і не больш нармальна, чым выняць жытку ў смаркатага дзетсадаўца. Ведаю, пракуроры любяць зрабіць з гэтага шоу. Затлуміць галаву пра дзіцячую нявіннасць і нямогласць. Але жыццё – гэта жыццё. Як той, праз рукі якога прайшло нямала карумпаваных адвакатаў і палітыкаў, магу сказаць, што ў момант ісціны, у момант, калі цела б’е дрыготка, а вочы круцяцца, што шалёныя – усе пагалоўна нявінныя і ўсе нямоглыя, без адрознення паводле рэлігійнай, узроставай, расавай ці полавай прыкметы. Але ідзі патлумач гэта прысяжнай, паўглухой пенсіянерцы з Маямі, якая адзінае, што бачыла ў сваім жыцці, акрамя мужа, якога не надта трывала, – гэта хамячок на імя Чарлі, які здох ад раку прамой кішкі.

На судзе таксама казалі, што я ненавіджу дзяцей. У прыклад прывялі выпадак шасцігадовых блізнюкоў, якіх я забіў за кампанію, бо іх імёны не фігуравалі ў дамове. Можа, ёсць нейкая рацыя ў гэтых словах. І не тое што ў мяне праблемы з тым, як яны выглядаюць. Знешнасць у дзетак сімпатычная. Як людзі, толькі маленькія такія, як малюпасенькія бляшаначкі з колай на спробу, якія колісь раздавалі ў самалётах. Але іх паводзіны?! Тут я пас, прызнаюся. Я не ў захапленні ад усіх гэтых пастаянных крыўдаванняў, іхніх сцэн, якія яны ўсчынаюць на падлогах гандлёвых цэнтраў. Увесь гэты лямант, усе гэтыя «не хачу больш татку», «не люблю больш мамку»… Цьху! І ўсё праз што? Праз паскудныя цацкі за два баксы, з якімі, нават калі ты ім купіш, яны пагуляюць максімум пару хвілінаў! Апавяданняў перад сном я таксама гіджуся. І не толькі самой няёмкай сітуёвіны, калі ты мусіш ляжаць у вузкім і нязручным ложку поруч з дзіцёнкам, колькі іхняга псіхалагічнага шантажу, які яны не пасаромеюцца ўжыць, толькі каб ты прачытаў яшчэ адну старонку. І ў дадатак самі гэтыя казкі. Заўсёды такія салодзенькія, са звярушкамі-сімпампушкамі, пазбаўленымі пашчаў і кіпцяў. Ілюстраваная хлусня пра дэкафеінізаваны свет без бедаў і ліха, адным словам, нуда смяротная. І калі мы загаварылі пра смерць – мой адвакат лічыць, што мы можам падаць апеляцыю. Ну, не тое што гэта дапаможа, але пакуль будзем звяртацца да вышэйшых інстанцыяў, мы можам выгадаць трохі часу. Я адмовіўся. Паміж намі, што я магу з гэтага “трохі часу” атрымаць? Яшчэ пару дзён пакачаць прэс у камеры? Зазырыць яшчэ адну бяздарную серыю баскетбольных гульняў паміж задрыпознымі каледжамі і калдырныя рэаліці-шоу па тэлевізары? І калі ў канцы мяне ў любым выпадку чакае ўкол з атрутай, дык замест залішняй цяганіны, давайце хутчэй гэта зробім і пойдзем далей.

* * *

Калі я быў малы, бацька заўсёды размаўляў пра замагільны свет. Так шмат размаўляў, што большасць часу ўжо не заўважаў, з кім за яго спінай у гэтым свеце спіць мама. І калі ўсё што ён распавёў пра замагільны свет праўда, дык нудна там не будзе. Бацька быў іудзеем. Але калі спыталі ў турме, я папрасіў, каб прывялі ксяндза. Мне неяк здаецца, што гэтыя хрысціяне менш аперуюць адцягненымі паняццямі. А ў маёй сітуёвіне філасофскі аспект не надта істотны. У дадзены момант галоўнае – практыка. Тое, што я выпраўляюся ў пекла – гэта факт. І чым больш я здолею выцягнуць з ксяндза звестак пра тагасвет, тым больш падрыхтаваны я туды выпраўлюся.

З досведу: нішто не можа так падняць твой аўтарытэт, як раструшчаная галёнка ці праламаны чэрап, і не важна – адбылося гэта ў папраўчай калоніі для няпоўналетніх крымінальнікаў у Грузіі, ці на курсе маладога байца ў марской пяхоце ЗША, або ў бангкокскай турме строгага рэжыму. Самае галоўнае тут – ведаць дакладна, каму канкрэтна трэба раструшчыць. І тут ксёндз можа дапамагчы. І, можа, лепей было запрасіць рэбе або глухога індыйскага брахмана, бо балбатун ксёндз нічарта не дапамог. Ён выглядае рыхтык як японскі турыст, але вырабляецца, што чацвёртае пакаленне ў Амерыцы, і што нават такога нельга сказаць пра мяне.

– Пекла, – кажа ён мне. – Гэта ўсё вельмі асабістае. Гэтаксама як рай. Урэшце кожны атрымае пекла ці рай, якія яны заслужылі.

Я не здаюся:

– А хто там пахан? І якія там расклады? Колькі было ўцёкаў?

Але ксёндз не адказвае, адно хітае галавой, як сабачкі, якіх ставяць на панель у машыне. Калі ў трэці раз ён просіць мяне спавядацца, я трываць больш не ў стане і як след яму ўмазваю. Мае рукі і ногі звязаныя, таму ўдар трэба наносіць галавой, але гэта больш, чым трэба. Не ведаю, з якіх матэрыялаў яны лепяць гэтых японскіх ксяндзоў, але мой развальваецца за імгненне.

Ахоўнікі, які адцягваюць мяне ад яго, даюць мне прачуханца: кухталі, выспяткі, поўхі. Гэта нібыта каб уціхамірыць мяне, але яны проста лупцуюць для асалоды. Я іх разумею. Лупцоўка – гэта кайф. Шчыра? Мне больш спадабаўся гэты ўдар галавой па ксяндзу, чым стэйк са смажанай бульбай на маю апошнюю вячэру, хаця стэйк быў зусім непаганы. Лупцоўка – кайф, і што б там па другі бок уколу з атрутай мяне ні чакала, і нават нягледзячы на тое, што мне будзе паскудна, сукіну сыну, які апынецца побач са мной, будзе яшчэ больш паскудна, і мне пляваць, ці гэта будзе проста грэшнік, ці які чорт, ці нават сам Шатан. Гэтаму акрываўленаму ксяндзу-японцу ўдалося распаліць мой апетыт.

* * *

Укол баліць. Ясна – гэтыя праведныя гняўліўцы маглі даць якісьці небалючы, але выбралі менавіта балючы. Каб пакараць. Канаючы, я прыгадваю ўсіх, каго я пазабіваў, выразы, якая расплываліся ў іх на тварах за імгненне да таго, як душа вылятала ў іх праз вушы. Можа быць, яны, узлаваныя, чакаюць мяне там, па другі бок. Я адчуваю, як маё цела апошні раз здрыганулася, нібы кулак, што з сілай патрапіў у сэрца. Чакайце, чакайце! Будзе прыемна забіць вас яшчэ адзін раз.

* * *

Я расплюшчваю вочы. Вакол мяне зялёная трава, высокая, бы ў джунглях. Мне здавалася, што пекла – гэта падвальныя памяшканні, змрочны такі свет, але тут вакол зеляніна і ўгары скварыць сляпучае сонца. Я працярэбліваюся праз траву, шукаючы на зямлі што-небудзь, што можна ператварыць у зброю: палку, камень, завостраную галіну. Няма. Вакол мяне няма нічога, акрамя высокай травы і вільготнай зямлі. Паблізу я згледзеў пару вялізных чалавечых ног. Хто б там ні быў, ён вышэйшы за мяне ў восем разоў, а я няўзброены. Трэба знайсці ў яго слабое месца: каленная рэпка, яйцы, кадык. Біць хутка і моцна і спадзявацца на вынік. Асілак нахіліўся. Ён спрытнейшы, чым я спадзяваўся. Сілком падымае мяне ў паветра і разяўляе рот.

– Ну вось і ты, – кажа ён і прытуляе мяне да грудзей. – Вось ты дзе, маё малое і салодкае медзведзяня! Ты ж ведаеш, што я моцна люблю цябе.

І я намагаюся скарыстаць тое, што апынуўся да яго ўшчыльную, каб укусіць яго ў шыю, ткнуць яму палец у вока. Я хачу, але цела не падпарадкоўваецца, і я мімаволі абдымаю гіганта ў адказ. Я адчуваю як мае вусны насуперак майму нежаданню варушацца, растульваюцца і кажуць шэптам:

– Я таксама цябе люблю, Крыстафер Робін. Люблю цябе больш за ўсё на свеце!

Верасень круглы год

Крызіс моцна прайшоўся па «эН-Дзі». Іх паслугі, можа, і прызначалася залатой тысячы, чый дабрабыт паводле логікі мусіў быць крызісанепрабіўным, але пасля чыкагскага лінча іх перасталі замаўляць нават мільярдэры. Частка з іх – праз раптоўнае падзенне прыбыткаў, але большасць – праз страх быць лінчаванымі, або таму, што проста зрабілася няёмка перад суседзямі.

Цана акцый апусцілася ніжэй за плінтус біржавой залы і працягвала нямогла краваточыць на падлозе. Назва «эН-Дзі» зрабілася сінонімам крызісу. «Ўол-стрыт Джорнал» прысвяціў кампаніі першую старонку пад загалоўкам «Снег у верасні», які быў своеасаблівай пераробкай іх колішняй рэкламы «Верасень круглы год».

На той рэкламнай абвестцы была выяўленая апранутая выключна ў плаўкі і купальнікі сям’я, якая сонечным адвячоркам аздабляе калядную ялінку. Свайго часу гэтая рэкламная кампанія шырылася, быццам лясны пажар. У тыдзень пасля першага эфіру яны ўжо прадавалі тры тысячы сістэм на дзень. Сістэмы куплялі грашавітыя бізнесоўцы, а таксама людзі менш заможныя – каб зрабіць уражанне на партнёраў. Эн-Дзішныя паслугі ператварыліся ў сімвал статусу. Nice Day, выдатны дзянёк для багатых.

…Калі ты жывеш у стылай Ісландыі і снег ды шэрая непагадзь зводзяць цябе з розуму, дастаткова сунуць картку ў тэрмінал і з дапамогай аднаго-двух спадарожнікаў кожны Божы дзень нашы спецыялісты будуць заліваць тваю тэрасу сонцам і напусцяць у яе аксамітны брыз а-ля Ібіца…

Мукі Аялон стаў адным з першых, каму правялі гэтую сістэму. Мукі любіў свае грошы і яму было цяжка з імі расставацца, аднак больш за свае мільёны, якія ён зрабіў на продажы зброі і медыкаментаў у Радэзіі, Мукі ненавідзеў вільготнае нью-ёркскае лета, непрыемны цяжар спатнелай майкі, якая ліпне да спіны. Ён купіў сістэму не толькі для сваіх апартаментаў, але для ўсяго кварталу. Былі такія, якія палічылі гэтую пакупку дабрачыннасцю, але, па праўдзе кажучы, Мукі зрабіў гэтак толькі дзеля таго, каб добрае надвор’е суправаджала яго да мінімаркета на рагу. Мінімаркет, акрамя таго, што прадаваў Мукі танныя ізраільскія цыгарэты «Ноблес» (дзеля яго іх адмыслова імпартавалі з Хайфы), у дадатак як нішто іншае акрэсліваў арэал яго пражывання. З моманту, калі Мукі падпісаў чэк, надвор’е ў квартале зрабілася проста райскім. Без мярзотных дажджоў і свалачных сухавеяў. Верасень круглы год. Але, барані Божа, не гэтаеманхэтанскаепаскудства, а нармальны хайфскі верасень, у якім змалку гадаваўся Мукі.

І тут здарыўся лінч у Чыкага, і суседзі сталі патрабаваць, каб ён неадкладна скасаваў гэтую вечную восень. Спярша ён ігнараваў патрабаванні, але тут пасыпаліся лісты ад адвакатаў. Нехта нават кінуў зарэзанага паўліна на лабавую шыбу яго лімузіна. Пасля выпадку з паўлінам да групы просьбітаў далучылася жонка.

Гэта было ў студзені. Мукі адрубіў цёпленькае сонца. Дзень у момант вока зрабіўся кароткі і маркотны. І ўсё праз зарэзанага паўліна ды настрашаную жонку-анарэксічку, якая зноў здолела падпарадкаваць яго, прыкінуўшыся слабой і нямоглай.

Тым часам крызіс толькі мацнеў. Акцыі «эН-Дзі» на Ўол-стрыт абрынуліся да плінтусу. Не толькі яны, але таксама акцыі Мукі. Апынуўшыся на падлозе, акцыі на гэтым не спыніліся – зрабілі ў падлозе дзірку і штурмануліся ў сутарэнне. Нават дзіўна! Логіка кажа, што падчас сусветнага крызісу зброя і медыкаменты мусяць разлятацца, як гарачыя піражкі, але ў рэальнасці ўсё выйшла наадварот. У радэзіянцаў не засталося грошай купляць медыкаменты, і неўзабаве яны ўспомнілі тое, што даўно забылі: агнястрэльная зброя – збыткоўная раскоша, і калі хочаш раскроіць камусьці чэрап, дык часам дастаткова ўзяць на падворку вялікі камень. Досыць хутка ўсе ў Радэзіі здолелі няблага ўладкавацца без Мукавых аўтаматаў, прынамсі, хутчэй, чым Мукі здолеў прыстасавацца да тужлівага лютаўскага надвор’я. І Мукі Аялон, або Мукі «Мільён», як яго любілі называць мясцовыя газетчыкі, збанкрутаваў.

Апартаменты засталіся – спрытны бухгалтар паспеў перапісаць іх задняй датай на жонку-анарэксічку – але ўсё астатняе пайшло з дымам. Забралі нават мэблю.

Праз чатыры дні пасля канфіскацыі прыйшоў тэхнік з «эН-Дзі» абрубіць кабелі. Калі тэхнік пастукаў у дзверы, ён быў мокры да ніткі – знадворку ліло. Мукі прыгатаваў збан кавы і яны трохі пагаварылі. Мукі распавёў тэхніку, што неўзабаве пасля чыкагскага лінча ён перастаў карыстацца сістэмай. Тэхнік адказаў, маўляў, шмат хто з кліентаў тады таксама адключыўся. Яны паразмаўлялі пра лінч, калі ўзлаваны, галодны і змерзлы натоўп спагнаў сваю лютасць на дагледжанай віле.

«Персанальнае сонца па-над іхнай вілай проста сарвала нам дах, – прызнаўся адзін з лінчавальнікаў у тэлепраграме расследаванняў праз некалі дзён пасля інцыдэнту.– Мы замярзаем ад холаду без грошай на ацяпленне, а гэтыя сабакі, гэтыя сабакі…» – тут лінчавальнік расплакаўся.

Яго твар у кадры быў размыты, – каб не змаглі пазнаць, так што слёз відаць не было, але ж можна было пачуць, як лінчавальнік енчыць як, не раўнуючы, збітая машынай жывёлка. Тэхнік, які быў чорны, паведаміў, што ён нарадзіўся ў Чыкага, у тым самым раёне, і што цяпер ён саромеецца пра гэта казаць.

– Гэтыя грошы, – сказаў ён Мукі, – гэтыя клятыя грошы спаскудзілі нам увесь свет.

Пасля кавы, калі тэхнік ужо збіраўся адключыць сістэму, Мукі папрасіў запусціць яе ў апошні раз. Тэхнік пацепнуў плячыма – Мукі палічыў гэта за згоду. Ён націснуў колькі кнопак на пульце, і раптам з-за хмары вылезла сонца.

– Ты ж ведаеш, што гэта несапраўднае сонца? Візуальная імітацыя… – з гонарам у голасе запытаўся тэхнік. – Яе робяць з дапамогай лазераў.

Мукі падміргнуў:

–Ціха ты, не псуй уражання! Для мяне гэта сонца.

Тэхнік пасміхнуўся і сказаў:

– Сонца як мае быць. Шкада, нельга пакінуць яго, пакуль я буду ісці пад дажджом да машыны. Каб іх спаліла, гэтыя дажджы!

Мукі не адказаў – адно заплюшчыў вочы, дазваляючы промням сонца палашчыць твар.

З іўрыту пераклаў Павал Касцюкевіч

Творы надрукаваныя паводле часопіса «Дзеяслоў», № 1 (86) 2017.

Крытык Леанід Галубовіч пра гэты «Дзеяслоў»: «Друкуецца вялікая падборка перакладаў з сучаснай украінскай літаратуры… На гэтым рубрыка не сканчваецца, бо ў дадатак выстаўленая проза ўжо вядомага нам Этгара Керэта ў перакладзе з іўрыту Паўла Касцюкевіча. Гэтым разам перакладчык выбраў кароткія арыгінальныя прытчавыя аповеды ізраільскага пісьменніка з яго кнігі “Раптам стук у дзверы”, вартыя прачытання і траты часу» (газета «Новы час», 31.03.2017).

Яшчэ пару апавяданняў Керэта ў перакладзе на белмову, бясплатна і без рэгістрацыі? Шукайце чытайце тут. Няўжо яшчэ пару? Тады вам сюды. І бонусам адно ранейшае – «Вожык, які хацеў абрабаваць банк»…

Апублiкавана 17.04.2017  16:59

Zinovy Knel / “זינובי קנל. גורלו של “דובוסק

    

   אהרון היקר ממחבר

  

אשדוד, בביתו זינובי קנל, 4 בפברואר, 2017

שנת 1947

המחבר בן 20

זינובי קנל

 גורלו של דובסק

(מן הגטו עד לברלין)

 © כל הזכויות שמורות למחבר הספר.

© תרגום מרוסית: אלה שטיינפלד

מחבר הספר – זינובי קנל, בהיותו נער, כמעט בן חמש-עשרה, בנס נותר בחיים בעת שיהודי הגטו נרצחו כולם. הוא הצליח להנצל מרצח בהתחשמלות של האנשים הקרובים לו ביותר – אמו וארבעת אחיותיו שנספו יחד עם יהודי ליובן האחרים (במדינת בלורוס). בהמשך, הגורל היה נדיב עמו – הוא הפך לפרטיזן שלקח חלק בפעולות הגדוד שמטרתו הייתה להפטר בכל דרך מהכובשים הפשיסטיים הארורים. לאחר מכן – גיוס לשורות הצבא האדום הפעיל, שחרור ורשה, כיבוש ברלין. לאחר סיום המלחמה – שירות צבאי בן חמש שנים בשטח גרמניה. לאחר השחרור – בית ספר ללימודי ערב, מכללה ללימודי ערב, והתפקיד האחרון – כלכלן ראשי. ובסופו של המסע – עליה לארץ ישראל, השתתפות בועידת ברלין “לקחי מלחמת העולם השניה והשואה” בדצמבר שנת 2009.

שנת 2010

 אשקלון – תל-אביב

***

תעודת לוחם של גדוד פרטיזנים ע”ש קוטובסקי

 

 איטור מגדוד פרטיזנים

מדליה “עבור שחרור ורשה”

מדליה “עבור כיבוש ברלין”

אמא שלי – קיילה קנל

נרצחה על ידי פשיסטים בגטו ליובן

בתאריך 04.12.1941

 

 אבא שלי – בוריס קנל

נולד בשנת 1899

 

 פברואר שנת 1945, ורשה.

אני בן 18. יום שיחרור ורשה

מן הכובשים הנאציים

שנת 2009

אני בן 82

 

 שנת 1975

משפחתי. בישיבה: אני – זינובי – בן 48,

אשתי מריה – בת 47,

עומדים מאחורינו: בתי אלינה – בת 22, בני ולדימיר – בן 14.

 

 שנת 2009. יושבת: אשתי מריה – בת 81,

במרכז: אני – בן 82, בתי – בת 56, בני – בן 48

 

 שנת 2002

חגיגת “חתונת הזהב”

 

 חתונת הזהב

 פרק 1

 הימים האחרונים של אפריל  1945, האביב מתגלה במלואו. קל לנשום את האויר המשכר של האביב, וזה מורגש במיוחד ביער. אנחנו נמצאים כמה עשרות קילומטרים מברלין. אנחנו – מחלקה המורכבת משבעה לוחמים של פלוגת סיור מספר 61 של הצבא הבלרוסי הראשון. קיבלנו פקודה לסרוק את היער, שבו – לפי  נתוני הסיור – מתחבאות קבוצות חבלניות של הנאצים. מטרתן – חבלה בעורף הצבא המתקרב.

השקט ביער הינו שיקרי, פיצוצים ארטילריים נישמעים היטב, פצצות מתפוצצות. זה מחדיר בנו תחושה של ניצחון הקרב ובא, תחושה של סיום המלחמה. אלה כבר לא הפיצוצים של תחילת המלחמה, שהחדירו בנו אימה, וקירבו לביתנו אינספור אסונות!

אנחנו מתקדמים במבנה שרשרת, ברווחים של עשרה מטרים אחד מהשני. האגפים הימניים והשמאליים של הפלוגה שלנו התקדמו מאוד, וכבר לא ניתן לשמוע אותם.

פתאום אנו רואים עשן מלפנים, נראה כי הוא עולה ממש מתחת לאדמה, מתוך ריבוע מכוסה דשא. הבנו שמתחתינו יש בונקר תת-קרקעי. אנחנו מנסים להרים את המכסה של הריבוע, ופתאום מתחת לאדמה נשמע צרור יריות שעובר במרחק של מילימטרים לידינו מבלי לפגוע  באף אחד. נאלצנו לפתוח את המכסה בעזרת רימון יד, אך ברגע שניסינו להתקרב  אליו שוב , נשמע שוב צרור יריות. לא ידענו כמה גרמנים יש בתוך הבונקר, אז החלטנו לזרוק לשם רימון נגד טנקים שהיה אמור לפתוח את השכבה העליונה שלו. היינו כבר חמישה מטרים ממקום מחבואם של הגרמנים, כאשר שמענו מאחורינו צעקה: “ניכט שיססן, היטלר קאפוט”. מתחת לאדמה, מתוך פתח נוסף יוצא נאצי, זורק את הנשק לאדמה ומרים ידיים. אנחנו התאבנו לרגע קט, הרי הוא יכול היה להרוג את כולנו בצרור אחד! אבל הגורל שמר עלינו, הרי היו אלה ימים ספורים לפני תום המלחמה. ברלין קרובה. הגרמני גילה לנו שבבונקר יש עוד שלושה. הוא צעק להם שלא יירו, הוא יכנס לבונקר  ויוציא אותם.

וכך היה. לאחר מספר דקות הוא הוציא מהבונקר גרמני אחד פצוע מרסיסי הרימון שאמר ששניים אחרים נהרגו. בבונקר מצאנו כספת עם מסמכים של מטה כלשהו. נאלצנו לשלוח שני לוחמים להביא תיגבורת, ובעיקר רכב, כדי להוציא את מה שהוטמן מתחת לאדמה. לקראת סוף היום הגענו למקום הימצאה של פלוגת הסיור שלנו.

אנחנו תמיד השתייכנו לפלוגת הסיור של המטה הצבאי, לא רחוק מקו החזית. ניתן לומר שהפלוגה שלנו נחשבה לאליטיסטית, והיה מאוד מכובד לשרת בה. הייתי היהודי היחידי בפלוגה זו. איך הגעתי לשם? לאחר שיחידת הפרטיזנים שלי התאגדה עם הצבא הפעיל הפכתי ללוחם מן השורה של גדוד מילואים 215, שבו הכינו את הלוחמים ללחימה בחזית. לומר את האמת, מבחינת האוכל, המצב היה לא קל בגדוד. עבדתי קשה כדי שנציגי הצבא יכניסו אותי לרשימת הנשלחים לחזית. אז החלטתי להירשם ליחידה שהכינה את הלוחמים ללחימה בחזית. אני נרשמתי, אך מאוחר יותר מחקו את שם המשפחה שלי. לשאלתי למה הוציאו אותי מהרשימה, ענו לי שישלחו אותי לאן שצריך מתי שצריך.

לא נתנו לי לחכות הרבה זמן. באוגוסט 1944 מצאתי את עצמי בקבוצה של 16 לוחמים. הביאו אותנו ליחידה שנתגלתה כיחידת סיור שהייתה שייכת למדור סיור מספר 61 של הצבא. הסבירו לנו שאנו הולכים לעסוק בדברים הבאים: שמירה מסביב לשעון, ליווי יחידות סיור דרך החזית, ליווי אסירים בעלי דרגות גבוהות מהחזית למדור הסיור, הענקת ליווי חמוש לקבוצות השבויים למחנה האסירים, ועוד משימות שונות ומגוונות לפי הצורך.

מצאתי את עצמי ביחידה האליטיסטית הזו כיוון שבתיק הפרטיזני שלי, בהמשך לשם ולשם המשפחה שלי  בסוגריים הייתה כתובה המילה “דובוסק” (“חוטב אלונים”). וכך יצא שביוני שנת 1941, אני, נער צעיר שטרם מלאו לו 15 שנה, הפכתי ללוחם והגעתי עד ברלין. אמי  וארבעת אחיותיי נרצחו בדצמבר 1941 על ידי הנאצים בעיירה קטנה בשם ליובן, לא רחוק ממינסק במדינת בלרוס. לגבי החלק אותו שיחק הכינוי “דובוסק” בחיי – אספר בהמשך.

פרק 2

חייל שהשתתף בשתי מלחמות – מלחמת האזרחים ומלחמת עולם הראשונה –עומד באוקטובר 1944 על הרציף של תחנת הרכבת בעיירה בשם אוסיפוביצ’י. הוא מחכה לרכבת שמגיעה מהעיר בוברויסק לעיר סלוצק. החייל מגיע מהחזית, הוא קיבל חופשה בת עשרה ימים –  שלושה ימי נסיעה לכל כיוון וארבעה ימים לביקור במקום הולדתו ושל משפחתו, משם הוא נשלח לחזית ביוני 1941. כבר עברו כמעט שלושה ימים ועדיין לפניו נסיעה של ארבעים קילומטרים ברכבת ועשרים קילומטרים נוספים ברגל, אלא אם יעבור רכב חולף שיוכל לקחת אותו.

הרכבת מתקרבת. החייל נכנס לתוך הקרון, לתא שבו יושבים בחור ובחורה צעירים. הוא מוריד את מעילו הצבאי. הזוג הצעיר מתבונן בעניין רב בציונים לשבח שעל חזהו. עיטור הכוכב האדום, מדליה “עבור האומץ”.

  • בואו נכיר. שמי בוריס.
  • שמי יצחק, – עונה הבחור, – ושמה של הבחורה ציליה. שנינו לחמנו בגדוד פרטיזנים, אבל לא גייסו אותי לצבא כי אני לא מתאים להם מבחינת הגיל… וכעת אני וציליה החלטנו להתחתן, אז אנחנו עסוקים בלארגן את חיי המשפחה העתידיים שלנו. ומי אתה, ולאן פניך מועדות?
  • אני חוזר מהחזית, – מספר בוריס, – קיבלתי חופשה בת עשרה ימים. נוסע לבקר את המקומות היקרים לליבי. סיפרו לי שהנאצים רצחו את כל היהודים בשטח הכבוש. אני רוצה להגיע לעיירה ליובן, שנמצאת במרחק של עשרים קילומטרים מתחנת רכבת אורצ’יה.
  • אוי, – אמרה ציליה, – אצלנו בגדוד היה בחור בשם ז’ניה קומנדנט מליובן. את כל המשפחה שלו רצחו בגטו.
  • נכון, אני יודע, – הסכים יצחק, – ז’ניה קומנדנט – זה לא שמו האמיתי, הוא הגיע אלינו לגדוד אחרי שהחריבו את הגטו. עד האביב של שנת 1942 כולנו היינו צריכים לשנות את השמות שלנו, הוא קיבל את שם המשפחה גרגורייב ואת השם יבגני, ואת הכינוי ז’ניה קומנדנט הוא רכש בינואר 1942, כשהגדוד שלנו שהה בכפר זגליה שבאזור העיירה ליובן. המשימה הפרטיזנית הראשונה שלו הייתה לפגוש את הפרטיזנים שחזרו ממבצעי לחימה, לסדר להם מקומות מגורים ולספק להם אוכל חם. מאז כבר אף אחד לא קרא לו בשם משפחה גרגורייב, אלא רק – ז’ניה קומנדנט. אבל מה שם המשפחה האמיתי שלו אני באמת לא יודע, אני רק זוכר שזה דומה לשם משפחה של יהודי שמגיע ממערב בלרוס.

כל הזמן הזה בוריס האזין בעניין רב לסיפורם של הזוג הצעיר, ורק כשהם הזכירו את מערב בלרוס, הוא אמר שגם הוא מגיע משם, מעיירה בשם גלובוקויה, ממחוז סמורגון. הוא אמר שעד 1939 העיר הייתה שייכת לפולין, וששם משפחתו הוא קנל. ומה שהתחיל אז! יצחק נזכר ששם משפחתו האמיתי של ז’ניה קומננדנט גם הוא היה קנל!

החייל בוריס החוויר, אך לא מצער אלא משמחה. הוא קפץ על הזוג הצעיר והתחיל לחבק ולנשק אותם. עכשיו הוא ידע שבנו נשאר בחיים ושהוא נמצא בחזית. אף כי אין לדעת אם הוא עדיין בין החיים… בוריס כבר לא ירד בתחנת רכבת אורצ’יה, אלא המשיך עם יצחק וציליה לסלוצק. הוא נשאר ללילה בחדרון הקטן שלהם שבו כל הלילה סיפר לו הזוג הצעיר על החיים בגדוד הפרטיזנים.

פרק 3

יום לאחר שנפרד לשלום מחבריו החדשים יצחק וציליה, החייל בוריס, או יותר נכון ברל חיימוביץ’ קנל, הגיע לליובן ומשם, בשלהי יוני 1941 יצא לחזית, כשהוא משאיר מאחוריו את אשתו וחמשת ילדיו. כעת הוא ידע בוודאות שבנו נלחם בחזית ושאשתו וארבעת בנותיו נרצחו. אפילו את הבית שלהם הנאצים פירקו כדי לבנות עמדות אש מבוצרות. בארבעת הימים שהוא שהה בליובן, בוריס גילה הרבה דברים על מעשי הזוועה שביצעו הנאצים ומשתפי הפעולה (משת”פים) שלהם בליובן ובגטו, שם נרצחו יהודים על בסיס יומיומי.

בפעם הראשונה שבוריס הגיע לליובן הוא היה בן 23, בשנת 1922, כשהיה חלק מגדוד של הצבא האדום שהגיע לאזור כדי לתפוס כנופיות שבאותה תקופה  עשו שמות באזור בלרוס. כך בשנת 1922, כנופייתו של בולק-בולחוביץ’ עשתה פוגרומים בליובן ורצחה בדם קר כמחצית מאוכלוסיית היהודים של העיירה. מאז ברל חיימוביץ’ קנל נשאר בליובן ובשנת 1923 התחתן עם אמי – קאצנלסון קיילה.

העיירה ליובן נמצאת בדרום של השטח המיוער במחוז מינסק על גבול עם מחוז גומל, במרחק של מאה וחמישים קילומטרים מהעיר מינסק, עשרים קילומטרים מתחנת הרכבת הקרובה – אורצ’יה, ו-45 קילומטרים מהעיר סלוצק. ניתן היה לנסוע בכבישים רק בחורף או בשיא הקיץ כי הסביבה הייתה בוצית. כל מה שעבר על המדינה, עבר גם על העיירה. כשאבי התחתן בשנת 1923, המדינה הסובייטית הייתה רק בת 6. מחצית מאוכלוסיית ליובן היו יהודים שדיברו יידיש, למדו בבית ספר יהודי, שמרו מסורת, ובפסח הכינו מצות בכל בית ובית. כשהילדים נולדו, הם קיבלו שמות יהודיים. באותה תקופה אף אחד לא חשב שיגיעו זמנים בהם השמות האלה יעמדו בדרכם להתקבל למוסדות לימודיים גבוהים או למקומות עבודה נחשקים. כך נולדה בשנת 1924 אחותי הבכורה, וקיבלה את השם מיכלה. אני נולדתי אחריה בשנת 1927 וקיבלתי את השם זליק. אחותי הקטנה נולדה בשנת 1930 וקראו לה חיה, ואחיותיי התאומות נולדו בשנת 1933 וקיבלו את השמות רוחמה ורחל. כך היה נהוג בכל המשפחות היהודיות.

הוריה של אימי היו דתיים אדוקים מאוד. היו לה שתי אחיות צעירות ממנה, ואח, המבוגר ממנה בשלוש עשר שנים. מי היו הוריה של אמי, סבי וסבתי לפני המהפכה – אינני יודע. סבי איבד את ראייתו, אך אני חושב שבקהילה היהודית הוא לא היה אחד שחי במחסור. אני מניח זאת כיוון שידוע לי כי לפני המהפכה ולפני מלחמת העולם הראשונה, המחייה לא הייתה יקרה והמחירים היו מאוד נמוכים. אז מאיפה לסבא שלי היה כל כך הרבה כסף? מתקופת הצאר?! בטוח שעבור תפקידו בקהילה הוא קיבל שכר נאה. את הכסף הזה מצאתי בעליית גג של סבא בתוך שקים. סבי הלך לעולמו בשנת 1937, וסבתי נרצחה בגטו.

שמו של אחיה הבכור של אמי היה דוד. הוא נולד בשנת 1887 עוד לפני שמערב בלרוס חברה לברית המועצות. הוא חי בפולין, בעיר ברנוביצ’י, ועבד בתור מורה. היו לו שני בנים. אחד הבנים התגורר בפלשתינה משנת 1939, לשם הוא עבר חודשיים לפני שגרמניה כבשה את פולין. הבן השני התנדב לתפקיד לוחם בצבא ספרד, ונהרג בשנת 1937. אחיה של אמי נסע לבקר את בנו בפלשתינה , ושם תפסה אותו המלחמה, אז הוא נשאר לחיות בתל-אביב.

דוד שלי, אחיה של אמי – דוד קאצנלסון,

1887-1952

   

 דוד קאצנלסון – קטע מתוך עיתון בפלסטינה

דוד קאצנלסון – אחיה של אמי נחשב לתלמיד נבון מאוד בפלשתינה – הוא למד כל הזמן.

דוד נולד בשנת 1887 בליובן קצת לפני חג הפסח. את הידע הראשוני שלו הוא קיבל בחדר (בית ספר יהודי יסודי) ולאחר מכן הוא המשיך ללמוד בישיבה ידועה בעיר מיר. שם הוא היה ידוע בשל הידע הנרחב שלו וזכרונו היוצא מן הכלל. הישיבה חזתה לו עתיד מבריק. בו זמנית, התיאוריה של  ד”ר הרצל יותר ויותר חדרה לתודעתם של האנשים ובאותה תקופה נוסד הפורום הציוני הראשון. דוד התרוצץ כמו מטאוריט בין העיירות והערים היהודיות. הוא היה התעמולן הציוני.

הוא הבין שהידע שלו לא מספיק, והוא חבר לחבריו הציונים שהפנו את כל תשומת ליבם ואת אהבתם לחיים החילוניים. בישיבה התנגדו להשפעות אלו, אך דוד הלך בדרך בה הוא האמין. כשהגיע הבשורה המרה שהרצל הלך לעולמו, דוד פרש מישיבה במיר ועבר לישיבה בליד. גם שם הוא התבלט כתלמיד בעל ידע רב, והוא למד שם עוד מספר שנים.

לאחר מכן דודי גילה כי בעיר אודסה מלמד רב צעיר בשם חיים שטרנוביץ’. הוא לימד בישיבה בעלת שם עולמי, שבה היו מורים גם יוסף קלייזנר וחיים נחמן ביאליק. דוד עבר ללמוד שם, והיה תלמיד חרוץ ונבון. לאחר סיום לימודיו הוא התחיל לחשוב על המשך השכלתו.

דוד נפטר בתל-אביב בשנת 1952, כשהוא בן 65 במותו. אני לא יודע אם הוא התכתב עם אמי לפני שנת 1939, אך לאחר עלייתי לישראל ביקרתי בדירתו של דודי בתל-אביב, ושם נתנו לי 23 גלויות – התכתבותו של דודי עם אמי. התאריך על הגלויה הראשונה הוא 06.08.1939. שמרתי את הגלויות הללו וכאן אני מציג את כולן לזכר אמי שנרצחה על ידי הנאצים בגטו. התאריך על הגלויה האחרונה מאמי לאחיה הוא 13.06.1941 – 9 ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה.

ניתן לראות שאמי הייתה אישה משכילה לפי הדרך בה כתבה את המכתבים.

  

גלויה 1 – ליובן 06.08.1939:

את הגלויה האחרונה קיבלנו באיחור כיוון שהיא נשלחה דרך מוסקבה. את המכתב עם התמונות קיבלנו גם. שאלת אותי איך אתה נראה בצילום. קשה לי לזהות אותך, אך התמונה טובה. כנראה שתישאר לחיות שם, תראה את הדוד ואת ילדיו. מסור להם את דעתי לגבי הדרך בה עזבו את ליובן. זה לא היה צריך לקרות כך. זה כמו לזרוק אבן למים, נראה לי שלא נורא קשה לכתוב מכתב קצר. כתוב לי איך הדוד גר, עם מי מילדיו, הוא הרי לא יכול לחיות לבד. תהיו כולכם בריאים, ואשמח לשמוע בשורות טובות. אחכה שתענה לגלויתי, ואז אכתוב שוב.

דרישת שלום לכולם.

 

גלויה 2 – 18.10.1939:

ב-06.09 קיבלנו ממך את הגלויה שכה ציפינו לה. קשה לי לתאר את השמחה שלנו. באותו זמן היה אצלנו מישה בקר, הצטער שלא תפס אותך שם. כנראה שלא נועדנו להיפגש. לא לשווא לא רציתי שתיסע כל כך רחוק עם משפחתך. עכשיו רק אלוהים יודע מתי ניפגש שוב. כשגרתם בברנוביצ’י עוד הייתה לי תקווה. עכשיו אני כבר לא יודעת אם עוד אי פעם נתראה.

דוד, בבקשה כתוב מכתבים לעיתים יותר קרובות. אולי המכתבים מגיעים מהר יותר.

דרישת שלום לכולם.

קיילה.

גלויה 3 – 30.10.1939:

דוד אחי היקר! בכל הזמן הזה קיבלנו ממך רק מכתב אחד. מבלי לחכות לתשובתך, כותבת לך מכתב נוסף. אני מקווה שאלוהים חושב עלי. כותבת את מכתבי השני כאשר בשורות לא טובות בפי. ביום ראשון, בשעה חמש בערב ב-20.10 איבדנו את אבינו היקר. הוא לא הקשה עלינו. הוא שכב רק יום אחד. הוא נפטר מדלקת ריאות. ביומיים האחרונים, הנחמה היחידה שלי היו שני המכתבים שלך.

את הסוף של הגלויה לא הצלחתי לתרגם

הגלויות הבאות נשלחו על סף פריצת המלחמה ורציחתה של אמי בגטו יחד עם אחיותיי.

גלויה 4 – 13.11.1939:

היום קיבלנו את גלויתך מתאריך ה-08.10. מיד שלחתי תשובה ומברק עם בשורות מרות. אבינו האהוב נפטר. מאוד קשה להתגבר על מותו של אב כה טוב ואהוב. עכשיו לגבי ברנוביצ’י. אני כבר כתבתי לך שבעלה של חיה מגיע לברנוביצ’י לעיתים קרובות. מספר פעמים הוא ביקר בדירתך. הכל בסדר שם, כל הדברים שלמים. יכול להיות שחיה ומישה יעברו מגומל לברנוביצ’י. לפי מיטב הבנתי, במקום בו אתה גר עכשיו אתה מובטל. אני מבינה שמאוד קשה לך. למה שלא תחזור בחזרה לפה, למקומך הטבעי? גם בנך גדעון יכול לבוא, יהיה לו פה טוב יותר. פה אצלנו למורים מאוד טוב. לכל המורים יש פה עבודה, ולא רק למורים. אתה בהחלט יכול לחזור ולתפוס מחדש את מקומך. יכול להיות שאין לך מספיק כסף לחזור. כתוב ונשלח לך כסף. רק כתוב איזה כסף אפשר לשלוח, ואני מייד אשלח לך. היית יכול לגור בברנוביצ’י והיינו יכולים להיפגש לעיתים קרובות. אחי היקר, בשבילך אין משהו שאין באפשרותי לעשות.

דרישת שלום לכולם.

קיילה.

גלויה 5 – 25.11.1939:

אחי היקר, קיבלתי את גלויתך ומיד משיבה. אתה דואג לשווא שאתה לא מקבל תשובה. עובר זמן רב, כשלושה שבועות, עד שהגלויה מגיעה. אני יכולה להגיד לך שהדברים שלך בברנוביצ’י בסדר גמור. שם לא היו התפרעויות. היום שולחים מפה לשם הרבה מורים. אני חוזרת ואומרת, אין לך שום סיבה לסבול שם. אם רק היית יודע כמה טוב אנו חיים! אני יודעת שאין לך כסף כנראה. אבל אנחנו לא יודעים איך לשלוח לך אותו, אולי דרך אמריקה, אבל זה יקח המון זמן. צריך לבקש מבעלה של חיה שישלח, כי הוא בברנוביצ’י. תכתוב אם אתה מוכן לבוא לפה, כדי שהתקווה שלי תתגשם.

דרישת שלום לכולם מכולנו.

קיילה.

גלויה 6 – 01.01.1940:

יקיריי, עבר הרבה זמן ואני מחכה לתשובתכם למכתבים ששלחתי. בכל הזמן שאתם נמצאים בפלשתינה, קיבלנו שלוש גלויות. כשאבא נפטר שלחנו לכם מברק ממינסק וכמה מכתבים, אך טרם קיבלנו תשובה. תהיו בריאים, ששנת 1940 תהיה מוצלחת יותר. הלוואי שניפגש.

להתראות.

קיילה.

גלויה 7 – 25.01.1940:

אחי, כלתי ואחייני היקרים! את הגלויה שלכם, יותר נכון את מכתבכם, קיבלנו. גם אני רציתי לכתוב מכתב, אבל אצלנו כרגע קרה, וגם בבית מאוד קר, לכן אני דוחה את זה לפעם אחרת. אחותנו כרגע בברנוביצ’י, גרה ברחוב חבנסקי 6. היא הלכה לראות מה קורה עם הדברים שלך. הם רצו לשים עליהם נפטלין ולהוציאם משם. חיה רצתה לעשות את זה, אבל בעל הבית לא אישר. הוא טוען שאתה חייב לו 230 זלוטי שלקחת ממנו, ועוד 150 עבור הדירה. הוא רוצה שישלמו לו מראש ולפי הערך של הכסף הקודם. הוא לא ישחרר את הדברים שלך עד שהיא לא תעביר את שלה. מהדברים שלך יש שם שתי מיטות, מזנון, שתי כסתות, שתי שמיכות ועוד כל מיני דברים. כתוב מה לעשות עם זה. אצלו הכל יכול להיעלם, אז כתוב לי אם אתה חייב לו כסף. חיה לא צריכה את הדברים שלך, יש לה מספיק משלה, אבל אצלה הדברים שלך יהיו בטוחים יותר. כתוב אם אתה חייב, כי את מישה לא עשו באצבע, הוא ידע מה לעשות. את המברק שלחנו ממינסק כי מליובן אי אפשר לשלוח מברקים לחוץ לארץ. תכתוב לי דוד אם אתה מתכוון לחזור. אתה רואה, ליבי לא הטעה אותי כשלא שמחתי שנסעת. המשיכו להיות בריאים. אני מקווה שעוד נתראה. דרישת שלום לשרה ודרישת שלום מאמא.

קיילה.

גלויה 8 – 01.02.1940:

יקיריי! משיבה לשתי גלויות יחד שהגיעו באותו שבוע. שאלתי אותך האם אתה יכול לחזור, כי שאלו אותי פה במה עסקת לפני שעזבת. עם מקצוע כמו שלך יכולת לחזור, אבל עכשיו הכל סגור, אי אפשר אפילו לחשוב על זה. נקווה שבהמשך הכל ישתנה. כבר כתבתי שמישה וחיה גרים בברנוביצ’י. אתמול שוחחנו בטלפון ודיברנו עליך. מה שביקשת, לא ניתן להוציא לפועל. הקראתי להם את מכתבך. מצבה הבריאותי של אמא גרוע מאי פעם. החורף השנה מאוד קר וקשה, ועוד הדאגות עם אבא, היא מאוד נחלשה. היא הייתה מאוד רוצה לראותך כדי שתוכל למות בשלווה.

תהיו בריאים.

קיילה.

גלויה 9 – 01.03.1940:

יקיריי! אתמול קיבלנו גלויה אחת ומכתב אחד, ואני מייד משיבה עליהם. כבר כתבתי לך שחיה ומישה גרים בברנוביצ’י. אני מדברת עם חיה לעיתים קרובות בטלפון. גם את חיה וגם את מישה זימנו לאנשהו, אבל הוא סירב לכתוב עליך.  אולי הוא מפחד מפלסטינים… או שאומרים שאתה היית ב…

אני חושבת שחיה ומישה בקרוב יבואו לליובן, אז נוכל לדבר יותר בפתיחות. כתבתי לך שבעל הדירה אומר שאתה חייב לו 230 זלוטי ובנוסף 150 זלוטי עבור הדירה. אם אתה חייב לו, צריך לשלם לו ולקחת ממנו את הדברים שלך, כי הדירה שלך כבר תפוסה והוא לקח את כל הדברים אליו. חיה תשמור יותר טוב על הדברים שלך, אז יכול להיות טוב אם תכתוב שהוא ישחרר אותם. כתוב מה נשאר שם. כתוב לי, ואני אעביר לו.

תהיו בריאים.

קיילה.

גלויה 10 – 31.03.1940:

היום זה היום האחרון של החודש השלישי אבל החודש לא קיבלתי ממך אף מכתב. אני חושבת שהמכתבים שלי לא מגיעים אליך. יתכן שכתבתי במכתביי את השאלות הנכונות, אז הם לא הגיעו אליך. חיה כתבה לי שהיא שלחה משהו עם מישהו שנסע לפלשתינה. עוד מישהו אמור לנסוע, אז היא תשלח לך חליפה וכמה תמונות. עכשיו מאוד מעניין אותי לדעת למה לשם אפשר לנסוע, אבל משם אי אפשר להגיע. אני שוכחת לשאול את חיה איך אפשר לנסוע לשם. היום אני לא ארבה בכתיבה, אלא אחכה לתשובה ממך, לפחות מכתב אחד, אז אכתוב יותר. תישארו בריאים.

קיילה.

דרישת שלום מאמא, היא מאוד דואגת לך.

גלויה 11 – 26.04.1940:

די הרבה זמן לא קיבלתי ממך מכתבים. עכשיו קיבלתי גלויה מה-07.03, שמאוד שימחה אותי. לפני כן הייתי משתפת את אבא, עכשיו אני לבד, ולא יכולה לשכוח את אחי היחיד שנמצא כה רחוק מעבר לים. היום יום שישי, אני ממהרת לכתוב כמה שיותר קצר לפני כניסת השבת. חיה לא גרה בדירה שלך, היא גרה ברחוב אחר, ששמו השתנה לרחוב קומסומולסקי. רעיה כתבה לי שכבר פעמיים שלחה לך משלוחים. פעם ראשונה משהו מכלי מיטה, ובפעם השניה – חליפה ועוד משהו. את הדירה שלך תפסו אנשים אחרים. למה רעיה לא כותבת לך? אגיד לה שתכתוב לי ואני אשלח לך. אני כותבת כל הזמן, אך מה שלא מגיע אליך, זה לא באשמתי.

תהיו בריאים ודרישת שלום מאמא.

קיילה.

גלויה 12 – 17.05.1940:

דוד היקר!

כותבת לך חיה. אני נמצאת יומיים בליובן אז כותבת לך מספר מילים. קודם כל רוצה לענות לך על זה שכתבת שאם חיה הייתה רוצה, הייתה יכולה לשלוח לך כמה דברים. אל תשכח שלא כל מה שהיינו רוצים לשלוח לך אפשר לשלוח לפלשתינה! שלחתי לך שני זוגות מכנסיים, חוץ מזה הם לא הסכימו לקבל שום דבר. בינואר אדם אחד נסע אליכם, חיפשנו אותו, אך הוא נסע בפתאומיות. עכשיו אנחנו לא יודעים מי יסע. כותבת לך על הדברים שלך. רציתי לקחת אותם כדי שהם יאוחסנו אצלי, מעיל פרווה ואת השאר, אך בעל הדירה אמר שאתה חייב להם כסף,  אז הוא לא שיחרר את מעיל הפרווה ואת הדברים האחרים, הרשה לי לקחת רק את שני זוגות המכנסיים ששלחתי לך. אנחנו עברנו מגומל לברנוביצ’י בעקבות מקום העבודה של מישה, אבל אנחנו לא גרים בדירה שלך. אנחנו גרים ברחוב אולינסקר. אני כותבת את המכתב הזה אצל קיילה אחותך. באתי כדי לראות את אמא, היא מאוד רצתה לראות אותי. היא בריאה, כמו גם שאר הנשים. חוץ מזה אין חדשות נוספות.

עכשיו כותבת אני, קיילה. חיה הייתה פה במשך יומיים לפני מספר ימים. גם מישה היה בליובן. רציתי לדעת מה סיפרו לך על חיה ומישה, כתוב אם אפשר. אתה עובד או מובטל, כפי שאומרים אצלנו. תהיו כולכם בריאים.

קיילה.

הסבר קצר לגלויה הזו. אחיהן של אמי ושל חיה, דוד, באוגוסט 1939 נסע יחד עם אשתו מברנוביצ’י (באותה תקופה זו הייתה עוד עיר בפולין), לבקר את בנו בפלשתינה, בעיר תל-אביב. בפולין, בברנוביצ’י הוא עבד בתור מורה. חודש לאחר מכן, בספטמבר, התחילה מלחמת העולם השניה. גרמניה כבשה את פולין ואחיה של אמא כבר לא יכול היה לשוב לברנוביצ’י, במיוחד כי מערב בלרוס וברנוביצ’י הפכו להיות חלק מברית המועצות. מהגלויה אפשר להסיק כיצד חיו יהודים באותה תקופה בפלסטין, תחת שלטון המנדט הבריטי. דוד נסע לבקר את בנו, שגם הוא כמו אביו היה מורה, ועבד בתל-אביב. כשבאים לבקר מישהו לוקחים מזוודה או שתיים, וכל הדברים שלהם נשארו בברנוביצ’י, שכן הם התכוונו לחזור. הבן באותה תקופה לא יכול היה לספק לאביו אפילו ביגוד, ולכן אחותו נאלצה לשלוח לו מכנסיים לתל-אביב. דוד גם לא הצליח למצוא עבודה. אז ההשוואה המתבקשת היא: פלשתינה של אז ומדינת ישראל של היום!

גלויה 13 – 16.06.1940:

אחי, כלתי ואחייני היקרים! כרגע קיבלתי מכם מכתב סגור מה-30.04. לפני שהתחלתי לכתוב את התשובה, קראתי את מכתבך מספר פעמים ולא יכולתי להפסיק  לבכות. למה אנחנו חייבים לחיות כל כך רחוק האחד מהשניה?! אתה כותב שרק אני היחידה שלא שוכחת אותך, בדיוק כמו שאתה לא שוכח אותי. חיה גרה קרוב, אנחנו חברות טובות כמו מקודם, שתי אחיות. לגבי אחותנו השניה אלטה אני לא אכתוב לך. אם היית מכיר אותה טוב יותר, הדברים יכולים היו להיות אחרת. אבל בכל זאת אתאר לך בקצרה. כשאבא נפטר היא לא הייתה איתו בקשר, היא לא דיברה איתו יותר משנתיים. וכך הוא הלך בלי שהם השלימו… הכל אבוד. שולחת את מכתבך לחיה. אולי הקיץ אסע אליה לברנוביצ’י. כשהגיע מכתבך, היו אצלי דודה יודס וחנה, ודודה פניה. הן נעלבו שלא מסרת להן דרישת שלום. הייתי כותבת לך מכתב סגור, אבל אני חושבת שגלויה תגיעה יותר מהר. מה שהכי משמח אותי הרבה הוא שאנחנו בקשר ויודעים האחת על השני.

תישארו בריאים.

קיילה.

תוספת קצרה לגלויה זו. כשעזבתי את גטו, את הבור שבו שהיתי, היה שם גם בעלה של אחותה של אמא אלטה, אברהם. הצעתי לדודי לעזוב ביחד, אבל הוא סירב, הוא אמר: “לאן אני אגיע איתך!” כזו גם הייתה אחותה של אמי אלטה, וגם בעלה!

   

גלויה 14 – 06.08.1940:

יקיריי! חיכיתי למכתבך כבר הרבה מאוד זמן, אך כעת כותבת לך מבלי לקבל תשובה. מכתבך האחרון הגיע ב-30.04. עד כה לא קיבלתי יותר כלום, אך לא רוצה לחשוב על דברים רעים. אני תמיד מנסה לחשוב חיובי אך הלב שלי נלחץ, אני לא יודעת מה יכל לקרות בזמן הזה שלא קיבלתי ממך מכתב. כשאבא היה בחיים, הוא היה בא אלי, וביחד ישבנו והעלינו זכרונות עליך. היום אני בודדה, היחידה שחושבת עליך כל הזמן. אני לא שוכחת אותך אפילו לא לשניה, אחי היחיד שנתלש מאיתנו, ואין דבר שאנו יכולים לעשות כדי לעזור. לפני זמן מה חיה הייתה אצלי וכתבנו לך מכתב ביחד. קיבלת אותו? תישארו בריאים. אני לא מאבדת תקווה שבקרוב אקבל ממך משהו.

קיילה.

גלויה 15 – 11.09.1940:

יקיריי! כבר איבדתי תקווה לקבל ממך מכתב, ופתאום, כאילו מהשמיים, הגיעה ממך גלויה מה-01.07. במשך כל הקיץ הגיע רק מכתב אחד ממך מפסח האחרון ועד היום, כשהגיעה הגלויה. תהיתי הרבה האם אתה מקבל את מכתביי. מה שאתה כותב לחיה, אני מיד אשלח לה. אל תאמין לבחור שסיפר לך שקרים עליה. אם הוא היה רוצה לקחת דברים בשבילך, היא הייתה מיד נותנת לו. כשאסע לברנוביצ’י, אני מיד אקח את כל הדברים שלך שאוכל. אסע מאוחר יותר, כשאסיים את הטיפול בגינה,  אוציא את תפוחי האדמה. תכתוב לי דוד מה שלום משפחת רבינוביץ’. והדבר האחרון, אני מסתגלת אך עדיין מקווה , צריך לחיות ולקוות שיום אחד אנחנו ניפגש שוב.

תמשיכו להיות בריאים.

קיילה.

גלויה 16 – 19.10.1940:

אחי היקר!

אני משיבה לך באהבה רבה על הגלויה מה-30.08, אותה קיבלתי ב-12 לחודש. אחרי הראשון לחודש גם שלחתי לכם גלויה. טרם נסעתי לברנוביצ’י כי אני עסוקה בטיפול בגינה. יצא יבול טוב של מלפפונים ותפוחי אדמה. חיה נוסעת לנופש. כשהיא תחזור, אסע לברנוביצ’י. לא פעם כתבתי וביקשתי מחבריך, פינטל, שיכתבו לך. הם לא רוצים לשלוח משם, אז שישלחו דרך ליובן, אך היא לא שלחה לי שום גלויה נוספת. יכול להיות שהוא לא רוצה ששמה הטוב יפגע, מה לעשות, היא הרי מורה שם. שאלה יהיו הצרות שלנו! רק דבר אחד אני רוצה, שנצליח להיפגש שוב. כמה מאושרת הייתי יכולה להיות אז! עוד הייתי רוצה לברר איתך איך אפשר לנסוע מברנוביצ’י לפלשתינה, ושנית – האם מצאת עבודה או שאתה עדיין חופשי.

תמשיכו להיות בריאים.

באהבה,

קיילה.

גלויה 17 – 20.11.1940:

יקיריי! היום קיבלתי את מכתבך מה-13.10. הייתי רוצה להשיב במכתב סגור, אבל כנראה שלא קיבלתם את המכתב שכתבתי ביחד עם חיה. בגלל זה משיבה בגלויה, אולי היא תגיע מהר יותר. טרם הייתי בברנוביצ’י. לא מצליחה לפנות את הזמן.  בתי הבכורה מיכלה כבר בת 16 ושלושה חודשים, אבל אני טרם יכולה להשאיר עליה את ניהול הבית. כשאגיע לשם, אכתוב לך. עם בעל הדירה חיה סיימה את הפרשה. היא נותנת לו 1000 רובל, והוא מחזיר לה את כל הדברים. אחת השמחות הקטנות כשאני וחיה נפגשות היא המחשבה שהלוואי והיית יכול להשתמש בכל זה. בכיתי לא מעט כשהסתכלתי על כל מה שהשארת בברנוביצ’י. והיום כשאני מסתכלת על הטובין שלך, אני חושבת מה אתה לובש עכשיו ואיפה אתה, ושוב הלב מתחיל לכאוב. כשאבא היה בחיים אז היינו עצובים ביחד. הכל היה ביחד – גם השמחה וגם העצב. ביחד שמחנו כשמכתביך הגיעו. עכשיו נשארתי לבד, אחי היקר, אחות שלעולם לא תשכח אותך. מאוד רוצה לראותך, הייתי נותנת הכל כדי להגשים את זה.

בזה אסיים. בעוד מספר ימים אכתוב מכתב סגור, אולי הוא יגיע אליך.

תהיו בריאים.

קיילה.

דודה יודס מקבלת 130 רובל בחודש, דמי דירה. זה מספיק לה למחיה.

גלויה 18 – 20.12.1940:

יקיריי! ב-08.12 שלחתי מכתב סגור ושמתי בפנים תמונה שלי. שמתי מכתב אחד בתוך השני, אתה כבר תבין. על קייבה לביץ’ היא כתבה לך, אבל עד כמה שהבנתי, היא טרם אספה את הכל. היא כעת בבית וכשתבוא, תאסוף את היתרה. עכשיו השאלה הנשאלת, מה צריך לעשות כדי שכל זה יגיע לידיך. הייתה לנו שיחה ארוכה לגבי מה אפשר לעשות ואיך. אבל אפילו אתה עצמך לא יודע מה יהיה בהמשך. יכול להיות שבתל-אביב יהיה יותר גרוע משם, אני יודעת את זה היטב, אבל אולי יכול להיות הרבה יותר טוב. אבל מה יש לנו לחשוב מה יכול לקרות אם הכל כבר קרה?! אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה. צריך לחיות עם תקווה ולא לקחת דברים ללב.

תמשיכו להיות בריאים.

קיילה.

גלויה 19 – 26.01.1941:

אחי היקר דוד! סופסוף הגיעה גלויה מה-04.12.1940. מאוד מצער אותי שאנו כה רחוקים אחד מהשניה, אפילו לכתוב מה שאנו רוצים אנו לא יכולים. היום הייתי אצל אמא, הבאתי לה את הגלויה שלך. היא דואגת לבנה היחיד, אך אין לי איך לעזור לה עם זה! היא אומרת מה שאבא היה אומר, שיהיה מה שיהיה. כמה זמן חיינו קרוב האחד לשניה, אך לא יכולנו להתראות. הגיע הזמן שיכולנו להיות קרובים יותר, אך שוב הכל התהפך. כתבת שאתה מתכוון לנסוע לדוד שלנו. אצלנו אומרים שהוא מתכוון לצאת לדרך עם מטען. תכתוב האם זה נכון. חיה שואלת אם הבחור ההוא הביא לך זוג מכנסיים.

תישארו בריאים.

קיילה.

גלויה 20 – 24.02.1941:

אחי היקר דוד! את הגלויה שלך מה-03.01 קיבלתי, וגם אמא קיבלה את מכתבך שבו אתה כותב שהיית שמח לקבל מכתבים מאמא. הרבה זמן לא כתבנו, רק עכשיו אנחנו שוב כותבים, אבל בקצרה, כי אלטה רוצה להלשין עלי. אני לא אוהבת אותה, אבל גם לא מאשימה. היא לא מדברת איתי, היא אוהבת להלשין. היא לא דיברה עם אבא שנתיים, והוא הלך לעולמו בלי להשלים איתה. אם אתחיל לפרט הכל, זה יעלה לי בבריאות, אז יותר לא אכתוב על הנושא. אני יודעת שכתבו לך שאני לא מרשה לאמא להשתמש בגינת ירק, אבל זה לא נכון. אני עזרתי לאמא לקטוף מלפפונים. עזרתי לה גם בהרבה דברים אחרים, אבל אני לא הולכת לכתוב על זה. מה שתשאל אותי, תקבל תשובה.

תהיו בריאים.

קיילה.

גלויה 21 – 14.04.1941:

דוד היקר! אתמול קיבלנו ממך גלויה מה-01.04. את המכתב הסגור טרם קיבלנו, אבל אולי הוא עוד יגיע. יש עכשיו הרבה נושאים לכתוב עליהם, אך ניאלץ להיסתפק במועט. אני מבקשת שתשלח צילום אחד שלך. תשלח גם ייפוי כוח על שם אמא כדי לקבל את הדברים שלך, כי אתה מבקש מחיה שהיא תקבל את הדברים, וצריך לעשות את זה דחוף. אני מקווה שבעוד מספר ימים אנחנו נקבל. אתה כותב שאנחנו צריכים להסתפק בגלויה, אבל אם רק היית יודע כמה שמחתי לקבל תמונה. אני בכיתי משמחה. לא ידעתי מה לחשוב, כי כל כך הרבה זמן לא היה מכתב ממך. בינתיים זה מספיק. נשיקות. כשאמא ראתה את התמונה, היא הביטה בה המון זמן מבלי להוציא אותה מידיה.

זהו.

קיילה.

הגלויה האחרונה של אמא לאחיה לפלשתינה נשלחה ב-13.06.1941.

   

 בגלויה אמא כתבה לאחיה מה היא עשתה עם הרכוש שלו בברנוביצ’י, אבל…

9 ימים מאוחר יותר פרצה המלחמה!

הסבר קצר לגלויות:

הרבה נחשף אחרי כל כך הרבה שנים. הרי בגיל 13 לא באמת הכרתי את אמי, לא הרשו לי לדעת הכל. אך לפי מה שאני רואה מהגלויות האלה, אמא מצטיירת כאדם חזק ואמיץ. היא אהבה את אחיה מכל הלב. לאמא היו שתי אחיות, חיה ואלטה. ורק כעת גילית כי אלטה הייתה “מלשינה”, היא הלשינה על אמא ל-נ.ק.ב.ד (ועד עממי לענייני פנים) בגלל ההתכתבות עם אחיה בפלשתינה. אבל אמא, למרות הכל, בלי להתייחס לסכנה שריחפה מעלינו, המשיכה לכתוב לו. אלטה נפטרה במינסק בשנת 1978 בדירתנו, בה היא התגררה באופן זמני. אחותה חיה, בגלל שידעה עליה הכל, לא הגיעה ללוויתה.

לסיכום, אני רוצה להודות מכל הלב לאשה – פרטיזנית אמיצה לשעבר- ראיסה גורודינסקי, על תרגום הגלויות מיידיש לרוסית.

פרק 4

 הגרמנים הגיעו ללובן ביום השישי של המלחמה, ב-27 ליוני שנת 1941. הם נכנסו מרחוב לנינסקיה מכיוון הערים גלוסק ובוברויסק. ראשונים, במהירות גבוהה, נכנסו שני אופנועים עם עגלות מצוידות במקלעים. לאחר מספר דקות הגיעו עוד שני אופנוענים. הם נעצרו ליד פרבר העיר כאשר תחנת הקמח משמאלם, ומימינם, במרחק של כ-500 מטרים – בית קברות יהודי. גם זו הייתה יד הגורל, מכיוון שבהמשך טחנו את הנאצים כמו קמח, ובמקום בשטחים הכבושים הם מצאו את עצמם בבתי הקברות, רק לא ביהודיים.

הייתי בן 14 ושלושה חודשים. מה כבר ידעתי על הגרמנים, על הנאצים. אנו ידענו שקודם כל הם מחסלים את היהודים. הרי היה כביכול “הסכם שלום” עם גרמניה, לכן מהו נאציזם לא באמת ידענו. היה רק סרט אחד שנקרא “פרופסור ממליוק”, אך זה היה כה רחוק מאיתנו, שהרגשנו שזה כלל לא נוגע לנו.

בנים בני גילי וצעירים יותר התחילו לרוץ אחרי האופנועים והרכב המשוריין שנכנסו לעיירה. אני הייתי ביניהם.  נצמדנו לגרמנים, וגם גברים מבוגרים יותר  יצאו החוצה והסתכלו בדממה על הגרמנים שעמדו בפתח הרכב המשוריין, ועל אלה שישבו מאחורי המקלעים בעגלות האופנועים.

כל המראה שלהם שידר חוצפה של כובשים. הרי כולם חוץ מהם, לדעתם, אינם נחשבים לאנשים. הם עמדו שם כחצי שעה, ירו צרור יריות באויר מעל ראשינו ואז חזרו באותה הדרך שבאו.

אילו רק ידעו אז הכובשים האלה, כה מלאים בבטחון עצמי מופרז, כי בקבוצת הנערים האלה עומד אנוכי, ילד בן 14, שבעוד שלוש שנים יהיה סמל בצבא האדום, ושנאצי  הולך להתחנן שארחם על חייו תחת המקלע של הרובה שלי. הוא יאמר שיש לו “מוטר, קינדר”, אבל אני רק אשיב לו ש”מיינה מוטר, מיינה פיר שבסטר דו גשיססן”. ואז הוא ישתתק.

חמישה ימים לאחר ביקורם הראשון לא ראינו את הגרמנים. הם הגיעו בשלישי ביולי בטנקים, רכבים משוריינים ומשאיות. הם ישבו בתוכם בלבוש ירוק ושחור, והצלבים הלבנים בלטו מאוד על רקע השריון הכהה שלהם. הם נכנסו לבתים ולקחו משם ביצים. ה-4 ביולי היה יום בו החל השלטון החדש. לכל בית נכנסו שני גרמנים בבוקר והוציאו את כל הגברים והנערים הגבוהים, רוסים, בלרוסים או יהודים. הם הוציאו אותם החוצה תחת איומי רובים, וליוו אותם לכיכר המרכזית. הגרמנים נכנסו לבית שלנו, סרקו את כל פינות הבית, וסימנו לי לצאת החוצה אבל היציאה מהבית שלנו הייתה דרך חדר כניסה גדול. הגרמנים התעכבו עוד כדקה בתוך הבית, ואני במקום לצאת החוצה התחבאתי מאחורי הדלת שהסתירה אותי… ואז הגרמנים יצאו בלי לשים לב אלי.

את כל גברי העיירה ליוו תחת משמר בשיירה אחת ארוכה לכפר קסטיוקוביצ’י, שהיה במרחק של כשלושה קילומטרים מהעיירה. היה שם מדהר חולי. שם ביצעו הפרדה בין היהודים לבין הרוסים והבלרוסים. את הרוסים והבלרוסים שחררו, ואת היהודים – מאתיים במספר – רצחו במקום.

בכיכר המרכזית של העיירה שלנו וברחובות השונים התנוססו צווים של המפקדה הגרמנית:

  1. כל היהודים, לרבות ילדים, צריכים להצמיד לבגדיהם את הטלאים הצהובים, אחד על החזה והשני על הגב. על הטלאי להיות בקוטר 10 ס”מ.
  2. על כל היהודים לעבור לאזור נפרד בעיירה תוך שלושה ימים –  לגטו. מי שלא יציית –יוצא להורג.

לא יכולנו לתאר לעצמנומשהו יותר משפיל ומביך מזה. ללכת כמו ליצנים עם הטלאים הצהובים, מושא ללעג. איך הגרמנים יכלו להשפיל ככה את האנשים, להפריד את היהודים משאר האוכלוסיה, לסגור אותם מאחורי גדר תיל, לגרש אותם מבתיהם… מה יכול להיות גרוע יותר מזה?! כמה מעט ידענו אז…

פרק 5

המילה “גטו” מקורה בימי הביניים, כאשר בערי אירופה המערבית היו מקצים ליהודים חלק מהעיר בו הם גרו. אותו חלק נקרא – גטו. זה מה שמקשר בין הנאציזם לימי הביניים. ההבדל היחידי הוא שהנאצים התעלו פי כמה וכמה על קודמיהם בתקופה הקדומה. באותם זמנים לא היו הורגים את היהודים בגטו, כאשר בשביל הנאצים, גטו היווה רק מסך שמאחוריו התבצע חיסול פיזי של אומה שלמה. למעשה גטו היה מחנה השמדה ענק, שבו היו מחסלים את כלל האוכלוסייה היהודית. עבור גטו בליובן, הקציבו חצי מרחוב מליצ’ניה, חצי מרחוב לנינסקיה, את הרחוב קומסומול’סקיה ואת הרחוב בנניה על סמטאותיו. חלק מחומת הגטו עברה לאורך נהר ארסה, חלקה האחר לאורך בנייני מגורים. חצי מהרחוב לנינסקיה בו גרנו לא הפך להיות חלק מהגטו, לכן אנחנו – אמא וחמישה ילדים – נאלצנו לעבור לגטו, לבית שבו לפני המלחמה התגורר מפקד המשטרה (מיליציה). הבית היה מורכב משני חלקים: כניסה מהרחוב ובה שני חדרים שהיו תפוסים על ידי מפקד המשטרה, וכניסה מהחצר הפנימית ושם חדר אחד, אליו אנחנו עברנו.

גברים יהודים, ואני ביניהם, נאלצו להסתתר כיוון שאחרי הפוגרום הראשון עשו הגרמנים לעיתים קרובות סריקות בגטו, תפסו את הגברים שלא הספיקו להסתתר וירו בהם במקום. מהמחצית השניה של יולי שנת 1941 ועד ה-7 לנובמבר של אותה השנה, בכל פעם שהגרמנים היו מתקרבים לבית, מקום המסתור שלי היה תחת תנור החימום, או כמו שקראו לזה – “קאטוח”.

בליובן הגרמנים מינו ראש עיר את השכן שלנו מעבר לרחוב – סרז’אנין. הוא היה מורה לכימיה וסיים אוניברסיטה עוד בתקופת צאר. מינו אותו לראש העיר בניגוד לרצונו, אבל בליובן אף אחד לא רצה את המינוי הזה. הוא היה אדם טוב והשתדל לא לעשות שום דבר רע ליהודים. הוא נפטר מהתקף לב במחצית הראשונה של שנת 1942.

אחריו מינו לתפקיד ראש העיר אחד בשם גלצ’ניה – הוא כבר נתן שירות מלא לגרמנים. למפקד המשטרה מינו את גדרנוביץ’, לפני המלחמה הוא היה הגזבר הראשי של השירות החשאי. אדם מאוד חכם. כשנוסדה המחתרת, הציעו למפקד המשטרה לעבוד עבור הפרטיזנים, והוא הסכים. גדרנוביץ’ היה בקשר עם מפקד גדוד הפרטיזנים ברגין, אך ברגין נהרג בקיץ 1942. גם השליחים של הפרטיזנים בליובן התחילו להיעלם. החליטו שהיה זה מעשה ידיו של גדרנוביץ’, והפרטיזנים עצמם מסרו אותו לידיהם של השוטרים המשת”פים. הגסטפו תפסו את גדרנוביץ’, הם חקרו ועינו אותו, עשו לו חתכים בגוף ושמו מלח על הפצעים, אך הוא לא נשבר ולא אמר כלום למרצחיו. כל זה התגלה רק אחרי מלחמה.

האכזריים ביותר בליובן היו המשת”פים. מרוב שליטה הם הפכו לחיות פרא. הם היו נכנסים לגטו ולוקחים את הדברים האחרונים שעוד נשארו בבתי היהודים. הבהמות האמיתיות היו המשת”פים ברזובסקי, רמנצ’יק, מורדבילקו, חיז’ניאק והאחים טז’דני. אני זוכר שבבית השכן תגוררה משפחת מולין מרובת הילדים. ברזובסקי עם עוד שוטרים נכנסו והתחילו לדרוש זהב. לפי פקודתו הם הפכו את כל הבית. במסדרון עמדו שתי חביות עם כרוב כבוש ומלפפונים חמוצים – כל מה שהמשפחה הצליחה להכין לחורף. ברזובסקי הביא מיכל עם קרוסין ושפך אותו לתוך החביות, ולאחר מכן שפך את תכולת דלי השופכין על ערמת תפוחי האדמה.

הגיע נובמבר שנת 1941. בתחילת החודש הנאצים תלו שתי נשים בגטו, כמאתיים מטרים מהבית שלנו. היו שם שני עצי צפצפה, ואת המסכנות תלו עליהם. על חזה הנשים היו לוחיות שעליהם כתבו הנאצים שכך יעשה לכל מי שנמצא בקשר עם הפרטיזנים.

באזור ליובן, הפעילות של הפרטיזנים הייתה כבר מאוד נרחבת. שתי הנשים שנתלו היו יהודיות, אחת מכפר סורוצ’י והשניה כנראה מעיר סלוצק. הן נשאו עלוני תעמולה מגדוד הפרטיזנים כאשר הן נתפסו.

בליל ה-7 לנובמבר הפרטיזנים תקפו את חיל המצב של הנאצים והשוטרים המשת”פים בליובן. הנאצים סבלו אבדות קשות, אך הפרטיזנים בכל זאת נאלצו לסגת. לתוך הבית שלנו נכנסו שני פרטיזנים יהודים וביקשו לשתות מים. שאלתי איך אפשר למצוא אותם. הם השיבו שהם לא יכולים לגלות את המיקום שלהם אך שאזכור את השם כפר זגליה, כי לשם הם מגיעים לעיתים קרובות.

למחרת, ה-7 בנובמבר שנת 1941, התחיל עוד פוגרום בגטו. חיפשו אחר הגברים הנותרים. נאצים ומשת”פים עברו בית-בית בליווי כלבים וסרקו את כל הפינות. הבנתי שהמחבוא שלי מתחת לתנור החימום לא יציל אותי, אז ברחתי דרך החצרות הפנימיים של הגטו כשני רחובות משם, לביתו של חברי – זימה לבוביץ’. הוא גר ביחד עם אמו וידעתי שיש לו מקום מסתור מוצלח. המקום היה בתוך המחסן, שהכניסה אליו הייתה דרך בית השימוש. בתוך בית השימוש ניתן היה להזיז את הארגז עם הצרכים, ובאמצעות סולם לרדת למקלט שבו שהו כבר אז אחד עשר גברים. לשם בדיוק הגעתי ללא הזמנה והפכתי למספר שנים-עשר. כל הגברים שנתפסו בגטו באותו יום –  נורו במקום.

הימים עברו. אמי פעם ביום הייתה מביאה לי אוכל, ואף אחד מאיתנו לא ידע מה יקרה לנו יום למחרת. באחד הימים אמא הביאה לי כנף עוף (איך היא הצליחה להשיג עוף בגטו – את זה כבר לעולם לא אדע!). ואז שמעתי את אחד הגברים פולט: “אם עכשיו הם אוכלים עוף, אפשר רק לדמיין איך הם חיו לפני המלחמה!” כנראה שהוא החליט שהיינו עשירים.

על רמת החיים של משפחה יהודית לפני המלחמה אפשר לגלות מן הגלויות שאמי כתבה לאחיה. איך יכלה משפחה בת שבע נפשות להיות עשירה אם אב המשפחה עבד בתור סייס במשק חקלאי, ואמי הייתה עקרת בית וטיפלה בחמישה ילדים, כאשר הבכורה הייתה בת 16 בתחילת המלחמה, והצעירות היו בנות שבע.

מתישהו באמצע חודש נובמבר, חברי לספסל הלימודים זיאמה החליט בלילה לבקר בביתו כדי להתקלח ולנוח באוירה ביתית, אך בלילה ההוא היה מצור בגטו וזיאמה נלכד ונורה. לאחר מכן אמו של זיאמה כבר לא רצתה שנשאר במקלט שלה והציעה לנו לעזוב. לא היה לנו לאן ללכת ולכן לא כל כך מיהרנו לעשות את אשר ביקשה. אני החלטתי לעזוב ב-3 בדצמבר. מדוע החלטתי לעזוב דווקא בתאריך הזה, קשה לי להסביר, אך כך היה. בלילה בין ה-3 ל-4 בדצמבר יצאתי מהמקלט והגעתי לבית בו התגוררה משפחתי בגטו.

יום למחרת, ב-4 לדצמבר 1941, גטו ליובן פונה וכל יהודי הגטו נטבחו באכזריות. כשעזבתי את המקלט כמובן שלא ידעתי מה עומד לקרות יום למחרת. כל הגברים שנשארו במקלט לאחר עזיבתי – גם הם נרצחו.

פרק 6

כשחזרתי הביתה החלטתי שהדבר הנכון ביותר עבורי לעשות הוא ללכת ליער ולנסות למצוא את הפרטיזנים, אבל לא כך חשבה אמי. אמא אמרה שאני לא הולך לשום מקום וש”מה שיקרה לנו יקרה גם לך”.  אני מאמין שהיא לא חשבה שהגרמנים עומדים להרוג נשים וילדים, היא קיוותה שבקרוב הנאצים יגורשו מהשטח הסובייטי, וחשבה שעלי לחשוב איך להמשיך ולהסתתר מפני הנאצים עד שזה יקרה.

הגיע הבוקר של 4 לדצמבר 1941. התעוררנו מדפיקה רמה בדלת בערך בשעה שבע. לתוך החדר פרצו שני משת”פים שיכורים. זיהיתי את אחד מהם, זה היה חיז’ניאק, שגר בעבר לא רחוק מאיתנו. הם הכריחו את כולם לצאת מהר החוצה, תוך כדי שהם צועקים ומקללים. כולנו: אמא, האחות הבכורה מיכלה, האחיות חיה, רחל ונחמה, וגם אני, בקושי הספקנו להתלבש ולצאת החוצה תחת ליווי משמר המשת”פים, שהוציאו אנשים מכל הבתים. אף אחד לא ידע מה קרה ומה מצפה לנו.

את כולם קיבצו בחצר גדולה של בניין המועצה לשעבר, שהיה מוקף בנאצים ומשת”פים. בחצר זו לקראת צהרי היום הצטופפו כבר כ-700 אנשים, כנראה כל האנשים שנותרו בגטו. כולם עמדו קפואים. היה קר, ירד שלג וילדים בכו. בצהריים ציוו על כולם להסתדר בתורים של מאה אנשים. מיד הוציאו את התור הראשון מהחצר, והודיעו שכל חצי שעה יצא תור נוסף. לאן יובילו את כולם אף אחד לא ידע, אבל הרוב כבר שיערו כי זו הפעם האחרונה שבה יראו אור יום.

אני, אמא והאחיות מצאנו את עצמנו בתור הרביעי. הובילו אותנו ברחוב לנינסקיה, עברנו ליד הבית בו גרנו פעם, לפני הגטו. הסתכלתי לצדדים, אבל להתנתק מהתור לא הייתה אפשרות. מלפנינו, מצדדינו ומאחורינו הלכו ארבעה גרמנים, ארבעה משת”פים וכלבים מגזע רועה גרמני. כשהתקרבנו לבתים האחרונים של רחוב לנינסקיה הבנו שמובילים אותנו לכיוון מפעל מכוניות וטרקטורים. כשהגענו לשם, פחד ואימה אחזו בכולנו. ראינו התקהלות של אנשים מקדימה, אך היו אלה גרמנים ומשת”פים. הם עמדו ליד פלטפורמות ארוכות , אך כשהתקרבנו, ראינו שאלה היו בעצם פלטות מתכת גדולות. הן היו שלוש במספר, וכעשרים מטרים מהן עבדה מכונה גדולה. היא הרעישה כמו טרקטור.

לפני המלחמה הספקתי לסיים רק שבע שנות לימודים בבית ספר, אך פיזיקה למדתי ולכן הבנתי שהמכונה הגדולה היא גנרטור שמעביר זרם חשמלי. הבנתי שככה הנאצים החליטו לחסוך בתחמושת, שאנחנו הולכים להרצח באמצעות זרם חשמלי. את התור שלנו חילקו לשלוש קבוצות והעמידו על פלטות המתכת הללו. מלפנינו עמדו גרמנים ומשת”פים. כולנו הבנו שהסוף הגיע. הנשים והילדים בכו, חלק התפללו. אני חושב שאם למישהו, כולל אותי, עוד נשאר שער שחור עד אותו הרגע, כעת הוא הפך שיבה.

מבין כולם, בלטה בעיניי כנופיית המשת”פים, בהם: ברזובסקי, רמנצ’יק, מורדובילקו,האחים טז’דנה וחיז’ניאק. הנאצים היו רגועים. אפשר היה לראות בפניהם שהם ביצעו את העבודה היומיומית שלהם. הם היו רגילים לזה, פניהם המתנשאות לא הקרינו ולו טיפת רגש. אך המשת”פים המנוולים השתתפו בפעם ראשונה ב”חגיגה” ההמונית של חיסול בני אדם, וזה שימח אותם עד מאוד. הם צחקו וקראו בכל רם: “ז’ידים! שם יהיו לכם חיים חדשים, שם כולכם הולכים להיות עשירים!” לפתע, מתוך הקבוצה שלנו נשמעה צעקה רמה: “פאשיסטים! משת”פים מפלצתיים! עוד מעט יבוא גם סופכם! סטאלין שלנו ינקום את דמנו! ארורים כולכם!”

זיהיתי את האישה האמיצה שצעקה את הדברים הללו. הייתה זאת ביסקינה חיסורה מרחוב לנינסקיה. בנדיט ברזובסקי רץ אליה עם צעקות: “יא פרצוף בולשביקי ז’ידי, אם את לא רוצה להיות שם עשירה, אז תמותי!” והוא ירה ברקתה ודחף את גופתה לתוך תעלה רחבה, בור, מאחורי הפלטות. לאחר מכן נשמעה פקודה רמה בגרמנית, הגנרטור החל לעבוד חזק יותר, ואנחנו, כל מי שעמד על הפלטות, התחלנו ליפול לתוך הבור. כנראה שהתעלפתי, כי כשהתאוששתי, לא הבנתי אם אני חי או מת. ההגיון שלי אמר לי שלהיות חי אני לא אמור להיות, אז כנראה שאני בעולם הבא וחולם… אז למה אני רוצה לזוז, להרים ידיים? אם קשה לי לעשות זאת, אז כנראה שאני לא חולם.

בהדרגה התחלתי לחזור לעצמי ולהבין שאני לא יכול לזוז כי מעלי יש ערמה של גופות. לאט לאט, בלי למהר, התחלתי להשתחרר ממה שהפריע לי, והתחלתי להריח אויר נקי וקריר. התחלתי לראות את השמיים הליליים הכהים, נזכרתי שכשנפלנו לתוך הבור היה עדיין אור יום, ועכשיו – לילה. שכבתי עוד זמן מה – מסביב היה שקט מוחלט. התחלתי לחפש דרך לצאת מהבור ובקושי רב הצלחתי. טיפסתי החוצה והתחלתי להתרחק בזחילה על הבטן מהמקום. זחלתי כך כמאה מטרים. היה קר, הכובע שלי נשאר שם בפנים. אך לא באמת הרגשתי את הקור, אפילו הזעתי בגלל המאמץ הפיזי. לאחר מכן קמתי על רגלי, והתחלתי לרוץ מכופף לכיוון הבתים הקרובים. היה קצת אחרי חצות אני חושב. ידעתי לאן עלי ללכת. היה מקום מסתור אחד בו התחבא הדוד שלי, בעלה של אחות של אמא, אלטה – אברהם גולד. בגינת הירק שלהם עוד בימי המלחמה הראשונים חפרו בונקר גדול, שהיה מכוסה מלמעלה בבולי עץ גדולים והכניסה אליו הייתה דרך המחסן. לא ידעתי אם הבונקר שרד אחרי פינוי הגטו, אך לא הייתה לי שום ברירה אחרת. אחרי שהגעתי לבתים הראשונים, התחלתי להתקדם לכיוון הבית שבו היה מקום המסתור דרך חצרות, גנים ולאורך הנהר.

כיוון שמסביב היה שקט, נכנסתי למחסן, פתחתי את המכסה המוסתר וירדתי במדרגות לתוך הבור. מצאתי את עצמי בבונקר גדול בו ישבו בדממה מוחלטת 18 אנשים – גברים, נשים וילדים. כולם היו מבוהלים כיוון שלא ידעו מיהו הזר הזה שמתגנב אליהם. גם דודי אברהם ישב בפנים. היה זה לילה שבין ה-4 ל-5 בדצמבר שנת 1941. אף אחד לא ידע מה מצפה לכולנו, שמונה עשר במספר. אני החלטתי שצריך לעזוב את המקום וללכת ליער. חשבתי לחכות לסוף היום ה-5 לדצמבר, ולהציע לדודי לבוא ביחד איתי. אך לא תמיד הדברים קורים כפי שאנו מצפים…

לקראת סופו של אותו יום נשמעו צעקות מבחוץ מעל הבור: “ז’ידים, צאו החוצה!” ואז התחיל ירי לתוך פתח הבונקר. כיוון שכבר הגיע הלילה, המשת”פים החליטו שהם יספיקו לסיים את המעשה גם יום למחרת. הופתענו שהם לא ניסו באותו רגע לחפש את פתח הכניסה לבונקר! עברו כשעתיים והכל היה שקט. צריך היה לצאת מהבור ולהימלט. שאלתי את דודי אברהם אם הוא רוצה לבוא איתי, אך קיבלתי רק את התשובה המזלזלת: “לאן כבר אצליח להגיע איתך!” לא ציפיתי לזה ממנו. הרי אני האחיין שלו! אם הייתי בן שבע, הוא יכול היה לזנוח אותי לבד ולעזוב בלעדי. אך הייתי כמעט בן חמש-עשרה, והוא חושב שאהיה לו לעול! נכון שזה גיל שבו למבוגר יש השפעה על הצעיר, אך למה הוא מתייחס אלי כמו לילד קטן?! זה היה הרגע שבו התנפצו אשליות הילדות שלי שמבוגרים יכולים הכל, שהם יכולים להרחיק מהקטנים כל צרה. זה היה הרגע שבו הרגשתי שהילדות שלי תמה, שעכשיו עלי להפוך לאדם בוגר ועצמאי.

קמתי, אמרתי שאני יוצא מהבור ושבערב למחרת אחזור לראות מה נשאר ממנו. עלי להודות שהרגשתי שמישהו מהצד שולט במעשיי.

כשיצאתי משם לא ידעתי לאן לפנות, עשיתי הכל באופן מכני. נכנסתי לבית בו גרנו לפני הגטו. הייתה שעת לילה מאוחרת. עד הזריחה ישבתי על הרצפה, וכשזרחה השמש, נכנסתי לחור מתחת לתנור החימום. כנראה שנרדמתי, כי התעוררתי מכך שמישהו נכנס לתוך הבית והתכופף כדי לראות מי נמצא מתחת לתנור. ראיתי את בן השכנים, כבן עשר. כנראה שהוא לא שם לב אלי, כיוון שנכנס מבחוץ והיה עדיין מסנוור מאור היום. תאריך ה-6 לדצמבר תם והגיע הלילה. יצאתי ממקום המסתור שלי, ודרך החצרות וגינות הירק הלכתי לראות מה קרה לבונקר אותו עזבתי לילה לפני. ראיתי שהבור הרוס לחלוטין, שקורות העץ מפוזרות ושאין אף אחד…

בעת שהתגנבתי דרך החצרות והגינות שמתי לב שהרחובות ריקים לגמרי, הרי הגרמנים והמשת”פים מפחדים לצאת בלילות. יצאתי לרחוב והלכתי ישר לביתו של עורך העיתון האזורי של ליובן, ששם משפחתו היה קוסטיוקובץ. הייתי בטוח שהוא לא יכול להיות בוגד. אשתו מרפה ואמה באו אלינו הביתה הרבה, מכרו משהו, קנו משהו. שם גיליתי שלילה לפני היה אצלם דודי אברהם, שהם נתנו לו מצרכים והוא עזב את ליובן, לכיוון שאין בו פרטיזנים. (רק אחרי המלחמה גיליתי שהמשת”פים תפסו את דוד אברהם כבר בכפר הקרוב וירו בו למוות).

את עורך העיתון לא מצאתי בבית, וניחשתי שהוא כנראה עם הפרטיזנים. אשתו ואמה נתנו לי אוכל. כשיצאתי משם, שמעתי שכמאה מטרים אחרי הולך עוד מישהו בצעדים בטוחים, כנראה נעל מגפיים. בדיוק הייתי ליד בית יהודי ריק, שבאמצעו היה בור בית שימוש של המרתף. ירדתי לשם והורדתי מכנסיים כאילו אני עומד לעשות את צרכיי. האדם שעקב אחריי גם הוא נכנס לתוך הבית, התכופף, הסתכל מה אני עושה, ובלי להגיד מילה יצא. אני חושב שזה היה שוטר שמשתף פעולה עם הפרטיזנים. הוא כנראה יצא מבית העורך שבו כרגע הייתי, הלך אחריי כדי לראות לאן אלך, ואולי התכוון לעזור לי במקרה הצורך. אם זה היה שוטר אמיתי, הוא לא היה עוזב אותי לנפשי.

באותו לילה טרם התכוונתי לעזוב את ליובן. רציתי להיפגש עם עוד אדם אחד שהיה מאוד אמיץ, אותו הכרתי מזמן. בגטו רבים הכירו אותו כפעיל המחתרת, כשליח הפרטיזנים. הוא למד יחד עם אחותי הבכורה באותה כיתה, ושמו ולדימיר לוקובסקי. כבר מהימים הראשונים של המלחמה הנער האמיץ הזה, עוד לפני כניסת הנאצים, התהלך ברחובות העיירה עם רימוני יד אפ.1 וחרב בחגורה. כמובן שההתחמשות הזאת אז הייתה מיותרת. פגישתי איתו הייתה כרוכה בסיכון מסוים, כיוון שלא ידעתי אם ולדימיר עצור על ידי הנאצים או לא. אם הוא היה עצור, ביתו עלול היה לשמש כמארב.

את היום של ה-7 לדצמבר ביליתי מתחת לתנור בבית יהודי נטוש ברחוב לנינסקיה, קרוב מאוד לבית שלנו. הגיע הלילה של ה-8 לדצמבר. היה זה הלילה שהחלטתי בוודאות לעזוב את ליובן. לפני שהלכתי לביתו של פעיל המחתרת ולדימיר, החלטתי להיכנס לביתה של המורה שלי לרישום ששם משפחתה היה גלבוביץ’ (את השם הפרטי אני לא זוכר). בשנת 1937 בעלה נשפט באשמת היותו אויב העם. עם פלישת הגרמנים בנה (שגם למד עם אחותי הגדולה באותה כיתה) עבר לצד הנאצים והנהיג את תנועת הנוער הנאצית, אך למרות הכל הייתי בטוח שמורתי נשארה אדם ישר. גם ביתה שכן ברחוב לנינסקיה, לא רחוק מביתנו. השעה הייתה בערך עשר בערב כשדפקתי על דלתה. המורה פתחה, תפסה אותי בשרוול ואמרה רק שתי מילים: “תיכנס מהר”. זו הייתה דירה בת שני חדרים. בחדר אליו נכנסנו היינו לבד. היא אמרה לי לא לפחד כיוון שבנה נמצא בחדר השני, והוא לא יעשה דבר. אמרתי לה שאני עוזב את ליובן, אך קיבלתי תשובה שהבהילה אותי. היא אמרה לי להיכנס לולדימיר, והוא יגיד לי בדיוק איפה אני יכול לחצות את נהר ארססה ואיפה אוכל לפגוש את הפרטיזנים. הנה, חשבתי לעצמי, זאת אמא של אדם שעובד בשביל הנאצים! אך העיקר שגיליתי את מה שהייתי צריך – ולדימיר לא עצור.

לאחר מכן המורה נתנה לי מנה מכובדת של אוכל, נפרדנו לשלום ויצאתי מביתה. הלכתי לכיוון ביתו של ולדימיר שגר שני רחובות מרחוב לנינסקיה. התקרבתי לביתו וראיתי שיש שם מסיבה, מוסיקה רועשת – כאילו אין גרמנים בליובן, כאילו אין מלחמה. דפקתי בדלת וענתה לי אשה. אמרתי לה שאני צריך את ולדימיר. בלי להגיד מילה היא נכנסה פנימה וכעבור דקה יצא אלי ולדימיר עצמו. הוא הכיר אותי והבין למה באתי. הוא הסביר לי באיזה מקום לחצות את הנהר. הקרח חזק, צריך לעקוף את הגשר שהנאצים שומרים עליו. ללכת ישר בדרך בלי לפנות כ-20 קילומטרים, וכך אגיע לכפר גדול בשם קלינובקה. לא להיכנס לכפר כי שם אני עלול לפגוש או פרטיזנים או גרמנים, אלא יש דרך שיוצאת שמאלה מהכפר. בשני צידי הדרך יש כפר. עלי לעבור כ-20 קילומטרים ביער. בהתחלה אגיע לכפר שבו נמצא סובחוז בריקוב, ושלושה קילומטרים מה סובחוז נמצא כפר זגליה, שבו אמורים להיות הפרטיזנים.

נפרדתי לשלום מולדימיר והתחלתי להתגנב דרך החצרות הפנימיות לכיוון הנהר ארססה. חציתי את הנהר, עקפתי את הגשר שהנאצים שמרו עליו, ופניתי שמאלה לדרך שבה יצאתי מליובן. היה זה לילה בין ה-8 ל-9 לדצמבר, שנת 1941 – לילה שבו לעולמים עזבתי את ליובן, המקום שבו ביליתי את 14 שנות חיי הראשונות. מקום שבו נשארות בתוך האדמה אמי וארבעת אחיותיי היקרות, יחד עם כל בני העיירה שלי, כל אוכלוסיית היהודים של ליובן – כולם נרצחו על יד הנאצים. גברים, נשים וילדים – כולם נטבחו רק בגלל היותם יהודים. ואם הגורל החליט שעלי להישאר בחיים, אז לנאצים לא תהיה חנינה ממני!

יהי זכרם ברוך

של אמי קיילה, אחיותיי מיכלה, חיה, נחמה, רחל, וכמו כן של כל בני עיירת ליובן שנרצחו בידי הגרמנים הנאצים.

להלן שמות הניספים:

רחוב לנינסקיה:

קנל קיילה + 4 ילדים = 5 נפשות

מנדלייב דורה + 2 ילדים = 3

פוקין זלמון + רעיה + 2 ילדים = 4

שיימן לייבה + רעיה + 2 ילדים = 4

גורביץ’ סמרול = 1

גרינברג ציביה + 4 ילדים = 5

כצנלסון איצק + רעיה = 2

לוין יוסל + רעיה = 2

פטריקובסקי ברוך + רעיה + 2 ילדים = 4

קפלן בסיה = 1

קרפצון סמיון + רעיה + 3 ילדים + אחות = 6

סורפין וניה = 1

קוסטמוביץ’ מוטל + רעיה + 1 ילד = 3

לישיץ איטה + 3 ילדים = 4

כצנלסון חסיה = 1

רצ’ין גלר + רעיה = 2

פודליפסקי חיה + 2 ילדים = 3

לבוביץ’ זימול + 1 ילד = 2

לבין אלטר + רעיה + 1 ילד = 3

פוקין לייזר + רעיה + 2 ילדים = 4

סטרלץ סחנה + רעיה = 2

ביסקין ארה + רעיה + 3 ילדים = 5

קיזנצוב ישראל + רעיה + 1 ילד = 3

קפלן שרה + בעל + אחות = 3

מולין רחמיאל + רעיה + 1 ילד = 3

גלפנד ישראל + רעיה + 3 ילדים + חתן = 6

גלפנד אלקונה + רעיה + 1 ילד = 3

מסלן ברקו + רעיה + 1 ילד = 3

שקלר יעקב + רעיה = 2

רוזנברג ידל + רעיה = 2

קוסטנוביץ’ אלטר + רעיה + 3 ילדים = 5

ביסקין חיסורה = 1

גולדין אורקה + רעיה + 2 ילדים = 4

לוין רחול = 1

כצנלסון אברהם + רעיה + 1 ילד = 3

חנה-ריבה + 2 ילדים = 3

פייטול + 2 ילדים = 3

בביצקי + רעיה = 2

קונצמן + רעיה + אם = 3

שיינקמן חיה + 3 ילדים = 4

קפלן לייבל + רעיה + 3 ילדים = 5

כצנלסון בדנה = 1

מולין ארצה + רעיה + 3 ילדים = 5

קפלן טייבול + רעיה + 2 ילדים = 4

גרצ’יקוב פסיה + אחות = 2

מקלר שרה = 1

רצ’ין איטה = 1

גרצ’יקוב מואיסיי + רעיה + 2 ילדים = 4

 

רחוב סובצקיה:

בביצקי + רעיה + 3 ילדים = 5

גרצ’יקוב אליה + רעיה + 1 ילד = 3

קבלרצ’יק שרה + 2 ילדים = 3

קוסטנוביץ’ נשה + 1 ילד = 2

רוסמן אלקוניה + רעיה + 1 ילד = 3

רוסמן אייזיק + רעיה + 1 ילד = 3

רייזנסון אליה + 2 ילדים = 3

ליפשיץ חייסורה + 1 ילד = 2

כצנלסון שולם + רעיה = 2

ביסקין סלבה + 1 ילד = 2

פודליפסקי יעקב + רעיה = 2

כצנלסון זלטה = 1

פימשטיין מוטל + 2 ילדים = 2

קרבצוב מאיר + רעיה + 1 ילד = 3

זוברובסקי דובה + 3 ילדים = 4

רודשטיינוב + רעיה + 1 ילד = 3

צרלין + אחות + 2 אחיינים = 4

קוסטנוביץ’ שרה + 2 ילדים + 1 נכד = 4

טרושקין הירש + רעיה + 1 ילד = 3

טרייצ’נסקי רובל + רעיה = 2

אפשטיין הירש + רעיה = 2

קוסטנוביץ’ יודס = 1

כצנלסון אלטר + רעיה = 2

גרצ’יקוב לייזר + רעיה = 2

שפילובסקי יעקב + בת + חתן + 2 ילדים = 5

פישמן יודל + רעיה + נכד = 3

גרצ’יקוב חיה + 1 ילד = 2

קרפצון סמיון + רעיה + 3 ילדים = 5

קומיסר ברקו + רעיה + 3 ילדים = 5

קנטור בדנה + בעל + 2 ילדים = 4

דוחן ביילה + 3 ילדים = 4

קפלן פוימה = 1

רוסין לייבה + רעיה + 2 ילדים = 4

שקליאר מושה + 1 ילד = 2

אפשטיין חיים + רעיה + אח + 3 ילדים = 6

קוסטנוביץ’ נחה + רעיה + 1 ילד = 3

קובלרצ’יק גנה + 2 ילדים = 3

רוסמן ריבה + 3 ילדים = 4

בצר + רעיה + 3 ילדים = 5

סטרלץ לייזר + רעיה + 2 ילדים = 4

ליפשיץ ליפה = 1

ליפשיץ יעקב + רעיה + 1 ילד = 3

דוסטנוביץ’ דוד + רעיה + 2 ילדים = 4

צירין אירסול + רעיה = 2

טנחלביץ’ איסרול + רעיה + 2 ילדים = 4

קוסטנוביץ’ טמרה + 3 ילדים = 4

סלקינסקי איטקה = 1

רחוב נוביה:

פינקלשטיין + רעיה = 2

צימס + רעיה = 2

פליטים מפולין = 12

רחוב אינטרמציונלניה:

קפלן אייזיק + רעיה = 2

יחניוק חנה + 3 ילדים = 4

יחניוק צירה + 1 ילד = 2

צירלין פשה + 3 ילדים = 4

סלבודניק + רעיה = 2

לבוביץ’ חיים + רעיה = 2

דוחן מרה + 2 ילדים = 3

קושנר ברוינה + 2 ילדים = 3

קוסטנוביץ’ ליבה + 1 ילד = 2

סיינה ליה + אלטר = 2

כצנלסון וולף + רעיה + 3 ילדים = 5

גורביץ’ פרידה + בעל + 1 ילד = 3

לבוביץ’ מוליה + רעיה + 2 ילדים = 4

רוסין יעקב + רעיה + 2 ילדים = 4

בליחר מטליה + 2 ילדים = 3

לבוביץ’ ארה + רעיה + 3 ילדים = 5

אסובסקי סלבה + 2 ילדים = 3

אפשטיין פניה + 2 ילדים = 3

נוזיק אושר + רעיה + 1 ילד = 3

קולקובסקי איצקו + רעיה = 2

מקלר חנה + 2 ילדים = 3

קוסטנוביץ’ אלקונה + אסתר-מלכה = 2

כצנלסון פליה + הבת שרה + החתן + 2 ילדים = 5

קוסטנוביץ’ פייגה + אחיינית + 2 ילדים = 4

רזנסקי וולף + רעיה + 1ילד = 3

גרוזובסקי גרשון + רעיה + 2 ילדים = 4

קמיסר נחמה + 2 ילדים = 3

לוין אברהם + רעיה = 2

גרינברג הרץ + רעיה = 2

ולסמחה ליזה + 2 = 3

לונין יצחק + רעיה + אחות + 2 ילדים = 5

רוסין אלקונה + רעיה + 2 ילדים = 4

רוסין אברהם + רעיה + 2 ילדים = 4

צירלין חנה + אחות + 1 ילד = 3

קרוניק ברקו + רעיה + 1 ילד = 3

מגדלוביץ’ בסיה + 1 ילד = 2

קוריש פרידה + 4 ילדים = 5

לייפרט ברויכה + 2 ילדים = 3

קיקואין חיים + רעיה + 1 ילד = 3

כצנלסון יצחק + רעיה = 2

טרושקין גסול + רעיה = 2

קונצר לייבה + רעיה + 1 ילד = 3

סטרלץ גולדה + 3 ילדים = 4

ביסקין גדליה + רעיה + 3 ילדים = 5

כצנלסון אברהם + רעיה + 2 ילדים = 4

פודליפסקי רחמיאל + רעיה + 2 ילדים = 4

מרגולין זבול + רעיה + 2 ילדים = 4

בלר שמעון + רעיה + 3 ילדים = 5

רוסין יעקב + 1 ילד = 2

אפשטיין נובה + 2 ילדים = 3

מולין שולם + רעיה + 3 ילדים = 5

רחוב קלינסקיה:

פגונברג יעקב + רעיה = 2

מולין ברוך + כלתו + 3 ילדים = 5

רוזנסקי שרה + 4 ילדים = 5

קוסטנוביץ’ דינה + 3 ילדים = 4

גונקין נפתלי + רעיה + 1 ילד = 3

גרשמן אלקונה + רעיה + 1 ילד = 3

קוריש משה + רעיה + 2 ילדים = 4

אוזדנסקי מאיר + רעיה + 2 ילדים = 4

רייזנסון פינה + 3 ילדים = 4

אקסלבנד רובה + רעיה + 2 ילדים = 4

קוסטנוביץ’ יעקב + רעיה + 1 ילד = 3

רחוב פושקינסקיה:

מסלן אלטר + רעיה + 2 ילדים = 4

רוסין סטייס + רעיה + 1 ילד = 3

פודליפסקי אסיה = 1

שיינקמן סמרול + רעיה + 2 ילדים = 4

רחוב פרבומייסקיה:

כצנלסון דבושה + 1 ילד = 2

קוסטנוביץ’ הירש + רעיה + 3 ילדים = 5

ליפשיץ רושה + 3 ילדים = 4

רצ’ין חיים + רעיה + 2 ילדים = 4

סמלקינסון חיה = 1

חיניץ’ דוד + רעיה + 2 ילדים = 4

סטרלץ אברהם + רעיה + 2 ילדים = 4

סטרלץ מטליה = 1

כצנלסון מיכול + רעיה + 2 ילדים = 4

קפלן אליה + רעיה + 1 ילד = 3

צירקל ציפה = 1

פודליפסקי שמוליה + רעיה = 2

שפירו וולף + רעיה = 2

אפשטיין ליובה + 2 ילדים = 2

שפירו נחמה + 1 ילד = 2

שפירו בנימין + רעיה + 2 ילדים = 4

לבוביץ’ נחמה = 1

קוסטנוביץ’ חסיה + 2 ילדים = 3

קוסטנוביץ’ ברקו + רעיה = 2

רוסמן חנה + 3 ילדים = 4

סלובודניק לייבה + רעיה + 2 ילדים = 4

פסצקי מואיסיי + רעיה + 2 ילדים = 4

רעיתו של לבוביץ’ לב + 2 ילדים = 3

זלמן מלה + רעיה + 3 ילדים = 5

צירלין חיים + רעיה + 3 ילדים = 5

סלבודניק ברקו + רעיה + 2 ילדים = 4

פודליפסקי מלכה + 2 ילדים = 3

רחוב בולניצ’ניה:

אפשטיין מאיר + רעיה + 2 ילדים = 4

כצנלסון בסיה + 1 ילד = 2

לבוביץ’ ביילה + אם + 2 ילדים = 4

זובובסקי יעקב + רעיה + 2 ילדים = 4

קבלרצ’יק גרבניה + רעיה + 4 ילדים = 6

מס חוה + 4 ילדים = 5

קבלרצ’יק אברהם + רעיה + 2 ילדים = 4

קבלרצ’יק חסיה = 1

סמלקינסקי גליה + 2 ילדים = 3

סמלקינסקי חסיה + 3 ילדים = 4

סמילקינסקי אהרון + רעיה + 1 ילד = 3

יחניוק זלמן + רעיה + 2 ילדים = 4

ללצ’וק שרה + 1 ילד = 2

סטרלץ + רעיה = 2

קוזמין שמואל + רעיה + 1 ילד = 3

רחוב צ’קלובסקיה:

זליקמן סימה + 2 ילדים = 3

שפירו שמואל + אחותו = 2

שייקמן סרול + רעיה + 2 ילדים = 4

גרדצקי סיינה = 1

קפלם בדנה + 2 ילדים = 3

רחוב קרסנוארמיסקיה:

חיניץ’ לייבה + רעיה = 2

קוסטנוביץ’ טיומה + 2 ילדים = 3

בצרבינה + אב + אם + 2 ילדים = 5

רוסין רוזה + 2 ילדים = 3

מנדל סחנה + בן עם רעיתו + 2 ילדים = 5

ליפשיץ מואיסיי + רעיה = 2

לבוביץ’ אסתר + בעל + 1 ילד = 3

לבוביץ’ ברקו = 1קפלן חיים-אושר + רעיה + 3 ילדים = 5

קונצר חיים + רעיה + 2 ילדים = 4

רצ’ין פרומה + 2 ילדים = 4

קפלן ישראל + רעיה + 3 ילדים = 5

גולדשטיין נחמה + 2 ילדים = 3

קפלן שרה = 1

קוסטנוביץ’ אלקה + 1 ילד = 2

רוסין יודקה + רעיה = 2

קוסטנוביץ’ מרה + 1 ילד = 2

קסלמן בסיה = 1

רודשטיין גיטול + 4 ילדים = 5

דוחון נחום + רעיה + 3 ילדים = 5

רוזנסקיה + 2 ילדים = 3

פימשטיין מוטול + רעיה + 2 ילדים = 4

פייסלוביץ’ ליזה + 3 ילדים = 4

טרושקין חסיה + אם = 2

לבוביץ’ שימחה + רעיה + אח = 3

גךוסקין זכריה + רעיה + 4 ילדים = 6

גולדברג מנדל + רעיה + 4 ילדים = 6

רוז’נסקיה + 7 ילדים = 8

פוגוסטקין מואיסיי + רעיה = 2

גולשטיין אוה + רעיה + 1 ילד = 3

אפשטיין ארצי + רעיה + 2 ילדים = 4

חמס (הבת) = 1

סך הכל נרצחו 852 נפשות תמימות: זקנים, נשים וילדים, בידי הנאצים הגרמנים בעיירה ליובן בשנת 1941.

יהי זכרכם ברוך, יקירינו ואהובינו, בני העיירה שלנו!

מצבה במקום השמדתם של היהודים בגטו ליובן ב-04.12.1941

דוד קמיסרוב הציב את המצבה ועליה כתוב:

“לזכר האזרחים הסובייטיים שנספו”.

פרק 7

 על מה שקרה בהמשך לולדימיר לוקובסקי גיליתי כשעבדתי על הספר הזה מהלמידה על אזור ליובן בספר בשם “זכרון”. להלן הציטוט: “היה זה בוקר יום ראשון שטוף שמש. אך הדבר לא שימח את האנשים, כי כבר נודע לכולם שפרצה מלחמה. במחצית השניה של יום ה-22 ליוני בבית התרבות התחילת אסיפת תושבי האזור. לתלמידי הכיתות הגבוהות נתנו משימה לשים לב לסביבה, לאנשים זרים שנראים חשודים ולשמיים. לאחר האסיפה, נערכה עצרת בכיכר. המפקדה הצבאית הודיעה על  גיוס כללי. רבים מתושבי ליובן החלו להירשם כמתנדבים לצבא האדום. הוקם גדוד קרבי שהיה מורכב מאלה שלא התאימו לגיוס בגלל גילם המבוגר וגם מאלה שהיו בגילאי טרום-גיוס.

רבים מתלמידי הכיתות הגבוהות הפכו ללוחמים בגדוד, ביניהם ולדימיר לוקובסקי, בולסלב קורקביץ’, אנדריי רמנצ’יק, ולדימיר ניזקי ורבים אחרים. על בסיס הגדוד הקרבי ליובן נוצר גם ארגון מחתרתי. ולדימיר לוקובסקי ובולסלב קורקביץ’ היו מנהיגי המחתרת, וחלק מחבריה היו ולדימיר וקונסטנטין רמנצ’יק, יעקב וולנטינה שפליקו ואחרים. הם היו בקשר עם הנהגת גדוד הפרטיזנים של מ.מ. רוזוב, הם השיגו היתרי כניסה. ולדימיר רמנצ’יק, לפי פקודת ההנהגה הפרטיזנית התגייס למשטרה, מה שעזר למחתרת לבצע הרבה משימות מלחמתיות. חברי המחתרת נתנו סיוע ללוחמים הפצועים ולמפקדים של הצבא האדום. הם עזרו מאוד בתכנון והכנות למבצע ההשמדה של  חיל המצב הגרמני-משטרתי בליובן בלילה שבין ה-6 ל-7 בנובמבר 1941. באביב 1942 מנהיגי המחתרת בליובן, ולדימיר לוקובסקי ובולסלב קורביץ’ נעצרו ולאחר עינויים אכזריים נרצחו. רבים מחברי המחתרת הפכו ללוחמים בגדודי פרטיזנים.”

ולדימיר לוקובסקי – מנהיג תנועת הנוער המחתרתית בליובן בשנת 1941

(מחבר הספר קיבל ממנו הנחיות והודות לו מצא את גדוד הפרטיזנים)

אבן זכרון שניצבת במרכז ליובן בגן ציבורי, מקום שבו נקברו לוקובסקי ולדימיר וקורביץ’ בולסלב

… אם כך, אני ממשיך את סיפורי. ליובן נשארה מאחור. בעודי עושה את דרכי קדימה ניסיתי לא ללכת לאיבוד כיוון שהתחילה סופה, החל לרדת שלג כבד והדרך בה הלכתי נעלמה תחתיו. כשעלה השחר, מצאתי את עצמי ביער בלי שום דרך. בעודי עושה את דרכי ביער, ראיתי אדם שהיה לבוש בבגדי איכרים שאסף עצים להסקה. נעצרתי בלי לדעת האם האדם הוא אויב או ידיד. גם הוא ראה אותי, ודיבר ראשון: בוא, אל תפחד ממני”. ניגשתי, הוא שאל מאין באתי, ולאחר מכן אמר: “בוא איתי, הבית שלי מעבר לנהר בקצה. הגרמנים והמשטרה נמצאים כחמישה קילומטרים מכאן.” סמכתי עליו ולא טעיתי. בבית אליו נכנסתי איתו לא היה אף אחד. הוא הושיב אותי על הכסא והניח לפני מחבת גדולה עם בלינצ’סים וקערה עם שמנת. אז אמר לי לטפס על תנור החימום כדי להתחמם ולנסות לישון קצת. אמר שבערב הוא יעיר אותי ויגיד לי לאן ואיך להמשיך משם.

הוא לא היה צריך לשכנע אותי, במיוחד כי מתחילת המלחמה לא רק שלא אכלתי כך, אפילו לא יצא לי לראות כל כך הרבה אוכל. שמו של האיכר הבלרוסי הזה היה מיכס, ושם הכפר הקטן בו הוא היה גר היה קוצנקה. אני התחממתי וישנתי היטיב על התנור. בערב מיכס העיר אותי, שוב השיב אותי ליד השולחן עם הכיבוד הקודם והסביר שעלי לעבור את הנהר, וללכת כל הזמן לאורכו. כשאראה גשר, לא להתקרב אליו. מאחורי הגשר נמצא כפר קלינובקה בו עלולים להיות או גרמנים או פרטיזנים. זה בדיוק מה שאמר לי ולדימיר לוקובסקי.

הודתי למיכס ויצאתי לדרכי. כשהלכתי לאורך הנהר התחיל להחשיך. מקדימה ראיתי גשר, ועל הגשר – קבוצת אנשים. לא הצלחתי להבין אם אלה שוטרים או פרטיזנים, אז פניתי לכיוון ההפוך. פתאום התחילו לירות לכיווני. התחלתי לרוץ, ותוך כדי ריצה הסתובבתי וראיתי ששני אנשים רודפים אחרי. היה כבר די חשוך כשראיתי כמה ערמות חציר לפני, אז קפצתי לתוך הערמה הראשונה ועצרתי נשימה. רודפיי חלפו על פני הערמה ולאחר זמן מה חזרו על עקבותיהם ופנו לכיוון הגשר. יצאתי מהמחסה שלי ופניתי שמאלה מהנהר. נכנסתי כשני קילומטרים לתוך היער, לאחר מכן פניתי ימינה ויצאתי לשביל מכוסה בשלג שחצה את היער. לפי המסלול המתוכנן, עלי ללכת כ-15 קילומטרים שמאלה בכביש. שם אמור להיות משק בריקוב, בו אולי אפגוש את הפרטיזנים.

כשיצאתי מליובן היה לילה כי ברחתי מהגרמנים, אבל להיכנס למקום מאוכלס שבו עשויים להיות פרטיזנים היה עדיף באור יום, לדעתי. חציתי את השביל ונכנסתי עמוק יותר לתוך היער. שם מצאתי עץ עתיק עם חלל גדול באמצעו, המתאים לגובה שלי. נכנסתי לתוך הגזע ובתוכו חיכיתי עד שהשחר יעלה. את דממת הלילה הפרו רק יללות הזאבים, שגם אותם כנראה הבהילה המלחמה. ראיתי אותם במרחק של כמאתיים מטרים ממני. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עיניהם הירוקות בוהקות באפלה, אבל לא הרגשתי פחד, הייתה לי הרגשה שהם לא יפגעו בי. הלילה חלף והשחר עלה, יצאתי מהיער והתחלתי ללכת בשביל. לאחר מספר קילומטרים הגעתי לקצה היער. משם הדרך המשיכה בתוך שדה שנמשך משני צידיה. היה ברור שפגישה מקרית על השביל הזה עם הגרמנים או עם השוטרים לא תוביל לשום דבר טוב אך לא הייתה לי ברירה, צריך היה להמשיך. לאחר מספר קילומטרים ראיתי שלקראתי נוסעת עגלה רתומה לשני סוסים, ובה אנשים. סטיתי מהכביש והלכתי במהירות שמאלה. התרחקתי כחמישים מטרים כששמעתי מישהו צועק: “היי עצור!” אך לא עצרתי והמשכתי ללכת. נשמעו יריות וכדורים חלפו מעל ראשי. אוטומטית נפלתי על קרקע המכוסה שלג. אני שוכב וחושב: “הנה נגמר המזל שלי, והגיע הסוף שלי.” שמעתי צעדים וקול רם אומר: “לקום, מה אתה שוכב!” קמתי וראיתי אדם במעיל עור עם רובה גרמני. הוא ציווה: “קדימה!” והוביל אותי לעגלה עליה ישבו עוד שלושה אנשים עם רובים גרמניים. כשהתקרבתי הבנתי שהם לא שייכים למשטרה כי לא היה להם סרטים לבנים על השרוולים עליהם כתוב “משטרה”.  בעוד הם בוחנים אותי בתשמת לב מרובה, הם שאלו מדוע לא עצרתי כשהם קראו לי לעצור. עניתי:

  • לא שמעתי.
  • לאן אתה הולך?
  • לפרטיזנים.

הם הסתכלו אחד על השני בגיחוך. הם לא ציפו ממני לחוצפה או לאומץ כזה. שאלו מאיפה אני מגיע. השבתי שב-4 לדצמבר השמידו את כל יהודי הגטו בליובן, שאמי וארבעת אחיותיי נרצחו… הם אמרו:

  • לך ישר בשביל מבלי לפנות ימינה או שמאלה, שם תמצא את מי שאתה מחפש.

מזג האוויר היה קר, התחיל לרדת שלג כבד. אחרי שעברתי עוד כקילומטר וחצי ראיתי מרחוק מבנים. כשהתקרבתי, ופתאום, כאילו משום מקום, הופיע בן אדם עם רובה ביד, שצעד לקראתי. לא רחוק ממנו ראיתי עוד אדם בתוך תעלה מאחורי מכונת ירי ידנית.

  • עצור! מי אתה? לאן אתה הולך?

סיפרתי להם מי אני, מאיפה בא ושאני בדרכי לפרטיזנים. הם לא ציפו לתשובה כזאת ממני. “הבנו… בוא איתנו!” התקרבנו למבנה. על הקיר שלט “הנהלת משק ברריקוב”. בכניסה עומד זקיף. קראו למישהו בכיר יותר. שוב התחילו לשאול שאלות והכניסנו אותי לאחד החדרים שבו כבר היו שני אנשים. אמרו לי: “חכה פה, אל תלך לשום מקום.” לאחר זמן מה נכנסה לחדר בחורה צעירה ויפה כבת 25, לא יותר. היא הציגה את עצמה: “אני המזכירה של ועד המפלגה העירונית המחתרתית של סלוצק. אני אכיר אותך ואז ידבר איתך מפקד הגדוד – קומרוב.

מהתחלה היא ערכה היכרות עם שני הגברים שהיו בחדר לפני. שניהם יהודים שברחו מגטו. האחד מורה מסלוצק והשני עיתונאי מבוברויסק. אז הגיע התור שלי.

  • בן כמה אתה?

עניתי שבעוד שלושה חודשים, במרץ 1942 אהיה בן חמש-עשרה.

  • איתך עלולה להיות בעיה, יכול להיות שלא יקחו אותך לגדוד בגלל הגיל. נעשה כך: נרשום שאתה מבוגר בשנתיים מגילך הנוכחי, ואם ישאלו אותך, תגיד שאתה בן שבע-עשרה.

כך הפכתי להיות מבוגר בשנתיים. במקום שנת לידה 1927, נולדתי מחדש ב-1925. לאחר מכן, כל מי שנכנס לגדוד היה צריך להחליף את שמו ואת שם משפחתו. המורה מסלוצק לקח שם משפחה מיכיילוב, והעיתונאי מבוברויסק לקח שם משפחה ימיליינוב.

  • איזה שם משפחה את רוצה לקחת?

עניתי – זינובייב. אך מזכירת ועד המפלגה של סלוצק אמרה:

  • זינובייב לא מתאים כיוון שהוא תמך בטרוצקי שהיה אויב המדינה. אני אבחר לך שם. אתה תהיה גריגורייב ז’ניה.

וכך היה. מה-10 לדצמבר שנת 1941 ועד ה-14 ביולי שנת 1944 הייתי בגדוד הפרטיזנים כגרגורייב ז’ניה.

לאחר מכן, הבחורה היפה הובילה אותנו למפקד גדוד הפרטיזנים קומרוב. נכנסנו לחדר מרווח וראינו אדם עם שפם כמו של צ’פייב. היו לו כתפיים רחבות וחרב בחגורה. הוא הציע לנו לשבת על ספסל ובחן את כולנו במבטו. הוא הסתכל עלי בעיון רב ושאל בן כמה אני. השבתי שאני בן שבע-עשרה. התשובה שלי סיפקה אותו. (בהמשך גיליתי ששמו האמיתי של מפקד הגדוד היה קורז’ וסילי זחרוביץ’).

אז נאמר לנו: “תקשיבו היטיב – אתם מעתה נמנים כלוחמים בגדוד פרטיזנים. מעכשיו אין לכם חיים פרטיים, אתם הולכים להיות כפופים בכל למפקדיכם ולבצע את כל הפקודות שהם יתנו לכם. על סירוב פקודה אתם תעמדו לדין ותקבלו עונשים לפי חוקי הצבא. מיד תקבלו את משימתכם הראשונה אותה יסביר לכם סגן מפקד המטה.”

בהמשך שלושתנו קיבלנו רובים ותחמושת מתאימה. יצאנו לחצר ונכנסנו יחד עם סגן מפקד המטה לתוך מזחלת שכבר עמדה רתומה לכבודנו. לאחר נסיעה של כשעה לתוך היער, נעצרנו ליד בקתה מוסוות היטב.

הבקתה הייתה עמוסה בבשר חזיר ובבשר בקר שחוט. מסגן מפקד המטה קיבלנו הוראה לשמור על הבקתה עד שיבואו לאסוף אותנו. באו לקחת אותנו ב-25 בדצמבר 1941. לקחו אותנו ואת כל תכולת הבקתה, בה שהינו כשבועיים.

הגענו לכפר זגלייה שנמצא כחמישה קילומטרים ממשק חקלאי סובייטי ברריקוב, שם התפרש הגדוד של קומרוב. פיזרו אותנו ללינה בבתים שונים. קיבלתי פקודה לפגוש את הפרטיזנים שחוזרים מהפעולות ולפזר אותם בבתים, שני אנשים בכל בית. כמו כן היה עלי לוודא שהם מקבלים אוכל חם. אני נכנסתי ללון בבית הכי קיצוני בכפר, כי כל הפרטיזנים שחזרו עברו מול הבית הזה והיה לי נוח לפגוש אותם. ערב אחד, כשפגשתי קבוצה של פרטיזנים, זיהיתי בתוך הקבוצה את עורך העיתון האזורי של ליובן קוסטיוקובץ, שלביתו נכנסתי לפני שעזבתי את ליובן. התחושה שלי הייתה נכונה, אדם כזה לא יכל להיות בוגד, ומקומו בהחלט היה בגדוד פרטיזנים. סיפרתי לו שראיתי את אשתו, והוא שמח לקבל מידע על משפחתו.

נשארנו בכפר זגלייה כל החודש ינואר 1942. הפרטיזנים התרגלו שסיפקתי להם לינה ומזון חם, והתחילו לקרוא לי בשם אחר, נתנו לי כינוי ז’ניה קומנדנט (מפקד) שהלך איתי עד ה-1 ביולי 1944, עד שחברנו לצבא האדום הפעיל. אף פעם לא פנו אלי בשם המשפחה הפרטיזני גרגורייב, אלא תמיד ז’ניה קומנדנט.

פרק 8

דצמבר 1941 הגיע לתומו – חודש התחלת ההתבגרות שלי בגדוד פרטיזנים. הגדוד של קומרוב גדל כל יום וכעת היינו כבר כשלוש מאות אנשים. גיליתי את זה  בגלל הפיזור היומיומי של הפרטיזנים בבתים שהייתי אחראי עליו. הופיעו שמועות שבתחילת פברואר הגדוד של קומרוב יעזוב את ההתאחדות המינסקית ויעבור למחוז פינסק כדי ליצור התאחדות פינסקית פרטיזנית שלמה מגדודים שונים הפועלים שם באזור. אני קיוויתי שבמקום החדש יסתיים תפקידי כקומנדנט ואוכל להיות שותף שווה כמו האחרים לחיי הפרטיזנים.

כל זה התגשם. בשבוע הראשון של פברואר הגדוד תפס את מקומו על מזחלות השלג, ארבעה אנשים על כל מזחלת, ועזבנו את הכפר זגליה לתמיד. הוצב גם יעד מלחמתי – להשמיד את המפקדה הגרמנית ואת מטה המשטרה בעיירה סטרובין בדרך למיקום החדש. את זגלייה עזבנו אחרי חצות, ולקראת הזריחה כבר היינו קרובים לסטרובין. הקפנו אותה מכל הצדדים וביצענו מתקפת פתע על המפקדה הגרמנית ועל מטה המשטרה. ראש המפקדה ופמלייתו שהייתה מורכבת מחמישה-עשר נאצים, וכן מטה המשטרה שבו היו 12 משת”פים פרט למפקד המשטרה – הושמדו, ומפקד המשטרה נלקח בשבי כיוון שבתחילת הפעולה התקבלה פקודה לנסות לתפוס אותו חי. שם משפחתו היה לוגווין, והוא היה ידוע באכזריותו הרבה. הפעילות האהובה עליו הייתה לשים חמישה יהודים וחיילי הצבא האדום השבויים בשורה, רצוי שכולם יהיו באותו גובה, ואז לרצוח את כולם באמצעות ירי של כדור אחד במצח.

אותו תלו על העץ במרכז העיירה עם הראש למטה, וכל הפרטיזנים קיבלו אישור להחזיר לו על הדברים הנוראיים שהוא עשה. בגדוד שלנו היו הרבה יהודים מסטרובין שמשפחותיהם נרצחו בגטו של העיירה כך שהנקמה שהעריץ הזה קיבל הייתה צודקת. לא הרגו אותו מיד, אלא ירו בו בחלקים, כדי שירגיש מוות בייסורים מהו.

אחרי סטרובין הגדוד עבר את הגבול הסובייטי-פולני הקודם ועצר בספר של מחוז פינסק, בכפר חורוסטובו, שבו כל הבתים הוצתו על ידי הגרמנים, והאנשים גרו כעת בבקתות עפר. מסביב לכפר היו יערות סבוכים, וכחמישה קילומטרים מחורוסטבו היה חצי אי גדול שהיה מוקף משני צדדים בביצות בלתי עבירות. על חצי האי הזה החליטה הנהגת הגדוד להקים את המטה הקבוע שלהם, לשם הגיע הגדוד בפברואר 1942.

הצבנו אוהלים זמניים והתחלנו לבנות בקתות עפר. קודם כל הקמנו מטבח/חדר אוכל. הרמנו סככה בתור חדר אוכל וצמוד אליה, באויר הפתוח, הדלקנו מדורות. תלינו שני סירים ענקיים ואחד קטן יותר על הכלונסאות –  וכך נראה בינתיים המטבח. מהיום הראשון נקבעו עמדות שמירה מסביב לבסיס. יממה מראש נקבע מי הולך לשמור, וכל שעתיים התחלף המשמר. ביום השני הציבו אותי להיות במשמר. הסבירו לי מי נגד מי, מתי צריך לצעוק: “עצור! מי שם?” אז לדרוש שיגידו את הסיסמה, ואז לענות בסיסמה חוזרת. בעמדה צריך לעמוד כך שלא יבחינו בך, אבל כך שתראה את כל מה שקורה מסביב ומכל הכיוונים. שיבצו אותי לשמור שוב לאחר יממה, ובהמשך עמידה על המשמר הפכה להיות חלק משיגרת היומיום שלי, כמו לאכול ולישון. לא ראיתי בזה שום דבר חריג. היה אפילו קשה לחשוב שבהמשך יגיע הזמן שבו לא אצטרך לשמור על חיי ועל חיי אחרים.

כשכל הפרטיזנים היו בבסיס, זה נראה מהצד כמו מחנה צוענים. כולם מתעסקים בדברים שונים, מסביב בקתות ומבני משק אחרים , בקיצור, שגרת קיץ במחנה. המטבח נמצא במרכז המחנה ולידו היה בדרך כלל שמח, התנהלו שיחות, הועלו הצעות בנושאים שונים. ארוחת הצהריים הייתה מורכבת משתי מנות: מרק חמיצה עם בשר למנה ראשונה, ולמנה עיקרים לעיתים הוגשה כוסמת, אך היו גם מקרים שבהם בארוחת הצהריים הייתה רק מנה אחת.

כדי לספק לגדוד מצרכים, היינו לוקחים את הבהמות ממשפחות השוטרים כשהשמדנו את מטי המשטרה במקומות השונים. כדי להעביר את הבהמות למחנה יצרנו מעבר יציב על הסירות דרך הביצה. על הסירה הגדולה היינו שמים את הפרה הקשורה, ואחרי השקיעה עוד שתי סירות יצאו לדרך שאורכה היה כעשרה קילומטרים. על כל סירה היה אדם אחד. אני אישית העברתי בדרך זו לפחות עשר פרות. הצלחנו להגיע למצב שבו היה עדר פרות קבוע במחנה.

כל הפרטיזנים חולקו לקבוצות של עשרה עד שנים-עשר אנשים שנשלחו לכפרים במטרה ליצור קשר עם האוכלוסייה המקומית, להרוס את תחנות המשטרה במקומות בהם הן היו, ובעיקר להסביר לאוכלוסייה את המצב בחזיתות, כדי שהאנשים ידעו על הפלת הגרמנים ליד מוסקבה, ויאמינו ששעת הניצחון על הנאצים קרבה.

תשומת לב מיוחדת הקדשנו ליצירת קשר עם הבית הקיצוני ביותר בכפר או בישוב. בעלי הבית האלה תמיד הלכו לקראתנו: הם שלחו לנו מסר באמצעות הקילון של הבאר. אם הקצה שלו היה מורם כלפי מעלה, סימן שהכל בסדר ואפשר להיכנס. אם הקילון היה תפוס על הוו של הבאר, היזהרו, גרמנים או שוטרים בכפר. ניתן היה להרגיש בכל את עזרתה של האוכלוסייה המקומית לפרטיזנים. האיכרים ארגנו שקים של חיטה ותפוחי אדמה , וסיפקו אותם לגדוד.

חלו שינויים ארגוניים במבנה הגדוד שמנה כבר יותר מחמש מאות אנשים. חילקו את הגדוד לשלושה חלקים. חלק נכנסו לחטיבה על שם בודיונוב, והגדוד שלנו נקרא על שמו של קוטובסקי. למפקד הגדוד שלנו מונה לוחם לשעבר ברנוב, ולראש המטה מינו את וורונוב. בבסיס שאיישנו נשאר מאחור הגדוד על שם קוטובסקי. לתוך חטיבת בודיונוב נכנסו כל שלושת הגדודים – ע”ש קוטובסקי, ע”ש וורושילוב וע”ש פונומרנקו.

הגיע הקיץ שנת 1942. הגדוד יצא לפעולות קרב, שאחת מהן התקיימה באוגוסט של אותה השנה. הנהגת החטיבה החליטה להשמיד בעזרתם של שלושת הגדודים את המפקדה הגרמנית ואת תחנת המשטרה בעיירה פוגוסט שהייתה בין ליובן לסלוצק, כ-25 קילומטרים לכל צד. למפקדה הייתה אבטחה מאוד חזקה, ליד המבנה עצמו הייתה עמדת אש מבוצרת וגם בכניסה לעיירה יש עמדות אש משני הצדדים. הגדודים יצאו לפעולה בלילה, כדי לתקוף בהפתעה את חיל המצב עם עלות השחר. מינו אותי לקבוצת החיפוי מצד סלוצק, כדי למנוע הגעת תגבורת משם. הגדודים שלנו הרגישו התנגדות חזקה מצד האויב אך חיל המצב הושמד, וראש המפקדה נלקח בשבי. האבדות שלנו: שני פרטיזנים הרוגים וארבעה פצועים.

החל מחודש מאי 1942 כל הפרטיזנים היו חייבים להישבע את “שבועת הפרטיזן הבלרוסי” ובגדוד שלנו אנו עברנו את ההשבעה ביוני 1942.

שבועת הפרטיזן הבלרוסי

אני, אזרח ברית המועצות הסובייטיות, בנו הנאמן של העם הבלרוסי ההירואי, נשבע לא לחוס על כוחי או על חיי כדי לשחרר את עמי מידי הפולשים הנאצים, ואני לא אניח את נשקי עד שאדמתי היקרה בלרוס תהיה נקיה מהלכלוך הנאצי.

אני נשבע למלא אחר פקודותיהם של מפקדיי בצורה מיידית וישירה, לשמור בצורה הטובה ביותר על המשמעת הצבאית ולשמור את הסודות הצבאיים.

אני נשבע שעל הערים והכפרים השרופים, על הדם ועל המות של נשותינו, ילדינו, אבותינו ואמותינו, על האונס והעינויים של עמי – אנקום באויביי בכל כוחי, וכמו כן אני הולך להשמיד את הפולשים הנאציים בצורה חסרת רחמים, מוחלטת ואמיצה, ולא אתן למשהו או למישהו לעצור אותי מלהגשים את מטרתי.

אני נשבע שבכל דרך אפשרית אעזור לצבא האדום להשמיד את הנאצים בכל מקום בו הם נמצאים, ובכך לסייע להרס סופי ומהיר של הכיבוש הנאצי המגואל בדם.

אני נשבע שאני מוכן למות בקרב אכזרי לפני שאסכים למסור את עצמי, את משפחתי ואת העם הבלרוסי לעבדות לנאציזם.

את מילות השבועה הנשגבת שלי, שאמרתי לפני חבריי הפרטיזנים, אני מחזק בחתימת ידי האישית – ולעולם לא אתכחש לשבועתי זו. ואם אשבור את שבועתי ואבגוד באינטרסים של העם, אם בגלל חולשתי האישית ואם בגלל כוונת זדון, הלוואי שאמות מות קלון.

פרק 9

הגיעה שנת 1943. הגדוד ביצע כל הזמן מארבים על הדרכים, על הגשרים הממולכדים ועל הכבישים. התחילו הכנות לפשיטה הגדולה של הפרטיזנים של האיגוד הפינסקי יחד עם הפרטיזנים של האיגוד של קובפק במרחבי בלרוס המערבית ואוקראינה המערבית. הפשיטה החלה במרץ 1943. רבות ממפקדות חיל המצב ותחנות המשטרה באזורים מאוכלסים הושמדו. בסוף מרץ הגדוד שלנו עשה את דרכו חזרה לבסיס הקבע שלנו. אני השתתפתי במארבים שביצעו פרטיזנים, אך אף פעם לא נפלנו קורבן למארב גרמני, עד שהתקרבנו לאזור מאוכלס גדול בשם טלחני במחוז ברסט. הסיור של הגדוד לא עשה עבודה טובה ולא גילה את המארב הגרמני בדרך.

כשכמעט כל הגדוד היה במערה-יער גדול, כשמשמאלנו ביצה גדולה וכשלוש מאות מטרים מימיננו יער, נפתחה עלינו אש ממכונות יריה וממדוכות מוקשים מתוך היער. אני רכבתי על סוס כשפתאום רגלי הסוס התקפלו. הוא לא נפל, אלא ממש ירד על ארבע. הסתבר שרגלי הסוס נפגעו מירי. מצאנו את עצמנו במצב מבעית – היו לנו הרוגים ופצועים. פרטיזן מסטרובין שעמד לידי נפל, שתי רגליו נפגעו מירי מכונת יריה. הוא צעק: “תירו בי! אל תשאירו אותי!” ברגעי סכנה ממשית כל אחד חייב לדאוג לעצמו, לקחת את הגורל בידיו שלו, אך אם מתאפשר – גם לסייע לאחרים.

הגדוד נסוג לתוך הביצה. הקרח שכיסה את הביצה היה מאוד דק והרגליים שקעו בה עד הברך. ואם תהיתם איזה הנעלה הייתה לפרטיזנים, אז התשובה היא נעליים שעשויות לכש, מעורות של פרות (עם הפרווה כלפי פנים) משוכים על נעלי הלכש. מסקרן שלמרות שרגליי נרטבו במים הקרים, אף פעם במהלך ימי הפרטיזנים שלי לא הייתי אפילו מצונן. בביצה מצאנו אי עליו נשארנו שבוע שלם. אכלנו בשר סוסים אותו הכנו באמצעות מקלות על האש (בלי מלח, שאותו לא היה לנו).

לבסיס הקבע שלנו חזרנו בימים האחרונים של מרץ, והתחילה שיגרת היומיום של הפרטיזנים: יממה של שמירות, יממה של תורנויות במחנה או יציאה לפעולה. העדפתי לצאת לפעולות מאשר לעמוד על המשמר כל שעתיים. כדי לקבל עמדת שמירה מסויימת צריך היה “פרוטקציה”, כי מסביב לכל המחנה היו עמדות שמירה שבהן עמד אדם אחד, ורק בעמדה אחת, זו שבשבילה היה צריך “פרוטקציה”, עמדו שני אנשים.

יום אחד באפריל 1943 נשלחתי לשמור בעמדה זו.  היה שם בור בעומק אדם ומאחוריו עמדה מכונת יריה. השומר השני היה חמוש ברובה ובאבטומט. עמדת השמירה הזו הייתה בקצה הביצה, וניתן היה לעבור שם רק על המוטות שהונחו למטרה זו, ואת מיקום המוטות ידע רק מורה הדרך. שם שמרתי ביחד עם פרטיזן צעיר כבן שמונה-עשרה ממחוז מוגיליוב. הוא הגיע לגדוד אחרי שפשטנו על קרון רכבת עם אנשים אותם הנאצים שלחו לגרמניה.

והנה אנחנו רואים קבוצת פרטיזנים שחוזרת מהפעולה דרך המוטות האלה. ביקשנו סיסמה, קיבלנו תשובה, הכל כפי שצריך. כשהקבוצה עברה, השותף שלי אומר לי: “ז’ניה, אתה יודע, זה מוזר, יום אחד הוא שוטר משת”פ שכולם מפחדים ממנו, ויום אחר הוא פרטיזן כמונו?!” שאלתי אותו במי מדובר, והוא אמר לי שזה אחד שכרגע עבר עם הקבוצה. כשהחליפו אותי בשמירה סיפרתי על השיחה הזאת למפקד המחלקה. יום למחרת זימן אותי מנהל היחידה המיוחדת של הגדוד ואמר לי: “ז’ניה, עשית טוב שסיפרת על שיחתך עם השותף שלך למפקד המחלקה. צדקת, שוטר לשעבר כבר לא נמצא בגדוד. ואתה צריך להיות פטריוט ולהמשיך ולעזור לנו גם בהמשך.” אמרתי: “אני מסכים!” ” לשם כך עליך לבחור לעצמך כינוי, שבאמצעותו תקבל משימות ותהיה בקשר איתי. איזה כינוי אתה בוחר?” באותו רגע נשמעו דפיקות של נקר מהיער. אז עניתי: “דובוסק (חוטב אלונים)”.

כך במקום שמי האמיתי קיבלתי את השם ז’ניה גרגורייב, אחר כך הדביקו לי את ז’ניה קומנדנט, ועכשיו קיבלתי את שם הצופן שלי – דובוסק, שם ששיחק בחיי העתידיים תפקיד מסוים גם במשך המלחמה וגם לאחר סיום המלחמה, כששירתתי בצבא האדום בגרמניה.

בתור דובוסק קיבלתי משימה אחת בגדוד, ואמרו לי להיות זהיר ולשים לב. בזמן הזה הגיעה לגדוד קבוצת שבויים שברחו מהמחנה ושניים מהם עוררו חשד. אותי העבירו לבקתה שלהם, כאילו בשביל לעזור, שיהיה להם יותר קל להסתגל לתנאי המחיה החדשים בגדוד. תפקידי היה לזכור על מה הם דיברו ולשים לב להתנהגותם. לילה אחד היה נדמה לי ששני אלה מנהלים שיחה בשפה לא ברורה. עזרתי להם להסתגל למחנה, דיברתי איתם על נושאים שונים, הפגנתי את שנאתי לנאצים, אך הם לא מצאו חן בעיניי. עיניהם היו פעם טובות, פעם ערמומיות. הם נעו במחנה בזהירות, כאילו פחדו ממשהו. שהיתי איתם באותה בקתה שבוע שלם, אך לעקוב אחריהם הייתה לא רק המשימה שלי, אלא עוד פרטיזנים היו צריכים להקדיש להם תשומת לב מוגברת. התגלה כי הם מחבלים, מצאו אצלהם רעל והם קיבלו את המגיע להם.

החיים הפרטיזניים נמשכו, לגדוד המשיכו להגיע אנשים חדשים. התחברתי עם פרטיזן חדש אחד מחיל הרגלים, הפכנו להיות כמו אחים. שמו היה איליה פלדמן, הוא נולד במוזיר, במחוז גומל. הוא הושלך לעורף הגרמנים עם קבוצת חיל רגלים, ומכל הקבוצה רק הוא נשאר בחיים.  שבועיים הוא נדד ביערות ובדרכי עפר עד שהגיע לגדוד שלנו.

הגיע חודש יולי שנת 1943. התפתחו קרבות כבדים בקורסקיה דוגה. כל חטיבות הפרטיזנים קיבלו פקודה להתחיל במלחמת פסי הרכבת: להרוס את כל נתיבי הרכבות, לא לאפשר אספקת תחמושת והגעת תגבורת של הנאצים לחזית. מלחמת פסי הרכבת קיבלה את השם “סימפוניה”.

הגדוד שלנו יצא לדרך. עברנו דרך שבילים ביערות ובשדות, בתוך חיטה מצהיבה דלילה, דרך הכפרים. היה לילה אפל ללא ירח כשהגענו לפסי הרכבת. כל פרטיזן קיבל שתי חתיכות של חומר נפץ TNT שמבחוץ דמו לחתיכות סבון גסות. צריך היה לשים חתיכה אחת של  TNT בין שני פסי רכבת, לכסות מלמעלה בחול או בזיפזיף, להדליק את הפתיל, שהיה מוכנס לתוך הפתח של חומר הנפץ ולהתרחק כפופים מפסי הרכבת. כשיורדים מהסוללה, אפשר להתיישר כדי להתרחק מהר יותר מהפסים. אך מה זה? אור בוהק הבזיק מול עיניי, חום עטף את גופי, ומה היה הלאה אני לא זוכר. שכבתי כנראה כחצי לילה, הרגשתי חוסר נוחות בצד ובגב. כשהושטתי יד ונגעתי נזכרתי שיש לי רובה על הגב, בגלל זה הכאב. הזזתי את ידיי ואת ראשי – הצלחתי, אך הרגליים הרגישו כבדות מאוד. הסתבר שרגליי מכוסות באדמה. כשהורדתי את האדמה והתרוממתי, הרגשתי כאב ראש, אך לא מעבר לזה. ורק אז הבנתי שלא רחוק ממני התפוצץ מוקש, ואני עוד יצאתי בקלות. אך נשארתי לבד, אף אחד לא היה בסביבה, פסי הרכבת כחמישים מטרים ממני ועוד מעט תעלה השמש. צריך לעזוב ומהר.

בערך בצהריים הגעתי לחווה שהיו בה שלושה בתים, ושם מצאתי את הפלוגה השניה של הגדוד שלנו. גיליתי שבפלוגה הרביעית שלי אדם אחד נהרג ושניים נפצעו מהמוקשים, אבל את המשימה הגדוד שלי ביצע בהצלחה. מאוחר יותר נתגלה שבמהלך חודשי יולי ואוגוסט שנת 1943, פרטיזנים הצליחו להרוס יותר ממאה עשרים אלף פסי רכבת. בערב של אותו היום הייתי כבר בפלוגה שלי במחנה. בחסרוני הרגישו רק זמן קצר לפני שחזרתי. אפשר להגיד ש”הגדוד לא שם לב למחסור בלוחם” כפי שאומרות מילים של שיר אחד. מפקד המחלקה קיבל נזיפה מהנהגת הגדוד.

אחרי הפעולה הזאת קיבלתי יומיים מנוחה, כיוון שראשי עדיין כאב. וכיוון שביומיים האלה לא הייתי צריך לשמור, התחלתי להשתעמם. התחלתי לחשוב איפה אני מעדיף להיות – במשימות או במחנה, והשבתי לעצמי שהסכנה היא אותה סכנה, כי הגרמנים נמצאים בכל מקום, אך כשאני יוצא למשימה אני מרגיש כמו פרטיזן אמיתי שיוצא לנקום בנאצים על מעשי הזוועה שהם מבצעים.

 פרק 10

באביב 1943 הסיירים יצרו קשר עם המחתרת של גטו מינסק. בשביל לעבור למינסק ובחזרה נקבעה דרך המיועדת להתמצאות, כזאת שלא רואים אותה ולא ידועה לנאצים. העיקר היה שכדי להגיע לדרך הזו, צריך היה לצאת ממינסק בכביש סלוצק ולהגיע לקילומטר הארבעים עד הכפר ולריינה. לאחר מכן הקשרים ליוו את הפרטיזנים דרך הכפרים כדי לעקוף את סלוצק בכיוון קופיל, סלובודה האדומה והלאה עד הכפר הפרטיזני חורוסטובו ששם, כחמישה מטרים מהכפר, היה מקום הימצאו של המחנה הראשי של הגדוד.

בפברואר 1943 איש קשר מגטו מינסק הודיע שקצין גרמני בשם הנריך מהקבוצה של הנאצים שנתנו שירות למוסדות גרמניים במינסק, מוכן יחד עם קבוצת יהודים לעבור מהגטו לפרטיזנים. הקצין ניהל רומן עם יהודיה ממוצא גרמני בשם גרטה, שביום עבדה בבית הממשל ובלילה שלחו אותה לגטו. הקצין הנריך החליט לערוק עם גרטה לפרטיזנים גם כי הוא רצה להציל אותה ובעיקר כי הוא הרגיש שמגיע קץ לשלטונו של היטלר.

הנהגת הגדוד שלחה לגטו מינסק את הפרטיזן האמיץ שהגיע לגדוד מחיל הרגלים, איליה פלדמן, שהיה בשבילי כמו אח. לקצין הגרמני הנריך שלחו דרך איליה הודעה שיכולים לקבל אותו לגדוד ביחד עם גרטה, אך ביחד עם קבוצה נוספת של אנשים, עד עשרים במספר. הנריך קיבל את הצעת הפרטיזנים. הוא ניצל את מעמדו הצבאי, לקח רכב עם כיסוי ונסע לגטו, שם חיכתה לו גרטה וקבוצת גברים יהודים צעירים, שהיו לבושים במדי נאצים. את ההגה לקח אחד הגברים, ולידו התיישב הקצין הנריך. כל המסמכים של הנריך היו מסודרים ואת כל הבדיקות בדרך הם עברו בלי בעיות. הרכב בהצלחה הגיע דרך קופול לסלובודה האדומה, שם פגשו אותם הפרטיזנים.

בהמשך את הקצין הגרמני הנריך היחד עם גרטה העבירו למוסקבה. ביחד עם הקצין הנריך וקבוצת היהודים, חזר לגדוד גם איליה פלדמן. לאיליה נתנו בגטו מינסק את יומנו של  אסיר שנפל בגטו. לצערי שמו של מחבר היומן אינו ידוע עד היום.

יומנו של אסיר גטו מינסק האלמוני

היה זה יום שטוף שמש ובהיר, אחד מאותם הימים שמתאימים למנוחה בפארק או בים. אך אלה המחשבות הכי רחוקות ממני כעת. מזה יומיים האוייב הבלתי מרוסן רומס את השדות לאחר התפרצותו למדינה, בעודו מתקרב יותר ויותר לבירת בלרוס – מינסק. הנבלות הנאציות האלה הפציצו את העיר והיא עלתה בלהבות ענק. אנשים עזבו את העיר הבוערת, וכשהמוני אנשים היו בשדות הפתוחים, מטוסי האוייב ירדו נמוך וזרקו פצצות על האוכלוסייה התמימה. ידה של ילדה נכרתה, ראשה של אישה חורר. הרבה הרוגים ופצועים. פרצופו החייתי של הנאציזם יוצא החוצה. כבר מהימים הראשונים הם “נלחמים” בילדים, נשים וזקנים חסרי הגנה.

בכל הכבישים הולכים טורים של אנשים. הם בורחים בגלל הפחד, בגלל האפשרות שהם יפלו בידי הגרמנים, הם בורחים בלי להתחשב בכך שעליהם לעבור עשרות קילומטרים ברגל עם ילדים ומטענים. גרמנים – רק המילה הזאת מבהילה אותם למוות. הרי לכולם ידוע מה הם מביאים עמם. כולם יודעים על יחסם “המועדף” ליהודים. הם קראו בעיתונים, בספרים, ראו בקולנוע, שמעו על מצב האוכלוסיה היהודית בגרמניה, בפולין. אך כל זה כלום בהשוואה למה שהם הולכים לראות ולעבור בהמשך.

חלק מהאנשים הספיקו לעזוב, אך רוב האוכלוסיה מצאה את עצמה בשטח אויב כבוש. טורים ממונעים של גרמנים התקדמו בכבישים במהירות בעודם עוקפים את האוכלוסייה הנמלטת ומורידים את חיל הרגלים שלהם. ביום החמישי של המלחמה הגרמנים כבר היו במינסק. הנה הם. אנשים מפחדים אפילו לגשת לחלון כדי להסתכל עליהם. ברחובות הריקים מאיש מתהלכים רק חיילים מתנשאים עם מגפיים מצוחצחים ונשמות מטונפות. פניהם לא חושפות אף מחשבה שלהם. הם כמו חיילי צעצוע מכניים, עושים וחושבים הכל כמו שמצווים עליהם. למוסקבה! הם זקוקים רק לשבועיים כדי להגיע למוסקבה. אם לשפוט לפי העיתונים שלהם, הצבא האדום כבר לא קיים כלל. ועם זאת, למרות מהירות ההתקדמות הראשונית שלהם ולמרות המידע הכוזב שהם דאגו לפרסם, אנשים עדיין היו בטוחים שהפלישה הגרמנית הולכת להיבלם.

ככל שהאוייב מתקדם, כך גדלות האבדות של כוחותיו האנושיים והמכניים, וכך גדלה גם האכזריות בה הוא משמיד את האוכלוסיה שוחרת השלום. בעקבות החילות הלוחמים, נכנסים לשטח הכבוש גם שורות של אס.אס (SS) ואס. די (SD). הגדודים האלה הורכבו מאנשים שלא אוהבים להילחם בכוחות החמושים בשדה הקרב. הם מעדיפים “להילחם” באוכלוסייה הלא מוגנת – לחנוק, להרוג ולענות בכלא בהפסקות בין ההילולות השכרות שלהם. הקצינים בולטים באכזריותם המוקצנת. החינוך “אצילי” שהם קיבלו במשפחות ממעמד גבוה התבטא בשיטות המעודנות בהן הם השתמשו כדי להתעלל באוכלוסיה התמימה.

ב-13 ביולי 1941 תחת כיסוי של רישום אוכלוסין גירשו הגרמנים את כל אוכלוסיית הגברים בין הגילאים 16-50 למחנה. בלי לחשוד בכלום האנשים הלכו להירשם ונלכדו במלכודת. לא הייתה כבר דרך חזרה. הכיכר הייתה מוקפת על יד אנשי אס.אס, ובכל אחד שניסה לברוח היו יורים. לא היה מספיק מקום לכמות האנשים הענקית בכיכר באזור פרסטה.  החום והצמאון היו מיגעים. לפתע הופיעו עלוני תעמולה בהם האשימו בכל את ה”ז’ידים” והקומוניסטים. התעמולה הנאצית החלה לפעול. המטרה – להפריד בין האנשים על פי לאום, לשסות את הרוסים ביהודים, ובכך להקטין את השנאה כלפי הגרמנים.

פרובוקציה נוספת: הגרמנים עברו מספר פעמים עם המשאית ופיזרו צנימים. רבים רצו בעקבות הרכב ותפסו את הצנימים, כיוון שהיה זה כבר היום השני שהם לא אכלו שום דבר. בזמן הזה צלמים צילמו תמונות, אותן הם פירסמו בהמשך בעיתונים, והיו אמורות להוות עדות לאנשים רעבים אותם הגרמנים מאכילים.

ביומיים הצטברו כל כך הרבה אנשים, שכבר לא היה מקום לכולם בכיכר, אז הגרמנים החליטו להעביר את כולם מחוץ לעיר. טורים ארוכים של אנשים לווו תחת משמר למחנה “דרוזדי”. 14 ביולי שנת 1941 – מחנה “דרוזדי”. שדה רחב ונקי, ללא צל. השמש היוקדת מוציאה את טיפות הנוזלים האחרונות מהגוף, אך אין מקום להסתתר. עשרות אלפי אנשים מקובצים יחדיו, ביניהם גם פרטים פליליים, ששוחררו ממקומות מעצר. בלילה הם מתנפלים בצרחות על אנשים ישנים, שבורחים בפחד ומשאירים את הציוד והמזון שהביאו מהבית.

התחילה להתפתח תעמולה אנטישמית. היא הייתה טיפשית וחסרת-טעם. בהמשך התחילו לשים לב אליה, אך בימים הראשונים לאנטישמיות הייתה השפעה מדכא, הוא נראה ברברי ולא ברור. באווירה זו האנשים שהו חמישה ימים. ביום השישי הודיעו שהיהודים צריכים לעבור למחנה אחר. אז זה עדיין לא היה מובן. אף אחד לא הצליח להבין למה מפרידים. אלה ששומעים את ההודעה עברו למחנה האחר, אך רבים לא שמעו והתעכבו עם המעבר. ואז נתנו להם להבין שהם יהודים. לאורך כל המעבר בין שני המחנו עמדו אנשי האס.אס ונתנו מכות רצח לכל אחד שעבר לידם. הם הכו בראש, בגב וברגליים בקתות הרובים, במגלבים, במגפיים מפורזלים. אם מישהו היה מצליח לעבור בריצה מבלי שירביצו לו, היו מוציאים ומכים אותו עוד יותר קשה. הם הכריחו בחור אחד להוריד את הבגדים העליונים, היכו אותו, ואת בגדיו נתנו לפושע כלשהו.

הרבה אנשים עם ראש פצוע, דם נוזל, אך אין עם מה לעצור אותו. להשפלה הנפשית התווספה השפלה כוחנית גסה, שאותה הפעילו על האנשים הבלתי מוגנים. כולם היו מדוכאים. אימו של בחור צעיר אחד שהצליחה להיכנס למחנה, נזפה בבנה על כך שלא בלע רעל. עדיף להתאבד מאשר לעבור את כל העינויים הללו. רבים אז חשבו על התאבדות.

לאחר שהפרידו את היהודים, שיחררו את כל השאר שנשארו במחנה “דרוזדי”. את היהודים אילצו לנקות שדה ענק, בו שהו עשרות אלפי אנשים במשך חמישה ימים. בזמן שהרכיבו את שורות הניקיון, הורידו את כולם על הברכיים והיכו מכל הלב. במחנה היו כשמונת אלפים יהודים, שבהם טיפלה קבוצת אס.אס מיוחדת שהגיעה למחנה על בסיס יומיומי. היו אלה מרצחים אמיתיים שאיבדו כל צלם אנוש. בכל מצב של סכנה אישית הם הפכו לפחדנים. פעם כשהם ביקרו במחנה היתה הפצצה בעיר, הם מיד נכנסו לרכבים וברחו.

ה”פעולה” הראשונה שנעשתה כלפי היהודים במחנה הייתה השמדת האינטליגנציה. הגרמנים פחדו מהאנשים שיכלו לפתוח בפני ההמונים את התפקיד הרקוב של הנאציזם. הרוב המכריע של היהודים היו ממעמד הפועלים, ובהם הגרמנים התכוונו להשתמש ככוח עבודה. הודיעו לכל האנשים בעלי מקצועות שכליים כמו: רופאים, מהנדסים, טכנאים, כלכלנים ועוד, שיצאו ויסתדרו בשורות. אף אחד לא שיער שהוא עומד למות, הם חשבו שיובילו אותם לעבוד. התאספו כשש מאות אנשים שעובדים עם הראש, ביניהם גם מחבר היומן הזה. למחרת, מוקדם בבוקר, הגיע רכב עם אנשי אס.אס. הם קראו למאתיים אנשים מתוך הרשימה. העמידו אותם בטור, הכניסו לרכבים והסיעו למקום בלתי נודע. יום למחרת הדבר חזר על עצמו. קראו למאה אנשים מתוך הרשימה. הפעם הסיעו אותם יחסית לא רחוק מהמחנה. זמן קצר לאחר מכן נשמעו צרורות ואחריהם יריות בודדות. כל הספקות נעלמו, היה ברור שגורל האינטליגנציה – מוות. מצב של המתנה למוות בלתי נמנע השתלט על שלוש מאות האנשים הנותרים. הרוב קיבלו אותו בשלווה, אך אחרים בכו ונפרדו אחד מהשני. מהנדס צעיר אחד איבד את העשתונות. יום למחרת לקחו עוד מאה אנשים. מחבר היומן החליט לברוח למחנה המשותף שנמצא בקרבת מקום. למרות האיסור החמור ולמרות השמירה ההדוקה הוא הצליח לברוח בלילה, ובכך נמנע מהמוות הוודאי.

אנשי האינטליגנציה שעברו את גיל חמישים לא הגיעו למחנה, בהמשך הם הושמדו בגטו. פרופסורים ידועים כמו סיטרמן, דבורז’ץ, דוקטור בלואוס ואחרים, שאת שמותיהם היו מבטאים בכבוד רב, הפכו למטרות ירי עבור הנאצים, או שהפכו לקורבנות המשחקים הסדיסטיים שלהם. למשל את פרופסור סיטרמן הכריחו לנקות שירותים, ורק לאחר מכן רצחו.

במחנה הכללי של היהודים נמשכו ההתעללויות. לעיתים קרובות סידרו את כולם בשורות, ואנשי גסטפו הלכו לאורך הטורים והוציאו משם את האנשים שלא נראו להם מסיבה כלשהיא. האנשים האלה נעלמו לעולמים. אפשר רק לנחש את מצבם של האנשים שחושבים רק האם הם יתפסו את תשומת לבו של בעל המבט האכזרי, שיכריע אם הם יחיו או ימותו.

על בסיס יומיומי אנשי האס.אס התנפלו על האנשים עם אלות וקתות רובים, כאשר כל אלה שמלפנים ספגו את המכות ובעל כורחם נסוגו לאחור, כשהם דורסים אנשים שעמדו מאחוריהם. הייתה נוצרת הצטופפות איומה. כך הריצו את האנשים מן הקצה האחד של המחנה אל הקצה השני, עד שאנשי האס.אס היו מתעייפים מההתעללות.

בכל ערב, כשהחושך היה יורד, הגרמנים התחילו לירות ממכונות היריה שהיו ממוקמות במגדלי השמירה. הכדורים עברו כל כך נמוך, שאנשים נאלצו ליפול על הרצפה. בהתחלה מזג האויר היה מאוד חם ובמהלך היום השמש כל כך עייפה את האנשים, שהתחילו הקאות ואיבודי הכרה. בקצה המחנה היה נהר, וכדי להסתתר מהחום ולשבור את הצמאון, אנשים נמשכו לנהר אך הגרמנים לא נתנו להתקרב. את אלה שהיו מתקרבים מדי, הם דחפו לנהר ביחד עם הבגדים. בהמשך החום התחלף בגשמים, האדמה הייתה ספוגה במים, שלוליות בכל מקום. לא היה משהו לפרוס או משהו להסתתר מתחתיו. היה לח וקר. בתואנת חיפושים היו לוקחים הכל: סכיני גילוח, אולרים, ארנקים, הורידו מאנשים מעילי גשם, מגפיים ובכלל לקחו כל בגד שמצא חן בעיני מישהו מהחיילים.

המחנה חולק לטורים על פי מקצועות: בנאים, תנוראים, נגרים, זגגים וכו’. לברוח מהמחנה היה בלתי אפשרי, שכן המחנה היה מוגן על ידי רשת עבה של חוטי תיל, מגדלי שמירה מאויישים במכונות יריה ושמירה מוגברת. במצב זה אנשים שרדו עשרים ימים. ביום העשרים הגיעו למחנה הרבה אנשי אס.אס. את כולם סידרו בטורים והובילו דרך העיר. אף אחד לא ידע לאן מובילים אותם. האנשים היו תשושים, רבים נפלו בדרך, הם הוכו קשות, ואת אלה שהלכו לידם אילצו לשאת אותם. את הטורים של היהודים הביאו לכלא, את כלא מינסק הריק החליטו למלא ביהודים. פה החלו התעללויות חדשות. בכניסה לחצר הכלא אנשים הוכו קשות. לבסוף דלתות הכלא ניטרקו והיהודים הפכו לאסירים. האנשים שכבו בתאים על רצפת הבטון בכזו צפיפות, שאי אפשר היה לעבור ביניהם.

ביום השלישי סידרו את האסירים בטורים בחצר הכלא. שוב חידה: לשם מה. הובילו לכיוון היציאה שלושה טורים בכל פעם והמתורגמן הקריא שמות משפחה מסויימים. התברר שמקריאים את שמות האנשים שברחו ממחנה האינטליגנציה. את אלה שנענו, סידרו בקבוצה נפרדת. היה ברור מה חיכה להם – עינויים והוצאה להורג.

ה-1 לאוגוסט שנת 1941. רק חודש עבר מיום ההשתלטות על מינסק, אך כמה דם תמים כבר נשפך, כמה דמעות זלגו, כמה עינויים… חודש אחד בלבד, אך עברנו יותר ממה שעוברים בחיים שלמים, ולפנינו עוד הרבה חודשים זוועתיים.

ברחובות מינסק הופיעה פקודה של מפקד השדה בנוגע לגטו.

פקודה

על יצירת אזור היהודים בעיר מינסק

 

1.

החל מיום מתן הפקודה, בעיר מינסק מקציבים אזור מיוחד בו יחיו אך ורק יהודים.

 

2.

כל היהודים – תושבי העיר מינסק – חייבים תוך חמישה ימים לאחר הוצאת הפקודה,, לעבור לאזור היהודים. יהודים שיתגלו לאחר פרק זמן זה באזור שלא מיועד להם, ייעצרו ויקבלו עונש חמור. הלא-יהודים שחיים בתחום אזור היהודים, חייבים באופן מיידי לעזוב את אזור היהודים. אם באזור של הלא-יהודים לא יימצאו דירות פנויות שפונו על ידי היהודים, מחלקת הדיור של מינסק תעמיד לרשותם דירות פנויות אחרות.

 

3.

מותר לקחת ציוד ביתי. אדם שימצא לוקח ציוד לא שלו או גונב, יוצא להורג.

 

4.

האזור היהודי מוגבל לרחובות הבאים: מסמטת קולחוזניה עד רחוב קולחוזניה, ההמשך לאורך הנהר עד רחוב נמיגה פרט לכנסייה פרובוסלבניה, עד רחוב רפובליקנסקיה כולל הרחובות הצמודים אליו: שורניה, קולקטורניה, סמטה מבחניה, פרקופסקיה, ניזוביה, בית הקברות היהודי, רחוב אבוטקוביה, סמטה אפנסקיה השניה, רחוב זסלבסקיה, עד סמטת קולחוזניה.

 

5.

אזור היהודים חייב להיות מגודר בחומת אבן מיד לאחר המעבר. חובת בניית החומה על תושבי אזור היהודים, כשהם משתמשים באבנים של בניינים הרוסים או נטושים בתור חומרי בניין.

 

6.

שהייה באזור היהודי מותרת ליהודים משורות הפועלים. שורות מסויימות יכולות לצאת מחוץ לתחום האזור שלהן רק עם אישורים מיוחדים למקומות עבודה מסויימים, שחולקו על ידי המפקדה העירונית של מינסק. מי שיפר את הפקודה הזו – יוצא להורג בירייה.

 

7.

היהודים רשאים להיכנס לאזור היהודים ולצאת ממנו רק דרך שני רחובות – אפנסקיה ואוסטרובסקיה. אסור לעבור מעל החומה. המשמר הגרמני קיבל פקודה לירות במי שיפר סעיף זה.

 

8.

הכניסה לאזור היהודי מותרת רק ליהודים ולפרטים השייכים לכוחות הלחימה הגרמנים, וכמו כן למפקדה העירונית של מינסק, אך רק בענייני העבודה.

 

9.

על היודנרט מוטלת הלוואה על סך 30,000 צ’רנובצי עבור ההוצאות הקשורות למעבר מאזור אחד לשני. הסכום הנקבע, אשר בהמשך יוכרזו האחוזים אותם הוא ישא, צריך להיות מופקד תוך 12 שעות מהכרזת הפקודה לקופת המפקדה העירונית (רח’ קרל מרקס, 28).

 

10.

על היודנרט להגיש למפקדה העירונית באופן מיידי את רשימת הדירות אותן עוזבים היהודים באזור הלא יהודי ושטרם ניתפסו על ידי הדיירים האריים (הלא יהודים).

 

11.

קבוצות יהודים מיוחדות ישמרו על הסדר באזור היהודי (פקודה מיוחדת בנושא תצא בהמשך).

 

12.

היודנרט של העיר מינסק אחראי על המעבר של כל היהודים לאזור שלהם. כל סטיה מהוצאת הפקודה לפועל תגרור עונשים חמורים.

 

מפקד שדה

 

(למעשה האזור מלכתחילה היה קטן יותר מהמצוין בפקודה זו.)

האזור הזה היה לחלוטין בלתי מספיק בשביל איכלוס כמות כה גדולה של אנשים כמו זו שאילצו לעבור אליו. זה הוביל לצפיפות בלתי רגילה. בחדר אחד הייתה צריכה להיכנס משפחה גדולה עם כל חפציה. אנשים עזבו דירות בהן גרו הורים וילדים. לא הייתה תחבורה כדי להוביל את הדברים. שיירות של עשרות אלפי אנשים נמשכו לגטו, בעודם נושאים עליהם או על מריצות את הציוד הביתי שלהם. אנשים לא הבינו איך הם הולכים לחיות בגטו. הרי לא יהיה להם קשר עם העולם החיצון, מה הם הולכים לאכול…

בשביל ניהול הגטו או ליתר דיוק, בשביל להוציא לפועל את פקודות הגסטפו הגרמני, נקבע ועד יהודי – “יודנרט”. סיפור מינוי היודנרט מאוד מעניין. במהלך מצודים ברחובות ובדירות, הגסטפו תפסו כמאה יהודים ואת כולם הביאו לבית העירייה הגדול. הפרידו קבוצה של אנשים לפי המראה החיצוני ולפי הכתב, ואמרו להם שהם ירכיבו את הוועד. לראש הוועד הגרמנים מינו את יוסף מושקין.

לפני הרצח, הגרמנים הוציאו את הנשמה מהקורבנות שלהם, כשהכריחו אותם לעבוד בעבודות הכי קשות שיש. את כל הגברים אילצו יום יום להגיע אל הוועד ומשם הובילו אותם בשורות לעבודות השונות. חלק מהשורות הובלו לניקוי פסי הרכבת, כאשר הניקיון נעשה באופן ידני ללא כלים. הכריחו אותם לדחוף קרונות משטח, כאשר בדרך עמדו חיילים והכו לפי התור כל אחד מהדוחפים. מעבר לכך, על המשטח עצמו עמד חייל והרביץ לדוחפים עם אלה. לא הייתה ארוחת צהריים, ולאחר עבודת כפיים מייגעת של 12 שעות רצופות, השורות חזרו לגטו.

בהמשך החלו מצודים אחר גברים. הגסטפו מיהרו קודם כל להרוג את הגברים הצעירים. פתאום לגטו היו נכנסות מכוניות עם אנשי האס.אס והם התחילו לתפוס גברים. הרחובות מיד התרוקנו, אז החלו חיפושים בדירות. את כל הגברים הצעירים הוציאו לרחובות והכניסו לרכבים. האנשים האלה כבר לא חזרו יותר, היו רוצחים או שולחים אותם למחנות השמדה.

המצודים היותר רחבים התקיימו ב-14, 26 ו-31 לאוגוסט שנת 1941. בימים אלה נתפסו אלפים רבים של גברים. הם תפסו לא רק את הגברים הצעירים, אלא גם את הזקנים, החולים והנכים. האנשים התחילו לחפש דרכים להינצל בזמן המצוד, ואחת השיטות הייתה השיטה הבאה: אם בדירה היו כמה חדרים סמוכים, אז את הכניסה לאחד החדרים חסמו במזנון כבד, ובחדר החבוי הסתתרו הגברים. אנשי האס.אס נכנסו לדירה, הנשים הראו להם שאין אף אחד, והם היו הולכים. בדרך זו הצליח להינצל גם מיכאל טורצקי.

בעודם מנסים להינצל מהמצודים, רבים מהגברים ניסו לצאת מהגטו. לצאת אפשר היה רק ביחד עם השורות שיצאו מהגטו לעבודות. למרות שאף אחד לא שילם דבר על העבודה, עדיין היה חשוב לצאת מהגטו, מהגהינום. לשהייה בגטו הייתה תחושה של עינוי לא רק מבחינה נפשית, ולא רק בגלל שהיו עלולים ללכוד אותך, אלא גם בגלל הרעב. אנשים היו ממש מתהפכים מרעב. אפשר היה להתקיים רק על ידי החלפת דברים במזון מחוץ לגטו, אך ראשית, לא לכולם היו דברים להחליף שכן חלק ניכר מהאנשים נפגעו משרפות, ושנית, יציאה מהגטו ויצירת קשר עם האוכלוסייה הרוסית הייתה כרוכה בסיכון גבוה. בדרך כלל אנשים מצאו הזדמנויות להחליף דברים כשהם יצאו מהגטו בשורות לעבודה, אך הישרדות על חשבון חילופי דברים בדברי מזון לא יכלה להיות ממושכת, כיוון שערך הדברים היה מאוד נמוך. למשל, סדין הוחלף בחצי כיכר לחם, מעיל חדש וטוב – בחצי פוד קמח (8.154 ק”ג). אם הגעת למשטרה או לכלא, חייך נקטעו. לא היה עונש קל מרצח בירייה. על יציאה מהגטו, על יצירת קשר עם אוכלוסיית העיר, על אי-לבישת הטלאי הצהוב, על הליכה על המדרכה במקום על הכביש המרוצף, על אי-הורדת כובע בפני גרמני, על הכל – עונש מוות.

הגיע ה-7 בנובמבר שנת 1941. הורגש כי סערה מאיימת על הגטו ואנשים התרוצצו בחיפוש אחר מקום מסתור. לגטו הגיעו הרבה רכבים. אנשים שיערו שכמו במצודים הקודמים יחפשו רק את הגברים, לכן נשים וילדים לא הסתתרו, אך הסתבר שהוציאו את כולם מהבתים: גברים, נשים, זקנים, ילדים, חולים. את התינוקות הכריחו לקחת גם, ואסרו לקחת שום דבר מהדברים האישיים. נשים הלבישו בחופזה את הילדים, ואת כולם הכניסו לתוך רכבים מכוסים. אנשים לא הבינו לאן מסיעים אותם. בהמשך, בפוגרום הבא, גם הילדים הקטנים כבר ידעו – מסיעים למוות, אך היה זה הפוגרום ההמוני הראשון במינסק.

בפוגרום של ה-7 לנובמבר שנת 1941 הוציאו מגטו כעשרים אלף אנשים. לרצוח את כולם באותו היום הנאצים לא היו יכולים, לכן קודם כל מיקמו את האנשים בפרבר העיר בצריפים, ומשם העבירו אותם במכוניות לאזור מדבז’נו וירו בהם. השהייה בצריפים הייתה סיוט. נשים וילדים עמדו בצפיפות נוראית, ונאלצו באותו מקום גם לעשות את צרכיהם. הם התענו מצמא, הושיטו את הערדליים שלהם דרך סורגי החלונות כדי שימלאו להם אותם בשלג. נשים נתנו לילדים לשתות את הרוק שלהן. היה עליהם לעבור את העינויים האלה לפני המוות! כל פרק זמן היו מגיעים רכבים ולוקחים עוד קבוצות של אנשים להוצאה להורג.

הפוגרום של ה-7 לנובמבר לא כלל את כל הגטו, אלא רק חלק ממנו. הנאצים החלו להקטין את אזור הגטו, בהתחלה על חשבון הרחובות בהם היו בתי אבן. דווקא לבתים האלה עברו יום לפני הפוגרום המון אנשים מהאזורים האחרים של הגטו, כי חשבו משום מה שהם יותר בטוחים. יום אחרי הפוגרום השוטרים הקיפו את אזור הפוגרום והוציאו מהבתים את האנשים הנותרים. חל איסור על לקיחת הדברים האישיים עמם. בדרך זו, אנשים נשארו לא רק ללא גג מעל ראשם, אלא גם ללא דברים שניתן היה להחליפם במזון. משטח הגטו הופרדו הרחובות: זמקוביה, נובומיסניצקיה, אוסטרובסקי וכן הלאה. אנשים שגורשו מהאזורים הללו חיפשו מחסה באזורים האחרים של הגטו, וכך הצפיפות רק גברה.

לא עברו שבועיים מאז הפוגרום הראשון, והנאצים ארגנו את הפוגרום השני. זה קרה ב-20 בנובמבר 1941. משעות הבוקר המוקדמות הקיפו שוטרים ואנשי אס.אס חלק משמעותי מהגטו, פרצו לתוך הדירות וגירשו את כל האנשים החוצה. להבדיל מהפוגרום הראשון, לא הסיעו את האנשים ברכבים, אלא גירשו שורות שורות אל מחוץ לעיר ברגל. למרות השמירה המוגברת, אנשים ניסו לברוח. רבים נרצחו, אך חלק הצליחו להינצל. הפוגרום כלל את רוב שטח הגטו. סך כל הקורבנות בפוגרום הראשון והשני הגיע לכעשרים אלף אנשים. אחרי כל פוגרום החלה ביזה, ואת זכות הראשונים קיבלו אנשי הגסטפו. הם הוציאו ברכביהם את הדברים בעלי הערך היותר גבוה. השניים בתור היו השוטרים, וגם חלק מסויים מהתושבים המקומיים, שעמדו כמו תנים ליד גדר התיל של הגטו.

הגרמנים חיפשו ומצאו משת”פים. בערים ובישובים כפריים היו אלה שוטרים בלרוסים, שלבשו מעילים צבאיים שחורים עם קפלי שרוול אפורים. היו גם גדודים אוקראיניים וליטאים שלבשו מדי צבא גרמנים. נמצאו משת”פים גם בגטו, היו אלה שוטרים יהודים. נשק לא חילקו להם. הם הלכו, כמו שאר היהודים, עם הטלאים הצהובים, אך היו להם סרטים על השרוולים. הם ביצעו חיפושים, לקחו את הכסף ודברי הערך, סייעו להכניס את האנשים לתוך תאי החנק (הארגז האטום של הרכב, לתוכו היו מכניסים גזי פליטה ממנוע הרכב והאנשים נחנקו למוות), השתכרו. היה זה “משתה בתקופת הדבר”.

בזמן שאלפי אנשים גוועו ברעב, קבוצת נוכלים לא גדולה ערכה אורגיות שכרות. הם חשבו שהם ישרדו, אך כמובן שהגורל המשותף של כל היהודים לא פסח עליהם. בסוף הרגו גם אותם, אך הם מתו מות כלבים.

דצמבר שנת 1941. בחוץ קרה, פקודה מפתיעה: לכל המתגוררים במרכז גטו, בריבוע הגדול, לעבור באופן מיידי לאזורים האחרים של הגטו. את האזור המפונה יגדרו בשתי שורות של חוט תיל. בעוד מספר ימים מעבירים לשם יהודים שהובאו מגרמניה. גברים, נשים וילדים מברלין, המבורג, דיסלדורף ומערים אחרות, מצאו את עצמם בגטו מינסק. מה הנאצים רק לא המציאו כדי להשמיד יהודים, ליהודי גרמניה המתין אותו הגורל כמו לכל יהודי גטו מינסק.

יצאה פקודה חדשה – לחלק את הגטו לשני חלקים: שמאל וימין. הצד השמאלי, הנמצא סמוך לבית הקברות היהודי, מוקצב לכביכול “מומחים” – חייטים, נגרים וכו’; הצד הימני – לעובדים השחורים ולאלה שלא עובדים.

התחיל מעבר המוני של אנשים מאזור אחד לשני. שוב, בפעם המי יודע כמה, אנשים מעבירים את הדברים שלהם. ההנחה הייתה שקודם כל ישמידו את הצד הימני של הגטו, לכן האנשים העדיפו לעבור לצד השמאלי. אלמנות, שבעליהן נרצחו, יחסו את עצמן לבעלים מומחים. גברים שעבדו בעבודות שחורות ניסו לרכוש מקצוע. אנשים שעבדו בתור נגרים, זגגים ובתור מומחים אחרים לקחו כשוליות את אלה שלא היו בעלי מקצוע.

לאחר שסיימו את ההעברות, יצאה פקודה חדשה: לשנות את מספרי כל הבתים בגטו. במקום שמות הרחובות ומספרי הבתים שהיו לפני כן, כעת הופיעו מספרי בתים אחרים ללא שמות הרחובות. כך, באזור בעלי המקצוע היו כשש מאות מספרים. יתרה מזאת, בנוסף לטלאי הצהוב, על כל יהודי מעתה והלאה היה לתפור על הגב ועל החזה חתיכת בד עם מספר הבית בו הוא מתגורר. מעכשיו, אם מישהו “התרשל”, היו מזהים באיזה בית הוא מתגורר וביחד עם ה”אשם” הענישו את כל דיירי הבית.

בבית מס’ 48 מצאו אקדח. בשל כך ירו בכל 62 האנשים שאיכלסו את הבניין, כולל ילדים. בכל בוקר טורים ארוכים של אנשים הובלו לעבוד בקצוות השונים של העיר. זו הייתה תמונה מזעזעת: אנשים רעבים ותשושים עם טלאים צהובים ומספרים לבנים על החזה ועל הגב נשלחו ליום שלם לעבודות פרך, שעבורו הם קיבלו צלחת מרק תפל. בערב הטורים חזרו לגטו. רבים נשאו עצים להסקה או קליפות תפוחי אדמה, מה שנחשב למזל גדול עבור משפחה. את הטורים ליוו גרמנים- מלווי השורות. ללא המלווים, היציאה מהגטו הייתה אסורה בהחלט. לא פעם טור שלם לא היה חוזר לגטו. בדרך כלל היו לוקחים את האנשים לכלא על כך שהם נכנסו לבתיהם של תושבי העיר כדי להחליף דברים אישיים בדברי מזון. אם אחד נמצא “אשם”, אז היו לוקחים ומשמידים את כל הטור. מהכלא אנשים כבר לא היו חוזרים.

ב-2 במרץ שנת 1942 התרחש הפוגרום ההמוני השלישי בגטו, אך הפעם שינו הנאצים את שיטת הפעולה. בפוגרומים הקודמים היו הורגים את אלה שנמצאו בשטח הגטו, לכן אנשים ניסו לעזוב את הגטו ביחד עם שורות העובדים. הפעם הנאצים החליטו לתפוס את שורות העובדים. לקראת סוף יום העבודה של ה-2 למרץ 1942, הטורים עשו את דרכם כרגיל חזרה לגטו. אנשים מותשים גררו את עצמם בטורים ארוכים, הנה כבר ראו את שערי הגטו ברחוב רספובלקנסקיה. אנשים רוצים להגיע “הביתה” כמה שיותר מהר, כדי לנוח מיום שלם של עבודה קשה. אך לא נתנו להם להיכנס בשער. ליד השערים עמדו אנשי האס.אס והפנו את השורות לרחובות הסמוכים. אלה שהלכו מאחור לא חשדו בדבר, ונפלו במלכודת. את השורות הקיפו באבטחה מוגברת והבהילו לתחנת הרכבת. שם הכניסו אותם לתוך קרונות ושלחו אותם כצאן לטבח, לאחד ממחנות ההשמדה הרבים. כשגטו מינסק היה מקבל “פקודה” לגבי שליחה נוספת של רכבת להובלה המונית, הזמן היה מוקצב והיה הכי קל למלא את הפקודה בחטיפת שורות אנשים החוזרים מעבודה. הנאצים ידעו שבגטו כמעט בכל בית יש מקום מסתור, קראו לזה “מלינה” (פטל), שבו הסתתרו אנשים, ושחטיפה המונית כרוכה בקשיים רבים ותצרוך המון זמן.יחד עם זאת, הנאצים כבר פחות התחשבו באיבוד כוח עבודה. לשווא חשבו רבים שיצליחו להציל את חייהם אם יעבדו עבור הגרמנים. הם לא לקחו בחשבון שהערמומיות, הנבזות והבוגדנות של הנאצים הם חסרות גבולות.

אנשים הלכו לעבודה לא כי רצו לעזור לגרמנים, אלא כי רצו לפחות למהלך שעות היום להימלט מהזוועות של הגטו, להכניס מזון כלשהו לקיבתם ולהביא מעט מזון למשפחותיהם. יש לציין שהם היו רחוקים מלעבוד בצורה יעילה. בכל הזדמנות אנשים חיבלו במתכוון בעבודתם, ורק כשהגרמנים הופיעו, הם עשו את עצמם עובדים.

לא כל שורות העובדים הפכו לקורבנות הפוגרום ב-2 במרץ. יצאה שמועה שבגטו לא רגוע, וזה יכול היה להיות אחד מן השניים – מצוד או פוגרום. רבות משורות העובדים הצליחו להישאר במקומות העבודה, ובכך להמנע ממוות. טור העובדים בו היה מחבר היומן הזה עשתה את דרכה לגטו אחרי יום העבודה. בדרך פגשנו טור של אנשים שהלך בכיוון הנגדי מהגטו. זה נראה חשוד. התחלנו לבקש ממלווה הטור, הגרמני המקומי, לחזור עם השורה לעבודה, כאשר בו בזמן כל צעד קירב אותנו יותר ויותר למוות בלתי נמנע. לבסוף, בתמורה לשוחד, הוא סובב את הטור והחזיר אותו בחזרה למקום העבודה. כך אנשים נשארו בחיים הפעם, יחד עם מחבר הזכרונות.

בקיץ של 1942, אנשי האס.אס שוב שינו את דרך פעולתם. לפני כן בלילות היו רגועים יחסית. רק בבקרים אנשים היו מסתכלים מסביב בנסיון להבין האם משהו הולך לקרות באותו יום בגטו או לא. הפעם הנאצים החליטו לשלול מהאנשים גם את מנוחת הלילה. החלו פוגרומים ליליים. בכל לילה היה נכנס לגטו רכב עם אנשי אס.אס שפרצו לתוך הדירות, הוציאו את כולם החוצה, ובו במקום ירו בכולם ליד הבתים, כולל תינוקות. עכשיו האנשים לא ישנו גם בלילה, בניסיון לשמוע רכב מתקרב.

בבוקר היו מגלים כי ברחוב זה וזה נהרגו כך וכך אנשים. עם רדת הערב אנשים נכנסו לבהלה מפני הלילה המתקרב. ישנו לבושים, גם לילדים לא החליפו את הבגדים, בציפייה שיבואו לקחת אותם. עד השעה שתים-עשרה בלילה בדרך כלל עמדו בחדרי הכניסה או בעליות הגג ותצפתו לראות אם יופיע רכב – מבשר המוות. הפוגרומים הליליים היו מפחידים יותר מהיומיים. לאחרונים האנשים היו מוכנים, ועם כל סימן חשוד התחבאו במקומות המסתור. למרות שקיום מקומות המסתור לא תמיד הציל את האנשים, בכל זאת קיומם הרגיע אותם לזמן מה. לפוגרומים הליליים לא הייתה שום דרך להתכונן. אי אפשר היה להסתתר מפוגרום לילי, כי את האנשים היו תמיד תופסים לא מוכנים, ואי אפשר היה לדעת באיזה מהלילות הוא עלול לקרות. אפשר להתחבא ולא לישון לילה אחד, שניים, אך אי אפשר להשאר ערים כל הלילות. יתרה מזאת, הילדים לא רצו להבין, הם רצו לישון, והאמהות לא היו מסוגלות להחביא אותם כל לילה. הילדים היו כה מבוהלים, עד שאפילו מראה של גרמני הטילה עליהם אימה והם היו באים בצרחות: “הגרמנים באים!”

ב-28 ביולי שנת 1942, בגטו מינסק נערך הפוגרום ההמוני הרביעי. יום לפני הודיעו כי בנוסף לטלאי הצהוב והמספר, על היהודים לשאת גם סימן מבדיל נוסף: העובדים – את הסימן האדום, הלא עובדים – את הסימן הכחול. לקבלת הסימונים היה על כולם להגיע לכיכר. אך זו הייתה פרובוקציה נוספת. תחת תירוץ של חלוקת הסימונים הנאצים רצו לאסוף את האנשים. כשבבוקר, כבכל יום, עשו שורות של אנשים את דרכן לעבודה, הגרמנים התחילו להוציא את האנשים שנשארו בגטו לכיכר, כביכול בשביל לקבל את הסימונים. כשהתאספו הרבה אנשים, הקיפו את הכיכר, הגיעו לגטו המון רכבים עם אנשי האס.אס, והפוגרום התחיל. אך לא היו אלה הרכבים הרגילים, אלא תאי חנק – “ההישג” האחרון של הטכנולוגיה הנאצית.

תאי חנק היו רכבים גדולים וסגורים בעלי מרכבים הרמטיים, מצופים מבפנים פלדה. לרכבים האלה הכניסו נשים, גברים, ילדים, הם עמדו שם צמוד אחד לשני. הדלתות היו ניטרקות והרכב היה נוסע. בעת הנסיעה, לתוך המרכב היו נפלט גז, אנשים החלו להיחנק. היה זה מוות בייסורים.

לאחר הוצאת האנשים שעמדו בכיכר, אנשי האס.אס והשוטרים החלו לתפוס את האנשים שהיו בתוך הבתים. שלא כמו הפוגרומים הקודמים שנמשכו יום אחד, הפוגרום הרביעי נמשך ארבעה ימים. ביום הראשון חנקו למוות את אלה שהתגוררו באזור של “חסרי המקצוע”, ביום השני – אזור “בעלי המקצוע”. בדרך זו הפוגרום התפשט על כל שטחו של הגטו. אנשים התחבאו במקומות מסתור מיוחדים, אך מבצעי הפוגרום לרוב הצליחו למצוא את המסתתרים. באנשים החולים ירו במיטותיהם. את המתחבאים לעיתים קרובות זיהו לפי הבכי של הילדים הקטנים. אלה היו הרגעים הדרמטיים ביותר, כי כדי להציל את חיי האנשים האחרים ששהו במקום המסתור, אמהות היו לוחצות את הילדים כנגד גופן כל כך חזק, שלפעמים הם היו נחנקים. השוטרים, ברגע שהיו שומעים קול בכי, היו הופכים את הרצפות וגוררים החוצה את כל האנשים שהיו במקום המסתור. ארבעה ימים ברציפות השוטרים חיפשו ותפסו אנשים ובזזו את רכושם.

את האנשים שיצאו בשורות העובדים, החזיקו ארבעה ימים במקומות העבודה. כשבראשון לאוגוסט השורות חזרו לגטו, הרוב כבר לא ראו את משפחותיהם. אלה שנשארו בחיים פגשו בשקט את שורות העובדים, עם לבבות שבורים. הרוב איבדו את משפחתם, את האנשים היקרים והקרובים שלהם. הבתים ניצבו עם חלונות ודלתות שבורים, בפנים הכל היה בזוז. לאחר הפוגרום הרביעי שוב חתכו את שטח הגטו לחצי. עכשיו הוא תפס אזור לא גדול מרחוב רספובליקנסקיה ועד לבית הקברות היהודי. האנשים שנותרו בחיים נאלצו שוב לעבור. בדרך זו, בתוך שנה אנשים עברו חמש פעמים. הצפיפות בדירות גברה כיוון  ששטחו של הגטו הצטמצם בקצב מהיר יותר מהקצב בו רצחו את האנשים.

בינואר 1943 ציוו על כל הרופאים של הגטו להתאסף. בלי לחשוד בכלום, הרופאים של הגטו הגיעו למקום ואנשי האס.אס הוציאו עשרים מהם וירו בהם למוות. רצח הרופאים, שהלכו עם סרט לבן בעל צלב אדום על שרווליהם, היווה רמיסה פתוחה של זכויות בינלאומיות בסיסיות. בין הרופאים הייתה אישה עם שני ילדים. הילדים לא רצו לעזוב את אמם, אז אנשי האס.אס רצחו את האם יחד עם ילדיה.

בנקודה זו נקטעו רשימות המחבר האלמוני – אסיר גטו מינסק, כנראה יחד עם חייו…

פרק 11

במהלך שנת 1943 חיי הפרטיזנים נמשכו כהרגלם: מבצעים קרביים, חירוב חילות מצב, השמדת פשיסטים ומשת”פים. כוחות חטיבת “בודיונוב”, אליהם השתייך גם הגדוד שלי על שם “קוטובסקי”, לקחו חלק במבצע קרבי נגד חיל-מצב שהורכב מנאצים וממשת”פים ביישוב “סביתאיה ווליה”, במחוז “פינסקי”. לפי מידע מודיעיני, חיל  המצב היה מורכב מ-200 נאצים ומאותו מספר של משת”פים. היישוב “סביתאיה ווליה” הפך לנקודה מבוצרת שכללה עמדות אש מבוצרות, מנהרות ומערכות קשר. מתקפת חיל המצב החלה עם עלות השחר ממספר כיוונים בו-זמנית. בלילה, הגדוד שלנו על שם “קוטובסקי” התקרב עד לגדר היישוב, ושני הגדודים האחרים באו מן הצד השני. פלוגה אחת פרצה ליישוב והחלה להשליך רימונים לתוך חלונות הבתים בהם ישבו הנאצים. יותר מחמישים פאשיסטים הושמדו בבתים אלה. לאחר מכן תקפנו את עמדות האש המבוצרות. פשיסטים ומשת”פים סבלו אבדות כבדות והחלו לסגת, אך אנחנו המשכנו לרדוף אחריהם.

לפתע הופיעו מכוניות, ובהן נאצים שהצליחו לחדור לעורף הפרטיזנים. קיבלנו פקודה ממפקדי הגדוד להפסיק את המרדף אחרי שאריות חיל המצב, ולסגת בצורה מסודרת לתןך היער. אך הדרך ליער הייתה חסומה על ידי הנאצים, ונאלצנו לסגת לכיוון הביצות. רק לאחר שבוע ימים חזרו הגדודים לבסיסיהם.

בשדה תעופה פרטיזני ליד חורוסטוב, נחתו באופן קבוע מטוסים ממוסקבה שסיפקו נשקים ותחמושת ולקחו עמם את הפצועים, אך לא תמיד הכל הלך חלק. באחד הלילות הסוערים והגשומים התכוננו לנחיתת מטוס שהביא אספקה לחטיבת הפרטיזנים של ברנוביצ’י. הטייסים כיוונו את המטוס לנחיתה במרכז, בין המדורות המסמנות, אך ברגע אחרון לטייסים היה נדמה שמשהו לא כשורה, והמטוס המריא שוב והתכונן לנחיתה בשנית אך בזמן הסיבוב, המטוס נתקל בעצים והתפוצץ. צוות המטוס ומפקדי חטיבת הפרטיזנים של ברנוביצ’י נהרגו, ויממה שלמה לאחר מכן נשמעו התפוצצויות התחמושת.

לפני המקרה הטראגי הזה, רק חצי מהפרטיזנים בגדוד נשאו רובים, אך לאחר מכן, כל הפרטיזנים כבר היו חמושים. למעשה, במטוס שהתפוצץ היה מספר גדול מאוד של רובים ובפיצוץ נשרפו קתות הרובים, אך שאר חלקי הרובים לא נפגעו. בגדוד היתה מעבדת תיקון נשק שבראשה עמד פרטיזן מסטרובינה בעל ידי זהב, מנקין יעקב, שנולד בשנת 1920. הוא הכין קתות חדשות לכל ההרובים שנפגמו בפיצוץ, ולכבוד שנת 1944 גם אני קיבלתי רובה חדש ונוצץ, שבעזרתו הרבה נאצים קיבלו בהמשך את המגיע להם. הרובה הזה היה הנשק האישי שלי עד התקופה בה חברנו לצבא האדום.

בתמסיר המפקדה  הופיע הכוונה לכיוון גומל. המילים האלה היו כמו אוצר עבורנו הפרטיזנים, ולא רק עבורנו אלא גם עבור אלפי אנשים, אשר כבר יותר משנתיים חיו תחת שילטון הכיבוש הפשיסטי.

החלה שנת 1944. הערים גומל ומוזיר היו כבר משוחררות, השיחרור של מדינת בלרוס כולה קרב  ובא. הגדוד שלי קיבל פקודה לאסוף את כל הפרות מהשטחים הכבושים, בעיקר מהכפרים הפרושים בקרבת הכבישים בהם צפויים הנאצים לסגת, כיוון שהם צפויים לחטוף כל מה שיצליחו להניח עליו את ידיהם. אך עבורנו הפרטיזנים, המעשה שנאמר לנו לעשות לא היה נעים כלל וכלל – לקחת פרות מאנשים שמתייחסים כל כך יפה לפרטיזנים. נכון שהנאצים ינסו לקחת את הפרות מצד אחד, אך הרי ידוע כי פרה היא הכל עבור המשפחה בימים טרופים אלו. פרה היא מכולת, פעוטון וגם פרנסה. ולפי הפקודה שניתנה, אתה –  פרטיזן, אתה ולא אחר, בא ולוקח מהאנשים הטובים את כל אלו! אך פקודה הוא פקודה, ועלינו לציית.

הכפר שאליו היינו צריכים להיכנס היה כשמונה קילומטרים מהעיר לחבה, בה שהה חיל מצב מבוצר של נאצים ומשת”פים. לכל בית הוקצו שני פרטיזנים ובן הזוג המצוות אלי היה איליה פלדמן, שהיינו כמו אחים. בימים אלה הלילה מחוץ לבית היה מפחיד עבור כל אדם, גם אם לא ידוע אם הלילה לובש צלם פרטיזן או משת”פ. נכנסנו לחצר והקשנו על שמשת החלון. מהחלון הגיח ראש.

  • פתח, בעל הבית!

נכנסנו לצריף, את האש לא מדליקים. אמרנו שלום, בעל הבית ענה. הגיחה דמות נוספת, נשית – כנראה אשתו. בתוך הצריף היה אויר עומד וריח של חיתולים.

  • בעל הבית, הנאצים נסוגים ובדרך יקחו את כל הפרות.
  • תודה לכם על האזהרה.
  • אבל בעל הבית, קיבלנו פקודה להעביר את כל הפרות לשטח הפרטיזנים.
  • על מה אתם מדברים? איזה להעביר?! מה יהיה עם הילדים שלי?!
  • אנחנו ניקח את הפרה, ואחרי המלחמה…
  • יקרים שלי, אנחנו בעצמנו נחביא את הפרה בתוך היער.

בעל הבית הבין בדיוק את מה שגם אנחנו ידענו, שאחרי המלחמה הוא לא ימצא את הפרה שלו, ועליו היה לחשוב לא רק על עצמו, אלא גם על אשתו ועל ילדיו, ואיך לשרוד בעת המפחידה הזו. לא הצלחנו להכריח את בעל הבית לפתוח את הרפת. הוא התחנן, התעקש, ביקש ואמר: “תעשו מה שאתם רוצים, אבל את הרפת אני לא אפתח.”

  • טוב, תשתדל אבא’לה לא לתת את הפרה לנאצים. תחביא אותה.

ועזבנו, באודנו מבינים היטיב כי ניענש בחומרה על אי ציות לפקודה. אבל הכל הסתדר. ברחוב הראשי כבר היה עדר גדול של פרות ואותו הובילו במהירות. המפקד שואל:

  • הוצאתם את שלכם?
  • שם, כבר הצטרפה לעדר, עניתי.

פרק 12

הגיע התאריך 23 ביוני שנת 1944. בשעות הבוקר החל להישמע ירי תותחים בעוצמות אותן טרם שמענו – החלה התקפה מכרעת של הצבא האדום לשחרור אדמות בלרוס. על הגדוד שלנו היה לחסל קבוצות מוקפות של נאצים, ואת אלה שמנסים להמלט דרך היערות. הפלוגה שלי, מספר ארבע, קיבלה פקודה: לפשוט על כפרים ברדיוס של חמישים קילומטרים מהעיר פינסק, ולחסל קבוצות של פשיסטים שהצליחו להימלט מהשטח המוקף ועושים שמות בלילות. הם שודדים והורגים אנשים ברגע של התנגדות מינימלית, גברים ונשים כאחד.

לפנות בוקר הגענו לכפר גדול שנמצא לא רחוק מהעיר לוניצה, במחוז פינסק. בלילה הקודם פשט על כפר זה גדוד גדול של פשיסטים. הם פרצו לתוך הבתים, חטפו כל מה שהצליחו להניח את ידיהם עליו, הרגו שלושה גברים וארבע נשים. הם היו כמאתיים במספר, וכנראה הסתתרו ביערות הסמוכים לכפר. הוחלט למצוא אותם ולחסלם. בפלוגה שלי היו שלושים לוחמים בלבד, אך אם נצליח להפתיע את הנאצים, נצליח לטפל בהם.

את הפשיסטים מצאנו עמוק ביער, בתוך נקיק. הם הבעירו ארבע מדורות גדולות. הם לא ציפו לנו, ולכן לא הציבו זקיפים, והרגישו בנוח כמו בעלי בית. בצד אחד שלהם היתה ביצה, אי לכך מפקד הפלוגה נתן פקודה להקיף אותם משלושת הצדדים הנותרים ולפתוח באש בו-זמנית. כיוון שהנאצים לא ציפו לנו, הם לא הצליחו להפעיל התנגדות בזמן. חיסלנו במקום שמונים פשיסטים, וכמאה ועשרים הנותרים הרימו ידיים ונלקחו לשבי. נאצים מאוד פחדו ליפול בשבי הפרטיזנים כי הם ידעו שלפרטיזנים לא היו מחנות שבויים. אספנו הרבה מאוד נשק, את כל הנאצים סידרנו בטור ו הובלנו כחמש מאות מטרים הצידה מהמקום בו הם נתפסו. היה ברור שעם הנאצים השבויים אין מה לעשות חוץ מלחסלם, פשוט לא היתה ברירה אחרת. מפקד הפלוגה סידר אותנו והכריז:

  • על פשעים שבוצעו על ידכם נגד אנשים חפים מפשע, על רצח של שבעה אנשים שביצעתם אתמול בלילה!

פרטיזנים, אני פוקד עליכם לפתוך ב-אאאאש!

סוף כל סוף התגשם מה שחלמתי עליו. יריתי בפשיסטים ללא רחמים צרור אחרי צרור, ותוך כדי מלמלתי: “זה על אמא, זה על אחותי הגדולה מיכלה, זה על אחותי רחל, זה עבור אחיותיי התאומות נחמה וחיה…”

ב-3 ליולי שנת 1944 שוחררה העיר מינסק, וב-14 ליולי של אותה שנה גדודי חטיבת פינסק חברו ליחידות של הצבא האדום ונכנסו לעיר פינסק. כל הדרכים שהובילו לפינסק היו עמוסות בגברים ונשים חמושים, צעירים ומבוגרים, שצעדו בשורות קרביות מסודרות. היו אלה חטיבת הפרטיזנים של פינסק שעשו את דרכם לעיר כדי להשתתף בתהלוכת פרטיזנים שהתקיימה ב-15 ביולי.

נכון ליום השחרור של מחוז פינסק ב-14 ביולי שנת 1944 חטיבת הפרטיזנים של פינסק מנתה יותר משבעת אלפים פרטיזנים. חטיבת בודיונוב שאליה השתייך הגדוד שלי היתה מורכבת משלושה גדודים: על שם קוטובסקי, על שם בורושילוב ועל שם פונומרנקו. החטיבה שהתאחדה עם יחידות הצבא האדום ב-14 ביולי שנת 1944 כללה 1078 פרטיזנים. מהם: 964 – גברים ו-114 נשים. מתוכם: 190 – רוסים; 708 – בלרוסים; 90 – יהודים; 54 – אוקראינים; 36 – לאומים אחרים.

החלה תהלוכת הפרטיזנים. היתה זו תהלוכה היסטורית, ביום שחרור היסטורי. שורה אחר שורה, גדוד אחר גדוד, עברו הפרטיזנים מול הטריבונה עלה עמדו מפקדי הפרטיזנים, חברי מועצת הצבא ומפקד החטיבה שלנו – קורז’ וסילי זחרוביץ’.

במבנה אחיד עוברים גדודים: ע”ש קוטובסקי – 402 פרטיזנים; וורושילוב – 323; פונומרנקו – 306; שישה – 316; סובורוב – 269; לאזו – 342; קלינין – 243; פטלחה – 90; צ’פאייב – 217; דזרז’ינסקי – 325; פרונזה – 313; קוטוזוב – 105; סטלין – 393; מולוטוב – 266; אורדז’וניקידזה – 478; נמיטוב – 190; ט. קוסטיושקו – 195; צ’קלוב – 448; רוקוסובסקי – 222; ברוצקי – 295; סצ’ורס – 193; צ’וקליי – 123; אסקדון חיל-פרשים – 147; עבור המולדת – 414; ע”ש קלינין – 247 פרטיזנים.

מתוך כלל הפרטיזנים שהיו בחטיבה ע”ש בודיונוב שכללה 1078 אנשים ושהתאחדה עם יחידות הצבא האדום בתאריך ה-14 ליולי 1944, היו 90 פרטיזנים יהודים.

להלן שמותיהם:

אהרונוביץ’ זוס – נולד בשנת 1924.

אהרונוביץ’ רוזה – נולדה בשנת 1921.

ברקוביץ’ שיה – נולדה בשנת 1918.

בוקנגולץ מואיסיי – נולד בשנת 1909.

וצ’רבינה ברוניה – נולדה בשנת 1924.

ויחנביץ’ יוסף – נולד בשנת 1912.

וודניצקי פסח – נולד בשנת 1910.

גנדלין יוסף – נולד בשנת 1905.

גנוב יצחק – נולד בשנת 1911.

גימלשטיין מוניה – נולד בשנת 1922.

גינזבורג ינקל – נולד בשנת 1893.

גולדברג ולדימיר – נולד בשנת 1929.

גורודצקי זכר – נולד בשנת 1927.

גורודצקי ינקל – נולד בשנת 1893.

דוידן ניסון – נולד בשנת 1913.

דולגין מיכאל – נולד בשנת 1921.

דאולגינה גניה – נולדה בשנת 1924.

דומניץ’ ברוניה – נולדה בשנת 1924.

דומניץ’ יפים – נולד בשנת 1922.

דומניץ’ יוסף – נולד בשנת 1902.

דומניץ’ סוניה – נולדה בשנת 1902.

דומניץ’ חיים – נולד בשנת 1922.

דובין זליק – נולד בשנת 1924.

דוברובסקי – נולד בשנת 1925.

ז’וחוביצקי בוריס – נולד בשנת 1904.

זוין יצחק – נולד בשנת 1928.

זוין ולדימיר – נולד בשנת 1920.

זוין וולף – נולד בשנת 1912.

זסקינד סמיון – נולד בשנת 1912.

זיצמן יעקב – 1920.

יזראיליטינה רוזה – נולדה בשנת 1925.

יוסלבסקי שלמה – נולד בשנת 1914.

יוסלבסקי אברהם – נולד בשנת 1911.

יופה מאיר – נולד בשנת 1922.

קפלן ישראל – נולד בשנת 1903.

קירז’נר מיכאל – נולד בשנת 1923.

קנל זינובי – נולד בשנת 1927.

קרביץ גצל – נולד בשנת 1926.

קרביץ מורדוך – נולד בשנת 1904.

קריביצקי שרה – נולדה בשנת 1917.

קרושנסקי סולומון – נולד בשנת 1904.

קרושניץ חיים – נולד בשנת 1909.

ליזרוביץ’ ג. – נולד בשנת 1929.

ליפשיץ ינקל – נולד בשנת 1924.

ליוביץ’ יורי – נולד בשנת 1919.

לחוביצקי אלכסנדר – נולד בשנת 1912.

מלוביצקי גרגורי – נולד בשנת 1923.

מדניק ישראל – נולד בשנת 1909.

מנקין שנדר – נולד בשנת 1924.

מנקין יעקב – נולד בשנת 1920.

משלוב אברהם – נולד בשנת 1930.

מילר לייבה – נולדה בשנת 1924.

מישלוב שמואל – נולד בשנת 1914.

נמוי ינקל – נולד בשנת 1916.

אוסטרובסקי שמואל – נולד בשנת 1924.

פיסצקי ציליה – נולדה בשנת 1929.

רבינוביץ’ מיכאל – נולד בשנת 1911.

רייכמן גירש – נולד בשנת 1918.

ריינגולד אברמול – נולד בשנת 1885.

ריינגולד בנימין – נולד בשנת 1921.

ריינגולד יצחק – נולד בשנת 1923.

ריינגולד חיים – נולד בשנת 1925.

רובינוביץ’ חיים – נולד בשנת 1893.

סדובסקי בוריס – נולד בשנת 1906.

סקורוחוד יקוב – נולד בשנת 1922.

סטוליר איצקו – נולד בשנת 1906.

טקץ’ נבסיי – נולד בשנת 1896.

טקץ’ מורדוך – נולד בשנת 1924.

טקץ’ שלמה – נולד בשנת 1926.

טופצ’יק ליפה – נולדה בשנת 1910.

טקלין גרגורי – נולד בשנת 1923.

פיודורוביץ’ פבל – נולד בשנת 1904.

פלדמן איליה – נולד בשנת 1920.

פינקלשטיין בורוך – נולד בשנת 1903.

פרידבורג יצחק – נולד בשנת 1909.

חייט לב – נולד בשנת 1920.

ציקלין נ.ב. – נולד בשנת 1928.

צוקרקורן סמסון – נולד בשנת 1920.

צ’ונץ מיכאל – נולד בשנת 1915.

שפירו סוניה – נולדה בשנת 1919.

שויידל אהרון – נולד בשנת 1923.

שוורדינובסקי גירש – נולד בשנת 1905.

שטיינברג ולדימיר – נולד בשנת 1913.

אנגל דורה – נולדה בשנת 1919.

אפשטיין נוחים – נולד בשנת 1909.

יחניץ’ נאום – נולד בשנת 1922.

יחניץ’ ינקל – נולד בשנת 1923.

 

פרטיזנים יהודים מגדוד ע”ש קוטובסקי שנספו בקרבות:

רייבקין יצחק – נולד בשנת 1920 ונהרג ב-01/04/1942.

פיסרביץ’ סמואיל – נולד בשנת 1908 ונהרג ב-04/08/1942.

קפלן יליזבטה – נולדה בשנת 1922 ונהרגה ב-01/02/1943.

קוזנץ חצקל – נולד בשנת 1915 ונהרג ב-13/02/1943.

גולדבר יוצ’יף – נולד בשנת 1904 ונהרג ב-25/02/1943.

גריבץ אברהם – נולד בשנת 1923 ונהרג ב-28/02/1943.

פרק 13

סך הכל 90 פרטיזנים יהודים מחטיבה ע”ש בודיונוב הצטרפו לשורות הצבא האדום ב-14 ביולי שנת 1944.

עשויה לעלות השאלה, מדוע הצגתי בספרי שמות של פרטיזנים יהודים בלבד? מלכתחילה, כלל לא התכוונתי להביא פירוט זה בספרי, אך כיוון שעוזריי הנאמנים בכתיבת ספר זה היו האינטרנט וחומרים שביקשתי וקיבלתי מארכיבים שונים, נתקלתי במספר רשומות מטרידות שבעצם לא השאירו לי הרבה ברירות.

לדוגמה: בשנת 1995 בעת שהותי בעיר מינסק, ביקרתי בספריה ע”ש לנין. במסמך ארכיבי “ידיעות צ.ק. ק.פ.ס.ס. מס’ 7 משנת 1990” בעמודים 210-211, גיליתי “תזכיר של המזכיר צ.ק. ק.פ.(ב.) של בלרוס – פונומרנקו פ.ק. התזכיר היה ממוען עבור חבר סטלין בועד המרכזי ו.ק.פ. (ב.) – תחת כיתוב “סודי ביותר”. כותרת:

“על התפתחות התנועה הפרטיזנית בבלרוס.”

אותי קוממה פסקה אחרונה של ה”תזכיר” הזה אותה אני מביא בפניכם:

“בסיכומו של דבר, עלי להדגיש את חוסר הפחד המוחלט, העמידות והאי-ההשלמה עם האוייב של חברי הקולחוזים בהשוואה לאנשים מתמסרים יותר שגרו בערים, אשר לא חשבו על דבר חוץ מהצלת עורם. ניתן להסביר זאת בעיקר על ידי שכבת אוכלוסיה יהודית  העבה בערים אלה. הפחד החייתי בפני היטלר גבר על הרצון שלהם להלחם ובמקום להתנגד הם בחרו לברוח.”

ובכן, אדון פונומרנקו פ.ק., לצערי לא הצלחתי להגיד לך בפנים עוד בחייך את מה שאני חושב וכותב פה עליך. קודם כל, מתוך ה”תזכיר” שלך הגעתי למסקנה כי הפחד החייתי בפני היטלר השתלט עליך לפני כולם, ולא על “שכבת האוכלוסיה היהודית העבה בערים”. אתה היית זה שברח מהיטלר למוסקבה בניסיון להציל את עורך, מבלי לקיים את חובך העיקרי: לארגן גיוס המוני לשורות הצבא האדום. עשרות אלפים של אנשי מילואים לא גוייסו באשמתך! אתה, אדון פונומרנקו, היית זה שבלילה בין ה-25 ל-26 ליוני שנת 1941, ללא כל הודעה על פינוי כללי, ביחד עם ראשי המפלגה הקומוניסטית והועדה הסובייטית של בלרוס עזבתם את מינסק בחשאי, והפקרתם לגורלו את כל העם הבלרוסי!

אתה וודאי היית אדם מאוד ציני אם העזת להשוות את חברי הקולחוזים, “שהיו מוכנים להלחם באויב” עם זקנים, נשים וילדים, שאף על פי שהיו מודעים לכך שיירצחו על ידי הפשיסטים במידה ויתפסו, לקחו את הסיכון ללא שום עזרה מהממשל, ונאלצו ללכת ברגל לערים הגדולות כמו מינסק, אורש ובוריסוב, ומשם, מי שהתמזל מזלו, הצליח לעלות על הרכבות שמובילות אנשים לעורף. לאנשים אלה, על הגבורה שלהם, צריך להשתחוות עד הרצפה!

וגם אין צורך להיות חכם במיוחד כדי להבין שעל ידי ההשוואה של: חברי הקולחוזים עם “שכבת האוכלוסיה היהודית העבה בערים”, ניסית לגרום לקרע בין היהודים לבין הבלרוסים ולהצית שנאה כלפי היהודים, בעודך משכנע את האוכלוסיה שהעם הבלרוסי מוכן להלחם באוייב בעוד שהיהודים לא מוכנים לעשות זאת, אלא בוחרים לברוח מהיטלר לעיר טשקנט. כדי להכחיש את דבריך לגבי יהודים שלא מוכנים להילחם באוייב ולהגן על המולדת, פרסמתי את רשימת הפרטיזנים היהודים של הגדוד הפרטיזני ע”ש קוטובסקי של חטיבה ע”ש בודיונוב. בנוסף, בגדודי הפרטיזנים ביערות בלרוס היו 8465 יהודים, מתוכם 1023 נספו בקרבות.

כמו כן ברצוני להביא נתונים על תרומה של אזרחים יהודיים של ברית המועצות לנצחון במלחמת העולם השניה: בשורות הצבא האדום נלחמו יותר מ-500 אלף יהודים, 132 אלף מתוכם היו קצינים. בקרבות נספו יותר מ-200 אלף חיילים וקצינים יהודים.

פרק 14

על חיי כפרטיזן כתוב בתחילת ספרי זה. הם החלו ב-11 לדצמבר שנת 1941. האדם הראשון מהפרטיזנים שקיבל אותי לשיחה הייתה בחורה יפה, שאמרה שהיא מזכירה של הועדה הממשלתית האזורית חשאית של סלוצק. זה קרה בשכונת ליובן, בבניין ההנהלה של סובחוז ע”ש בריקוב. אני מרגיש שאני חב המון לבחורה זו, ועל כך מודה לה מקרב לב. היא ולא אחרת שיחקה תפקיד מאוד חשוב בהמשך חיי.

הייתי אז כמעט בן חמש עשרה, ולא קיבלו אותי בגיל זה לתנועת הפרטיזנים כי הייתי צעיר מדי, והיא אמרה: “אקח אותך למפקד הגדוד – קומרוב (קורז’ ו.ז.), תגיד לו שאתה בן 17.” ובאמת כששאל מפקד הגדוד בן כמה אני עניתי לו שאני בן 17, וכך קיבלו אותי לגדוד.

רק אחרי המלחמה גיליתי שהבחורה היפה ההיא הייתה אז נציגה של ועדת המפלגה הכללית בתוך הגדוד של קומרוב. הייתה זו א.י. סטפנובה. לאחר שחרור מינסק היא עבדה בתור סגנית ראש הנשיא של המועצה העליונה של מדינת בלרוס.

הגדוד הפרטיזני של קומרוב (קורז’ ו.ז.) שינה בסיסי אם באביב 1942 מאזור ליובן למחוז של העיר פינסק, שם נוסד איחוד פרטיזני של פינסק תחת פיקודו.

פרק 15

ובכן, הסתיימה תהלוכת הפרטיזנים ההיסטורית שנערכה בתאריך ה-15 ליולי שנת 1944. לאחר סיומה, כל הפרטיזנים קיבלו פקודה: להגיע לבניין המפקדה, להחזיר את הנשק ולקבל את המינוי העתידי. חלק יקבלו “שחרור” וחלק יגויסו לצבא האדום הפעיל. כל הפרטיזנים רצו רק דבר אחד: להיות מגויסים לצבא האדום!

בעקבות הנצחונות ליד הערים סטלינגרד וקורסק, הצבא האדום שינה בצורה חדה את מהלכי המלחמה. המתקפות שהתקיימו בסתיו ובחורף של 1943, ובחורף ובאביב של 1944 הציבו על סדר היום מטרה: השמדה טוטלית של הפולשים הנאצים. המלחמה התקרבה לסיומה המנצח, ואנחנו הפרטיזנים הרגשנו את זה ורצינו להשתתף במהלכים הסופיים של המלחמה על אדמת גרמניה.

בעיקר דאגו הפרטיזנים שעברו את גיל 45, כיוון ששמענו שאחרי גיל ארבעם וחמש כבר לא מגייסים לצבא. לי היו עוד יותר סיבות לדאגה, כיוון שרק מלאו לי 17 שנים. במפקדת הגדוד כבר ידעו  את זה, למרות שלפי המסמכים הפרטיזניים הייתי בן 19. “אני לא מוכן להתפשר על שום דבר חוץ מהצבא האדום הפעיל” החלטתי, “אני הולך להתעקש רק על זה.”

והנה הגיע תורי. נכנסתי לחדר המפקדה. מאחורי השולחן ישב מפקד הגדוד ברנוב, ראש מפקדת הגדוד, נציג המחלקה הקרבית בדרגת רב-סרן. הצביעו לי על המקום בו עלי לשים את הרובה, ומפקד הגדוד אומר: “ובכן, פרטיזן ז’ניה גרגורייב, איזה שם משפחה אתה רוצה להשאיר, את הפרטיזני או את שלך?” לשאלה הזו כלל לא ציפיתי. אני חושב שמפקד הגדוד חשב שבהמשך חיי יהיה לי הרבה יותר קל עם שם משפחה הפרטיזני שלי – גרגורייב, שאיתו הסעיף החמישי הידוע לשמצה של השאלון (לאום), לא יכביד עלי. השבתי שכל מה שאני צריך הוא שם משפחתי האמיתי – קנל, שם –  זינובי, והשם האמצעי – בוריסוביץ’. לאחר מכן ראש המפקדה שואל אותי:

  • ומה לעשות אתך הלאה?
  • מה זאת אומרת מה לעשות? – השבתי, – לצבא הפעיל בלבד.
  • אבל אתה רק בן 17, אנחנו יודעים את זה, ובגיל 17 לא מגייסים לצבא.
  • אבל לפי המסמכים של הפרטיזנים אני בן 19. בגדוד הפרטיזנים לא עשו לי הנחות בגלל הגיל. ביצעתי את כל הפקודות כמו כולם. לכן אני מבקש להשאיר לי את הגיל הפרטיזני שלי – 19 שנים.

כיבדו את בקשתי. הסבירו לי לאן עלי להגיע, נתנו לי את כל הציוד ורובה חדש לגמרי, והפכתי לחייל של גדוד טירונים מספר 215, שהשתייך לחיל הצלפים במילואים מספר 61 של הצבא האדום.

יום למחרת כל החיל עזב את העיר פינסק ושורות-שורות התחלנו ללכת מפינסק לעיר בלוסטוק. לאחר שתי יממות הגענו לבלוסטוק, ומיד הלכנו לתחנת הרכבת. נכנסנו לקרונות משא, ולאחר יומיים הגענו לחזית הבלטית השניה. באותה תקופה, עיר הבירה של ליטא הייתה כבר נקיה מפשיסטים. החיל שלנו התמקם בעיר אלגבה.

החלו חיי יומיום לחוצים של החיילים: אימונים, תרגולים, תרגולים ושוב תרגולים, בעודנו חוזרים כל הזמן על המילים: “קשה באימונים, קל בקרב.” אוגוסט שנת 1944 כבר הגיע לקצו, כבר חודש שני בצבא, כולם רוצים להגיע לדבר האמיתי. כבר מגיעים נציגים מהחזית, מגייסים יחידות צבאיות. כדי להירשם ליחידות שנשלחות לחזית צריך להתאמץ מאוד, לא כולם מצליחים לעשות זאת. במחצית הראשונה של ספטמבר הצלחתי להירשם וכבר התכוננתי לעזיבת החיל. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה רבה הייתה אכזבתי כאשר נאמר לי שהוציאו אותי מהרשימה. הגעתי למפקדת החיל לשאול מה העניין, מדוע הוציאו אותי מהרשימה. נאמר לי שיקחו אותי מתי שצריך, לאן שצריך.

כעבור שבוע קראו לי להגיע למפקדת החיל, אמרו לי שמעניקים לי דרגה של סמל זוטר ושולחים אותי ליחידה צבאית, שהנציג שלה כבר הגיע. היינו קבוצה של שישה-עשר אנשים, נכנסנו לרכב אמריקאי סטודבייקר ונסענו ליחידה הצבאית. נסענו כשלוש שעות, והגענו לעיירה לא גדולה עם תחנת רכבת ויינודה. נאמר לנו כי החזית נמצאת כעשרים קילומטרים מן העיירה, שם קבוצה גדולה של חילות הנאצים מוקפת במה שהם קראו “קדרה קורלנדית”.

אז נאמר לנו שנהיה חלק מכוחות המודיעין של הצבא, וחילקו אותנו למחלקות. כמו כן נאמר לנו שלמרות שהפלוגה שלנו לא לוקחת חלק בפעולות הלחימה בחזית, היא לא בטוחה מפני פציעות ואבדות בחיי אדם, שההשלמה של היום של שישה עשר האנשים היא בעצם פיצוי על האבדות שהפלוגה ספגה בהתקפות הסתיו והחורף.

סופחתי למחלקה שמפקדה היה סמל ראשון ולדימיר פופקוב מהעיר חויניקי, מחוז גומל. הוא היה פרטיזן לשעבר של חטיבת הפרטיזנים של גומל. הגורל החליט כך שבהמשך הצטלבו דרכינו הקרביות כל הזמן, שכן אנחנו לקחנו חלק בהרבה מבצעים משותפים.

ניתן לכתוב הרבה על מה זה אומר לשרת בפלוגת המודיעין ששייכת לחיל המודיעין הצבאי. זוהי יחידת עילית, שלא ניתן להגיע אליה רק לפי רצון. חיי יחידת עילית לא ניתנים להשוואה עם חיי העמדות בעת מלחמה, ולמחלקה הזו אני הגעתי, למרות היותי היהודי היחידי שם. זה אומר שאם לא הייתי “דובוסיק” – לא הייתי שם. ואני כל כך חיכיתי להגיע לחזית… כבר נרשמתי, אך לא לקחו אותי.

כשהתחלתי את שירותי במקום החדש, ליטא כולה כבר הייתה משוחררת מהכיבוש הנאצי, פרט לשטח לא גדול שהיה בשליטת הנאצים בחלק הצפון-מזרחי שלה – בקורלנדיה. על מה בדיוק הסתמכה הקבוצה המוקפת הזו של פשיסטים? ממה שסיפרו השבויים ניתן היה להגיע למסקנה כי הם קיוו שהיוצרות יתהפכו בפרוסיה המערבית, או שסמכו על קבוצת חיילים מברלין, וחשבו שהצבא האדום לא יצליח לגבור על המחסומים שלהם. בינתיים, השירות ביחידה המודיעינית התנהל לפי סדר מובנה: יממה אחת – שמירה ליד המדור המודיעיני, וביממה השניה – ביצוע פעולות אחרות כמו הובלת פשיסט שבוי מהחזית או מאוגדה כלשהי למקום אחר.

אני זוכר אלוף משנה גרמני שבוי, שאותו הובלנו מהחזית. הוא סיפר שאחרי שהם הובסו ליד נהר הוולגה, ולאחר מכן ליד העיר קורסק, רבים מהגנרלים והקצינים הגרמניים הפסיקו להאמין בכך שהמלחמה תיגמר לטובתה של גרמניה.

מפקדה של המחלקה המודיעינית של המטה הצבאי היה בדרגת אלוף משנה, הסגן שלו היה בדרגת סגן-אלוף, והיו שם גם מתורגמנים והרבה קצינים. לכולם הייתה תחושה שהצבא לא הולך להתעכב הרבה זמן ליד ה”קדרה קורלנדית”, כי כולם רוצים להשתתף בקרבות המכריעים – בברלין. לא נאלצנו לחכות הרבה זמן, ובנובמבר 1944 פלוגת המודיעין שלנו יחד עם מטה הצבא הגיעה למיקומה החדש בשטחה של פולין, לעיר גרבולין דרומית לורשה. נהר הוויסלה היה כחמישה קילומטרים מהעיר. בגדה המזרחית של הנהר הצבא האדום כבר השתלט על בסיסים ע”ש מגנושבסקי וע”ש פולבסקי. בבסיס ע”ש מגנושבסקי התמקמו הכוחות של הצבא שלנו שהועברו מליטא.

ביקרתי הרבה פעמים בבסיס ע”ש מגנושבסקי, וניתן היה לראות שהכוחות מתכוננים לקראת המתקפה המכרעת לשחרור ורשה, לכניסה לברלין.

פרק 16

ב-12 לינואר 1945 החלה מתקפה של כוחות החזית הבלרוסית הראשונה, ומרגע זה ואילך החלה שגרה חדשה. פלוגת המודיעין שלנו התקדמה בנחישות ובמהירות מזרחה ביחד עם הכוחות התוקפים. כבר ביממה הראשונה הצליחו הכוחות להתקדם כ-25-30 קילומטרים בעודם מתגברים על הנאצים וב-17 לינואר שחררנו את ורשה. מצב רוחם של כולם היה מרומם, סוף כל סוף זה קרה! גל הכוחות התוקפים התקדם מזרחה והגיע למבצרם של הפאשיסטים וב-28 לינואר הגיע הצבא האדום לגבול גרמניה, לנהר הניס. מפקד הפלוגה אסף את כולנו כדי להגיע להחלטה כיצד לסמן את הרגע ההיסטורי הזה. הוחלט לקשור נאצי מת על אחד מעמודי הגבול של נהר ניס בגבול בין פולין לגרמניה, ועל ידו המושטת לכיוון גרמניה לתלות שלט: “הרי לכם – גרמניה המקוללת!”

לאחר שחצינו את הגשר מעל הנהר ניס, הגענו לגרמניה. כולנו היינו שרויים בהלך רוח כזה שאם כבר הצלחנו להיכנס לאדמת גרמניה, הגיע זמן הנקמה על כל הזוועות שהנאצים ביצעו. גם אני הייתי במצב רוח כזה, עד שלא הייתי מסוגל להכיל את רגשותיי. מצד אחד רציתי להרוג במו ידיי את החיות הפאשיסטיות האלו, את המגיפה השחורה הזו של המאה העשרים, מצד שני ישנם פה גם אנשים שוחרי שלום… גם מפקד הפלוגה שלי, ולדימיר פופקוב, היה שרוי במצב רוח דומה. באזור חויניצק במחוז גומל, נאצים שרפו בחיים את אמו ואת אחיו ואחותו הקטנים. הוא כל הזמן היה אומר לי: “ז’ניה, כשאכנס לגרמניה אני חייב לנקום.” אך לי היה משהו לא ברור… הרי צריך היה להרוג את הפשיסטים שמתנגדים, שלא מוכנים להיכנע, ולא את האוכלוסיה הרודפת שלום, למרות היותם גרמנים. כי אחרת אנחנו נהיה כמוהם…

וכבר בעיר הגרמנית הראשונה המפקד שלי קורא לי לבוא איתו. נכנסנו לתוך בית מאוד מסודר, שבתוכו היו גבר ואשה מבוגרים ושני ילדים. אני מסתכל, וולדימיר פופקוב הוריד בזריזות את הרובה מהכתף, בשניה האחרונה הספקתי להרים את הקנה של הנשק שלוכלפי מעלה וצרור כדורים נורה על התקרה. כך הצלתי את המשפחה הגרמנית הזו ולולדימיר אמרתי שלא אספר לאיש על מה שאירע כאן, אך גם ביקשתי שיותר לא יעשה דברים כאלה…

בימי המתקפה הראשונים נלקחו הרבה שבויים. מסיפוריהם גילינו כי דמורליזציה של הכוחות הנאצים השתלטה עליהם לפי בקצב ההתקדמות של הצבא האדום לגבולות גרמניה. מנהר הויסלה ועד נהר האודר היה על החיילים לעבור עוד יותר מחמש מאות קילומטרים, אך כוחות האס.אס הפגינו התנגדות עזה והושמדו לפי קצב ההתקדמות. הכבישים היו מלאים במכוניות גרמניות שרופות, ירויות או פשוט נטושות. נאצים הרוגים בתנוחות שונות היו זרוקים על הכביש. גבשושיות אפורות של גופות נראו בכל מקום בשדות ובתעלות.

ככל שהתקרבנו לנהר אודר, נתקלנו ביותר ויותר אזורים מיוערים, בהן הסתתרו הרבה קבוצות של גרמנים שברחו מבסיסיהם ההרוסים. הם כבר לא רצו להילחם, אבל גם לא העזו להכנע. על פלוגת המודיעין שלי היה לסרוק את היערות האלה. הלכנו בשבילים חשופים ביערות, מוכנים בכל רגע להיכנס לקרב, אך כשהם ראו אותנו החיילים הגרמנים יצאו ממקומות המסתור שלהם, זרקו את נשקיהם ונכנעו. אספנו שורות של שבויים שהורכבו מכ-200-300 נאצים, ובליווי לא גדול (הגרמנים לא התכוונו לברוח לשום מקום!), הובלנו אותם למחנה השבויים.

בעודנו מתבוננים בשבויים, ראינו שהם לא היו במצב רוח מדוכא, אלא הם חשו הקלה על כך שהכל נגמר והם נשארו בחיים.

המכשול האחרון לפני הכניסה לברלין – נהר האודר. זהו נהר גדול שמקורותיו בצ’כיה, אורכו 725 קילומטרים, רוחבו בין 100 ל-225 מטרים, ועומקו לא פחות משני מטרים. לנהר האודר נשפכים נהרות הניס והורטה, והוא מתרחב עד 300 מטרים במקומות בהם עומקו שלושה מטרים. ההכנות לפלישה לברלין מהנהר האודר נמשכו עד ה-16 לאפריל שנת 1945.

וכך, בשעה חמש בבוקר של ה-16 לאפריל האדמה החלה לרעוד מרעש של אלפי נשקים וקטיושות. לאחר מכן נדלקו 140 זרקורים שמוקמו כל מאתיים מטרים, כשהם מסנוורים את הנאצים. המחזה היה מדהים, ההרגשה לא ניתנת לתיאור!

כשהתקרבנו לברלין, רוב ההתנגדות של הנאצים הורגשה בגבעות זיילוב. המשימה שאנחנו קיבלנו הייתה להביא אלוף משנה גרמני מהחזית למפקדת המודיעין של הצבא, ובעת ביצוע המשימה נפצע מפקד המחלקה שלנו. אותו שלחו לבית-חולים, ואנחנו הובלנו את אלוף המשנה השבוי למפקדת הצבא. אני זוכר את השיחה עם אלוף המשנה כשתשאלו אותו. הוא אמר:

  • גרמניה בעוד שבועיים “קאפוט”!
  • למה, – שאלו אותו.
  • יקח לכם עוד שבוע להגיע לברלין, וקרב על ברלין יקח עוד שבוע. לכן היטלר – “קאפוט”!

כמה ימים לאחר מכן הלכנו לבקר את מפקד המחלקה הפצוע שלנו – מצבו היה יציב. אך ההפתעה הבאמת גדולה הייתה לפגוש בבית החולים את הפרטיזן לשעבר מהגדוד שלי – ולדימיר זוין (הוא היה אחיו של יצחק, אותו פגש אבי ברכבת כשקיבל חופשה קצרה מהחזית), שנפצע בהסתערות על גבעות זיילוב. הגדוד שלו לא הצליח להתקדם בגלל ירי תותחים מעמדות אש מבוצרות של הגרמנים. ולדימיר מפקד המחלקה, ביחד עם המקלען, הצליחו להתקרב בזחילה לעמדות האש ופוצצו אותן ברימוני יד, ובכך נתנו לגדוד את האפשרות להתקדם. ולדימיר נפצע, והוא והמקלען היו אמורים לקבל עיטור “גיבור ברית המועצות”, אך רק המקלען קיבל את העיטור, ו-ולדימיר זוין קיבל רק את אות ההצטיינות ע”ש לנין. כנראה מה שהפריע לולדימיר לקבל את עיטור הגיבור היה הסעיף החמישי הידוע לשמצה של השאלון – הלאום!

בתאריך ה-30 לאפריל 1945 בשעה 21:50, דגל הנצחון האדום הונף מעל בניין העיריה של הרייך בברלין, אך המלחמה נמשכה כל היום ב-30 לחודש וגם ביום למחרת, ב-1 למאי. ציפינו שב-2 למאי חיל המצב הנאצי יכנע, אך היו עדיין קבוצות נאצים בודדות שהמשיכו להתנגד עד בוקר השני למאי. ברלין נכנעה סופית בשני במאי בשעה שלוש אחר הצהריים. בדקות ההיסטוריות הללו, פלוגת המודיעין שלנו נמצאה בלב העיר בבניין חצי הרוס בפינת רחובות פורסשטרסה ווילהלמשטרסה, במקום בו לפני כן הייתה ממוקמת לשכת האימפריה. משימתנו הייתה להשתלט על המסמכים והארכיבים של הנאצים.

את רוב המסמכים הגרמנים הספיקו להוציא או להשמיד, ורק בקומה הרביעית של הבניין גילינו ארונות ששרדו ובתוכם תיקים וכרטסות. על גילוי ארכיבים אלה קיבלו לוחמי פלוגת המודיעין שלנו הכרת תודה.

איך נראתה העיר ברלין בתאריך ה-2 למאי, ביום הנצחון הגדול הזה? ירד גשם קל וקר, והיה מעונן. רק בערב התנקו השמיים מהעננים והשמש הציצה דרך העשן. העיר הפכה להיות דוממת, כשמדי פעם הדממה הייתה נקטעת על ידי צרור יריות. במרכז העיר השתוללו שריפות, באוויר עמד ריח שרוף ועשן שחור התפשט מעל החורבות…

אני יכול לומר בפה מלא שהייתי מאושר, הרי הגורל הגיש לי את ההזדמנות לעבור את הדרך מהגטו עד לברלין, עד למאורתם של האנשים שהפכו למפלצות. אני גאה בכך שאת המרחק עד לברלין עברתי ביחד עם חברים לנשק בשורות הפרטיזנים והצבא האדום. לעיתים אני תוהה: האם אדם יכול להיות מאושר אם חייו באים לו בקלות, ללא דאגות, אם הוא לא חווה אבדות כבדות של אנשים קרובים, אם הוא לא חווה אסונות ותעתועים נוראיים כמו המלחמה הזאת עם הפשיסטים. כאן אני נזכר במילותיו של הסופר הרוסי דוסטוייבסקי: “כדי שאדם יהיה מאושר, צריך שבחייו הוא יחווה מידה שווה של מזל וחוסר מזל.”

אני חושב שלקראת סוף המלחמה חוויתי יותר חוסר מזל ממזל, אך החיים נמשכים והגורל עוד העניק לי הרבה אושר בחיי.

פרק 17

המלחמה נגמרה. היינו בפרוורי ברלין, בעיירה בבלסברג. העיירה דומה לעיירת קיט, עם בתים נמוכים בני קומה או קומותיים וכמעט שלא נפגעה יחסית לפרוור ברלינאי אחר – פוטסדאם. לפי מה שנאמר לנו, כאן התגוררו בעת המלחמה מנהיגי הגרמניה הפשיסטית. היה לנו ברור שכאן לא נתעכב, דרכנו ממשיכה הרחק מברלין, לכיוון מערב גרמניה.

לפי החלטת ועידת קרים (ילטה), שטחה של גרמניה (לרבות ברלין) חולק לפי שטחי כיבוש, וצבאותיהן של ברית המועצות, ארצות הברית, אנגליה וצרפת היו אמורים להתמקם בשטחים אלו. ברלין ופרווריה עברו לשליטתן של ארה”ב, אנגליה וצרפת. במהלך הלחימה הכוחות הסובייטיים הגיעו לחלק המיועד להם למעט אזור תורינגיה המורחב, שם ישבו כוחות ארצות הברית.

הגיע חודש יוני 1945. כוחות הברית מצד אחד, מחכים בקוצר רוח להכניס את כוחותיהם לשטחה של ברלין המורחבת, אך מצד שני אינם ממהרים להוציא את חיילותיהם מאזור תורינגיה. נאמר להם מפורשות שעד שהם לא יצאו מתורינגיה, הם לא יכנסו לברלין. במחצית השניה של חודש יוני, האמריקאים והאנגלים הוציאו את כוחותיהם מתורינגיה. לאחר מכן אנחנו העברנו את הבסיסים שלנו לחלק הדרום-מערבי של גרמניה, לתורינגיה, והתמקמנו בחלקה המערבי, בעיירה הצבאית מיולהאוזן.

החלה השגרה הצבאית הרגילה: אימונים, מטווחים מסוגי נשק שונים, לימודי פוליטיקה להעלאת רמת המודעות הפוליטית.

איך נראתה מדינת תורינגיה בה שהינו? שטחה 16,200 קמ”ר. ממערב למזרח אורכה 192 ק”מ, מהדרום  לצפון – 195 ק”מ. אוכלוסיית המקום: 2.5 מיליון אנשים. בעיירה בה שהינו חיו שלושים אלף איש.

תורינגיה ממוקמת במרכזה של גרמניה. כביש שאורכו 300 ק”מ מקשר בין שמונת הערים העיקריות, כאשר הגדולות ביניהן הן: ארפורט, ויימר, יינה, אייזנך, הרה, זול וגוטה. העיר שעולה בזכרוני היא ויימר שנמצאת על גדות נהר האילם. בעיירה זו בעלת הסמטאות הרומנטיות חיו שילר וגתה, שטמונים בחלקה משותפת בבית הקברות ההיסטורי של העיירה. דבר נוסף שנחרט בזכרוני הוא שבתורינגיה אוהבים לאכול נקניקיות מטוגנות עם חתיכות תפוח אדמה מטוגן, פשטידות בצל, נקניקים שונים, מנת אווז מסורתית, אוהבים לשתות בירה כהה ידועה לשמצה וליקר העשוי מעשבים ריחניים.

בתחילת ספטמבר 1945 שוב העברנו את הבסיסים שלנו מהעיר מינהאוזן לעיר מגדבורג שבצפון תורינגיה. מגדבורג שוכנת על גדות נהר האלבה, ואוכלוסיית העיר מונה 350 אלף תושבים. רבע מהעיר הייתה הרוסה לחלוטין, ורק עיר אחת נפגעה מההפצצות יותר ממגדבורג – דרזדן. מהתחלה ישבו במגדבורג גם כוחות ארה”ב וגם כוחות ברה”מ, אך בהמשך האמריקאים עזבו את העיר.

בסוף אוקטובר 1945 העירה בלילה צפירה את הפלוגה שלנו, וכשהתייצבנו עם ציוד קרבי מלא קיבלנו פקודה לכתר את עיר המוצא שלנו. אף אחד לא ידע במה מדובר. בשטחה של העיר היו רכבים שלפי לוחיות הרישוי שלהם ניתן היה לראות כי אלו הם רכבי חיל ההנדסה. עם שחר, הרכבים יחד עם נוסעיהם עזבו את העיר, והמצור הוסר. רק מאוחר יותר גילינו כי בשטח העיירה הצבאית שלנו היה קבור היטלר, ובאותו לילה הוציאו את גופתו והעבירו אותה למקום אחר.

כולנו היינו בטוחים שהולכים לפזר את הפלוגה שלנו כיוון שבעיתות המלחמה היינו ממוקמים קרוב למדור המודיעין של הצבא, ועכשיו היינו רחוקים ממנו. שמנו לב שקציני הבסיס קיבלו חופשה כדי לנסוע לבקר את יקיריהם. פניתי למפקד המחלקה שלי, סמל ראשון ולדימיר פופקוב, עם הצעה לפנות למפקדינו עם בקשה לקבלת חופשה כיוון שגם הוא וגם אני השתתפנו במלחמה משנת 1941 ללא שום חופשות. יום אחרי פנייתו הודיעו לנו כי קיבלנו עשרים ימי חופשה החל מהתאריך 13 לינואר 1945. התארגנו, רכשנו מתנות בכסף שהיה ברשותנו, מצרכי מזון ובגדים אזרחיים, קיבלנו מסמכי שחרור, נפרדנו לשלום מחברי הפלוגה ויצאנו לדרך. ממגדבורג עד ברלין נסענו ברכבת, ומצאנו את עצמנו בתחנת רכבת הומה אדם. המון אנשים ואנשי צבא בדרגות שונות שנוסעים למקומות שונים בעולם.

בשביל הנסיעה לברית המועצות חובה היה לקבל כרטיס עליה לרכבת ברלין-מוסקבה-מינסק במטה תחנת הרכבת. כמה גדולה הייתה אכזבתנו כשגילינו שלא כדאי לנו לפנות למטה כיוון שכרטיסי עליה לרכבת נותנים רק לאלה שיש להם מסמכי חופשה עד ה-10 לנובמבר, והמסמכים שלנו היו מה-13 לנובמבר. כפי שנאמר לנו, מ-13 לנובמבר יונפקו מסמכים חדשים. זה נשמע הגיוני, כיוון שלטוראים, סמלים וסמלים ראשונים היו תעודות זהות ופנקסים צבאיים של הצבא האדום ללא תמונות כך שכל בן אדם יכל להשתמש בהם, אפילו משיג גבול או עריק.

מה נותר לנו לעשות? אפשרות ראשונה – להחתים את המסמכים במטה ולחזור לבסיס שלנו. אפשרות שניה – להמשיך הלאה ולנסות לעבור את הגבול באופן עצמאי. אך האפשרות השניה היא הרפתקה כרוכה בסכנות כי אם לא נצליח, אפשר להגיד שלום לוותק הקרבי, לחברים לנשק – אותם כבר לא נראה לעולם. ידענו עוד לפני כן כי ליד העיר ברסט, בעיירה קרטוז-בריוזה, יש בסיס מיוחד אליו שולחים את כל המפירים. ואז מפקד המחלקה שלי ולדימיר פופקוב פנה אלי ואמר: “סמל ז’ניה קנל, תקשיב לפקודה שלי! עלינו לבדוק איך שומרים על גבולות של ברית המועצות הסובייטיות אחרי המלחמה.” צייתתי.

מאותו רגע והילך גורלנו היה ממונה עלינו. מתחנת רכבת סילזסקי עברנו לתחנת רכבת אחרת בברלין ושם עלינו ללא הפרעות לרכבת ברלין-פוזנן-ורשה והגענו לתחנת רכבת בוורשה, שנמצאת בגדה המערבית של נהר הויסלה. ידענו שרכבת ברלין-מוסקבה מגיעה לתחנת רכבת שנמצאת בגדה המזרחית של נהר הויסלה ולכן עברנו לשם. השעה הייתה כבר 11 בלילה ובתחנת הרכבת כבר עמדה הרכבת ברלין-מוסקבה. יכולנו לעלות לכל קרון של הרכבת, סדרניות הרכבת לא התנגדו, אך הזהירו אותנו שבברסט לא נותנים לאף אחד לרדת מהרכבת עד שמשמר הגבול בודק את המסמכים של היורדים.

זה לא התאים לנו, אז החלטנו לא להכנס לקרון. בחלק הקדמי של הקרון האחרון היה תא עצירה (כך הוא נקרא), די מרווח, בעל שתי דלתות יציאה מכל צד של הקרון ולתא הזה נכנסנו, שם ניתן היה גם לשבת וגם לעמוד בחופשיות. בחצות הרכבת יצאה לדרך, עם שחר עברנו על הגשר שמעל הבוג המערבי, והרכבת הגיעה לתחנת רכבת בברסט. ראינו שלכל קרון ניגשו שני חיילי משמר הגבול: אחד נכנס לקרון והשני נשאר בכניסה. אנחנו לא נשארנו לחכות אלא יצאנו מהתא שלנו, אף אחד לא עצר בעדנו, ובהליכה איטית התחלנו לעשות את דרכנו לכיוון תחנת הרכבת. לא נכנסנו לתוך הבניין של תחנת הרכבת, אלא ניגשנו לרכבת הנוסעים. על הרכבות היה כתוב “ברסט-מוסקבה”, וליד כל קרון ניצב חייל של משמר הגבול. מה היה עלינו לעשות? את הגבול חצינו באופן לא חוקי, וזה נחשב לעברה פלילית. הרי אנחנו פטריוטים של המדינה שלנו ובמקומנו, בדיוק באותה דרך יכלו לחצות את הגבול מרגלים או עריקים. זה אומר שגבולותיה של ארצנו, של מולדתנו, לא מאובטחים כראוי ועל כך עלינו להודיע לאן שצריך. שאלתי את בן זוגי ולדימיר פופקוב מה דעתו בנושא. הוא השיב שמצד אחד אני צודק ועל כך יודו לנו, אך מצד שני אנחנו נמשיך את החופשה שלנו בבסיס העונשין בקרטוז-בריוזה לתקופה ארוכה.

ואז החלטנו לעשות צעד הרפתקני, בלי שהיה לנו שמץ של מושג לאן הוא יוביל אותנו. ניגשנו לקטר, קראנו לנהג הרכבת, הסברנו לו שלא הספקנו לקבל כרטיס עלייה לרכבת והרכבת כל רגע אמורה לצאת, והחופשה שקיבלנו היא למספר מועט של ימים בלבד ולכן ביקשנו שיעזור לנו ויעלה אותנו איתו לקטר, והבטחנו שנהיה חייבים לו בגדול. נהג הרכבת הסתכל סביבו ואמר: “תביאו את הדברים שלכם וכשהרכבת תתחיל לנסוע, תקפצו לקטר.” אמרנו שאם הוא מסכים לקחת אותנו, אז רק ביחד עם הדברים שלנו. הוא שוב הסתכל מסביב ואמר: “תעלו!” עלינו במהירות לקטר, נהג הרכבת מיקם אותנו על המדף שבין הקטר לבין קרון הגרר של הפחם, וכיסה אותנו בברזנט. שמענו איך חיילי משמר הגבול עלו לקטר, שאלו אם אין פה זרים, ועזבו. כעשר דקות מאוחר יותר שמענו את רעש גלגלי הרכבת, וכחצי שעה לאחר מכן שיחרר אותנו נהג הקטר ממקום המחבוא, ויחד איתו ועם העוזר שלו עשינו את דרכנו לתחנת רכבת ברנוביצ’י. הודינו לו ונפרדנו לשלום, ירדנו לרציף, ובהסכמת הסדרנית עלינו לקרון. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת כשהרכבת הגיעה למינסק, לתחנת היעד שלנו. במינסק גרה אחותה של אמא שלי עם בעלה ובתה שחזרו אחרי שפונו משם בזמן המלחמה.

הם לא היו מודעים להגעתנו, לכן החלטנו לא להופיע אצלם מוקדם מדי. שהינו בתחנת הרכבת עד השעה עשר בבוקר, לאחר מכן תפסנו טרמפ שהסיע אותנו עד הבית בו גרה דודתי. הם התגוררו בחדר אחד בדירה קומונלית (בה התגוררו מספר משפחות). היא הייתה לא גדולה מ-20 מ”ר, ולשם אני ו-ולדימיר הגענו בהפתעה. הייתה שמחה רבה, נחנו מעט, ואז נסענו כולנו ללוות את ולדימיר לתחנת הרכבת ממנה נסע לעיר מולדתו – חויניקי שבמחוז גומל.

המחשבה שאני רואה את חברי לנשק בפעם האחרונה, שדרכינו נפרדות כאן ושרק הגורל יודע מה מצפה לנו בהמשך הדרך אפילו לא חלפה במחשבותיי. חופשתנו הייתה אמורה להסתיים ב-17 לדצמבר 1945, ביום זה היה עלינו כבר להיות בחזרה בבסיס. קבעתי עם ולדימיר שהוא יגיע אלי למינסק ב-15 לדצמבר וניסע ביחד לגרמניה. נפרדנו בבטחון מלא שניפגש ב-15 בדצמבר.

יום למחרת בפעם ראשונה מזה הרבה שנים לבשתי בגדי אזרח ויצאתי לטייל בעיר. עברתי ברחובות העיר וראיתי שהחיים ממשיכים בין ההריסות. ברבים מן הבתים החצי הרוסים החלונות היו חסומים עד החצי בלבנים ואנשים התגוררו בהם. כשהסתכלתי על כל זה הבנתי שהמלחמה לאט לאט החלה לסגת, הגיעה עת שלום ותקווה שלא יפקוד אותנו שוב אסון נוראי כזה… ביום החופשה השלישי שלי נסעתי ברכבת ממינסק כדי להיפגש עם אבי, אותו לא ראיתי מתחילת המלחמה. לאחר השחרור מהצבא הוא התחתן שוב, ואשתו עבדה כאגרונומית בקולחוז באזור סמורגון, בבלרוס. הקולחוז היה כ-12 קילומטרים מהעיר סמורגון, והגעתי לשם בשעה 10 בערב. השמחה הייתה גדולה, אך אבא שלי ואשתו דאגו מאוד שאגיע בשלום כי באותה תקופה היו בדרכים הרבה שודדים שהסתתרו ביערות.

ימי החופשה חלפו מהר, הגיע התאריך 15 לדצמבר אך המפקד שלי – ולדימיר פופקוב, לא הגיע למינסק כפי שקבענו. גם בתאריך ה-17 לדצמבר כשהחופשה שלנו נגמרה, הוא לא הגיע. מה קרה לך ולדימיר? הרי תמיד היית מוצא פתרון לבעיות הכי מסובכות… לא נבהלת אפילו בדצמבר 1945 כשחילצת אותי מהריסות מקלט השדה שנפגע מפצצה, בעודך פצוע בעצמך, ליד הנהר הויסלה. מה עלי לעשות? אני בעצמי מאחר כבר ביומיים, ואיחור לאחר חופשה נחשב לעריקות. החלטתי שבכל מקרה אקבל עונש, אז איחור ביומיים או בשבעה לא ישנה דבר. החלטתי שאם עד ה-25 לדצמבר ולדימיר לא יגיע, אצא לדרך לבדי. בבוקר גשום של ה-26 לדצמבר הגעתי לתחנת הרכבת של ברסט. הצגתי את תעודת החייל שלי ואת מסמכי החופשה שזמנה תם לפני שבעה ימים, לחייל משמר הגבול כדי שיתן לי חותמת “יציאה מברה”מ” וכרטיס עליה לרכבת “ברסט-ברלין”. אך התשובה שקיבלתי הייתה “בוא עוד שלוש שעות.” חשבתי שזהו, לברלין אני כבר לא אסע, דרכי סלולה ישירות לבסיס העונשין בקורטוז-בריוזה. עברו שלוש שעות, ניגשתי לחלון המטה, נתנו לי את המסמכים שלי עם חותמת וכרטיס עליה לרכבת שיוצא בעוד שעתיים. לזה לא ציפיתי, אפילו לא ממש ידעתי מה לעשות באותו רגע, אך אמרתי תודה והלכתי.

כשהרכבת הגיעה לתחנה ניגשתי לקרון השינה שצויין על הכרטיס שלי, עליתי עליו ותפסתי את מקומי. זמן קצר לאחר מכן עלו שני חיילי משמר הגבול לקרון כדי לבדוק מסמכים. ניגשו אלי, הסתכלו על המסמכים שלי, אחר כך עלי, אמרו לי לא לצאת מהקרון ויצאו עם המסמכים. הבנתי מה הסב את תשומת לבם: לא הייתה חותמת “יציאה מברה”מ” ואישור החופשה שפג לפני שבעה ימים – כל מי שבודק את המסמכים היה שם לב לזה. כעבור שעה חזר חייל משמר הגבול, נתן לי את המסמכים ואיחל לי דרך צלחה. לאחר שתי יממות הגעתי לעיר מגדבורג, משם יצאתי לחופשתי וששם היה מיקום הבסיס שלי. הגעתי לעיירה הצבאית ולא זיהיתי אותה: הכל חדש. לא נתנו לי להיכנס לשטח העיירה, קראו למפקד המשמר ואמרו לי שהבסיס שלי כבר לא נמצא פה, ומה שכן פה זה מטה מספר שלוש של הכוחות הכובשים, אותם כוחות שהרימו את דגל הנצחון מעל בניין הרייך. כמו כן, מפקד המשמר אמר שהם קיבלו פקודה לקבל את כל החוזרים לבסיס העבר שלהם מספר 61 ולהרכיב קבוצה שתישלח לבסיס צבאי אחר, אך הם טרם יודעים לאן. אחר כך הכניס אותי מפקד המשמר לשטח העיירה וליווה אותי לקסרקטין, שם היה עלי לשהות זמן מה. היו שם כבר שנים עשר אנשים כמוני שמסיבות שונות מצאו את עצמם מחוץ לבסיס.

יום למחרת קיבל אותנו מנהל כוח אדם של מטה מספר שלוש של הכוחות הכובשים, אלוף משנה קורנילנקו. הוא העניק לכולנו אותות הצטיינות “על שחרור ורשה”, “על כיבוש ברלין” ו”על ניצחון על הגרמניה הנאצית”. לאחר מכן הודיע לנו כי קיבל פקודה לשלוח אותנו לחטיבת השריון מספר אחת, אוגדת שריון של אנסק, לגדוד השריון מספר 12 – להמשך שרותינו הצבאי. לשם הגענו כעבור יומיים.

גדוד השריון היה ממוקם בעיירה צבאית בפרוור המזרחי של העיר דרזדן. חילקו אותנו לקסרקטינים, לגדודים ולפלוגות. חקרו אותי לפרטי פרטים לגבי שירותי הצבאי עד כה ולגבי הדרך שעברתי בתור פרטיזן. לאחר מכן זומנתי למפקד המטה שאמר לי: “סמל זוטר קנל, אתה מקבל דרגת סמל ומהיום אתה ממונה לפקד על צוות תותחים נגד מטוסים בעלי ארבעה קנים.

לתפעל תותח בעל ארבעה קנים ידעתי, לכן נשארתי מרוצה מתפקידי החדש. זהו תותח אמריקאי בעל בסיס קבוע הממוקם על רכב אמריקאי “דודג'”. הצוות מורכב משלושה אנשים סך הכל: מפקד הצוות, כוון ונהג.

למחרת קרא סגן מפקד הגדוד לכל החדשים כדי להודיע היכן אנו נמצאים ומה עלינו לדעת ולזכור. ומה שהיה עלינו לדעת ולזכור הוא שאנו נמצאים בגרמניה המובסת, ושנשהה פה לא חודש-חודשיים, לא שנה-שנתיים, ושעלינו להתייחס לאוכלוסיה המקומית לא כאל אוייבים אלא כאל אנשים שוחרי שלום שבונים מדינה דמוקרטית.

העיירה הצבאית הייתה ממוקמת בפרוורי העיר דרזדן ולכן כדאי לדעת מספר פרטים על העיר דרזדן עצמה. עיר זו – המרכז האדמיניסטרטיבי של מחוז סקסוניה, נמצאת על גדות נהר האלבה שמתחיל בצ’כיה, והמרחק בין דרזדן לבין הגבול הצ’כי הוא עשרים קילומטרים. כתוצאה מהפצצות אנגלו-אמריקאיות בלילה שבין 13 ל-14 לפברואר 1945, נהרסה העיר העתיקה של דרזדן שבגדה השמאלית של הנהר כליל, לא נותר ולו מבנה אחד שלם. 35,000 תושבים נהרגו ועשרות אלפים נותרו ללא קורת גג. לדרזדן לא הייתה אז כבר שום מטרה אסטרטגית, גורלה של הגרמניה הנאצית כבר הוכרע. היא הייתה, ותחזור להיות לאחר שיקומה, אחד ממרכזי התעשיה, התחבורה ותרבות הגדולים בגרמניה. אוכלוסיית העיר היא 510 אלף נפשות וגודלה 328 אלף קמ”ר.

סגן מפקד הגדוד הזכיר לנו שעלינו לשמור על כבודה ועל כבוד ההישגים הקרביים הגדולים של חטיבת השריון מספר אחת שלנו, אליה השתייך גדוד השריון מספר 12 שלנו, ושאל לנו לשכוח שמפקדה של חטיבת השריון שלנו הוא לא אחר מאשר אלוף קטוקוב מיכאל יפרמוביץ’.

חגגנו את כניסת שנת 1946 באווירה חגיגית באולם הגדול של מועדון הגדוד. מפקד הגדוד איחל לכולם הצלחה בשירותנו הצבאי וחיי שלום אזרחיים מוצלחים.

חיי השגרה הצבאית בגדוד נמשכו לפי סדר יום קרבי: תורנות בפלוגה, שמירה בעמדות, תורנות מטבח, אימוני שורות, לימודי פוליטיקה, לימוד הצד החומרי של הנשק, מטווחים ודברים אחרים לפי מידת הצורך. היום שלנו ,החל מהשכמה וכלה בכיבוי אורות היה עמוס לחלוטין. את התותח שלי בעל ארבעת הקנים למדתי להכיר כל כך טוב, שיכולתי לפרק ולהרכיב אותו בעיניים עצומות, אך נאמר לנו שבקרוב נצטרך לוותר על הנשק האמריקאי, ונקבל נשקים סובייטיים חדשים.

בסתיו 1946 היינו במטווח ולמדנו את תתי המקלע החדשים על שם דגטריוב. שכבתי מאחורי המקלע, מוכן לירות למטרה, כשראיתי את מפקד מטה הגדוד שעבר ליד השורה שלנו. הוא נעצר לידי ואני יריתי צרור חזק למטרה. תת-אלוף הביט דרך המשקפת על המטרה ואמר בקול רם: “טוב מאוד!” אז לא ייחסתי חשיבות למקרה הזה, אך כעבור זמן מה נזכרתי בו.

בדצמבר של אותה שנה זימן אותי אליו מפקד הפלוגה ואמר שקוראים לי בדחיפות לבוא למטה הגדוד, אך אין הוא יודע במה מדובר. כשהגעתי למטה, אמרו לי להיכנס למפקד הגדוד. דפקתי בדלת והכרזתי שסמל קנל הגיע לפי פקודתו של מפקד הפלוגה למטה הגדוד.

האלוף בחן אותי בקפידה. הייתי רגוע כיוון שידעתי שאין מאחוריי שום עבירות צבאיות, ואז מפקד המטה אמר לי: “סמל, אתה מועבר לתפקיד אחר תחת פיקוד מטה האוגדה.” עניתי: “כן המפקד!”. לאחר מכן האלוף אמר לי שמי שילווה אותי למטה האוגדה הוא סרן יפרמוב ושכעת עלי לשוב לפלוגה ולהודיע למפקד הפלוגה על ההעברה, לומר שלום לחברים ולהתייצב עם הדברים שלי בשער, שם יחכה לי סרן יפרמוב.

בדרכי חזרה לפלוגה תהיתי מי צריך אותי במטה האוגדה, הרי אני הבורג הקטן ביותר בצבא שלנו… מתוך לימודי ההשכלה המלאה של 9 כיתות, למדתי רק שנתיים… ואז נזכרתי באפיזודה שהתרחשה במטווח, כשיריתי בתת-מקלע. לא לשווא מפקד המטה נעצר לידי! כנראה שכבר אז הוא ידע שעומדים לזמן אותי למטה האוגדה, והוא רצה לברר מה מיוחד בי שמטה האוגדה מתעניין בי. כשהגעתי לפלוגה חשבתי שאם לא הייתי “דובסק” בחיי העבר הפרטיזניים שלי, אף אחד לא היה מזמן אותי למטה האוגדה היום.

הגעתי למטה האוגדה שהיה באחד מאזורי דרזדן – קלוטשה, ונאמר לנו להיכנס למשרדו של מפקד מטה האוגדה. במשרד כבר היו שלושה אנשים: אלוף שהיה מפקד המטה, סרן וסגן. סרן יפרמוב דיווח על הגעתנו, והאלוף פנה אלי: “סמל ראשון, אתה תעבוד ותשרת בתור משנה למקבל הדואר הצבאי בתחנת הדואר של האוגדה. סרן ביסטרייקוב שאתה רואה לפניך הוא מנהל הדואר בו תעבוד וסגן מואיסייב שלפניך הוא האחראי על קבלת הדואר, תחתיו אתה תעבוד.” עניתי: “כן המפקד! אך עליי לציין שאין אני מכיר את העבודה הזאת.” התשובה שקיבלתי הייתה: “זה לא צריך להדאיג אותך, ילמדו אותך את כל מה שעליך לדעת”.

וכך, בהרף עין, שירותי הצבאי השתנה לחלוטין. את העבודה למדתי מהר בעזרת סרן ביסטרייקוב וסגן מואיסייב. מתוקף תפקידי היה עלי יום אחד לעבוד במקום  – למיין את הדואר, לקבל ולטפל במשלוחי הקצינים והחיילים שהם שלחו למולדת, וביום למחרת הייתי יוצא ברכב דואר צבאי כדי לחלק את הדואר, העיתונים והירחונים בבסיסים ברדיוס של מאה קילומטרים מדרזדן. הצוות שלנו היה מורכב מחמישה חיילים וקצינים: סרן (מפקד הדואר), סגן (מקבל הדואר הראשי), שני סמלים ראשונים (מקבלי הדואר המשניים) ונהג רכב הסטודבייקר.

בקיץ 1948 הגיעו לתחנת הדואר שלנו שני קצינים ממחלקת “סמרש” של חטיבת שריון מס’ 1. הם נכנסו למפקד התחנה ביסטרייקוב, וזמן קצר לאחר מכן גם אני זומנתי למשרד. סרן ביסטרייקוב הודיע לי שעלי לנסוע עם הקצינים למטה החטיבה. עניתי: “כן המפקד!” אמרו לנסוע למטה החטיבה, אז אסע למטה החטיבה… אך ידעתי שהקצינים האלה הם לא רק מהמטה, הם ממחלקת “סמרש” – ומשם לא חוזרים. שאלתי את סרן ביסטרייקוב אם עלי לקחת את הדברים שלי, אבל הוא אמר שמקווה שאחזור. הבנתי שגם הוא לא יודע לאיזה מטרה מזמנים אותי ל”סמרש”, וגם אני לא ידעתי מה כבר עוללתי ש”סמרש” באו לקחת אותי. תחשוב מהר, סמל ראשון! בדרך לרכב התחלתי לחשוב מהר… סתם כך לא היו לוקחים אותי… “סמרש” היא מחלקה של מודיעין פנים שמתעסק בעיקר במרגלים, עריקים ובנדיטים. בטוח לא השתייכתי לשניים האחרונים, יכולים רק לחשוד שאני מרגל. “למה לא?” חשבתי, “אני בהחלט מתאים להיות מרגל, השירות הנוכחי שלי הוא עבודת חלומות עבור מרגל. יש לי כניסה חופשית לכל מקום בעיר, שמאפשרת לקבוע כל פגישה בכל מקום. אני מכיר את מיקומם של כל הגדודים ושל כל הבסיסים. אני בהחלט מועמד מתאים לריגול.” אך איזה בסיס יש להם לחשוד בי? רק “קשר עם חוץ לארץ” – ולהאשמה הזו במהירות מצאתי את ההסבר שאתן. החלטתי לא להסתיר דבר ולא לשקר, אחרת במקום תחנת הדאר הצבאית שלי אמצא את עצמי בגלות במגדן. בנקודה זו הפסקתי להרהר והייתי מוכן לכל שאלה שאשאל.

כשהגעתי למחלקת “סמרש” נכנסתי למשרד, מאחורי השולחן ישבו תת-אלוף, סרן וסגן. בירכו אותי לשלום והזמינו לשבת ליד שולחן שעומד בניצב לשולחן שלהם. הם בחנו אותי בקפידה. חיצונית הם לא נראו לי אנשים רעים, אך בשבילם, אם מישהו נמצא מולם – הוא מרגל. אם לא היה מרגל, הוא לא היה שם. קל להם להיפטר מהבן אדם, לשלוח אותו לגלות למגדן, כך הם גם נפטרו מהמרגל, גם מילאו את תפקידם וגם יוסיפו להם כוכבים על רצועות הכתף. הבנתי ששלושת האנשים האלה מחזיקים בידיהם את המשך חיי, את גורלי. על כל שאלה עלי לענות בצורה ישירה ואמיתית ולא להתחכם.

  • סמל ראשון, מתי יצרתם לראשונה קשר עם חוץ לארץ?
  • הקשר שלי עם חוץ לארץ מורכב מכך שבתחילת שנת 1946 כתבתי מכתב וביחד עם תמונה שלחתי לעיירה ליובן, במחוז מינסק, לדודתי אלטה גולוד – אחות של אמא שלי. היה עליה לשלוח את המכתב לפלשתינה, לדוד שלי, אח של אמא – דוד כצנלסון. אמא שלי נרצחה על ידי נאצים, ואלטה גולוד היא אחותה.
  • איפה בפלשתינה וממתי נמצא הדוד שלך דוד כצנלסון? עם מי הוא מתגורר?
  • דוד כצנלסון גר בעיר ברנוביצ’י עד ספטמבר 1939, אז זה היה עדיין פולין. הוא היה מורה. שבועיים לפני פלישת הגרמנים לפולין הוא נסע עם אשתו לבקר את בנו בתל-אביב. בתל-אביב היו לו שני בנים, אחד נהרג בשנת 1937 בספרד, לשם הוא נסע בתור מתנדב בין-לאומי. ממתי בנו השני מתגורר בתל-אביב אינני יודע, לא היה לי שום קשר איתו ואין לי גם היום. כיוון שהמלחמה תפסה את דודי בתל-אביב, לא הייתה לו כבר אפשרות לחזור לברנוביצ’י.
  • למה החלטת לכתוב מכתב לדוד שלך בפלשתינה ושלחת אותו ביחד עם צילום שלך במדים?
  • דודה אלטה גולוד מליובן ביקשה זאת ממני.
  • מה כתבת במכתב המדובר?
  • כתבתי שאני משרת בצבא האדום, נמצא בגרמניה, שנקמתי את דמן של אמי וארבעת אחיותיי, שכשברחתי מגטו בו נהרגו כל יהודי ליובן נדרתי נדר שאנקום את דמם!
  • איזה נדר נדרת לעצמך וכיצד הוצאת אותו לפועל?
  • הנדר שנדרתי היא שעל אמא ועל אחיותיי אהרוג במו ידיי לפחות עשרים נאצים. את הנדר קיימתי גם בחיי כפרטיזן וגם בצבא האדום בהמשך.
  • פרט כיצד הרגת לפחות עשרים נאצים.
  • בגדוד הפרטיזנים פעמים רבות לקחתי חלק במארבים, בהשמדת חילי-מצב בהם פאשיסטים ספגו אבדות כבדות. רק במשימה האחרונה ביוני 1944, בה היה עלינו לסרוק יערות בהם הסתתרו הנאצים, גדוד שלי שהיה מורכב מ-40 אנשים השמיד יותר מ-200 פאשיסטים. ובצבא הפעיל, ביחידה בה שירתתי השמדתי לא פחות פשיסטים מגדוד הפרטיזנים. באיזה יחידה שירתתי אתם יודעים.
  • אתה יכול למנות שמות משפחה של מפקדיך בגדוד הפרטיזנים?
  • לגדוד הפרטיזנים התקבלתי ב-11 בדצמבר 1941 (בתעודת הפרטיזן שלי מצויין תאריך ה-25 לדצמבר, כיוון ששבועיים ראשונים נחשבו לניסיון). אז מפקד הגדוד היה קומרוב (קורז’ וסילי זכרוביץ’). בספטמבר 1942 גדודו של קומרוב חולק לשלושה גדודים שנכנסו לחטיבה ע”ש בודיונוב. אני מצאתי את עצמי בגדוד ע”ש קוטובסקי. מפקד הגדוד שלי היה ברנוב, מפקד המטה היה וורונוב, וקומרוב (קורז’ ו.ז.) הפך למפקד חטיבת הפרטיזנים של העיר פינסק.
  • אתא זוכר את שמות המשפחה של הפרטיזנים?
  • חלקם אני זוכר, אך אולי הם לא מדויקים, כיוון שאלה שהתגייסו לגדוד בשנת 1941 ובמחצית הראשונה של שנת 1942 היו צריכים לשנות את שמות המשפחה שלהם. כך גם שם ושם המשפחה שלי עד ה-14 ליולי שנת 1944 היה גריגורייב ז’ניה.
  • הכרת בגדוד ע”ש קוטובסקי פרטיזן עם שם משפחה “דובוסק”?

(בטרם השבתי על השאלה, לקחתי נשימה עמוקה, הובן לי כי הם בודקים מי אני באמת – פרטיזן לשעבר או מישהו אחר) והשבתי:

  • לא היה פרטיזן עם שם משפחה “דובוסק”. “דובוסק” היה הכינוי שלי, קיבלתי אותו מהמחלק המיוחד.
  • מתי ולמה ניתן לך הכינוי הזה?
  • בקיץ שנת 1943 גיליתי כי בגדוד הופיע משת”פ לשעבר ממחוז מוגיליוב. הודעתי על כך למפקד המחלקה. לאחר מכן זימן אותי מפקד המחלק מיוחד של הגדוד, ואז קיבלתי את הכינוי “דובוסק”.
  • השתמשת בכינוי הזה בגדוד?
  • פעמיים. פעם אחת קיבלתי משימה לגור שבועיים יחד עם שני פרטיזנים חדשים שהתגלו כעריקים, ובפעם השניה חייתי עם אחד שגם הוא התגלה כעריק.

לא שאלו אותי יותר שאלות, אך אמרו לי לעבור לחדר השני, לעיין באלבום תמונות ולנסות לזהות פרצופים מוכרים. נכנסתי לחדר בו היה קצין אחד – סגן. הוא הצביע על מקום בו עלי לשבת. התחלתי לעיין באלבום. עמוד ראשון – אין פרצופים מוכרים. עמוד שני – גם כן. בעמוד השלישי אני מסתכל ורואה את מפקד המשת”פים של עיירת סטרובין – לוגבינוב. במרץ שנת 1942 הגדוד שלנו השמיד חיל-מצב של נאצים ומשת”פים של עיירת סטרובין, ואת מפקד המשת”פים הזה תלינו על פשעים שהוא ביצע.

עמוד רביעי – אין פנים מוכרות. עמוד חמישי – זיהיתי מייד – כל המשת”פים של עיירת ליובן. לא את כולם הכרתי, אך להלן אלה שכן זיהיתי:

סרז’נין – בורגמיסטר.

גרדנוביץ’ – מפקד המשת”פים עד ספטמבר שנת 1941.

ברזובסקי – מפקד המשת”פים מספטמבר שנת 1941.

רמנצ’יק (ידוע גם כטרוסיק) – משת”פ.

מורדוילקו – משת”פ.

רומנצ’וק – החוקר הראשי של המשת”פים.

שני אחים תז’ון – משת”פים.

סדובסקי – חוקר של המשת”פים.

מקייקה – משת”פ.

מרייצ’יק – משת”פ.

חיז’נייק – משת”פ.

רשמתי את הכל וביקשתי מהסגן להודיע שסיימתי את העבודה על האלבום. זמן קצר אחר כך חזרתי לחדר הישיבות.

סגן האלוף הביט ברשימותיי והעביר אותן לסרן ולסגן. לפי הבעות על פניהם הבנתי שהם היו מרוצים.

לאחר מכן סגן האלוף אומר לי: “סמל, הקשב היטב ותזכור, לעולם אל תשלח יותר מכתבים ותמונות לחוץ לארץ, לא משנה למי, אפילו לקרובי המשפחה הקרובים ביותר. אני מקווה שהבנת מה היו יכולות להיות השלכות ההתכתבות הזאת עבורך. לגבי נושאי השיחה שלנו כאן אל תדבר במקום שירותך. כעת יסיעו אותך למקום שירותך.” קיבלתי את כל מה שנאמר בהקלה רבה, עניתי: “כן, המפקד!” ויצאתי מהבניין. בחוץ המתין לי רכב שהחזיר אותי בחזרה לתחנת הדואר שלי.

הימים הבאים עברו בעבודה יומיומית, אף אחד לא התעניין לגבי הזימון שלי ל”סמרש”, אך הרגשתי מתח בשיחותיי עם חבריי, חששתי לומר דבר מה מיותר. כל כך רציתי לומר לכולם: “אל תחששו ממני, אני לא שטינקר, אני לא מהווה עבורכם סכנה!” אך לא יכולתי לעשות זאת כיוון שהייתי בטוח שיש מעקב חשאי אחרי.

השירות נמשך ועבר במהירות שכן העבודה בתחנת הדואר הצבאית הייתה מעניינת. הכרתי רבים מקציני מטה האוגדה, והם היו מרוצים מהכרותם עמי. העניין הוא שלכל קצין הייתה זכות לשלוח רק חבילה אחת בחודש הביתה, והייתה זו עבירה מצידי לקבל יותר ממשלוח אחד בחודש, אך עשיתי זאת. זה לא נראה לי פשע פלילי, ובכל זמן עבודתי בתחנה אף אחד לא קיבל עונש על כך.

שנת 1949 התקרבה לקצה והחלו דיבורים שבשנת 1950 יתחילו לשחרר את ילידי שנת 1925, שבה אני נולדתי, לפי המסמכים הצבאיים. מפקד תחנת הדואר שלי, סרן ביסטרייקוב, אדם מאוד חביב שהתייחס אלי כאל בן, ניהל עמי בשיחה על כך שאני לא צריך להשתחרר, אלא להשאר בשירות קבע. אז אקבל דרגת “סמל ראשון”, וכעבור שנתיים אקבל דרגת קצין. ללא ספק ההצעה נשמעה לי מאוד מפתה. לשרת בצבא הסובייטי כחלק מחיל הכיבוש בגרמניה היה חלומו של כל חייל. החיים היו קלים בהרבה מחיי האנשים במולדת בשנים שאחרי המלחמה. אך אני, בן 23 באותו זמן, ידעתי שאם אשאר בקבע יהיו לי עוד כשבע שנים של חיים טובים, ואז כשאהיה בן שלושים ואחזור למולדת, ומה מצפה לי שם? השכלה – שבע כיתות, אין לי שום מקצוע, אין לי איפה לגור… עדיף להתחיל את החיים מחדש כשאתה בן 23 ולא בן , לא30?! את כל ההרהורים האלה חלקתי עם מפקד הדואר שלי, והוא הסכים איתי.

ביוני 1950 השתחררתי והגעתי למינסק. ביום זה, ה-21 ליוני 1950 הורדתי את המדים והפכתי לאזרח מן השורה של העיר מינסק, מדינת בלרוס של ברית המועצות, בדיוק 10 שנים לאחר תחילת המלחמה. נתתי תשע שנים ושבעה חודשים לשירות הצבאי כולל היותי בגדוד הפרטיזני. כשיצאתי למלחמה הייתי עדיין ילד שטרם מלאו לו 15 שנים, וחזרתי לחיי האזרחות השלווים בהיותי גבר בן 23, עם אותה השכלה שהייתה לי בגיל 14 – 7 כיתות, ללא מקצוע וללא קורת גג.

אי לכך, התחלתי את חיי הבוגרים מאפס, כמו ילד שעולה לכיתה א’. ההבדל היחידי הוא שעלי לעלות לכיתה ח’. ופתאום נזכרתי בדברים שהייתי חוזר עליהם כל הזמן בראש בשהותי בגדוד הפרטיזני: “ברגעים של סכנה מיידית כל איש דואג לעצמו, לוקח את גורלו בידיו.” את המילים האלה החלטתי ליישם גם בחיי האזרחות, לקחת את גורלי בידיי ולדאוג לעצמי. אף אחד לא הולך לדאוג לי, עלי לעשות את כל השיקולים בכוחות עצמי. דבר ראשון שהיה עלי לפתור היה שאלת המגורים. אצל דודתי, אחות של אמא שלי, אוכל לשהות לא יותר מחודש. כדי לשמור על יחסים טובים עם קרובי המשפחה אסור לגור איתם, צריך לבוא לבקרם. הדבר השני שעלי לפתור הוא העניין הכספי, שכן הייתי זקוק לאמצעי מחיה. הכסף שקיבלתי בעת השחרור עמד להספיק לי לחודשיים-שלושה מקסימום.

ובכן סמל ראשון במילואים – התחל לפעול! מצאתי קורת גג שתמורתה היה עלי לשלם 100 רובל בחודש. בתחילת אוגוסט שנת 1950 קראתי מודעה בעיתון “מינסק בערב”: “מפעל לימודי של בלרוס מכריז על גיוס לקורס וסתים לעבודה במערכת ניהול מחנות עבודה שיקומיים (נ.מ.ע.ש) של משרד הבטחון של בלרוס.”

איזה מין מקצוע הוא “וסת” אנשים טובים הסבירו לי. ו-נ.מ.ע.ש – פירושו שאצטרך לעבוד במחנות האסירים. הגעתי לבניין בו ישבה ועדת קבלה לקורסים. הודיעו לי כי יש צורך רק ב-35 אנשים לקורס, והם קיבלו כבר יותר ממאה פניות, לכן לא ניתן להבטיח קבלה. כל בקשה תיבחן על ידי ועדת המנדט. מי שיתקבל יצטרך לכתוב התחייבות שבסיום הלימודים הוא יהיה מוכן לנסוע לעבוד בכל נקודה בברית המועצות, גם אם זה מגדן או קלימה, הצפון הרחוק או המזרח הרחוק.

אורך הקורס הוא שישה חודשים, בנוסף מקבלים דמי מחיה של 400 רובל בחודש. התחלתי לחשב – מתוך 400 רובל, 100 ילכו לתשלום המגורים, מה שמשאיר לי 300 רובל. כיוון שהייתי באזרחות כבר חודשיים הבנתי שאפשר לחיות ב-300 רובל בחודש. כשהגעתי לועדת המנדט, היו שם הרבה מאוד אנשים שניסו להתקבל לקורס. לא ראיתי יהודים בין המועמדים, כלומר אני היחיד שהגשתי בקשה לעבודה במערכת משרד הבטחון שבסעיף הלאום בשאלון היה כתוב לו יהודי. דרישת ההשכלה לתפקיד היא לפחות 9 כיתות. במסמכים הצבאיים שלי בהם שנת הלידה שלי שגויה, היה כתוב גם שסיימתי 9 שנות לימוד, מה שלמעשה לא היה נכון.

מה שעזר לי להתקבל לקורס היו הנתונים שמילאתי בשאלון – גדוד הפרטיזנים והצבא האדום, לכן לא היה שם משהו לא תקין. בראשון לספטמבר מתחילים כיתה א’ ואני בתאריך הזה התחלתי את הקורס. בו זמנית הגשתי מסמכי קבלה לבית ספר ערב, (לכיתה ט’, כי החלטתי שאצליח להדביק את החומר של כיתה ח’ בזמן שאלמד ב-ט’). הימים שלי היו עמוסים מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות, בבוקר הייתי בקורס ובערב – בבית הספר. הקורסים נמשכו שבעה חודשים במקום שישה. כשנקבעו מקומות העבודה, נשאלתי לאן אני רוצה לנסוע והשבתי שאסע לאן שישלחו אותי.

כנראה שלא כל בוגרי הקורס ענו כמוני, רבים הוצבו לעבודה במזרח הרחוק או בצפון. לי הציעו תפקיד של וסת בכיר במחנה אסירים שנמצא באזור של מפעל הטרקטורים של העיר מינסק. ב-29 במרץ 1951 עברתי לראשונה את סף מחנה האסירים. למדתי את דרישות התפקיד בתור הוסת הבכיר (ואני הייתי היחיד במחנה בתפקיד זה): לוודא שהמשכורות שהועברו לחשבון המחנה היו נכונות. האסירים עבדו באתרי בניה השונים של העיר מינסק, על ביצוע העבודה שלהם הייתה נכנסת משכורת שהועברה לחשבון המחנה, והמחנה היה משלם לאסירים את חלקם. אי לכך, כל מנהלות הבניה שאפו לשלם לאסירים כמה שפחות.

היו הרבה אתרי בניה בהם עבדו אסירים. הייתי מגיע בבוקר למחנה וחוזר הביתה בסוף היום, ובסוף כל חודש נאלצתי לעבוד עד מאוחר, לבדוק את כל ההעברות שהתקבלו ממנהלות הבניה ולתת אשרה להעברות הללו. על מה האסירים נכלאו במחנה? וידאתי שלא היו שם שודדים ורוצחים. האנשים נאסרו בגלל עברות פיננסיות לא משמעותיות, ביניהם אנשים שבעבר החזיקו תפקידים גבוהים כמו מהנדסים ראשיים, מנהלי ייצור ועוד.

בשיחות עמם צברתי ניסיון בעבודתי ולמדתי לפרטי פרטים את טכנולוגיית הבניה. זכור לי במיוחד המהנדס הראשי של אחת מחברות הבניה. כאסיר הוא עבד בתור פועל פשוט באתר בניה של מפעל לטחינת קמח בעיר מינסק. באותה תקופה היו מציבים בלוקים מבטון בעזרת תבנית ניידת. הייתה הרבה עבודה אך השכר היה נמוך, והוא היה נכנס בנפרד על כל חלק בעבודה שנעשה. המהנדס הראשי הזה לשעבר הציע לי ללכת לספרייה הראשית של מינסק, כי הוא זכר שבעבר הוא ראה שם תמחור של הבלוק המוגמר בעת עבודה עם התבנית הניידת. הצלחתי למצוא את התמחורים, ואני חייב להודות שאת הספר עם התמחורים הוצאתי בחשאי מהספרייה, צילמתי העתק ואז החזרתי אותו למקומו. כשעשיתי חישובי שכר חודשיים לפי התמחורים שהיו כעת בידיי, עלות העבודה גדלה פי שלוש, וזה הודות לעצתו של המהנדס הראשי לשעבר. ידיעת התמחורים והסכומים עבור העבודות המבוצעות של המוצרים המוגמרים עזרה לי מאוד בהמשך עבודתי.

דבר נוסף שאני נזכר בו מתקופת עבודתי במחנה האסירים הוא כי פעמיים בחודש היה עלי להיות תורן מטבח. היה עלי להשגיח על הכנסה סדירה של המצרכים לתוך קדרות ענק ועל שמירה על נורמות סניטריות – סדר וניקיון במטבח.

אך לכל דבר יש סוף. בסוף מרץ שנת 1952 מחנה האסירים באזור מפעל הטרקטורים נסגר ואת האסירים העבירו למחנות אחרים, ולי הציעו עבודה באותו תפקיד במחנה אסירים אחר בגבולות העיר מינסק, שם האסירים עבדו בעיבוד עצים. אני סירבתי, אך אסור היה לי להתפטר, כיוון שבאותה תקופה עדיין היה תקף החוק מימי המלחמה שאמר שמי שמתפטר מרצונו מעבודה, מקבל עונש מבית הדין הפלילי. חודשיים לאחר סגירת המחנה קיבלתי מכתב פיטורין.

שנת 1952 הייתה שנה משמעותית מאוד עבורי. בשנה זו סיימתי כיתה י’ וקיבלתי תעודת בגרות, באותה שנה, ב-1 במאי התחתנתי עם בחורה מאוד יפה. בתאריך זה כשמלאו 65 שנה לניצחון במלחמת העולם השניה, חגגנו 58 שנים לחיינו המשותפים.

כמו כן באותה שנה התקבלתי ללימודי ערב במכון לכלכלה עממית של מדינת בלרוס, אותו סיימתי בהצלחה בשנת 1958 עם תואר בכלכלה.

מאז החיים החלו להתגלגל: ביולי 1952 קיבלתי תפקיד של מהנדס ויסות במפעל מזון; באוגוסט 1955 מוניתי לתפקיד מהנדס-כלכלן במפעל בתחום הבניה; באפריל 1960 קודמתי לתפקיד מנהל מחלקת התכנון באותו מפעל; באוגוסט 1970 העבירו אותי להמשך העבודה לאחד ממפעלים המתמחים בבניה פרטית בתפקיד כלכלן ראשי ומנהל מחלקת תכנון של אותו המפעל; ובשני למרץ שנת 1979 התפטרתי מרצוני עקב עזיבה למקום מגורים קבוע אחר – מדינת ישראל.

פרק 18

שלב חדש בחיים קרב ובא. שוב היה עלי להתחיל את חיי מחדש, מאפס. השלב הזה היה קשור למדינה שקמה בשנת 1948 במקום בו לפני זה הייתה פלשתינה, אותה פלשתינה שבגללה כמעט מצאתי את עצמי מוגלה לצפון הרחוק או למזרח הרחוק – וזוהי מדינת ישראל.

מה דחף אותי להעתיק את מקום מגוריי? לכל אדם יש לכך סיבות שונות. לדעתי לכל אדם יש זכות מלאה להחליט היכן הוא רוצה לחיות ולאן הוא רוצה לנסוע, ועם זאת אני עדיין חושב שמולדת היא אותה מדינה בה הוא נולד.

כשהתכוננתי לשינוי מקום מגורי התעורר אצלי עניין בהיסטוריה של היהדות. גיליתי שהמדינה היהודית העתיקה הייתה מאוד מפותחת וחזקה, אך בספרי הלימוד אין ולו מילה אחת על קיומה! מדברים על אררט, על ממלכת השומרונים, על עוד כמה, אך עקבות ממלכת יהודה נעלמו כלא היו בספרי ה”לימוד” הללו. ממלכת יהודה שנכבשה על ידי הרומאים נעלמה מעל פני האדמה…

אך לאחר מכן החלו ניסים ונפלאות: בני ישראל שהוגלו ברובם מצאו את עצמם באיטליה. הרומאים לא עמדו בדרכם, הם רק אסרו עליהם להיות בעלי אדמות או בעלי מקצועות מלאכה. ליהודים נותרו רק שתי ברירות – עבדות (שעליה בנו הכובשים) או למצוא דרך אחרת. אבותינו מצאו את הדרך – הם החלו לעסוק במסחר. כמעט כל הצי המסחרי ברומא העתיקה היה יהודי, וכך היהודים באותן תקופות הפכו ליותר עשירים מהתושבים המקומיים.

אך כיצד ניתן לסבול דבר שכזה?! החלו פוגרומים, ספינות הובערו, והיהודים נאלצו לברוח למקומות שונים. רבים מצאו את עצמם בספרד, והחלה תרומתם להיסטוריה האירופאית. אך הסיפור היה חוזר על עצמו שוב ושוב: מעבר למקום מגורים אחר, התגברות השפעתם, תארים ותפקידים גבוהים, פוגרומים, ושוב העתקת מקום מגורים: ספרד, גרמניה, פולין והלאה לכיוון מזרח – אוקראינה, בלרוס, רוסיה.

זה היה מסע שטח על דפי ההיסטוריה. העבר הרבה פחות אפל ומסתורי מהעתיד, ממה שעומד לבוא. אך דבר אחד היה ברור – מאות שנים של גירוש, התעללות והשמדה בתקופה בת אלפיים שנה בה לא היה לעם היהודי מדינה משלו, לא הצליחו להשמיד את העם היהודי ואת האמונה שלו בגורלו. כעבור אלפיים שנה (מספר בלתי נתפס!) נולדה מחדש מדינת יהודים, הארץ המובטחת, בה החלו לדבר עברית שכבר מזמן נחשבה לשפה מתה. אני לא אחד שמאמין בניסים, אך מה שקרה לעם היהודי לא ניתן להגדיר בשם אחר מאשר נס!

ב-22 לאוקטובר 1979 המטוס נחת בשדה תעופה של העיר תל-אביב, והחל שלב חדש בחיים שלי. באותו יום ובאותה השעה בה ירדנו מהמטוס, הפכנו לאזרחים של ארץ חדשה – של מדינת ישראל. ברצוני לציין שמנינו באותה עת שלוש נפשות בלבד: מחבר הספר, אשתי מריה ובננו ולדימיר – בן 17 בבואו. בתנו עם בעלה ונכדתנו בגלל סיבות מוצדקות לא יכלו לעלות לארץ באותה התקופה.

שלב החיים החדש היה לחלוטין שונה מקודמו. במשך שנה שלמה המדינה סיפקה לנו את כל מה שהיינו חייבים למחיה: מגורים ומימון כספי חודשי. את המגורים ניתן היה לקבל באחת משלוש דרכים: ניתן היה לקבל דירה באזור בארץ שהוצע לך; ניתן היה לבחור את אזור המגורים בעצמנו, ולגור בו בשכירות שתשולם על ידי המדינה בשנה הראשונה; לקבל הפניה למרכז הקליטה, בניין דמוי בית מלון, בו ישנן דירות בנות חדר או שניים עם שירותים ומטבח. במרכזי הקליטה גם עוברים קורס ללימוד השפה העברית, ושם ניתן להישאר עד שמקבלים דירה מהמדינה למגורי קבע (ושתישאר רכוש המדינה) או עד שאתה קונה בעצמך דירה מכספך או עם משכנתה. בחרנו באפשרות השלישית ועברנו לגור במרכז הקליטה. היה לנו מספיק זמן כדי לפתור את כל סוגיות היומיומיות, אך לפני שהייתי מוכן לבנות תכניות לעתיד, החלטתי קודם כל להכיר את המדינה אליה העתקתי את חיי.

אז מה היא מדינת ישראל? ישראל ממוקמת במזרח התיכון, בגדה המזרחית של ים התיכון. בצפון היא גובלת עם לבנון, בצפון-מזרח – עם סוריה, במזרח – עם ירדן ובדרום-מערב – עם מצריים. שטחה – 22,072 קמ”ר, אוכלוסייתה – כשבעה מליון אנשים.

החלק הצפוני והמרכזי בו מתגוררת רוב האוכלוסיה מתחלק לשלושה חלקים:

* מישור החוף במערב, בו נמצאות הערים הגדולות תל-אביב וחיפה.

* בקעת הירדן במזרח, שם נמצאות שתי ימותיה של ישראל – ים הכנרת וים המלח, כאשר נהר הירדן מחבר ביניהם.

* האזור ההררי של מרכז ישראל מכיל בתוכו את הרי הגליל, שומרון, יהודה ואת בירת המדינה – ירושלים.

מבנה שטחה של ישראל מאוד מגוון. בצפון מזרח המדינה נמצאים רמת הגולן והר החרמון המכוסה בשלג, כאשר בדרום – מדבריות הנגב והערבה שתופסים חלק משמעותי משטחה של המדינה, עיר גדולה באר-שבע שמכונה גם בירת הנגב, וכמובן גם עיר נופש הידועה השוכנת לחופי הים האדום – אילת. הפרש הגבהות נע בין פלוס 2224 מטרים על פסגת הר החרמון לבין מינוס 392 מטרים באזור ים המלח – הנקודה הנמוכה ביותר בעולם.

האקלים בישראל הוא סובטרופי. עקב כך הקיץ (תקופה שמתחילה בסביבות אפריל ומסתיימת בסביבות אוקטובר) ארוך, חם ויבש, והחורף (מנובמבר עד מרץ) די קל. האקלים ותנאי מזג האויר במדינה שונים מאוד מאזור לאזור. חורף באזורים ההרריים, למשל בירושלים ובצפת, יחסית יותר קר ויבש מאשר באזורים אחרים. הגשמים יורדים לרוב בצפון ובמרכז הארץ. מישור החוף מאופיין בקיץ לח וחורף קל, אזורי ההרים – בקיץ יבש וחורף יחסית קר. בבקעת הירדן הקיץ חם ויבש וחורף קל ונעים, ובנגב יש אקלים טיפוסי של מדבריות.

טווח הפרשי הטמפרטורות גם הוא רחב – החל משלגים בחורף וכלה ברוחות חמות ויבשות שמביאות עימן עליה משמעותית בטמפרטורות.

את הסמליות המדינית של ישראל ניתן לראות בדגלה הלאומי – שני פסי תכלת על רקע לבן עם מגן דוד ביניהם.

ההמנון של מדינת ישראל הוא “התקווה”. בשנת 1933 “התקווה” נבחרה להמנון התנועה הציונית, ועם ההכרזה על מדינת ישראל הפכה להמנון הלאומי של המדינה.

מדינת ישראת היא דמוקרטיה פרלמנטרית שבראשה נשיא שתפקידו הוא יותר סימבולי ממעשי. למעשה מי שמנהל את המדינה הן הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. הרשות המחוקקת מיוצגת על ידי הכנסת (הפרלמנט) שמורכבת מ-120 חברי פרלמנט שנבחרים אחת לארבע שנים בבחירות הכלליות. הכנסת מעבירה חוקים, מקבלת החלטות פוליטיות, בוחרת את הנשיא ואת הממשלה ומבקרת את הנעשה על ידיה.

תפקיד הרשות המבצעת בישראל הוא תפקידה של הממשלה. היא אחראית על אכיפת החוקים שהועברו על ידי הכנסת ועל ניהול המדינה. ראש הממשלה הוא חבר כנסת, שמקבל מהנשיא את תפקיד הרכבת הממשלה שנתמכת על ידי חברי כנסת. מרגע הקמת מדינת ישראל אף מפלגה לא הצליחה לקבל רוב מוחלט בכנסת. בעקבות זה כל הממשלות במדינה היו והינן ממשלות קואליציוניות.

הרשות השופטת בישראל אחראית לאכיפת החוק במדינה ובראשה עומד בית המשפט העליון, ולשם מגיעים מקרים שלא הצליחו להגיע לפתרון בבתי משפט רגילים. בדיוני בית המשפט העליון דנים גם בתלונות הציבור על פעולות הרשויות המדיניות. חוץ מבתי משפט רגילים ואזרחיים, בישראל פועלים גם בתי משפט שמקבלים שליטה בלעדית בפתרון בעיות מסויימות, ביניהם: בית הדין לענייני עבודה, בית הדין הצבאי ובתי הדין לענייני דתות (יהודי, מוסלמי, נוצרי ודרוזי), שבהם עוסקים בענייני נישואין וגירושין.

כלכלת ישראל היא סיפור הצלחה. למרות המחסור הכמעט מוחלט במשאבים טבעיים במדינה, למרות המלחמות ולמרות העליות שבאו אחת אחרי השניה ושמהוות נטל לא קל על הכלכלה, ישראל משתייכת לאחת המדינות המפותחות והמתקדמות בעולם. אחת הסיבות המשמעותיות לצמיחתה של ישראל היא כוח עבודה מקצועי, בעל הכשרה.

מרגע היווסדה של מדינת ישראל, היצוא שלה עלה מ-30 מיליון לשלושה מיליארד בשנה, ובזמן זה קרו לא מעט שינויים בכלכלת המדינה. בהתחלה היצוא היה מורכב בעיקר מפירות הדר, כמו גם יהלומים מעובדים ומספר מוצרי צריכה. נכון להיום עיקר היצוא מורכב ממוצרי היי-טק בתחומים שונים כמו אלקטרוניקה, תוכנה, מחשבים, תקשורת ומכשור רפואי.

בחלוף הזמן השתנתה גם האידאולוגיה שלפיה מתנהלת הכלכלה הישראלית. בתחילה הכלכלה הייתה בעיקרה ממורכזת והממשלה הייתה כל הזמן מתערבת בהחלטות כלכליות. בעקבות שינויים פוליטיים שחלו בישראל בשנת 1977, האידאולוגיה הכלכלית החלה לדגול בפוליטיקה כלכלית ליברלית.

התחום הדומיננטי בכלכלה הישראלית הוא תחום ההיי-טק, שהפך לכוח המניע של הגדילה המדינית הכלכלית. לתחומי צמיחה נוספים בארץ ניתן לשייך גם את תחום הרוקחות, התעשיה הכימית, תיירות, התעשיה הצבאית והיהלומים.

פרק 19

עברו 30 שנים מהיום שהגענו למדינת ישראל. הכרותי הווירטואלית עם המדינה סייעה לי מאוד כבר בחודשים הראשונים לשהייתנו כאן! נוכחתי לדעת שכל עולה חדש המתחיל את חייו בארץ חייב שיהיה לו ידע מסויים על מדינת היהודים. הקליטה שלי, של אשתי ושל בני עברה בהצלחה מכל הבחינות, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה תעסוקתית. לאחר שלמדנו זמן קצר, לי ולאשתי כבר היה ותק תעסוקתי של 13 שנים. אני עבדתי כמעט במקצוע שלי, ואשתי עבדה בתפקיד ניהולי במשק בתי מלון. בני סיים בהצלחה את לימודיו בתור מהנדס אלקטרוניקה, ועובד במקצוע. לאחר שסיים את לימודיו הוא התחתן, ונולדו לו שני בנים (13 ו-17 שנים).

בתנו עם בעלה ובתם עלו לישראל בשנת 1989, שניהם מהנדסי בניין ושניהם עובדים במקצוע. גם הם מסודרים בכל תחומי החיים וכבר נולדה להם נכדה (בת שנתיים). בכללי ניתן להגיע למסקנה כי החברה הישראלית השתנה במידת מה בשלושים השנים האחרונות. עקב עלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר שמזמן עברה את המיליון במספרה, נוצרה פה קהילת אזרחי ישראל דוברי רוסית רחבה מאוד. המאפיינים העיקריים שלה הם שפת התקשורת – רוסית, וערכים תרבותיים משותפים.

בעודי צופה בקליטת העולים החדשים, שמתי לב כי רובם מתחילים לעבוד במשרות “נמוכות” ולאחר מכן שנה אחר שנה, מדרגה אחרי מדרגה, הם עולים בסולם החשיבות החברתית והרווחה הכלכלית. במהלך שנות הקליטה נפתחו חנויות, מסעדות, עיתונים, ספרים, מגזינים, חברות ומועדוני ספורט “רוסיים”. ישנו תיאטרון דובר רוסית, תחנות רדיו וטלויזיה, מועדונים ומרכזי תרבות. ברבות מן הערים בארץ גרים אזרחים שמדברים בעיקר, וחלקם רק רוסית. ללא שום בעיה הם עושים קניות בחנות ה”רוסית” המועדפת עליהם, מבקרים אצל רופא משפחה “רוסי” שלהם, שומעים חדשות בתחנה ה”רוסית” או רואים תוכניות בתחנות טלויזיה “רוסיות”. ניתן ללא כל בעיה לטוס לחו”ל בעזרת סוכנות תיירות “רוסית”, לרשום את הילד לגן ה”רוסי” או לבית הספר שנותן דגש על לימוד השפה הרוסית.

יש לציין כי ישראל נמצאת במקום המאה בין המדינות הקטנות ביותר שאוכלוסייתן פחות מאלפית מאוכלוסיית העולם כולה, ועם זאת:

  • ישראל מחזיקה במספר הגבוה ביותר של עבודות מחקר: 109 על כל 10,000 בני אדם, וכמו כן במספר הגבוה ביותר של פטנטים רשומים, לפי אחוז האוכלוסייה.
  • ישראל נמצאת במקום השני אחרי ארצות הברית במספר החברות הטכנולוגיות (3,500).
  • ישראל נמצאת במקום השלישי אחרי ארצות הברית וקנדה במספר חברות NASDAQ.
  • בישראל יש את המספר הגבוה ביותר של חברות ביו-טכנולוגיות, לפי אחוז האוכלוסיה.
  • 34% מכוח העבודה בישראל הם בעלי השכלה גבוהה. כמו כן ישראל נחשבת למדינה התעשייתית השלישית בעולם אחרי ארצות הברית והולנד.
  • ישראל מחזיקה במקום השני בעולם בהוצאה לאור ומכירה של ספרים חדשים.
  • בהשוואה לכל מדינה אחרת בישראל יש הכי הרבה מוזיאונים לפי אחוז האוכלוסיה.
  • בישראל יש הכי הרבה מחשבים לפי אחוז האוכלוסיה.
  • בישראל יש את מספר המדענים הגבוה ביותר בעולם. לכל 10,000 אנשים, בישראל יש 145 מדענים, בארצות הברית – 85, ביפן – 70, בגרמניה – 60.
  • Windows NT operating system, Pentium MMX Chip Technology & AOL Instant Messenger – כולם פותחו בישראל.
  • חברות כמו Microsoft & Cisco מחזיקה את מחלקות ה-R&D שלהן מחוץ לארצות הברית, רק בישראל.
  • הסוללה הסולרית הראשונה בעולם הותקנה על ידי ישראלים בקליפורניה.

וכל זה עד שנת 2003, תוך 55 שנים מרגע הווסדה של מדינת ישראל בלבד, תוך התמודדות בלתי פוסקת עם טרור ומלחמות!

כעת ברצוני להביע את דעתי האישית על כמה מהאספקטים הפוליטיים של ישראל.

ישראל לא רוצה להילחם באף אחד ולא מתכוונת לתקוף אף אחד, אבל הצבא הישראלי (צה”ל) תמיד מוכן להגן על העם שלו. לדעתי קיומה של מדינת ישראל שומר על העם היהודי מהשואה השניה.

במה שנוגע להיווצרות מדינה פלסטינית, אני משוכנע שבעתיד הנראה לעין מדינה כזו אינה יכולה לקום עקב עובדות הבאות שנכונות לימינו אנו:

  • מדינה פלסטינית עתידית תהיה מורכבת משני חלקים שנלחמים אחד בשני. חלק אחד לא מכיר במדינת ישראל ומוכן להשמיד אותה.
  • החלק השני מכיר במדינת ישראל ולפי מה שהם אומרים, הם מוכנים להקים מדינה פלסטינית, אך אלו הן רק מילים… למעשה הם לא רוצים שמדינה פלסטינית תקום. ממשלות ישראל קודמות היו מוכנות למסור להם 97% מהאדמות שהם ביקשו, אך הם סירבו לקבל את העסקאות. נוח להם להיות ה”כבושים” וה”מוגלים”, ולקבל עזרה קבועה ממדינות אחרות. משתלם להם לקבל מישראל מים, חשמל והטבות נוספות, כיוון שבמדינה משלהם הם יצטרכו לדאוג לדברים הללו בעצמם.

בכדי לדון בבעיות של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית יש בראש ובראשונה להתעכב על השאלה: מהי פלשתינה בת ימינו ומיהם הפלשתינאים? לשאלה זו השיב בראיון נשיא המכון לחקר מזרח התיכון – יבגני סטנובסקי: “למעשה פלשתינה הינה מושג לא רק גאוגרפי, אלא גם בלשני (פילולוגי). פלשתינה היא מחוז של האימפריה הרומית, שקיבלה את שמה בימי אימפרטור אדריאן על שם פיליסטים שהיו יוצאי האיים היווניים יותר מאלף שנים לפני תקופתו, אשר כבשו את חופי עזה, אשקלון ואשדוד כדי למחוק את הזכרון ההיסטורי של ישראל ויהודה. לאחר הניצחון על בר-כוכבא הרומאים ניסו לנקות את השטח הזה מהיהודים המרדניים ולאכלס אותו ביוצאי קולוניות רומיות, אך היהודים המשיכו לחיות בהרבה מקומות אחרים (ירושלים, חיפה, צפת) כמעט עד תחילת הפצת הציונות והעליה ההמונית של ימינו אנו.

רבים מהיהודים שמעולם לא עזבו הומרו לנצרות או איסלם. טענה על כך שפלשתינה תמיד היתה מאוכלסת על ידי ערבים אינה הגיונית. בפלשתינה, חוץ מהשבטים היהודיים, התגוררו גם יוצאי הודו, סוריה ומצרים. בתקופת האימפריה העותמנית נכנסו לפה גם צ’רקסים. היו פה גם שניים או שלושה כפרים של שבט אלווים. דרוזים חיים בלבנון, סוריה ובצפון ישראל, אך הייתה רק מדינה מודרנית אחת שקמה בטרטוריה הזו – מדינת ישראל.

לא היו שום מדינות אחרות בשטח זה בתקופות ההיסטוריות חוץ ממדינות יהודיות, ועל החורבות שלהן למשך כמה מאות היו פה מדינות של צלבנים. כל שאר הזמן פלשתינה הייתה מחוז של פרעונים מצריים, של אימפרטורים רומאיים, של סולטנים טורקיים ושל מלכים בריטיים. פלשתינה כמדינה עם עיר בירה ושושלת שולטת מעולם לא הייתה קיימת. וזו גם אחת הסיבות בגללן גם היום לא קמה מדינה פלסטינית, למרות שבכמה עשרות השנים האחרונות כל העולם עסוק בתקומתה.

את המצב במזרח ניתן לכנות גם כ”תהליך השלום” וגם ככניעה של ישראל – תלוי בגישה. לאורך עשרות שנים הקהילה הבינלאומית מתעסקת במצב – כמה אלפי דיפלומטים, פוליטיקאים, עיתונאים, האו”מ, ארגונים בינלאומיים, קרנות וגם הפרלמנט המדיני של ארצות הברית, שהביאו את המצב לדרך ללא מוצא. היום אנו רואים במו עינינו איך תפיסת ה”שתי מדינות לשני עמים” מתפוררת כמו ארמונות חול. היא מתפוררת כי לא כל עם מסוגל לבנות מדינה משלו, אחרת בעולם היו קיימות אלפי מדינות, כמספר העמים הקיימים בו. על אף העזרה חסרת התקדים של כמה מיליארדי דולרים שהושקעו במשך שישים שנים בבניית המדינה הפלסטינית, היא בכל זאת לא קמה. השאלה איזה מבתי המשפחות: נששיבי, חוסייני, אשראוי או אל-חינדי – מי מה”נובלים” הפלסטינאים ינהיג את פלסטין – זוהי שאלת החיים ומוות.

זהו מאבק הדומה לזה שהיה באיטליה בימי קפולטי ומונטסקיו. כפי שלא היה ניתן להבין מי ישלוט באיטליה המאוחדת עד שהגיע גריבלדי, ומי ישלוט בגרמניה המאוחדת עד שהגיע ביסמרק – ואלה היו שמיכות הטלאים של אירופה, כך גם עכשיו – לא ניתן להבין מי יהפוך לשחקן הראשי על הבמה הפוליטית של פלסטין, ואיפה תהיה עיר הבירה שלה. האם זה יהיה בירושלים, כמו שדורשת “הקהילה הבינלאומית” או שבפרוור הירושלמי אבו דיס? מי ינהל את מדינת פלסטין? ג’יבריל רז’וב, שבא במקור מיריחו? מוחמד דחלן, שנסוג לגדה המערבית של נהר הירדן ואיבד את כוחו בעזה? אולי מישהו מ”האנשים החזקים” בשכם, בית לחם או רמאללה – כיוון ששם אין קבוצה שולטת אחת, וגם לא מנהיג יחיד.

היום פלסטין היא שורה של ערים וכפרים, שבטים ומתיישבים בעלי רקעים אתניים שונים. לחלקם יש שורשים יהודיים ושומרוניים, לאחרים שורשים מיוון ורומא העתיקה. יש מעט מאוד ערבים אמיתיים, למשל שתי משפחות גדולות שנותרו בעזה, כאשר רוב החלק של הצבא הערבי עברו למצרים. הם לא ממש שמחים להתחתן אפילו עם שכניהם, שכן הם זוכרים שהם הערבים האמיתיים וכל השאר לא. אנחנו מודעים לשאירים של ארמנים, ואלה שבאו מהיוונים, הודים, תורקמנים, כורדים, צוענים ויוצאי גרוזיה. אנחנו יודעים על שאירים של עבדים סודניים ששוחררו על ידי האנגלים. ה”תערובת הגועשת” הזו אופיינית לכל המזרח התיכון שמורכב ממשפחות ושבטים גדולים, שבאירופה כבר מזמן נותרו בעבר הרחוק. בפלסטין זה טרם קרה. אין זו אשמתם ואין זה אסון – זהו פשוט שלב בהתפתחות ההיסטורית.

פלסטינאים הם עם שבו כמעט לכולם יש השכלה תיכונית. גם אחוז האוכלוסיה לה יש השכלה גבוהה אותה היא קיבלה באירופה, רוסיה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה – הוא די גבוה. את ההשכלה הם רכשו על חשבון או”מ וערבים לאומיים. המורים הפלסטינאים, חוץ ממספר נמוך של מוסדות החינוך האיסלמיים, מלמדים לפי מודלים חילוניים.

  • וזה נוגע לאלה שחיים בעזה?
  • כמובן. יש שם מספיק בתי ספר ללא עלות בעלי רמה גבוהה של הוראה בהתאם למזרח הערבי, ואת הכסף נותן האו”מ. הפלסטינאים בנו מערכת טובה של השכלה גבוהה ותיכונית. היהודים עשו זאת על חשבונם, הפלסטינאים – על חשבון אחרים. לכן טיעונים לכך שהם “מתענים בגלל הכיבוש הישראלי” לא ממש תואמים את האמת. עזה מלאה בבניינים הגונים, זו הסיבה שאף פעם לא מראים אותה מכיוון הים. “מצור וכיבוש” לא נראים כמו שהפלסטינאים היו רוצים להראות אותם.

התפוררות האימפריה הבריטית הולידה את הנמלטים הפלסטינאים, והוציא אותם לאור שכל העולם יראה. אם זה לא היה קורה, העולם היום לא היה מודע אליהם בכלל. הם היו נותרים אחת מהקבוצות הפרווריות של העולם הערבי. מה שהיה קיים היא פלסטין שהייתה מחולקת בין סוריה, מצרים ואולי גם ערב הסעודית. ספק אם גורלם של הפלסטינאים היה יותר מאושר מגורלם של פלחים מצריים הגוועים ברעב. “הכיבוש הישראלי” הינו הרך ביותר והליברלי ביותר מכל אלה שהם ידעו לאורך ההיסטוריה, הוא אינו בר השוואה כלל לזה של המצרים או של הירדנים.

למה הפלסטינאים הפכו לגדוד המוחץ של העולם המוסלמי הפועל נגד ישראל? זה היה התפקיד היחידי שראו אותם משחקים בדמשק, בגדד, קהיר ואל-ריאד. למה הם הפכו ל”יהודים” של העולם הערבי? במידה רבה זה קשור לשני גורמים. פלסטינאים בעלי השכלה – רופאים, מורים, מהנדסים, טכנאים ומרצים באוניברסיטאות חיים בעולם הערבי כמו זרים, שאינם נאמנים לשלטונות של המקום. להם מזכירים את הניסיון להוריד בשנת 1970 את המלך חוסיין מהשלטון בירדן, שהסתיימה בשחיטה של “ספטמבר השחור”; את מלחמת האזרחים בדיבן שיזם ערפאת בשנים 1975-1976 ושנעצרה על ידי סוריה רק בשנת 1990; את הטרגדיה בכוויית אותה מסרו פלסטינאים באותה שנת 1990 לסדאם חוסיין, ולאחר מכן מאות אלפים מהם גורשו מכל מדינות חצי האי הערבי. התפזורת הפלסטינאית הוכיחה את חוסר הנאמנות שלה לכל העולם הערבי. לא במקרה נתמך חמאס כיום על ידי הרפובליקה האיסלמית אירן. מצב פרדוקסלי: הקבוצה הדתית הסונית בעזה נתמכת על ידי מדינה שיעית. בחיפוש אחר נותני חסות פוליטיים חמאס הצליח לריב עם בן בריתו הטבעי – ערב הסעודית, בכך שהפר הפסקת אש עם פאתח’ של אבו מאזן, שנחתמה תחת חסותו של המונארך הסעודי במכה. לא במקרה כתב לאחר מכן העיתון הסעודי “אל אחרם” היוצא לאור בלונדון: “תמורת כסף אירני חמאס בגד גם בערבים, גם בעם הפלסטיני וגם ברעיון המדינה הפלסטינית”.

מלחמת האזרחים עלתה לפלסטינאים באלפי נפשות. לאחר שבאוגוסט שנת 2005 עזה נשארה מחוסרת הנהגה, הוצאו ממנה המתנחלים היהודים והאוגדה השולטת של צה”ל יצאה, יותר מ-9,000 פלשתינאים נהרגו שם. יותר מ-1,500 מהם בעת המבצע “עופרת יצוקה” עקב פעולות ישראליות נגד הטרוריסטים. כל היתר נהרגו במלחמת אחים בין חמאס לפאתח’. כאשר צה”ל הסתער בחודש ינואר שנת 2009 על עזה, רק כאלף לוחמי חמאס מתוך 30-35 אלפי לוחמים נשארו להלחם ב”חזית”. כל השאר או ערקו או התחבאו בבתיהם בעודם מחביאים את המדים והנשק, אך רובם היו עסוקים בלשדוד מכולות הומניטריות ולהשמיד את האקטיביסטים של פאתח’. נהרגו המון אנשי פאתח’, ואלה שנלקחו בשבי עברו עינויים קשים בזמן שחמאס הפיץ בכל העולם ידיעות על אכזריותם של “הכובשים הישראלים”, על כך שרק התערבות בינלאומית מיידית יכולה להציל את עזה. בהזדמנות אחרת אספר על תקציב הרשות הפלסטינית הלאומית שבטעות קוראים לה “האוטונומיה הפלסטינית הלאומית”.

אוטונומיה – חלק ממבנה מדיני כלשהו. פלסטינאים לא נחשבים לחלק ממדינת ישראל, גם לא חלק מירדן או מצרים. כל המדינות שהיה להן את חוסר המזל לקחת על עצמן את השליטה על פלשתינה במהלך מאה השנים האחרונות, רצו (או שעדיין רוצות) להפטר מה”מזוודה ללא ידית” הזאת. מאוד קשה לסחוב אותה, וכמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנה. “הנסיגה החד-צדדית” של שרון הייתה הניסיון שלו להיפטר מה”מזוודה” הזאת. זה הסתיים רע מאוד.

מתוך 2.5 מיליארד ₪ הדרושים להוצאות השנתיות השוטפות של הרשות הפלסטינית, כולל את עזה, לא יותר מ-15% נגבים בצורת מיסים. הכלכלה הפלסטינית, שפעם הייתה ברמה גבוהה יותר מזו של מצרים, ירדן, לבנון וסוריה על חשבון שיתוף הפעולה עם ישראל – ממוטטת. בגלל ניתוק הקשרים עם ישראל – כוח העבודה הפלסטיני הפך למיותר. הפלסטינאים איבדו בישראל כ-200,000 מקומות עבודה. את המקומות האלה תפסו העובדים הזרים שבאו מאפריקה, ירדן, סין, פיליפינים, אינדונזיה, תאילנד, רומניה, וכמו כן בעליהן ונשותיהם של הערבים הישראלים (כ-150,000 במספר). כל פלסטינאי שעבד בישראל האכיל בין 5 ל-7 נפשות. זה מסתכם ב-1.5 מיליון איש, כולל נהגי אוטובוסים, מוניות, משאיות וכלי עבודה אחרים לבניין, עם משכורות של 3-5 אלף דולרים בחודש.

בל נשכח את ה-700-780 מיליון דולרים שבכל שנה הועברו לרשות הפלסטינית עבור המיסים ממשכורות העובדים בישראל. במצב מקביל צרפת הייתה צריכה להעביר לאלג’יר מיסים ממשכורותיהם של עובדים אלג’ריים זרים, ארה”ב – לממשל המקסיקני עבור עבודתם של העובדים המקסיקנים בתחומיה, אך שיטה זו עבדה אך ורק בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. בואו לא נשכח גם את העברת דמי המכס והתשלומים האחרים לרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית התרגלה מהר מאוד לכספים אלה שהם היו מחלקים בינם לבין עצמם, בלי לחשוב אפילו להשקיע אותם במבנה הפנימי של פלסטין.

  • אבל למה ישראל עסקה בנדבנות כזאת כאשר בתגובה היא הייתה מקבלת התפוצצויות של שאהידים וירי קסאמים?
  • ממשלת ישראל עם הרעיונות, הדוגמות והאשליות השמאלניות הרדיקליות שלה של תחילת

המאה ה-20 – הייתה פרובינציאלית ולא מושכלת מספיק. בנוסף, חלק גדול מהממסד הישראלי השתתף בחלוקת הכספים הללו, בעודו משרת את הזרמים הכלכליים. זה היה ככה אפילו בשנות האינתיפאדה. בזמן שצה”ל נלחם בלוחמים ובמחבלים-מתאבדים הפלסטינאים, לחשבונותיו האישיים של ערפאת בבנק הפועלים בירושלים נכנסו מאות מליוני דולרים דרך גנוסר, שהיה באותה תקופה אחראי על ההעברות הכספיות מטעם הכוחות המיוחדים של ישראל, ובשנים של “תהליך השלום” – שותפו בקזינו ביריחו של ג’יבריל רג’וב ואיש הקשר בין האליטה הישראלית וההנהגה הפלסטינית. כשהחל הבלגן, גנוסר “נפטר בפתאומיות”.

אנשים שונים מתעסקים בפוליטיקה. לצערי, בישראל, כפי שכבר ציינתי – אלה לא האנשים המשכילים ביותר, אך הם אכן בעלי כשרון פוליטי לקומבינציות. אנשים אלה יודעים איך לעלות לשלטון, אך לא ממש יודעים לשלוט, וגם לא ממש מגיע להם להיות בשלטון.

הפוליטיקה הממשית שונה בתכלית מהרעיונות הרומנטיים הקשורים לבניית קורת גג יהודית לאומית. בתחום הזה המנהיגים העכשוויים מאוד שונים מזאב ז’בוטינסקי שהיה הפעיל המדיני היהודי הראשון והאחרון של המאה ה-20, שלא זכה לראות את הקמת מדינת ישראל ואשר רמת ההשכלה האינטלקטואלית שלו היו ראויים למדינת היהודים.

המתנגדים הפוליטיים שלו הצליחו לקבע את הזכרון עליו כעל אדם קיצוני, בעודם שוכחים איזה ליברל הוא היה. היה זה ז’בוטינסקי שכתב שאם נשיאה של מדינת ישראל יהיה יהודי, על ראש הממשלה שלה להיות ערבי, ולהיפך: בעת שהנשיא ערבי, על ראש הממשלה ליות יהודי. היום אפילו המפלגה השמאלנית “מרץ” לא מסוגלת לאימרות מסוג זה. ז’בוטינסקי שקל בפיקחות את דו-הקיום העתידי של שני שני עמים במדינה אחת. הוא הבין כי מלחמה היא מלחמה ושלום הוא שלום, ושנאמנות למדינה היא תנאי הכרחי כדי להיות אזרח שלה. הרעיון הפשוט הזה סולל לעצמו את הדרך במאמץ רב בישראל של ימינו דרך דוגמות שמאלניות בעזרתו של שר החוץ וסגן ראש הממשלה אביגדור ליברמן. דרך אגב, גם אותו מכנים קיצוני.

מבצע “עופרת יצוקה” לפי ההערכות המוגזמות של הפלסטינאים, הביא לעזה הפסד בשווי שני מיליארד דולר. ועדת הארצות התורמות בשארם-א-שיח הבטיחה לעזה עזרה בשווי 5.4 מיליארד. בימים של כלכלה עולמי רעועה – יופי של עסק! נראה כי חמאס צריך לבקש מישראל להפציץ את עזה כל שנה, כדי שהוא יוכל לעשות מבצעים ממוניים דומים. מאות מליוני דולרים כל שנה נכנסים לשם מאירן, ומיליארדים ממקורות אחרים.

מהפיכה היא עסק רווחי, וההנהגה הפלסטינית הבינה זאת היטב תמיד, אך הכלכלה הפשוטה אינה קיימת בפלסטין, כיוון שאין היא מסוגלת לשרוד בתנאי דיקטטורה. אף דיקטטור שמקבל מימון חיצוני, לא יאפשר מקורות הכנסה עצמאיים בשטח שלו. זאת הסיבה למה ערפאת, אחד האנשים העשירים בעולם, חיסל את הכלכלה הפלסטינית שנוסדה בעת השליטה הישראלית ושנבנתה מתרומותיהם של ישראל ומדינות ערב.

  • לפי מה שאתה אומר, פלסטינאים בכלל לא צריכים מדינה?
  • מדינה צריך בשביל לקבוע מטרות. היא פותרת את שאלות הקריירה, את עתיד הילדים שלכם,

את בעיות המבנה הפנימי. אף אחד בעולם לא קיבל מהקהילה הבינלאומית כל כך הרבה כסף, שהיה מספיק לבניית כמה עשרות מדינות.

רעיון המדינה הפלסטינית בינתיים הביא ל”חינמיות” גדולה: אספקה חינמית של מצרכי מזון ותרופות, השכלה וסיוע רפואי חינם. הארגונים הבינלאומיים מחסלים את עתיד האנשים האלה. בדיוק על ה”חינמיות” המובטחת מבוסס הגידול הדמוגרפי חסר התחרות בפלסטין, הגבוה פי שניים או שלושה משכניה. איך פלסטין תשרוד בעתיד, היום לא ניתן לדעת. היא מתחלקת לקבוצות נפרדות כאשר בכל קבוצה יש את “האנשים החזקים” שלה והתנהלות משלה.

  • אתה מניח שהפלסטינאים לא יצליחו לבנות מדינה עצמאית?
  • אני לא בעסקי פנטזיה מדעית. מדינות נבנות לא על ידי האו”מ, לא על ידי “התורמים” ולא על ידי

הנשיא האמריקני, אלא על ידי אנשים שרוצים ויכולים לעשות את זה. כל התנאים להפוך את פלסטין למדינה – קיימים. כל המימון כדי לבנות מדינה בגודל ממוצע בקנה מידה אירופאי – ניתן. אם פלסטין לא הפכה לדבר מלבד מקור לרדיקאליות, איסלמיזם, מלחמת אזרחים וטרור, זה אומר שזהו גורלה של הטריטוריה הזו, וקיומה של עזה במרחק 20-30 קילומטרים מהחוף המערבי אינו מהווה גורם מפריע לכך.

אין אנו יודעים מה יקרה בהמשך. אולי בפלסטין יוולד סדאם חוסיין, קדאפי, נאסר, וושינגטון או בן גוריון החדש. אם יימצא שם מנהיג  שיהיה מוכן לבנות מדינה, כאשר הוא מוכן לאותן הקרבות אותן היו מוכנים לעשות היהודים, שוויתרו על הטענות לבניית ישראל “מנילוס עד פרת”, אז הוא יבנה מדינה פלסטינית. כשהם ויתרו על עבר הירדן, דרום לבנון, דרום סוריה, סיני, שכולם היסטורית היו חלק מישראל, היהודים בנו מדינה משלהם בחלק מהטרטוריה עליה יכלו להשתלט ולהשאיר בשליטתם.

כדי לבנות את פולין, היה צורך בפילסודסקי, את פינלנד – מנרגיים. אך לא כל המהפכנים יכולים להפוך למנהיגי מדינות. פידל קסטרו הצליח להפוך ממהפכן למנהיג מתאים. יאסר ערפאת לא רצה וגם לא הצליח לחצות את הגבול המבדיל בין פעיל מדיני לבין מהפכן. הדבר היחידי שהופך את הפלסטינאים לעם מאוחד הוא אי-קבלתם לתוך העולם הערבי-איסלמי כולו, בכדי להפוך אותם לכוח מוחץ נגד ישראל. לא בונים מדינה על בסיס כזה. הם צריכים לבחור, או לעסוק במהפכה או לבנות מדינה משלהם בשלום עם שכניהם. רעיון המדינה הפלסטינית הושמד במאמצים משותפים של האו”מ ושל “הקהילה העולמית”, על ידי התככים הפלסטיניים הפנימיים, ועל ידי לחץ חיצוני של העולם הערבי והאיסלמי.

  • אם פלסטין אינה מדינה, אז איזה אזרחות יש לפלסטינאים החיים בשטחי הרשות הפלסטינית?
  • אזרחות עצמאית אין להם. יש להם מסמכים של רישום אזרחי. לחלקם יש תעודות זהות ישראליות, לרובם – ירדניות. אין להם מטבע משלהם. כל המסחר, כולל עזה, נעשה בשקלים.
  • ספר לי מעט על המכון שלך.
  • המכון הוא פרטי, עצמאי, לא מדיני ולא חלק מהאקדמיה למדעים של רוסיה. אנו עוסקים באזורים ממאוריטניה ומרוקו עד פקיסטן, ומסומליה עד הגבול עם רוסיה. אנו חוקרים את שאלות הקידמה והעתיד של האזורים הללו: כלכלה, דת, טרור, פוליטיקה, צבא וכל מה שקשור לפיזור קהילות שנמצאות מחוץ לארצות המולדת שלהם באזור זה. כמו כן אנו חוקרים את התפשטות האיסלם אל מחוץ לגבולות מזרח התיכון והמזרח הקרוב, וכל מה שקשור לתהליך זה בעולם.

המכון קיים מתחילת שנות ה-90. בתקופה זו הוצאנו לאור יותר ממאתיים ספרים וכמה אלפי כתבות. יש לנו ארכיון וספריה יוצאים מן הכלל. עבור המכון עובדים כמה מאות מומחים, כאשר כמאה מהם מישראל, טורקיה, אירן וארצות ערב המזרחיות. אם לפשט את העניין, אנו מתעניינים באנליטיקה שמועברת למוסדות חינוך העוסקים בנושא ולגופים מדיניים של הפדרציה הרוסית. מה לעשות עם המידע שהם מקבלים – זו ההחלטה שלהם. ספרים שהוצאו על ידי המכון מוצאים את דרכם לספריות, לשגרירויות ולגופים אקדמיים איתם אנו משתפים פעולה.

בשנת 2009 חגגה ישראל 60 שנים להיווסדה. אני מאחל שגם את היובלים הבאים מדינת ישראל תחגוג בחיי שלום ורווחה.”

 

כאן הייתי יכול לסיים את ספרי על גורלו של “דובוסק”, אך הגורל העניק ל”דובוסק” סיומת אחרת לסיפורו.

פרק 20

מטוס “בואינג” המריא משדה תעופה ע”ש בן גוריון בתל-אביב בדרכו לברלין. במטוס היו חברי משלחת והווטרנים של מלחמת העולם השניה מישראל, בדרכנו לוועידה בינלאומית “שיעורי מלחמת העולם השניה והשואה”, שהתקיימה בברלין בתאריכים 15-17 לדצמבר שנת 2009. אחד מחברי המשלחת הוא גם מחבר הספר – פרטיזן לשעבר, שידוע גם בכינויו “דובוסק”, אותו אחד שעשה את כל הדרך מהגטו עד ברלין.

אני טס לאותה העיר ברלין, בה הייתי לפני 65 שנים בעת השמדת חיל המצב הנאצי של ברלין. איך נראית העיר כעת? במהלך ארבע שעות טיסה מנסה להיזכר בדברים שבעבר ידעתי על ברלין, ואביא גם דברים שבהמשך גיליתי עליה.

ובכן, מעט סטטיסטיקה על יהודים:

כאשר היטלר עלה לשלטון התגוררו בברלין 160,564 יהודים, ובכל גרמניה היו אז 499,682 יהודים. לאחר “ליל הבדולח” הידוע לשמצה, ב-9 בנובמבר שנת 1938, רוב יהודי גרמניה עזבו את המדינה. להגירה גם דחפו אותם הגבלות ואיסורים רבים שהגבילו בצורה מקסימלית את זכויות היהודים והפכו את חייהם שם לבלתי נסבלים.

בתקופה שבין “ליל הבדולח” לבן תחילת מלחמת העולם השניה בתאריך ה-1 לספטמבר שנת 1939, פורסמו יותר ממאתיים איסורים. אסור היה ליהודים לשבת על ספסלים ציבוריים, לילדים יהודיים – ללכת לבתי ספר ציבוריים, כל היהודים קיבלו שמות נוספים מחייבים: “ישראל” – לגברים, “שרה” – לנשים. בשנת 1939 האוכלוסיה היהודית בברלין הצטמצמה ל-82,456 יהודים. בספטמבר שנת 1941 על כל יהודי גרמניה היה לשאת על בגדיהם סמל היכר מיוחד – הטלאי הצהוב, ובאוקטובר של אותה השנה הגירת היהודים מגרמניה נאסרה סופית.

באותה עת נותרו להתגורר בגרמניה 163,696 יהודים. כעבור שישה חודשים בלבד, בינואר שנת 1942, הם כבר היו 131,823 במספר, וכעבור שנה, בינואר 1943 – 51,257, מתוכם יותר מחצי (כ-27,000) חיו בברלין.

רק מעט מאוד מיהודי ברלין הצליחו לשרוד את השואה. אלה היו לרוב היהודים שהצליחו להתחבא במקומות מסתור מתחת לאדמה, ומספרם מוערך בכאלפיים אנשים. חוץ מזה עוד 5,990 יהודים התגוררו בצורה חוקית בברלין עד שחרורה. היו אלה קודם כל יהודים מנישואין מעורבים עם משפחות בעלות השפעה, וגם “היהודים המוגנים” שעליהם הגנה המדינה מפני גירוש למחנות עבודה והשמדה.

ב-14 בדצמבר שנת 2009, ביום החמישי של חג החנוכה, בשעת בין ערביים, מטוסנו נחת בברלין. דברים מפתיעים ונעימים החלו כבר בדרכנו משדה תעופה לבית המלון. כשחלפנו על פני שתי כיכרות ראינו בשתיהן חנוכיות עם נרות דולקים. ההיסטוריה התהפכה. במקום שבשנת 1945 היה לב ליבו של הפאשיזם, האשם העיקרי באסון הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, האשם בהשמדת שישה מליון יהודים – כעבור 65 שנים מדליקים נרות חנוכה לכבוד החג היהודי. אנחנו בברלין. הגענו לועידה הבין לאומית “שיעורי מלחמת העולם השניה והשואה”. הייתה זו הפעם הראשונה שוועידה כזו התקיימה, ואת קיומה ארגן הקונגרס העולמי של יהודים דוברי רוסית (ק.ע.י.ד.ר) בהנהלתו של חבר הקונגרס הרוסי בוריס שפיגל. הוזמנו 500 חברי משלחות מ-25 מדינות, ביניהם חברי הפרלמנט האירופי, חברי פרלמנט של מדינות אחרות, פעילים פוליטיים ומדיניים, אנשי דת, מנהיגי קהילות וארגונים יהודיים של אירופה ומנהיגי ארגונים אנטי-פאשיסטיים ממדינות ברית המועצות לשעבר, בלטיה ומזרח אירופה.

המטרה העיקרית של הוועידה הייתה ליצור קואליציה אנטי-פשיסטית רחבה, כדי למנוע חזרה של הזוועות שקרו במלחמת העולם השניה ולמנוע את התפשטות הארגונים שתומכים בפאשיזם במדינות ברית המועצות לשעבר, כדי למנוע מהשואה לחזור על עצמה.

היום הראשון של הוועידה היה מוקדש לאירועים המוניים.

  1. חברי המשלחות הניחו זרים באתר הזכרון של ברלין “רציף 17”, משם נשלחו יותר מ-55 אלף מיהודי ברלין למחנות השמדה.

אתר הזכרון נוסד בשנת 1998 בתחנת רכבת “גרוננבלד” ממנה כבר מזמן לא יוצאות רכבות, אלה רק חשמליות עירוניות.

משנת 1941 התחנה הפכה לנקודת יציאה, ממנה “רכבות המוות” היו מעבירות כל יום אלפי יהודים מגורשים כאילו למקומות מגורים חדשים במזרח אירופה, כאשר למעשה הן הובילו אותם למקומות כמו גטו בלודזי, ריגה, ורשה, מינסק, ובשנים האחרונות של המלחמה – למחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו וטרזינשטט.

בשנות מלחמת העולם השניה יצאו רק לאושוויץ לבדו 35 רכבות מרציף מספר 17 של “גרוננבלד”, שהובילו להשמדה 17 אלף יהודים. ביום פתיחת אתר הזכרון “רציף 17” הציבו במקום מצבת “רציף 17 גרוננבלד”. משני צידי פסי הרכבת הציבו לוחות פלדה, עליהם בסדר כרונולוגי חרטו תאריכים ומספרי רכבות שהובילו את האנשים אל מותם. הדרך החסומה באה לסמל שלעולם יותר לא תצא מפה שום רכבת, אך הזכרון על האנשים שהרכבות הובילו מפה – יחיה לנצח. אנשים מביאים ל”רציף מס’ 17″ נרות זכרון, שבדרך כלל ממלאים את כל החלל הפנוי ברציף.

בטקס שנערך במקום הופיע נשיא הקונגרס הבינלאומי של יהודי עולם דוברי רוסית – בוריס שפיגל. הוא ציין: “55 אלף יהודי ברלין, מתינוקות ועד לקשישים חסרי יכולת, נשלחו מתחנת רכבת זו למחנות המוות, למקומות להשמדה המונית בליטא, פולין ובלרוס. גורלותיהם הפכו לגורל של אומה שלמה, לחלק מן ההיסטוריה העולמית.”

  1. אירוע שני שנערך ביום הראשון של הוועידה היה עצרת לזכר הגיבורים ליד מצבת זכרון ללוחמים

ששחררו את ברלין בטרפטוב-פארק בברלין. זהו מתחם זכרון המוכר בכל העולם, שם טמונים כחמשת אלפים לוחמים סובייטיים –פסל של חייל סובייטי שבידו האחת הוא מחזיק חרב, ובידו השניה הוא מחבק ילדה גרמנית שהציל מתוך ההריסות (פסל – ווצ’טיץ’). לקח כשלוש שנים לבנות את מצבת הזכרון. ביחד עם גובה הגבעה והבסיס של הפסל, הגובה הכולל של המצבה הוא כשלושים מטרים, כאשר גובהו של פסל הלוחם העשוי ברונזה מגיע לכשלושה עשר מטרים.

אתר הזכרון נפתח רשמית ב-8 למאי שנת 1949. כאשר הגענו למקום, נערכה עצרת בה הופיע שפיגל ב.י., שגרירי גרמניה מרוסיה, בלרוס, ישראל, אוקראינה וארצות אחרות.

בהופעתו בעצרת בוריס שפיגל ציין במיוחד את תפקידו של הצבא הסובייטי בפעולת שחרור העולם מן הנאציזם, וכמו כן הוא דיבר על הסכנה הגדולה שבהתפשטות הנאציזם, אותה ניתן לראות בזמן האחרון במדינות ברית המועצות לשעבר ובארצות מזרח אירופה. כמו כן ציינו בעצרת שלא במקרה בחרו בברלין להיות המארחת הרשמית של הועידה. יום השנה ה-65 לשחרור העולם מהכובשים הנאציים מתקרב ולכן מאוד סימבולי לערוך את הועידה פה, בבירה לשעבר של הרייך השלישי.

  1. האירוע המסכם של היום הראשון של הוועידה היה הדלקה טקסית של נר חנוכה ליד שער

ברנדנבורג. בכיכר על יד הבמה המוצבת התאספו לפחות חמשת אלפים אנשים, ובנאומים שנישאו צויין כמה סימבולית היא הדלקת נר החנוכה ליד שער ברנדנבורג. אפילו לפני 20 שנה דבר כזה לא היה יכול להתרחש במקום, שלא לומר בזמנים מוקדמים יותר.

זה אומר שאנו מתקדמים לקראת תקופות טובות יותר, ואף משחזר היסטוריה לא יכול לעצור את ההתקדמות. בסיום האירוע התקיים קונצרט בו הופיעו אומנים ולהקות ששרו שירים בשפת היהודים.

אני רואה לנכון להדגיש שוב את העובדה שהדלקת נר חנוכה ליד שער ברנדנבורג נושאת משמעות היסטורית עבור ישראל ועבור העם היהודי בכל העולם. כאשר הנאצים עלו לשלטון, הם השתמשו בשער ברנדנבורג כסמל לשלטונם, וליד הסמל הזה ממש אנו הדלקנו נרות חנוכה. מעט מידע על שער ברנדנבורג: הוא הוקם בשנים 1788-1791. גובהו – 26 מטרים, אורכו – 65.5 מטרים, עומקו – 11 מטרים. השער מורכב מ-12 עמודים, שישה מכל צד.

בשנת 1961 השער הפך לחלק מחומת ברלין, שפיצלה את העיר לחלק המזרחי והמערבי. השערים נסגרו ונפתחו שוב רק ב-22 בדצמבר 1989 עם נפילת חומת ברלין. אז ראש השרים של מערב גרמניה – הלמוט קול – נכנס בשער כדי לברך לשלום את ראש השרים של מזרח גרמניה – הנס מורדוב. מאותו יום שער ברנדנבורג הפך לסמל השלום והאחדות של העיר ברלין.

ביום השני לשהותינו בברלין נערכה הפתיחה הרשמית של הועידה הבינלאומית “לקחי מלחמת העולם השניה והשואה”. נציגי כל המדינות הקריאו את דברי הברכה של ראשי מדינות, ראשי ממשלה, חברי פרלמנט, ראשי ערים, מנהיגי ארגונים בינלאומיים, פעילים חברתיים, נציגי דתות העולם.

הושמעו דברי ברכה של שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, קנצלר גרמניה אנגלה מרקל, ראש הפרלמנט הרוסי מירונוב ושל חברי קונגרס ארצות הברית, ורבים התייחסו בדבריהם לחברי המשלחת הישראלית. בדברי הברכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לחברי המשלחות המשתתפים בוועידה נאמר:

“זוהי החובה המוסרית שלנו להנציח את זכרונם של מליוני יהודים שהושמדו על ידי הנאצים, עלינו לשמר את היסטורית חייהם ומותם, ולעולם לא לשכוח אותם. חובתנו – להלחם באנטישמיות, בטרור. חובתנו – להתנגד לכל אלה הכמהים להשמיד את מדינת ישראל ולגרום לשואה נוספת לקרות”.

נציגו של ראש הממשלה בוועידה היה היועץ לראש הממשלה “ברחוב הרוסי” – אלקסיי צסרסקי.

בדבריו בוועידה א. צסרסקי אמר כי ראש ממשלת ישראל נותן משקל רב לוועידה הנוכחית. בהמשך דבריו הוא הדגיש:

“שני הסבים שלי היו ממשתתפי מלחמת העולם השניה. סבי מצד אבי, סמל ראשון אהרון נאומוביץ’ צסרסקי, נהרג בחזית בקרב על קייב. הוא לא זכה לראות את לידת בנו, אבי, שנולד בסתיו 1941. סבי מצד אמי, נתן אהרונוביץ’ ברלנד, סיים את המכון הרפואי של קייב ב-20 ליוני 1941, וביולי של אותה השנה הוא כבר ביצע ניתוחים כירורגיים בשדה הקרב. בשנת 1942 בקרבות על סטלינגרד דוקטור ברלנד נפצע קשה, ורק בדרך נס נותר בחיים. כאשר במאי 1945 לאחר הנצחון הוא חזר הביתה, הוא גילה כי כל משפחתו נרצחה ב”בבי יאר”, וקרובי משפחתה של סבתי נורו כולם בעיירות איבנקיב וצ’רנוביל של מחוז קייב”.

אלכסיי צסרסקי ציין גם כי אלה שמעוותים את עובדות מלחמת העולם השניה, אלה המתכחשים לשואה – מבצעים פשעים נגד האנושות. ישראל יוצאת נגד עיוות העובדות לגבי מלחמת העולם השניה ונגד התפשטות התנועות הנאציות בעולם.

עוד באוגוסט 2009 הנשיא פרס בשיתוף עם הנשיא ד. מדבדייב  נשאו את דבריהם בנושא:

“מאות אלפי יהודים לחמו לצד נציגי עמי ברית המועצות האחרים בשורות הצבא האדום ששחרר את מחנות העבודה וההשמדה ושיחק תפקיד מכריע ומציל חיים בניצחון על הגרמניה הנאצית. אף ניסיון של הסתכלות חדשה על ההיסטוריה לא מסוגל להקטין או לטשטש את העובדות הברורות הללו. נסיונות התכחשות לשואה הינם עלבון עמוק ביותר לזכרם של קורבנות מלחמת העולם השניה ושל כל אלה שלחמו נגד הפאשיזם. אני מגנה את כל הנסיונות להקטין את גודל אסון השואה, והנסיונות למחקה מדפי ההיסטוריה. אני מגנה את ההתכחשות להירצחם וסבלם של מיליוני קורבנות תמימים מכל הלאומים והעמים”.

בישיבת מליאה נשא את דבריו נשיא הוועידה הבינלאומית, חבר הקונגרס הרוסי – בוריס איסקוביץ’ שפיגל, בנושא סכנת עיוות העובדות ההיסטוריות לגבי מלחמת העולם השניה והשואה. את אחד המקומות הראשונים בדיווחו תפסה הבעיתיות של עיוות ההיסטוריה וההתפשטות התנועות הנאציות במזרח ובמרכז אירופה, ובראש ובראשונה במדינות בלטיה ואוקראינה.

שפיגל הדגיש כי התרופה הכי יעילה להתפשטות התנועות הלאומיות היא האמת על הנאציזם, המלחמה, השואה, על אלה שסייעו לנאצים לבצע את הפשעים הנתעבים ביותר של המאה העשרים, וכמו כן על אלה שהיום יוצאים להגנתם.

“הוועידה שלנו” – אמר שפיגל, – “צריכה להפוך למרכזית עבור כל הכוחות בעולם המתנגדים לפאשיזם ולנאציזם. אנו קוראים להרכבת החזית האנטי-פאשיסטית. אם לא ניצור את מערכת הנצחת האסון, אם לא נלקט חומרים, אם לא נשבח את הגיבורים האמיתיים ואם לא נחשוב על יום המחר, על אילו ספרי לימוד ילדינו יקבלו, אם לא נלמד אותם להבדיל בין טוב לרע – אז לצערי הרב, השואה השניה תהפוך לאפשרות שעלולה להגשים את עצמה.”

בהפסקות של ישיבת הסיעה נערכו הארועים הבאים:

  • פרזנטציה של האנציקלופדיה “שואה בטריטוריה של ברית המועצות”.
  • פרזנטציה של פרויקטים, תערוכות וסרטים שהוקדשו לנושא הוועידה.
  • פרזנטציה של “ספר החיים”.
  • פרזנטציית הספר “הסיפור שלא סופר”.
  • פרזנטציה של הספר “יהודים במלחמות ברית המועצות, בשנים 1918-1991”.
  • פרזנטציית המנצחים בתחרות ציורי ילדים בנושא “שואה בעיני הילדים”.
  • פרזנטציית סרטו של המרכז לשימור המורשת של יהודי מרכז אירופה CENTROPA: “תמונות העבר שקמו לתחיה: יצירת לקחי ההיסטוריה והגבורה על בסיס ארכיונים וזכרונותיהם של יהודים שנלחמו בצבא האדום”.

בהצגת האנציקלופדיה “שואה בטריטוריה של ברית המועצות” הופיע המנהל והעורך הראשי של הפרויקט – א.א. אלטמן. אנציקלופדיה זו משכה את תשומת לבם ואת התעניינותם של כל משתתפי הועידה. לראשונה בהיסטורית ההוצאה לאור, הוצגו עובדות בלתי ניתנות לערעור של הרדיפה הנאצית את האוכלוסיה היהודית בטריטוריה של ברית המועצות הכבושה בצורת אנציקלופדיה. האנציקלופדיה מכילה מידע על מקומות מאוכלסים בשטח ברית המועצות בגבולות 22 ליוני 1941, בהם נרצחו לפחות 100 יהודים, אובהם נוצרו גטאות או מחנות עבודה. הספר מכיל עובדות ביוגרפיות הדנות בשאלות המפתח של היסטורית השואה וההתנגדות היהודית.

בישיבה המסכמת של הוועידה הגיעו להחלטה להלן (אותה פרסמתי עם קיצוצים מסויימים).

 

החלטת הוועידה הבינלאומית

“לקחים של מלחמת העולם השניה והשואה”

ברלין, 15-17 לדצמבר שנת 2009.

בשנת 2010 העולם ציין את יום השנה ה-65 למלחמת העולם השניה, אחת מהטרגדיות הגדולות ביותר בתולדות האנושות…

אנחנו, נציגים של יותר מעשרים מדינות בעלי לאום ודת שונים: מדענים, עיתונאים, פעילי תרבות, פעילים חברתיים ודתיים, חיל הווטרנים של מלחמת העולם השניה, שורדי גטאות ומחנות השמדה – נותנים כבוד וזוכרים את אלו שנפלו במאבקם עם הפאשיזם…

בשנים האחרונות זכרון מלחמת העולם השניה הפך מושא לעיוותים למטרות ספקולטיביות של פוליטיקה. הניסיון להשוות בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, ההתכחשות לשואה, הפיכת אלו שלקחו חלק ישיר בסיוע להיטלר לקדושים מעונים, שיכחת נצחונותיו של הצבא האדום, ההאשמות הבלתי מבוססות של החיילים הסובייטיים ושל הפרטיזנים בפשעים אותם מעולם לא ביצעו – כל אלה לא יכולים שלא להצית חששות רציניים…

אנו חושבים כי:

  • בחינה מחודשת של לקחי המלחמה פותחת דרך לבחינה מחודשת של מסקנות תהליך נירנברג משנת 1946, ולביטול המסקנות שלו שהיוו בסיס למוסר פוליטי עכשווי ולזכויות בינלאומיות: היעדר תקופת התיישנות על פשעים שבוצעו נגד האנושות, הודאה כי כל קבוצות האס.אס הינן קבוצות פשע, הודאה כי לנאצים היו תכניות ל”פתרון הסופי” של שאלת היהודים, איסור פעילות של ארגונים נאציים וכו’.
  • ניסיונות בחינה מחודשת של תוצאות מלחמת העולם השניה, התכחשות לשואה…
  • מדינות המשתמשות בנושא הפיכת אלה שסייעו לנאציזם לגיבורים בתור כלי משחק פוליטי מלוכלך ובתור דחף לפיתוח אידאולוגיה לאומית שלהן – צריכות לוותר על הרעיון הזה…

אנו מקבלים בברכה את מאמציהן של מדינות בלטיה ואוקראינה להנציח את זכרון קורבנות השואה – אזרחי המדינות שלהן, אך בו בזמן אנו מגנים:

  • התכחשות לשואה, עיוות הסיבות, המנגנון והתוצאות של האסון הזה;
  • הקטנת התפקיד המכריע ששיחקה ברית המועצות בנצחון על הגרמניה הנאצית;
  • הפיכת הפושעים הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם לגיבורים ;
  • ניסיונות ספקולטיביים של שורת מדינות וארגונים בינלאומיים להשוות בין המשטר הסובייטי למשטר הנאצי.

אנו קוראים לממשלות כל המדינות בעולם:

  • להפוך את יום הנצחון על הגרמניה הנאצית ליום חג לאומי;
  • לערוך אירועים לכבוד יום השנה ה-65 לנצחון שהנושא שלהם הוא הנצחת הזכרון ש ל מלחמת העולם השניה והשואה;
  • להתנגד בצורה פעילה לבחינה מחודשת של תוצאות מלחמת העולם השניה…
  • לקבוע ימי זכרון לאומיים בהתאם לרזולוציה של אסיפת האו”מ הכללית לגבי יום השואה הבינלאומי, ביום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא הסובייטי;
  • לא לתת מקום לפרופגנדה נאצית במרחב החופשי;
  • להנציח את מקומות ההשמדה ההמונית של קורבנות השואה בהם הנאצים ביצעו רצח עם;
  • להתנגד לנסיונות ביטול או העברה של מצבות זכרון ללוחמים.

כמו כן אנו פונים לממשלת אירן בדרישה:

  • להתחרט ולעצור עריכת אירועים המכוונים להתכחשות לשואה ולעיוות הסיבות, המנגנון וההשלכות של האסון הזה.

אנו פונים לממשלות בלטיה ואוקראינה בדרישה:

  • להפסיק את ההרואיזציה והשיקום של הפושעים הנאציים;
  • להפסיק רדיפה בלתי מבוססת של פרטיזנים-אנטי-פאשיסטים, לרבות ו.קונונוב, י.ארד, פ.ברניצקיה ואחרים.
  • לבטל את הענקת אות הגבורה של אוקראינה לר. שוחביץ’ ולס.בנדרה, כיוון שנמצאו הוכחות כתובות להשתתפותם, ולהשתתפות הארגונים שהם יצרו, בהשמדה המונית של יהודים ושל נציגי לאומים אחרים באוקראינה.

אנו קוראים לארגוני נוער בינלאומיים:

  • לנהל מאבק פעיל נגד תחיה מחודשת של נאציזם, נגד הרואיזציה של הפושעים הנאציים ומסייעיהם ונגד עיוות ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה;
  • להשקיע את מירב המאמצים בהנצחת זכרם של הנופלים הגיבורים המשחררים, של חיילי הצבא האדום וחיילי צבאות אחרים ממדינות חברות בקואליציה אנטי-היטלרית, וכמו כן להנציח את זכרם של קורבנות השואה.

אנו פונים לועידת הארגונים הלא ממשלתיים של האיחוד האירופי:

  • בהצעה לייסד איחוד מומחים קבוע שתפקידו להשגיח על ההתעוררות המחודשת של הנאציזם, במטרה לגלות את אלה ההופכים את הפושעם הנאצים ואת אלה שסייעו להם לגיבורים…

אנו קוראים לקהילה הבינלאומית לשמר את זכרם של מליוני קורבנות שמצאו את מותם במחנות המוות והגטאות של היטלר, של הרצח ההמוני של האוכלוסיה האזרחית, של רצח העם היהודי. לעולם אין לשכוח את הגיבורים המורדים בגטו ורשה, בסוביבור, באושוויץ, בזקסנהאוזן, בטרבלינקה. אין תקופת התיישנות לפשעי הנאצים ולאלה שסייעו להם, לפשעים שהפכו לדפי היסטוריה מבישים של שורת מדינות אירופאיות.

אנו קוראים לעמי העולם לשמר את זכרה של המלחמה הנוראית ביותר בתולדות האנושות, לשמר את זכרם של הגיבורים האמיתיים: אלופים וקצינים, חיילים ופרטיזנים, פעילי מחתרות ופעילי העורף, של כל מי שהקריב את חייו למען הנצחון הגדול על הפאשיזם!

                                                                         יזכור!

 

צולם בועידה הבינלאומית

“לקחי מלחמת העולם השניה והשואה”

ברלין, 15-17 לדצמבר, שנת 2009

 

צלם: גרגורי רייכמן – נציג אזורי של המרכז המדעי של רוסיה “שואה ברוסיה”.

משמאל: יורי איסאקוביץ’ קנר – נשיא הקונגרס היהודי ברוסיה.

מימין: איליה אלכסנדרוביץ’ אלטמן – יושב ראש נוסף של המרכז המדעי “שואה ברוסיה”, העורך הראשי ומנהל הפרוייקט – אנצקלופדיה “שואה בטרטוריה של ברית המועצות”.

במרכז: מחבר הספר “גורלו של דובסק – מן הגטו עד לברלין” – זינובי קנל.

 

זינובי קנל ואינה גרסימובה –

מחברת הספר “יהודים בתנועה הפרטיזנית בבלורוס”

בשנים 1941-1944

צולם בברלין בועידה הבינלאומית

“לקחי מלחמת העולם השניה והשואה”

15-17.12.2009

פאנל הנואמים בועידה הבינלאומית

“לקחי מלחמת העולם השניה והשואה”

15-17.12.2009

 צולם בעצרת שהתקיימה במקום ממנו נשלחו

יהודי ברלין אל מחנות ההשמדה, הנושא בשם

“רציף 17”

הנואם הוא נשיא VKRE,

נציג פרלמנט הפדרציה הרוסית

בוריס שפיגל

ברלין 15-17.12.2009

הנחת זרי פרחים והדלקת נרות זכרון

על מצבת הזכרון של ברלין לקורבנות השואה

“רציף 17”.

במרכז: בוריס שפיגל.

ברלין 15-17.12.2009

מתוך אנצקלופדיה

“שואה בטריטוריה של ברית המועצות”

 

מנהל הפרויקט והעורך הראשי,

מנהל שותף של מרכז מדעי-לימודי “השואה” –

איליה אלטמן

(הספריה הרוסית של השואה, עמ’ 551-553)

 

ליובן – עיר, מרכז אזורי משנת 1968, מחוז מינסק, בלרוס.

בשנת 1939 חיו בליובן 1,077 יהודים (שהיוו 35% מהאוכלוסיה), אך לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות רבים מן הגברים היהודיים גוייסו לחזית. ליובן הייתה ממוקמת רחוק מכבישים מרכזיים או תחנות רכבת, לכן רק כמה עשרות אנשים הספיקו לצאת ממנה. ברובם היו אלה משפחותיהם של עובדי המדינה והממשלה, שהצליחו להגיע לתחנת רכבת “אורצ’יה” (20 ק”מ מליובן).

החיילים הגרמניים עברו דרך ליובן ב-29-30.06.1941 וב-02.08.1941, יום האבל והצום תשעה באב. המשת”פים המקומיים ובראשם מפקדם – ברזובסקי, אסרו את כל הגברים הבוגרים של ליובן וכלאו אותם ב”סלובודה” הממוקמת לא רחוק משם. לאחר ביצוע הסלקציה לפי סממני לאום, גילו 200 גברים יהודים, אותם הרגו הנאצים ביער “קסטיוקובסק”, לא רחוק מהכפר דובניקי, 7 ק”מ מליובן. באמצע אוגוסט, לפי פקודתו של הקומנדנט שטלגר, יצרו בליובן ברחובות סובטסקיה, קומסומולסקיה ופרבומיסקיה גטו. לשם הכניסו יהודים גם מעיירות הסביבה (כולל בויריצ’י, דובניקי, פלסטוק ועוד), כולל ילדים מנישואין מעורבים. את הגטו גידרו בגדר תיל.

בתים לא גדולים בני קומה אחת היו מלאים לגמרי, הכניסו לתוכם בין 12-18 נפשות. על כל היהודים היה לשאת אות מבדיל על השרוול – את הטלאי הצהוב בצורת מגן דוד, שכעבור זמן מה הורו לשאתו על החזה ועל הגב. לפי הוראת שלטונות גרמניה היהודים ערכו בחירות ליודנרט, ובראשו הוצב ראש צוות עובדים לשעבר ברוך מולין (נהרג ב”פעולה” האחרונה). היודנרט היה שולח את היהודים לעבודות, שומר על סדר, דואג לביצוע פקודות הגרמנים, וכמו כן היה אחראי על איסוף תרומות בגדים, כסף ותכשיטים. בשירות היודנרט היו 10 שוטרים יהודים, שנשאו תגים עם הכיתוב “יודנפוליציי”. הם (כמו גם ראש היודנרט) התנהגו בצורה קורקטית כלפי אסירי הגטו האחרים (שני שוטרים נורו בגלל שלא מילאו אחר הוראות הקומנדנט).

מבחוץ שמרו על הגטו שוטרים מקומיים (משת”פים). הם היו נכנסים לגטו לעיתים קרובות במטרה לשדוד, דבר שהיה מלווה בהתעללות והלקאת היהודים.

בסוף חודש יולי הגרמנים הכריחו את הגברים היהודים לבנות שני ציפויים מעל הנהר ארסה במקום גשר שפוצץ על ידי חיילי הצבא האדום. הגברים היו יוצאים לחטיבת עצים, סלילת כבישים ולהכנת ציפוי לנהר. הנשים היו עובדות במפעל העמילן ובקולחוז, שם קטפו תפוחי אדמה, סלק וכותנה. האסירים היו מנקים את הרחובות והבתים, מכינים עצים להסקה. לעובדים היו מחלקים כרטיסי מזון, לפיהם כל יום היו מקבלים 200 גרם לחם ומרק אסירים דליל. לאלה שלא עבדו, לא חולקו כרטיסים. רבים מהאסירים היו ניזונים מהיבול שנאסף באותו סתיו מגינות הירק, וגם ממצרכי המזון אותם הצליחו להחליף תמורת משהו מהאוכלוסיה הבלרוסית. לא היה כל סיוע רפואי בגטו, ובין שוהי הגטו היו כאלה שהתאבדו.

בלילה שבין ה-6 ל-7 בנובמבר 1941 חטיבת פרטיזנים ע”ש פונמרנקו תקפה את חיל המצב הגרמני בליובן ואת המשת”פים המקומיים (כמה מאות במספר). כמה עשרות נאצים ומשת”פים נהרגו. הגרמנים האשימו את אסירי הגטו בקשירת קשר עם הפרטיזנים, וכפעולת תגמול ב-8 לנובמבר ירו ב-50 הגברים הבוגרים האחרונים שעוד נותרו בחיים. גופותיהם נקברו בגינה של בניין העיריה. בנובמבר 1941 תלו שתי יהודיות עקב אותן האשמות שווא של קשירת קשר עם הפרטיזנים, כי הן הצליחו לצאת מהגטו כדי להשיג מזון לילדיהן.

הפעולה המסכמת נערכה ב-04.12.1941. הגרמנים והמשת”פים המקומיים הקיפו את הגטו בו נותרו כ-700 יהודים מוקדם בבוקר. לקראת השעה 12 הובילו את האסירים שורות-שורות לבור חפור בקצה של ליובן, לא רחוק מהכביש המוביל לבוברויסק. את היהודים העמידו קבוצות-קבוצות על שלוש פלטפורמות ממתכת, בהן הזרימו זרם חשמל גבוה מתוך גנרטור שהביאו במיוחד למטרה זו. הגופות נפלו מהפלטפומות לתוך הבור. רק זינובי קנל, שנעל מגפי גומי, הצליח לשרוד. בשנת 1943 פתחו הגרמנים את הקבר ושרפו את הגופות. בסך הכל הנאצים השמידו לא פחות מ-950 יהודים (1.4 אלף כולל בעלי לאום אחרים). כמה יהודים הצליחו להימלט מהגטו זמן קצר לאחר היווסדו דרך הגדר שליד הנהר שעליה שמרו פחות, אך לאחר זמן קצר הגרמנים הטמינו מוקשים במקום. כעשרים יהודים הצליחו להימלט לעת ביצוע הפעולה ב-04.12.41 ולהתחבא במקומות מחבוא שהוכנו מראש בעת “ניקיון” הגטו.

מי שהצליח להימלט מגטו היה רץ לתוך היער או מחפש מקלט אצל מכרים, אולם רוב המסתתרים נתפסו ונרצחו. חלק מהאוכלוסיה לא הסתירה את שביעות רצונה מהיהפטרות מהיהודים, ורק לעיתים רחוקות העניקו להם מקלט מחשש לעונש. לידיה דנילביץ’ החביאה אצלה ילדה יהודיה שברחה מהגטו בעת הפעולה המסכמת. מספר נמלטים בליובן הצליחו למצוא את הפרטיזנים. ככה מוטל קוסטנוביץ’ הגיע לגדוד ע”ש א.נבסקיי (חטיבה ע”ש פונמרנקו). אחיו יפים יחד עם הירש קושניר נלחמו בגדוד ע”ש גרומוב (חטיבה 101 ע”ש ו. צ’קלוב), זינובי קנל – בגדוד הפרטיזנים ע”ש קומרוב (של וסילי קורז’).

לאחר השחרור ביוני שנת 1944, חזרו לליובן 14 יהודים. בשנת 1959 שפטו את ברזובסקי (הוצאה להורג) ואת מפקד המשת”פים רמנצ’יקוב (25 שנים של כליאה בתנאים מחמירים). התובע הציבורי בבית משפט היה מוטל קוסטנוביץ’, ואמו ליבה היתה אחת העדים.

בשנת 1964 במקום השמדת היהודים בליובן הציב דוד קמיסרוב מצבה ל”אזרחים סובייטיים” שנרצחו בצורת פסל אשה אבלה. בסוף שנות ה-80 הציבו על בניין התרבות (קרוב למקום ההוצאה להורג ב-08.11.1941) לוח זכרון שעליו נכתב כי פה נרצחו יהודים.

פרסם 15 אפריל, 2017 20:02